אין עוד פוליטיקאי שחווה רכבת הרים אלקטורלית כמו שחווה בני גנץ. לקראת בחירות 2021 הוא כבר ירד בכמה מהסקרים אל מתחת לאחוז החסימה. הופעל עליו לחץ לפרוש. הטענה – גם שלי – היתה שזה סיכון גדול מדי. גנץ נשאר, הצליח לטפס מעל לאחוז החסימה וחזר מהמוות הפוליטי ישירות לתפקיד שר הביטחון.
עכשיו הוא מתבונן על מספידיו בחיוך מזלזל. "שמעתי אתכם כבר", הוא חושב בוודאי. סביב גנץ יש חבורה קטנה, מגובשת ומוכשרת, שיודעת להתנהל ביחד. נוהגים להגיד עליהם, בעיקר על ראש הלשכה, מעיין ישראלי, שהם מנהלים את גנץ. יש בזה משהו, אבל זה דפוס הפעולה של גנץ לכל אורך הקריירה שלו, כולל בצבא. הוא נוהג להקיף את עצמו באנשים חזקים ולתת להם לנהל אותו. הם לא מעריצים את בנימין נתניהו, כפי שנוהגים להגיד עליהם עכשיו, הם כן מעריכים את יכולותיו הפוליטיות. הם ראו איך עבדו חודשים כדי לסגור כל פתח להפרת הסכם הרוטציה, ואיך הוא בכל זאת מצא פתח ושרד בהפרת ההבטחה הבוטה ביותר שהיתה בפוליטיקה הישראלית.
עושים לגנץ עוול בתיאור קשריו עם נתניהו. בפעמיים שחבר אליו עשה זאת בלית ברירה. פעם בשיא הקורונה, כשנתניהו והגוש שלו המריאו מעבר לקו ה–61 מנדטים. בפעם השנייה אמנם עשה טעות גדולה כשלא הציב את התנאי של יאיר לפיד — איכנס, רק אם תוציא את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' — אבל על עצם הכניסה ב–11.10.23, בנקודת הזמן ההיא, קשה לחלוק.
דוגמה קטנה: במהלך המלחמה היו לא מעט פגישות משולשות — נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. שוב ושוב זה הידרדר לחילופי האשמות בנוגע לתקיפה נגד חיזבאללה שבוטלה ב–11.10. גלנט האשים את נתניהו על שהחמיץ הזדמנות להכריע במלחמה, נתניהו טען שזה היה הורס את המערכה נגד חמאס, והלוי ניסה להפריד. מה שלא נאמר בפגישות הללו הוא שאילולא הכמעט שאגות של גדי איזנקוט, התקיפה ההיא היתה עלולה לצאת לפועל.
בעקבות הבלבול של הימים הראשונים גם צה"ל והמוסד תמכו בתקיפה, למרות סיכון מטורף ומול התנגדות קשה של ארה"ב — הנשיא ג'ו ביידן אמר לראש הממשלה "אם תלך לבד, תישאר לבד". מול כל זה השתמש איזנקוט בטיפ שקיבל על התנגדות ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמית סער, ובכל כושר השכנוע שלו כדי להוריד את התקיפה מעל הפרק.
התיאוריה של גנץ ואנשיו היא שלקראת הבחירות ירצה הציבור הרחב לצאת סוף סוף מהטרלול, מהמלחמות הבלתי פוסקות, ויבחר באופציה מתונה ויציבה. "אנשים עכשיו חושבים מהבטן", מסבירים אצל גנץ, "אנחנו חושבים שנצליח לשכנע אותם לבחור לא לפי כעסי העבר, אלא לפי מי אתה רוצה שיהיה בעתיד".
על רקע העבר, יהיה יהיר מדי לפסול זאת על הסף. גנץ כבר היה שווה 40 מנדטים, אולי הוא מסוגל לשכנע עוד 2–3 מנדטים שהוא הפתרון. הנקודה היא שזה סיכון גדול מדי. כרגע הוא נראה החוליה החלשה בגוש המתנגד לנתניהו. גם לפיד נחלש, אבל יש לו אופצית חבירה ריאלית — איזנקוט. לגנץ אין.
כשנכנס לפוליטיקה ב–2018 נהג גנץ לומר שהוא בא לעשר שנים. הוא באמת פוליטיקאי בעל תמהיל סביר בין שיקולי אגו לשיקולים ענייניים. עכשיו יהיה הכי חכם, מבחינתו, לקצר מעט את ההבטחה לעשור פוליטי, לפרוש, להשאיר זמן לכמה מהח"כים הראויים שלו למצוא אופציה אחרת (חילי טרופר, איתן גינזבורג), ולא להסתכן בתרחיש שבו הישארותו במרוץ תגרום להפסד של כל מה שהוא מאמין בו, בבחירות הכי קריטיות שהיו כאן מאז 1996.