לא רק בישראל היתה דילמה ב–7 באוקטובר, אם להעיר את הקברניט. גם בחיזבאללה התלבטו, מסתבר, אם להעיר את חסן נסראללה בשש וחצי בבוקר. מה שמוסיף עוד ראיה לתזה שלפיה נסראללה הופתע ממתקפת חמאס ולא ידע עליה. אנקדוטה זאת לכאורה מבססת את כתב ההגנה הלא רשמי של ראש המוסד היוצא, דדי ברנע, על חלקו של המוסד ב–7 באוקטובר.
אם חיזבאללה לא ידעו דבר ואיראן לא ידעה, ברור שהמוסד לא היה יכול לדעת, ואין לו אחריות לכשל המודיעיני. ניסינו להיכנס לעזה כמה פעמים, סיפרו מקורבי ברנע, אבל שב"כ לא הסכים. ומה בעניין העברת הכספים מקטאר לרצועת עזה, שנזלו לחמאס? הרי המוסד הוא הגורם המשמעותי ביותר בשכנוע קטאר להעביר את הכסף. הקטארים אפילו החזיקו ופרסמו מכתב בנושא מיוסי כהן, ראש המוסד. ברנע טוען, כי התנגד נחרצות להעברת הכספים הללו.
עד כאן הכל משכנע, אלא שעל תהייה אחת אין לברנע תשובה: למה לא המליץ המוסד על החלופה הכי מעשית לכסף הקטארי – הכסף של הרשות הפלסטינית? הרי הכל התחיל מהעובדה, שברשות סירבו להמשיך להעביר כסף לרצועה מפני שלא היתה להם כל מעורבות שם. לכאורה היה אפשר להציע להרחיב את מעורבות הרשות ברצועה, ובתמורה היא תמשיך להעביר את הכספים. ראש המוסד סבר שזה חסר סיכוי, שאין שום דרך לשכנע את ראש הממשלה.
ברנע לא היה לבד. רבים מראשי מערכת הביטחון הפנימו מראש את גבולות הגזרה של ראש הממשלה. אם כן, כאשר מדברים על מדיניות הממשלה לפני 7 באוקטובר – לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית – יש להזכיר מי איפשרו לבצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ובנימין נתניהו את נשף התחפושות הזה: ראשי מערכת הביטחון. הללו הכירו היטב את תרומת הרשות לסיכול טרור, ראו מקרוב איך הרשות נחלשת, ובכל זאת איש מראשי מערכת הביטחון לא העז להתעמת עם נתניהו על מדיניותו.
זה לא רק עניין של סגירת חשבונות היסטורית. זה רלוונטי למה שקורה עכשיו ברצועת עזה. תחת לחץ בינלאומי ביצעה הרשות הפלסטינית כמה רפורמות בחודשים האחרונים: חוקקה חוק בחירות חדש, שנועד לחסום התמודדות של חמאס בבחירות; אימצה מנגנון שנועד להפסיק את העברת הכספים למשפחות של מחבלים (זה נעשה באופן מתחכם: כספים מועברים עדיין למשפחות נזקקות, ולא פעם יש חפיפה בין המשפחות הנזקקות למשפחות שהמפרנס שלהן נמצא בכלא בגין עבירה ביטחונית). אמנם מדובר ברשות לא פופולרית, מושחתת ועייפה, אבל מצד אחר – היא טובה יותר מחמאס.
ברור, כי מנהיגי גוש "רק לא ביבי" לא ידחקו בנתניהו לאפשר כניסה משמעותית של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, כמשקל־נגד לחמאס. איש לא יעז לתבוע מנתניהו להציב חזון, אפילו מרוחק, של שתי מדינות כדרך לדחוק בחמאס להתפרק מנשקו. יאיר לפיד כבר אמר בפודקאסט של נדב פרי, שעניין המדינה הפלסטינית לא יקרה בעשר שנים הקרובות. גדי איזנקוט – כנראה בהמלצת היועץ האמריקאי – הוא עכשיו בכלל מרכז־ימין, ויאיר גולן – על פי דיווח לא ממש מוכחש – מסרב לפגוש אפילו את נשיא צרפת.
במצב הבלתי אפשרי הזה, האם יש טעם לתלות ציפיות בראשי מערכת הביטחון? ראש שב"כ ואלוף פיקוד המרכז בוודאי לא יזרמו.
האם יש איזשהו סיכוי לכך שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש אגף התכנון בצה"ל יעזו להגיד משהו, או שכולנו נתגלגל שוב לעוד מלחמה?