בואו נתעמק רגע בתוכנית ל"שינוי המשטר באיראן" — שהיא הסיבה האמיתית למלחמה. את רוב הפרטים על הסיפור המדהים הזה עוד אי־אפשר לפרסם. כידוע, בשיחת וידיאו מתל אביב הבטיח ראש המוסד לנשיא דונלד טראמפ שהתוכנית תעבוד. יישומה היה אמור להתחיל תוך כדי ההפצצות, שהיו אמורות להיפסק כשהציבור הרחב ייצא לרחובות. יועציו של טראמפ הזהירו מפני שיווק-היתר הישראלי, אבל הנשיא החליט בכל זאת לצאת למלחמה. חימוש חולק, ובתחילת המלחמה חיל האוויר הפציץ מעברי גבול כדי לאפשר לכורדים להיכנס ולשמש כ"מגפיים על הקרקע", ולעשות את מה שאל־ג'ולאני ואנשיו עשו — בסיוע טורקי — לבשאר אל־אסד בסוריה.
ואז הכל נעצר. הכורדים לא נכנסו. נתניהו קרא פומבית לעוד מיעוטים לצאת נגד איראן, אבל איש לא יצא. טראמפ אמר שמי שקיבלו נשק כדי להילחם במשטר, לקחו אותו לעצמם.
בישראל מספרים סיפור אחר, לפיו רג'פ טייפ ארדואן התקשר לטראמפ ומחה על חימוש הכורדים ושילובם בלחימה, אולי כי חשש שהם יפנו את הנשק נגד טורקיה. טראמפ השתכנע ועצר את התוכנית. זה סיפור טוב. אבל השכל הישר אומר שאין סיכוי שזה הסיפור.
אם ישראל וארה"ב הכינו, חימשו ותיאמו תוכנית לשינוי משטר, לא הגיוני שטלפון אחד של ארדואן עצר אותה. טראמפ יצא למלחמה על סמך התוכנית הזאת, הצהיר על כך בפומבי, הודיע לעם האיראני שזו הזדמנות חד־פעמית שלו לקחת את המדינה חזרה לידיו, ושם את כל מורשתו, הפופולריות שלו, וכלכלת ארה"ב על המלחמה הזאת — לכן לא סביר שהתנגדות ארדואן גרמה לו לעצור את הכל.
עוד פחות הגיוני שנתניהו, שהיה מושקע גם הוא בתוכנית, פשוט ציית. הרבה יותר הגיוני שהתוכנית היתה חובבנית, יומרנית ובשעת פקודה היא פשוט לא עבדה. אולי הכורדים, שנזנחו ונבגדו כל כך הרבה פעמים בעבר, לא רצו להשתתף בהרפתקה המסוכנת ולהתמודד לבד עם מאות אלפי חיילים איראנים. אם זה ההסבר הנכון, אז היציאה למלחמה התבססה על תוכנית הרבה פחות חכמה מזו שבגינה יצאנו למלחמת לבנון הראשונה, המלחמה שהולידה את חיזבאללה.
מה, למשל, היה ההיגיון בחיסול חמינאי, אם זה לא הוביל לשינוי המשטר? חמינאי היה מנהיג קיצוני, אבל זקן וחולה. יש קונצנזוס בקרב מומחי איראן, שלו היה מת בדרך טבעית, הסיכויים שמוג'תבא היה מחליף אותו היו קטנים מאוד. ייתכן שהיה עולה לשלטון מנהיג פחות קיצוני. חיסולו של חמינאי הניע את משמרות המהפכה לדרוש למנות את הבן, כהתרסה נגד המערב. בסופו של יום, החלפנו חמינאי קיצוני אחד בחמינאי קיצוני יותר.
גרוע מכך, חמינאי הבן מאפשר למשמרות המהפכה שליטה דה פקטו במדינה. שלטון דתי קיצוני הוחלף במידה מסוימת בדיקטטורה צבאית קיצונית, שעלולה לשעוט לנשק גרעיני, בניגוד למדיניות של חמינאי האב, שהעדיף לעצור בשלב של "מדינת סף". ואם השלטון החדש יצליח להשיג את המתקן הגרעיני הכי פרימיטיבי, האם אפשר לסמוך עליו שלא ישתמש בו? כשרואים כיצד הם ירו על האמירויות, תוך כדי הפסקת האש, ברור שהאיום מצדם רק גדל.
אפשר עדיין לקוות שבתום המלחמה, כלכלת איראן ההרוסה תוציא את ההמונים לרחובות, אבל השלטון כבר הוכיח שאין לו באמת מעצורים, ואם בפעם הקודמת, הוא עוד חשש מהתקפה אמריקאית, הפעם הרי האקדח כבר ירה.
השורה התחתונה היא, שייתכן מאוד שהפנטזיות היומרניות לשנות את המשטר החלישו את איראן, אבל נכון לעכשיו לפחות, הן הגדילו מאוד את האיום שנשקף ממנה.