גדי איזנקוט היה אחד משותפי הסוד היחידים להחלטה של גדעון סער בדצמבר 2020 לפרוש מהליכוד ולהתמודד במפלגה עצמאית. סער חיזר אחריו בלהט והציע לו את המקום השני. איזנקוט ויתר על ההזדמנות וראה מרחוק איך זה נגמר בשישה מנדטים.
נהוג להגיד על איזנקוט שהוא לא פוליטיקאי. כלא פוליטיקאי הוא החליט בינתיים החלטות פוליטיות מצוינות. כמזכיר צבאי של ראשי ממשלה הוא ראה ולמד פוליטיקה מקרוב, ובעיקר הפנים את כוח הסבלנות, לא לקפוץ להחלטות נמהרות.
איזנקוט כמספר 2 של בני גנץ היה מושא לחיזור אינטנסיבי לפרוש מ"כחול לבן". הוא חיכה וחיכה, אבל בסוף פרש. יצא בלי למנף את כוחו, לא לקח מגנץ את כל חברי הכנסת שרצו ללכת אתו, טען שלא ירוץ לבד ולא יקים עוד מפלגה. עבר קצת זמן, והוא עשה את כל הדברים האלה. אחרי זה שוב עמד איזנקוט בפני לחצים למהר, לקבל החלטה, להתאחד עם נפתלי בנט. הוא חיכה וחיכה. היום הוא מסתכל על בנט מלמעלה, וקשה לדמיין מצב שבו אין הוא המועמד המוביל של גוש השינוי לראשות הממשלה.
איזה ראש ממשלה יהיה איזנקוט? קודם כל, הכי הפוך מבנימין נתניהו. לאיזנקוט היתה פעם שיחה עם רון דרמר, האיש של נתניהו. אתה לא מבין את השפה, אמר לו דרמר, אתה מחפש רציונל, אתה מחפש תמונת עולם, אתה מחפש עובדות, אני וביבי זה משהו אחר, לנו יש נרטיב.
נתניהו הוא אמן הכאוס, מאמין שאין טעם לקבוע אסטרטגיה, בז כמעט למושג הזה, יש לו יעדים ברורים, והוא בטוח ביכולתו לנווט את עצמו מיום ליום, כשהוא משאיר לעצמו גמישות מלאה. איזנקוט מאוהב במסמכים אסטרטגיים, בעבודת מטה, תוכנית מסודרת. כרמטכ"ל הוא פירסם תפישת ביטחון לצה"ל אף על פי שזה תפקיד מובהק של ראש ממשלה. נתניהו הוא פרפורמר, שחקן, נואם־על, האמת היא בקושי אופציה מבחינתו. איזנקוט מופנם, נואם משעמם, אינו יודע לשחק ומתקשה מאוד לשקר. החיסרון העיקרי שלו הוא עור דק מדי. הוא צרכן אובססיבי של תקשורת ולוקח יותר מדי ללב כל קשקוש של יעקב ברדוגו. ייתכן שיעבור לו.
זמן הקמפיין הוא זמן קשה לאיזנקוט. צריך קצת להתחפש. הוא לא אוהב את זה. הוא צריך להרחיק את עצמו מהמפלגות הערביות אף על פי שיש לו הערכה גדולה ואפילו חיבה למנסור עבאס. הוא צריך להציג עמדות מרכז־ימין ולתקוף את נתניהו כל הזמן מימין. זה לא טבעי לו בכלל.
בכל מה שקשור לתיוג ייאמר לזכות איזנקוט, שהוא תמיד ברח מהתיוג של מרכז־שמאל. אולי שנים בלשכות ראשי ממשלות לימדו אותו שזה תיוג שלא מגיעים ממנו לראשות הממשלה.
מצד אחר, עמדותיו המהותיות היו קרובות לעמדות של מרכז־שמאל. במטכ"ל שלו, יאיר גולן, למשל, נחשב מימין לאיזנקוט. איזנקוט היה זה ששיכנע (ביחד עם משה יעלון) את ממשלת הימין של נתניהו להתמודד באופן חכם עם אינתיפאדת הבודדים, לא להתחיל בפעולות כוחניות מדי, אלא דווקא לאפשר שגרת חיים ככל הניתן. זה עבד.
בכלל, איזנקוט משוכנע כבר שנים ארוכות כי או־טו־טו תתחיל אינתיפאדה בשטחים בגלל הדרך שהממשלה מחלישה את הרשות הפלסטינית. בינתיים תחזיות הזעם לא התממשו. אבל סביר להניח, כי כראש ממשלה הוא יפנה הרבה קשב לעניין הזה.
הלוואי שאיזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל. אחרי נתניהו — הכנות, ההעמקה והרצינות שלו הן התרופה האולטימטיבית של כולנו. מגיע לו, מגיע לנו.