אז איך הוא עשה את זה? הנרי קיסינג'ר המנוח כתב ספר על כל משא ומתן שהשתתף בו. דונלד טראמפ הוא הכי רחוק ממנו, אבל הנפיק תוצאה מרהיבה בזמן קצר.
זה התחיל בפרסום תוכנית החלומות הישראלית, מסמך שדומה לתוכנית המאה: כל מה שנתניהו חלם עליו וכמה הצהרות ריקות על רשות פלסטינית ומדינה פלסטינית שלעולם לא יקרו. נתניהו עלה בשמחה על הסיפון. ואז בא השלב הבא: שחרור החטופים היה אמור להיות אחרי 48 שעות בלא שום נסיגה. זה נהפך ל–72 שעות ואחרי נסיגה סמלית. במקביל השכיל טראמפ לייצר לחץ ערבי חסר תקדים. סבך הקשרים האישי־הכלכלי־המדיני־הצבאי שלו עם קטאר, טורקיה ומצרים הכניס את חמאס ללחץ בלתי אפשרי. חמאס ניסה להדוף ונתן תשובה עם קצת "כן" וקצת "לא". טראמפ בצעד גאוני החליט שזאת תשובה חיובית.
הצעד החכם הבא היה יצירת סיר לחץ פיזי במצרים עם דד־ליין מלאכותי, אינפנטילי אך אפקטיבי: יום שישי, הכרזת הזוכה בפרס נובל לשלום.
מרגע שכל שחקני המפתח הגדולים הגיעו לשארם, נציגי חמאס כבר לא היו יכולים כמעט לצאת משם עם "לא". הקטארים והטורקים הבהירו להם שזה סוף הדרך מבחינתם, ואי אפשר לעשות את זה לטראמפ. מצד אחר, הבטיחו גזרים — אחרי שתסכימו, נעזור לשקם אתכם.
לנציגי חמאס לא היה הרבה אמון בהבטחות של טראמפ, אבל הקלף הקטארי־הטורקי היה חזק מתמיד. ראו מה הצלחנו להוציא מטראמפ, אמרו, איך הוריד את נתניהו על הברכיים ואילץ אותו להתנצל לפנינו. וגם קיבלנו ממנו צו נשיאותי למעין ברית הגנה. במקביל הוציאו האמריקאים מנתניהו ויתורים בעניין הנסיגה, והיא משאירה את רוב מרכזי האוכלוסין ברצועה בשליטת חמאס. התוכנית היא עדיין פרו־ישראלית, אך גם נתניהו נקלע למצב שכבר אינו יכול לסרב לנשיא.
התרגיל האחרון של טראמפ היה שיעור מדהים בכוח אמריקאי. בעוד הצדדים רבים על רשימת האסירים, הוא הודיע שיש הסכם. חמאס רטן וזעף, אך בלית ברירה זרם. בינתיים, מדינות ערב רכבו על תשוקת הנשיא ליחסי ציבור כדי להביא אותו לנפח את ההסכם הארעי, עמוד אחד בסך הכל, ל"שלום במזרח התיכון", כולל ועידת שלום בשארם.
חמאס רצו כל הדרך התחייבויות חזקות ש"סוף המלחמה" הוא אכן סוף. נתניהו רצה אפשרות לחדש את המלחמה אחרי שחרור החטופים. מבחינת ההסכם, שום דבר לא מונע מנתניהו לעשות זאת, אך ברור שהפסטיבל של הימים האחרונים יקשה עליו לייצר לגיטימציה לפעולה ישראלית מסיבית נוספת ברצועה.
בכלל, לא מגיע לנתניהו קרדיט על שחרור החטופים. בשנתיים האחרונות דחה כל עסקה לסוף המלחמה תמורת החזרת החטופים. הוא שהמציא את מודל הפעימות והעסקות החלקיות כדי להתחמק. ברח ממשא ומתן כזה בפברואר־מרץ השנה והלך בכל הכוח על מתווה ויטקוף לעסקה חלקית. ההישגים בעסקה שהוא מנופף בהם כעת אמיתיים, אך מה בדיוק הם נותנים לנו? ממילא ההשתלטות על שטחים ברצועה נעשתה אתגר צבאי קל. זה הישג הרחוק מלהיות ראוי למחיר של החיילים ההרוגים, הפצועים, הפלסטינים שאינם חמאס שנפגעו, הנזק העצום למעמד המדיני של ישראל והסבל של החטופים.
יגיד נתניהו — אבל העסקה הזאת לא מונעת ממני לחדש את המלחמה כשיהיו הפרות של חמאס. יש לומר לו : זה מה שנאמר לך עשרות פעמים לאורך המלחמה. כמו שעמוס הוכשטיין, המתווך האמריקאי, אמר פעם: באזור הזה אף פעם לא חסרות סיבות להתחיל מלחמה.