הסיפור הכי משעשע בספר החדש של בני גנץ, "אנחנו", נוגע לפגישות עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בתקופת הקורונה. נתניהו היה היסטרי, טוען גנץ, אי אפשר היה לתת לו מסמך ביד, היה צריך לשים את המסמך על השולחן, ונתניהו היה מרים אותו מקצה הדף. פעם אחת הגיעו גנץ וגבי אשכנזי לפגישה על ממשלת אחדות, אבל לא זכו להיכנס לביתו של נתניהו. השאירו אותם בחוץ להתבשל בחום. בסוף נתניהו יצא, מאופר בכבדות ובחליפה. ורעב, כנראה, כי חיסל חבילת "תפוצ'יפס" שלמה שהם קנו בסופר הסמוך.
אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו).
הכי מעניין בספר הוא מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב–2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות.
גנץ אמנם כותב שספק אם נתניהו בכלל היה רוצה אותו ואת יאיר לפיד ואת אביגדור ליברמן במקום בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, אבל זוהי לשון המעטה מניפולטיבית.
גנץ יודע היטב שנתניהו לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא שילם מחירים מטורפים, ולא ניסה לפלרטט עם הצד השני, גם לא לשם הורדת המחיר של השותפות הקואליציוניות.
אי אפשר שלא להעריך את המאבק של גנץ להישאר רלוונטי. במשך חצי שנה לפחות הוא לא עבר בשום סקר, שותפיו הקרובים ביותר עוזבים, התקשורת הפנתה לו עורף מזמן – ובכל זאת הוא נלחם. גנץ התראיין בטלוויזיה ל"עובדה", חשף את המחלה הטרגית של רעייתו, פרסם ספר, הוא מוציא סרטונים "צעירים" וממשיך לשקול חיבורים הנראים הזויים (דדי שמחי?) כדי לעבור את אחוז החסימה.
אלא שבעוד מחנה "רק לא ביבי" עסוק בכעס גדול על גנץ, נפתלי בנט וגדי איזנקוט הצליחו בינתיים לחמוק מתחת לרדאר. אף על פי ששניהם מסרבים להתחייב שלא יקימו ממשלה עם נתניהו. יש להם לכאורה תירוצים לגיטימיים: זו הדרך להביא מאוכזבי נתניהו; או הטיעון ולפיו אם באמת לנתניהו יהיו 61 חברי כנסת, עדיף שאנחנו ניכנס ולא עוד ממשלת בן גביר־סמוטריץ'. זה הגיוני, אבל כרגע נתניהו לא מתקרב ל–61, וזה לא על הפרק.
יש ערך מוגבל להצהרות של פוליטיקאים לפני בחירות. ובכל זאת, שני המועמדים של המחנה הרל"ביסטי לראשות הממשלה אינם עונים על שאלת־יסוד אחת: אם תוצאות הבחירות יהיו דומות לתוצאות של הסקרים, מה יעדיפו? ממשלה המסתמכת על רע"מ, או ממשלת אחדות עם נתניהו והחרדים?
אין זה מוגזם להעריך כי מבחינתם, אם יתאפשר להקים ממשלה כזאת כאשר נתניהו איננו ראש הממשלה והוא שולט בשרי הליכוד מבחוץ, קצת כמו שעשה אריה דרעי בקדנציה הזאת – הם יעדיפו את זה על ה"אסון" הנורא של שילוב רע"מ בקואליציה.
לא יהיה צעד פחות מנהיגותי מזה. הרי שניהם מאמינים בדיוק בדרך ההפוכה, אבל פוחדים (בינתיים) מתגובת הציבור. במקרה הזה, ליברמן, מן הסתם, יתנה כניסה שלו בהשארת החרדים בחוץ, והיחיד שיעדיף את האופציה השפויה יהיה יאיר גולן.