הכרזת טראמפ תאלץ את הפלשתינים להכיר במציאות, הודיע שר התחבורה והמודיעין, ישראל כץ, כשהוא מצליח להבליע חיוך רחב, עכשיו הם יבינו שאין ברירה אלא לנהל מו"מ אמיתי. כץ לא מתכוון למילה שהוא אומר, כמובן. אין דבר שמשמח אותו יותר מהרחקת של כל מו"מ אפשרי.
הבעיה האמיתית היא עם תגובה נוסח עמוס ידלין. "לא רק שאיננו עדים להתפרצות אלימות חריגה אלא נגלה לעינינו פוטנציאל וסיכוי לקידום תהליך מדיני שונה תחת תנאים שונים מאלה שהורגלנו אליהם", כתב ידלין במאמר ב"ידיעות", "נאום טראמפ מעודד בחינה מחדש של הנחות עבודה ופרדיגמות שהובילו את תהליך השלום במשך רבע מאה…הנאום ממחיש לפלסטינים שבניגוד למה שהם אולי חושבים, הזמן לא משחק לטובתם. המשך דחייה סדרתית של כל פשרה רק יסייע לישראל להשיג את מבוקשה על חשבונם".
ראש אמ"ן לשעבר הוא אדם משכיל, ידען ועדיין הוא כותב דברי שטות כאלו, שמעידים על חוסר הבנה טוטלי של המציאות. מי שקורא את הדברים יכול להשלות את עצמו לרגע שבצד השני יש איזו מנהיגות עוצמתית, שפשוט מתקשה להתפשר. המצב האמיתי, כידוע, הוא שבצד השני יש שכבה דקה למדי של מנהיגות חלשה, עייפה וזקנה, שהדרך שהיא הובילה – מו"מ ללא אלימות, תוך הפעלת לחץ דיפלומטי – הגיעה למבוי סתום. ספק גדול אם דרישות המקסימום שלה – מדינה פלשתינית בגבולות 67 – היו מתקבלות היום על ידי הציבור הפלשתיני. גם אם כל העולם יצטרף לטראמפ (והוא לא) וגם אם אבו מאזן היה רוצה בכול ליבו לוותר על ירושלים (והוא לא), אין שום סיכוי שהציבור הפלשתיני היה מאפשר זאת. יש סיכוי שעמוס ידלין לא יודע את זה? יש מצב שידלין לא יודע שאבו מאזן לא בדיוק ממוקם באמצע המפה הפוליטית הפלשתינית? אבו מאזן הוא הרי המרצ שלהם, שלא לומר הרשימה המשותפת. אין משמאלו דבר. אין קול משמעותי אחד בחברה הפלשתינית שקורא לאבו מאזן להתפשר יותר. זה כל כך מגוחך לטעון על הפלשתינים שהם נוקטים ב"המשך דחייה סדרתית של כל פשרה", כאשר בצד הישראלי יש מנהיג ש 9 שנים לא מוכן לנהל מו"מ אמיתי, תוך שהוא מוצא תירוצים (חכמים) מתחת לשטיח כדי למנוע מו"מ.
ב 2004 אריאל שרון חילץ מנשיא ארה"ב בתמורה להתנתקות, הכרזות הרבה יותר משמעותיות מהדרדלה שבה כיבד אותנו טראמפ. בוש כתב מכתב בו שהסכים לרמוז להסכמה אמריקנית להשארת מרכזי ההתנחלויות גם בהסדר הקבע והתנגדות אמריקנית לזכות השיבה. אנשי שרון טענו שזה משנה את העולם, שהפלשתינים יבינו שהזמן עובד לרעתם, ציפי לבני עד היום מתהדרת בקשקוש הזה וטוענת שהיא אחראית לכך, אלא שהמכתב ההוא לא השפיע על איש. בשתי הפעמים שחזרו לשולחן המו"מ, אולמרט ב 2007 ונתניהו ב 2013, לא היה זכר למכתב. לעומת זאת, העמדות הפלשתיניות רק הוקשחו במשך השנים, לא מעט בגלל חולשתם ולמרות 'הניצחונות' הכבירים שלנו בסחיטת הצהרות ריקות מתוכן מנשיאים אמריקניים.
אם ידלין היה פוליטיקאי, הייתי מניח שהוא כותב את זה רק כדי להתנחמד לאותם כמה מנדטים עלומים של מרכז ימין, שמסחררים את ראשיהם של אבי גבאי ויאיר לפיד. גבאי, למשל, הודיע בשבוע שעבר שירושלים המאוחדת עדיפה על שלום. עיסאוויה ומחנה הפליטים שועפאט, מסתבר, עלו אצלו לדרגת קדושה, כי ההורים שלו במרוקו חלמו עליהם או משהו דומה לזה. בקמפיין לראשות העבודה הוא, כמובן, אמר משהו אחר לחלוטין ודיבר על חלוקת העיר, כולל אפילו העיר העתיקה.
ידלין הוא לא גבאי ולא לפיד. הוא לא רץ לשום מקום. הוא היה ראש אמ"ן. הוא היום ראש המרכז למחקרים אסטרטגיים. יוצא ובא בבימות חשובות. מקשיבים לו אנשים משמעותיים, אלא שבסוף בסוף מסתבר שהוא עדיין חושב כמו אנשי הצבא של דצמבר 1987.
המאמר פורסם ב"הארץ"
רביב חביבי, יפה כתבת.
מה המסקנה? המסקנה היא שאין פיתרון לסיכסוך המקומי בטווח הנראה לעין.
נשאר תקועים אחד לשני בגרון(או במקום יותר נמוך).
אם הייתי צעיר הייתי דואג.
הייות ואני ברבעון הרביעי לחיי, אני לא דואג. ממש לא.
לא יכולת להתאפק, הא? חייב לדחוף את ההורים של גבאי במרוקו.
שכנעת אותי שישראל צריכה להמשיך באותו קו כי בצד השני עומד המון פלשתיני שטוף ולא מונהג שלא יכבד שום הסכם ומה שמעניין אותו הוא רצח בשם אללללה