יואב סגלוביץ' מופתע מהתגובות שהוא מקבל. בכירים בממסד הביטחוני והמשטרתי מתקשרים, מחמיאים, לא אנשים שהוא חשב שיאהבו את החיבור עם רע"מ. סגלוביץ' החליט מזמן ללכת על זה. ממילא ב"יש עתיד" אין ממש עתיד. מבחינתו, זה או זה או לפרוש מהחיים הפוליטיים. הוא רואה במהלך הזה, בצדק, שבירת חומה, למעשה שתיים: החומה שבין ישראלים לערבים, וחומת הפחד משיתוף פעולה — זו שנתניהו עובד קשה כדי להגביה.
גם מנסור עבאס לא באמת מתלבט. המהלך מבחינתו סגור. גם אם טרם נחתם ההסכם שקובע גם שסגלוביץ' יהיה מועמד רע"מ לשר לביטחון פנים. עבאס עוד מתמהמה עם ההכרזה, כי המנהיג המרשים ביותר בזירה הפוליטית רוצה לעשות את זה לאט, להרגיל את הקהל השמרן שלו לשני שינויים הטקטוניים: פרידה ממועצת השורא ושריוּן של סגלוביץ'. בינתיים, ההתנגדות קטנה משצפה.
הסקרים חוזים עלייה בכוחה של רע"מ. אבל עבאס נזהר. בעבר כבר ראינו שזו לא מפלגה של איש אחד. מבחינתו, תרחיש האימים הוא שהנותרים מאחור יקימו מפלגה שתתחרה על קולות המצביעים הוותיקים. כרגע נדמה שסגלוביץ' בעיקר עזר לו לחמוק מהניסיון לכפות על רע"מ כניסה לרשימה משותפת, מה שהיה מקטין את סיכוייו לחבור לקואליציה עתידית.
המהלכים פורצי הדרך של עבאס והאיחוד של בל"ד עם חד"ש ותע"ל, ישקפו סוף־סוף לכל אלו שמנסים לברוח מבשורה, שהמציאות הפוליטית האמיתית רחוקה מלהיות 60–50–10. לפי כל המחקרים, שיעור ההצבעה של הציבור הערבי יהיה גבוה מאוד (תודה לאיתמר בן גביר). ברגע שבל"ד תחבור לחד"ש תע"ל, בזבוז הקולות בחברה הערבית יהיה מינימלי. הרבה יותר הגיוני לצפות ל–15 מנדטים של שתי המפלגות הערביות. זה הופך את משימת ה–61 של גוש השינוי ללא ערבים לכמעט בלתי אפשרית.
אביגדור ליברמן ונפתלי בנט עוד לא הגיבו לחבירה של סגלוביץ' לרע"מ. יהיה חכם מצדם להיאחז בחבירה הזאת כדי לרכך את התנגדותם לצירופה לקואליציה. לפי הסקרים הצירוף של סגלוביץ' מרכך מעט את התנגדות הציבור היהודי לשותפות עם מפלגה ערבית, אבל ההתנגדות עדיין איתנה, בטח בימין. גם נוסחאות עמומות כרגע, כמו "אין ספק שזה שינוי לטובה, אבל נדרש עוד לא מעט כדי שנסכים לשבת איתם", יעזרו לבנט וליברמן ביום שאחרי הבחירות. עבאס וסגלוביץ' חכמים מספיק כדי ללכת עוד צעד. עבאס כבר אמר שהוא מכיר בישראל כבמדינה יהודית, לא נראה שתהיה לו בעיה, למשל, לדבר על מגילת העצמאות ולהדגיש את השוויון שמובטח בה לכל המיעוטים.
בהקשר הזה גדי איזנקוט מוכיח חוסן ראוי לציון. אחרי גליץ' אחד בהתחלה, הוא דבק בנוסחה ארוכה שמדבירה כל מראיין, ומשאירה פתח להכליל את רע"מ בקואליציה. נתניהו תוקף ותוקף. בינתיים, ללא הצלחה.
יש עוד השפעה לעלייה הצפויה בכוחן של המפלגות הערביות. גוש נתניהו צפוי לרדת אולי אפילו לאזור ה–46–47 מנדטים. במצב כזה, כשהוא רחוק 14–15 מנדטים מהקמת קואליציה, כמה חזק יהיה הטיעון של נתניהו שאסור לגוש השינוי להקים ממשלה שנשענת על רע"מ וסגלוביץ'?
ויש עוד תרחיש, לפיו נתניהו מוכן ליישם את מודל דרעי מהממשלה הנוכחית: לא לקבל תפקיד רשמי, אבל לצרף את הליכוד לממשלה, לבחור את השרים, לדרוש ציות מוחלט, להישאר מוקד כוח משמעותי, מבחוץ. כשרואים כמה כנועים הח"כים והשרים של הליכוד, למרות השריונים החצופים של נתניהו, די ברור שהוא לא צריך לחשוש שהם יאתגרו אותו.