אם הפסקת האש תיהפך לקבועה, המלחמה היתה מיותרת והיתה זו טעות לפתוח בה. חשוב לכתוב זאת, מפני שמנגנוני ההדחקה של הציבור מקשים לקבל את העובדה שאחרי שהוא הקריב הרבה כל כך — הכל היה לשווא.
לא מעט פרשנים טוענים עכשיו שהמלחמה היתה מוצדקת, שישראל החלישה את איראן, אמנם זה נמשך קצת יותר מדי זמן והיעדים הסופיים לא הושגו, אבל גם להחלשת איראן ולהוכחה של היכולות הישראליות יש ערך. ובכן, אין ספק שאיראן הוחלשה ואין ספק שההתרעה הישראלית התחזקה. יש לכך ערך וחשיבות, אבל התועלות הללו קטנות יותר מהנזקים המשמעותיים.
במשך 30 שנה טענה ישראל כי איראן תוותר על שאיפותיה הגרעיניות רק כשיהיה עליה איום צבאי אמין. ב–20 השנה האחרונות התווספה גם ראיה מוחצת לטיעון הזה. הפעם היחידה שאיראן ממש עצרה את תוכנית הגרעין שלה היתה בשנת 2003, אחרי שארצות הברית פלשה לעיראק ואיראן חששה שהיא תהיה הבאה בתור.
ובכן, הפעם היה האיום אמין, הפעם האיום גם התממש, התרחיש שישראל כה ייחלה לו קרה סוף סוף: מתקפה משולבת ישראלית־אמריקאית, הסיוט שהאיראנים חששו ממנו כל כך.
בתום המערכה הזאת — בהנחה שהיא לא תחודש — איראן ניצבת על רגליה, האורניום המועשר עדיין בשטחה והיא אינה מחויבת להוציא אותו או להפסיק את ההעשרה. מה ימנע ממנה הפעם את הקפיצה לפצצה? האיראנים בוודאי מעריכים כי אם הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, יפסיק עכשיו את המלחמה, הסיכוי שייגרר שוב למתקפה על איראן קרוב לאפס. לכל היותר תהיה תקיפה ישראלית — שמבחינת האיראנים אינה אמורה לבטל את הפיתוי הגדול להגיע לפצצה ולהקטין מאוד את הסיכוי שמישהו יעז להפציץ אותם שוב.
בנימין נתניהו אמנם מצא נשיא אמריקאי שהיה אפשר לשכנע אותו לתקוף את איראן, אבל הוא ידע היטב מיהו טראמפ ומי האנשים סביבו. נתניהו בוודאי ידע שאין שם מחשבה אסטרטגית עמוקה על הדרך למנוע מהאיראנים לשבש את הכלכלה העולמית. מעולם לא היה למעצמת־העל צוות חלש יותר. הדיווחים בדיעבד על המשא ומתן האחרון שהתנהל בעומאן בין השליח של הנשיא, סטיב ויטקוף, לצוות האיראני הוכיחו שוויטקוף לא באמת הבין מה האיראנים אומרים לו, איפה ויתרו ועל מה הם עומדים.
האם היתה לנתניהו דרך לגרום לאמריקאים לתכנן תכנון מדוקדק יותר של המלחמה הזאת? אולי לא. זה חלק מטבעו של הממשל הזה, והוא שאיפשר להכניס אותו ככה למלחמה כזאת. דבר אחד היה נתניהו יכול לעשות: להתאמץ לשכנע את טראמפ לסיים מהר יותר. אחרי שעלי חמינאי חוסל ורוב המטרות האיכותיות הותקפו היה אפשר לנסות לצאת, עוד לפני השיבושים בשוק האנרגיה. כך היה ההישג ההישרדותי של איראן נראה משמעותי פחות, והנזקים הכלכליים לישראל ולמדינות המפרץ דרמטיים פחות.
נראה כי טראמפ רוצה לסיים, אך איראן מתבצרת בעמדות "משפילות" מבחינתו, שיקשו זאת עליו. לכן בחר בינתיים במצור ימי, עשיית שריר בלי להפציץ. אם רצה להרגיע את שוק האנרגיה הבינלאומי, זה פחות או יותר הצעד הגרוע ביותר. אחרי 40 ימי הפצצות של שניים מהצבאות החזקים בעולם, המשטר החלש והמוכה של איראן אינו מסכים אפילו לחזור לסטטוס־קוו שמלפני 28 בפברואר, מצר הורמוז פתוח לשיט בינלאומי ובלי תשלום פיצויים. וזאת אולי התשובה הכי טובה לשאלה מי מרגיש שניצח במלחמה. נותר רק לקוות שאולי ההמונים באיראן ייצאו לרחובות ויצילו את המצב.