בשיחות סגורות מתאר נפתלי בנט היערכות מדוקדקת שלו לבחירות. ראש מטה חדש, מנגנון גיוס כספים, בניית מערך שטח, והכי חשוב — הקמת מנגנון ממושך ויסודי של בחירת מועמדים לרשימה. לא עוד עמיחי שיקלי ועידית סילמן. את עיקר האנרגיה שלו משקיע בנט בחיזורים אינטנסיביים אחרי גדי איזנקוט.
התיאוריה של בנט היא, שקריטי למצב מהר תמונה פוליטית של מאבק דו־ראשי: בנימין נתניהו נגד בנט. במחנה בנט טוענים, שאותם כמה מנדטים יקרים מפז של תומכי נתניהו לא יעזבו כל עוד ייראה שאין לו תחליף, שלא חשוב עד כמה הפרשנים ידברו על גושים, כל עוד נתניהו מופיע בראש העמודה הגדולה ביותר בסקרים — מעמדו בכל העולם ובקרב אותם בוחרים נשאר כיחיד אשר יכול להנהיג.
על פי בנט, התרופה היא חבירה של איזנקוט אליו. זה אמנם אינו מגדיל את מספר המנדטים של הגוש המתנגד לנתניהו, אבל שם את בנט מול נתניהו ראש בראש. רק אז יבואו אותם מנדטים שיבטיחו 61 מנדטים לקואליציית השינוי, בלי מפלגות ערביות.
עיקר החיזור אחרי איזנקוט קשור גם לכך שהחפיפה — טוענים המחקרים של בנט — הרבה יותר מלאה מאשר חיבור עם אביגדור ליברמן. בנט וליברמן היו בעבר יריבים קשים, והיו אמירות קשות זה כלפי זה. היום זה אחרת לחלוטין, אבל עדיין ליברמן מחרים חרדים, ובנט שומר על קשר עין איתם. חלק מהבוחרים של ליברמן מתקשים עם הדתיות של בנט, ולהפך. לא אופטימלי.
האם בנט צודק? קשה לדעת. בפעם שבה הודח נתניהו מהשלטון לא היה מאבק ראש בראש. אבל האינטרס של בנט מובן מאליו: אם הוא לא אלטרנטיבה שלטונית, הוא יכול להידרדר למספר חד־ספרתי מביך. הבייס של בנט איננו אנשים שמשוגעים עליו, אלה אנשי ימין הסבורים שהוא אופציה סבירה לנתניהו.
דבר אחד בטוח: חבירה של איזנקוט לבנט כמספר 2, בלא רוטציה, מחריבה את הסיכוי לכך שאחרי השנים הנוראות הללו ייבחר ראש ממשלה שאיננו ימין, בכל מה שקשור לתחום המדיני. בנט הוכיח, שהוא אינו מתקשה להוביל קואליציה ליברלית; הוא כבר רחוק מבנט של "כדי לנצח את חמאס צריך לשחרר את צה"ל מבג"ץ", אולי אף פעם לא באמת היה שם, אבל גם מתקשה עדיין להוציא הצהרה שתבהיר במה הוא כן תומך ובמה לא.
לכאורה היה איזנקוט כבר יכול להתרומם למועמד המרכז־שמאל לראשות הממשלה. למרבה הצער, אחרי הצעד האמיץ שעשה בעזיבת בני גנץ הוא חזר להתנהג כמו איזנקוט: רציני, כבד, שקול ורחוק מאוד מכל מה שצריך לעשות כדי לנצח במאבק פוליטי. אם איזנקוט היה מתחבר ליאיר לפיד, מוסיף כוחות חיצוניים, אנשים עם חיבור למחאה ולמילואימניקים, ייתכן שהיה מתחיל לגרד את ה–20 מנדטים וכופה על גנץ לפרוש.
בניגוד לעמדה רווחת בסיקור הפוליטי הנוכחי — הקביעה כי אם הסקרים הנוכחיים יתממשו לשום גוש אין ממשלה, אינה נכונה. הטיעון השכיח הוא, שאם למפלגות המתנגדות לנתניהו אין 61 מנדטים, הן לא יעזו להסתייע במנדטים של המפלגות הערביות כדי להשביע ממשלה. אני סבור אחרת. לא צריך לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה. כל שנדרש הוא שהן יכריזו על כך שהן מחרימות את שני הגושים ולא נכנסות להצבעות הקשורות להשבעת ממשלה, תקציב וכו'. חרם.
נתניהו ואנשיו יצעקו שבעצם מדובר בהשבעת ממשלה בקולותיהם של טיבי ועבאס. בנט, איזנקוט, לפיד וליברמן יחיו עם זה. הם יתחייבו לנסות להרחיב את הממשלה, אבל יסבירו שישראל חייבת מהר מהר ממשלה חדשה ומתפקדת וישביעו ממשלה.