הנה תרחיש דמיוני: בנימין נתניהו מודיע על כוונתו לפתוח במשא ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית, בנכונות להקים בסוף הדרך מדינה פלסטינית מפורזת. שני הצדדים מכירים בכך שמדובר בתהליך ארוך שיחייב בניית אמון, אבל יוצאים לדרך.
השופרות, מן הסתם, קצת משתוללים, אבל נתניהו יודע ליישר אותם. טראמפ ביקש; אם אנחנו מדברים עם המשטר של ג'ולאני בסוריה, אין סיבה שלא נדבר עם הרש"פ; ממילא אין לנו כוונה להקים שום מדינה, מה הבעיה לדבר? ומעל לכל: ההצהרה החלולה מעט הזאת תביא לנו בסבירות גבוהה נורמליזציה עם סעודיה, ובעקבותיה רבות ממדינות ערב האחרות.
איך הגענו למצב, שדרישה כזאת אינה נמצאת אפילו בשיח הציבורי? ישראל וסעודיה נמצאות עכשיו באותו צד של המתרס, לוחמות באותו אויב, קרובות מאי־פעם. למה לא לעשות את זה, חוץ משיקולים פוליטיים צרים ולא ענייניים, קל וחומר לקראת בחירות?
לא רק בשביל סעודיה. נתניהו אהב תמיד להתרכז באיום האיראני. זה גדול, קיומי, התמודדות עם אימפריה אזורית, צ'רצ'יליאני, מתאים למושגים שהוא רואה בהם את עצמו. אבל מספר הנפגעים שאיראן חוללה אצלנו בכל הסבבים נופל מאלה שביום אחד באינתיפאדה המדממת של תחילת שנות האלפיים שהביאו עלינו ארגוני הטרור הפלסטיניים. מופרך להשוות בין רמות האיום של חיזבאללה ואיראן לאלו של הפלסטינים, בוודאי אחרי 7 באוקטובר, ועדיין, רוב האנרגיה המדינית והביטחונית שלנו ממשיך להיות מופנה לציר השיעי, במקום למה שקורה פה, קרוב לבית.
האם מו"מ מדיני עם הרשות הפלסטינית מצמצם את איום הטרור הפלסטיני? לכל אחד בציבור כבר יש דעה מגובשת. לדעתי, ברור שכן. הליכה רק בדרך של כוח מביאה אסונות כמו 7 באוקטובר. הרשות הפלסטינית של היום היא גוף חלש, מושחת ולא פופולרי. גם במצב המוחלש הזה מנגנוני הביטחון שלה משתפים פעולה עם מנגנוני הביטחון שלנו. תחת לחץ אירופי כבד, הרשות גם מנסה לעשות שינויים שיחזירו לה רלוונטיות. הפסיקה לשלם כסף למשפחות של טרוריסטים והקימה במקום זאת מנגנון רווחה כללי יותר. אירופים סבורים שזאת התקדמות, ישראל טוענת עדיין שזה מעין "ישראבלוף".
הרשות הפלסטינית גם טוענת, שהיא משנה חלק מספרי הלימוד שלה, מוציאה החוצה הסתה. גם על זה יש מחלוקת, אבל זה מראה כי יש עם מה לעבוד, אם רק מישהו בישראל ירצה לעשות משהו שאיננו חיסולים, הפצצות וקריאה לציבור להשתתף במאמץ המלחמתי על ידי שהייה אינסופית במקלטים.
הציפיות מנתניהו אינן גבוהות, בלשון המעטה, אבל גם מנהיגי המרכז־שמאל אינם מעזים להציג את הדרך הזאת. כן, הרשות איננה פופולרית, רוב מכריע של הציבור הישראלי, כולל מצביעי המרכז־שמאל, אינו רוצה לשמוע את המלים "מדינה פלסטינית", אבל זו גדולתה של מנהיגות. אין לי ספק, כי יאיר לפיד, גדי איזנקוט ויאיר גולן סבורים שזאת הדרך הנכונה. עליהם למצוא את הדרך לשכנע בכך את הציבור, להצביע על אלטרנטיבה למנהיגות שהביאה עלינו את שלוש השנים הגרועות אולי בתולדות המדינה.
בינתיים לפיד שוב מנסה לאתגר את נתניהו מימין. לדרוש הפצצה נרחבת יותר של מאגרי האנרגיה האיראניים (מה שהוביל לתגובה נזעמת אפילו של מתנגדי־משטר איראנים). קשה להאמין שמישהו יקנה את זה, קשה לראות בוחר אחד שיגיד: אם לפיד היה עומד בראש המערכה, היינו מביאים להפלת משטר האייתוללות. חבל להתחפש.