הפער בין אלבומי הניצחון למטרות המלחמה מלמד יותר מכל על הרעב שלנו לנצח סוף־סוף. המטרה המרכזית שהוצבה למלחמה היא חיסול הגרעין האיראני, הסרת האיום הקיומי, כדברי ראש הממשלה. ובכן, עדיין יש סימני שאלה בנוגע לנזק שגרמו ההפצצות, אבל כבר התגבש קונצנזוס רחב למדי: איראן עדיין מחזיקה באורניום מועשר לרמה של 60%. זו ההערכה של האיחוד האירופי, של המודיעין בארה"ב ושל המודיעין בישראל. חוץ מדונלד טראמפ אין מי שטוען אחרת. לא ברור אם איראן מחזיקה בכל 408 הקילוגרמים, או שחלק מזה פוצל, חלק אחר נקבר, אבל די במה שיש לה בשביל לשמש בסיס לבניית כמה פצצות אטום.
המשמעות היא שהפרויקט נסוג רק כמה חודשים לאחור. אם הנזק גדול פחות, חגיגת הניצחון ההיסטורי לא הזיזה את הפרויקט דקה לאחור. מבחינת המוטיווציה, אולי אף הצעידה אותו קדימה. האיראנים רוצים לזרוק את מצלמות הפיקוח ואינם מוכנים לראות את יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
המטרה השנייה היתה חיסול פרויקט הטילים הבליסטיים, שגם אותו כינה בנימין נתניהו "איום קיומי". פה אפילו הצבא ונתניהו אינם טוענים שהפרויקט חוסל. לאורך המלחמה הועלו הערכות על אחוז המשגרים שהושמדו. הגבוהה שבהם היתה 60%. גם אם המספר נכון, נשארו לאיראנים מאות רבות של טילים בליסטיים וגם משגרים. בזמן המלחמה גרסו תדרוכי הצבא כי יכולת ייצור הטילים הבליסטיים חוסלה. אלא שבתומה נזנחה הטענה הזאת, וגורם צבאי בכיר הודה באוזני שאין לה ביסוס מודיעיני.
המטרה השלישית שהציב נתניהו היא שאיראן לא תממן עוד ארגוני טרור — מטרה שהוסיף רק באמצע המבצע, כאשר גאו גלי האופוריה. בתום המבצע חדל לדבר על המטרה הזאת, וכעת לא מוטלת על איראן כל הגבלה להמשיך במימון החותים, חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק או חמאס.
חלק תמוה באופוריה נוגע למחיר ששילמנו. מכונה משומנת טרחה להזכיר שאמנם המדינה מושבתת, שרבים מאיתנו רועדים בממ"דים, שבניינים נופלים ונתב"ג מושבת, ובכל זאת מדובר בהרבה פחות מ"תרחישי הייחוס". יתר על כן, פגיעות איראניות רבות לא דווחו. האיראנים הצליחו לפגוע בבסיסי צה"ל רבים ובאתרים אסטרטגיים. הצנזורה אוסרת לפרסם את מיקומי הפגיעות המדויקים, בטענה שזה יעזור לאיראנים לכוון את טיליהם. טענה דחוקה. אם הם פגעו בדייקנות במכון ויצמן, בבתי הזיקוק ובבית החולים "סורוקה", ואלה רק המקומות שכן דווחו, נראה שהם אינם זקוקים לדיווח בתקשורת הישראלית. קשה להשתחרר מהחשד שהנימוק האמיתי הוא נימוק סמי־איראני במהותו: מוראל הציבור, תעמולה. האמת היא שגם אנחנו הורתענו, ולא סתם טראמפ חוזר ואומר כי שני הצדדים "הותשו".
אם כך, איך מלחמה שלא השיגה שום יעד מיעדיה ועלתה במחיר כבד כל כך מותגה כמלחמה כה מוצלחת? התשובה נעוצה בביצועים הפנטסטיים של חיל האוויר, של המודיעין ושל המוסד. המשטר באיראן נחשף ברגע החולשה הגדול ביותר שלו מאז ההפיכה, לרבות גלי המחאה של 1999 ו–2009. הלוואי שחשיפת החולשה הזאת תקרין על יכולתו להחזיק בשלטון. עוצמתנו הצבאית בוודאי מחזקת את מעמדנו בכל העולם, ובוודאי במדינות המפרץ, שקיבלו שיעור חשוב למי יש הכוח הצבאי לרסן את המפלצת הנושקת לגבולותיהן.
ב–2009 נוהל הסבב האמיתי הראשון של ישראל מול השליט החדש של רצועת עזה, חמאס: "עופרת יצוקה". זה נחשב לסבב מוצלח למדי, "החמאסניקים כבר רצו לגלח את הזקנים", נהגו לספר בצה"ל. אנחנו זוכרים לאן התגלגל הסרט ההוא.