בחקירה הנגדית הבלתי נגמרת של חבר הכנסת משה סעדה במשפט רונאל פישר קרה משהו שלא ייאמן. אחרי עשר שנים גילתה הפרקליטות מזכר שכתב סעדה לפני עשר שנים והסתתר במשרדו שננטש מזמן. הסניגורים התייחסו לזה כאל פצצת אטום. הם כמובן ביקשו לבצע עוד חיפושים, שיארכו חודשים. מה רע, הזמן שעובר הורג סופית את המשפט. בסוף התברר, שתוכן המזכר איננו כה איוֹם מבחינת הפרקליטות, אלא מוכיח כי באמת לא נסגר שום הסכם עם עד המדינה באותו משפט, ערן מלכה, עד שהוגש כתב האישום. אמנם עלה מהמזכר, כי כל הזמן נוהל דיאלוג בין סעדה, אז סגן ראש המחלקה לחקירות שוטרים, לסניגורים של מלכה — וזה לא בדיוק מה שטענה התביעה בתחילה — אך מכאן ועד ראיה מזכה חזקה, הדרך ארוכה.
בדיעבד נדמה, כי משפט פישר היה הפיילוט למשפט של בנימין נתניהו. אחד מעורכי הדין המרכזיים של פישר עובד גם במשרד של עמית חדד, ויש להניח כי סיפר לו על יעילות הטקטיקות של בזבוז זמן. מתרכזים בפרוצדורה, בטענות של הגנה מן הצדק, מייחדים מעט זמן לעימות עם הראיות עצמן והרבה זמן לשאלות כמו: איפה כל החומר, למה חקרתם דווקא את זה, למה לא העברתם לנו עוד חומרי חקירה, למה הפליתם את הנאשם לרעה.
במשפט פישר זה עבד נפלא. החקירה הנגדית של סעדה, למשל, ארכה יותר משנה. ספק אם יש תקדים לעשרות דיונים שנחקר בהם מישהו שאיננו הנאשם ולא עד ישיר לעבירות, אלא פרקליט שפיקח על התיק. בזבוז זמן שאין כדוגמתו.
במשפט נתניהו זו אותה חוברת הפעלה: למה חקרתם בלי אישור הייעוץ המשפטי? למה עשיתם את התרגיל הזה? מי אישר? למה לא חקרתם את יצחק הרצוג? לעימות עם הראיות עצמן מוקדש פחות זמן.
הסניגורים של פישר ושל נתניהו אינם הראשונים שעלו על החולשות של מערכת המשפט. משפטים פליליים במדינת ישראל, נאמר גם בדו"ח של משרד המשפטים שפורסם ב"ידיעות אחרונות", אורכים יותר זמן מבכל מדינה אחרת באיחוד האירופי. שלוש שנים בממוצע. דיוני ההוכחות במשפט של היהלומן בני שטיינמץ בשווייץ ארכו בזמנם שבוע.
איתרע מזלנו, ובתקופה ההיסטורית שבה המחנה הליברלי מנהל קרב הישרדות על דמות המדינה, מאייש את תפקיד פרקליט המדינה האיש הכי לא מתאים לתפקיד. אין הוא ביביסט ואין לו שיקולים זרים, אבל עמית איסמן פשוט לא מתאים. איסמן נוהג לקדם את מקורביו, סולד מאנשים חזקים ועצמאיים, לא טרח לגבות באמת את צוות התביעה המותקף בתיקי נתניהו, והכי גרוע — מפגין פחדנות בדיון על תיקים רגישים.
בתיקים של אלה שירו נורים בקיסריה ושל מציתי הפחים בירושלים נתן איסמן גיבוי ליחס בלתי ייאמן בחומרתו כלפי הנאשמים. אין הוא "מיישר" את המשטרה על כך ששוב ושוב היא עוצרת מפגינים סתם, נזרקת מבתי משפט בהערות מעליבות ואינה מראה כל להט לטפל בתיקי השחיתות המובאים לשולחנו. מאי גולן עוד לא נחקרה, תיק מירי רגב בדרך לסגירה, הטיפול בתיק של טלי גוטליב התארך עד אין קץ, וההעמדה לדין של שלמה פילבר נמתחת בלי סוף.
הדבר האחרון שחסר לגלי בהרב־מיארה הוא גם עימות פומבי עם איסמן. לא במקרה מכונת הרעל פגעה בליאת בן־ארי ויושבת יומם ולילה על בהרב־מיארה, ובאחרונה שמה לה למטרה את המשנים ליועצת המשפטית שרון אפק וגיל לימון, בעוד איסמן נהנה כמעט מחסינות. בכל מה שקשור לאיסמן — אפילו לגדולי הביביסטים אין על מה לקטר.