האמירה של גדי איזנקוט היתה כמעט מובנת מאליה. גם אם הבחירות הבאות ייגמרו ב–58 מנדטים לגוש השינוי וב–52 מנדטים לגוש נתניהו, תוקם ממשלה. מיד אחר כך החלה ההיסטריה. החשש מהסתערות נתניהו ואנשיו וההצלחה הגדולה שלהם בבחירות האחרונות, שהתבססה על שנאה לערבים, גרמה גם לאיזנקוט לעצור בחריקת בלמים באמצע ההסבר (אבל לא לחזור בו מהאמירה), וגרוע מכך — היא דחפה את אביגדור ליברמן ללכת עוד צעד קדימה בהתחייבותו שלא להקים ממשלה שנשענת על מפלגות ערביות.
קשה להשלים עם זה. הרי אין שום סיבה לפסול חלק מהמפלגות הערביות, ובחברה הערבית — כפי שמוכיחים סקרים — יש רצון הולך וגובר להשתלב בקואליציה. אבל אכן מדובר בגורם שמרחיק בוחרים רבים מהצבעה לגוש השינוי ושיכול להכריע בבחירות.
זה כואב ונורא, אלא שגם הבוחרים לא יתקשו לבלוע נוסחה פשוטה: עקרון־העל הוא שמחליפים את הממשלה הרעה בתולדות המדינה ברגע שאפשר, והעיקרון שכפוף לו הוא שמקימים ממשלה שאינה מסתמכת על מפלגה לא־ציונית, כלומר האצבע ה–61 לא תהיה של מנסור עבאס. לזה גם עבאס הסכים בפומבי. המסקנה הנגזרת היא שאם תוצאת הבחירות תהיה 52–58, יקים גוש השינוי ממשלת מיעוט על בסיס הימנעות ערבית, ממשלת נתניהו תוחלף, השפיות קצת תחזור ואחר כך תנסה הממשלה החדשה לצרף שותפים חדשים: אולי החרדים, אולי הליכוד בלי נתניהו. מקסימום ילכו שוב לבחירות, אבל כשאת ממשלת המעבר מנהיגים בנט־ליברמן־לפיד־איזנקוט־גולן ולא ערמת מחריבי הבית שמנהיגים אותנו כרגע.
השאלה הדרמטית יותר היא באיזו תצורה ירוצו המפלגות הערביות. אחמד טיבי לוחץ להחזיר את הרשימה המשותפת, ואפילו מבקש מעיתונאים שיעמידו למבחן בסקרים את האופציה הזאת. חכם מצידו. ההתלהבות בחברה הערבית בולטת במקרה הזה: אחוזי ההצבעה יעלו, ההשפעה של החברה הערבית תגדל ותגיע ל–15–16 מנדטים. הבעייתיות היא שאז הפער בין גוש השינוי לגוש נתניהו כמעט שנעלם, ויכול להגיע לאזור ה–51–53. במקרה כזה, גם פרישה של עבאס מהרשימה המשותפת לאחר הבחירות לא תספיק כדי להקים ממשלת מעבר שתחליף את ממשלת נתניהו. יתר על כן, רשימה משותפת כזאת – שבה עבאס עומד ליד סמי אבו שחאדה — תצבע את רע"מ בצבעים מיליטנטיים יותר.
עבאס מעדיף תסריט אחר. שתי רשימות — בל"ד־חד"ש ותע"ל של טיבי ברשימה אחת, ורע"מ ברשימה אחרת. אולי זה יביא פחות מנדטים, אבל למנדטים האלה תהיה השפעה רבה יותר. עבאס בולע כעת הרבה צפרדעים משותפיו הפוטנציאליים, ושותק רק כדי שלא להרוס. הימין הביביסטי עושה הכל כדי להשחיר את דמותו, אבל במקרה שלו המשימה הזאת קשה בהרבה.
פעם הוא אמר לי, אתה יודע על מה אני הכי מצטער אחרי 7 באוקטובר? שלא נסעתי לעוטף להזדהות עם מה שקרה. לו הייתי נוסע, היה קשה יותר לדרוש ממני שוב ושוב לגנות את מעשי חמאס. אחרי שהחלה ההתקפה על עזה, אפילו עבאס לא היה יכול לנסוע. כשעשרות אלפי עזתים נהרגים, ובכלל זה משפחות שלמות שיש להן קרובים בישראל, אין מנהיג ערבי שיכול לעשות זאת.
בחד"ש המצב מסובך יותר. איימן עודה לא שרד לאחר שעזר להפיל את ממשלת השינוי ועלתה ממשלת נתניהו. הרשימה שצפויה שם כנראה תהיה חיוורת יותר ותחייב את המפלגה ליצור חיבורים. טיבי כן הצליח לשרוד בתע"ל. בסבירות גבוהה, טיבי, ויהיה מי שיהיה בחד"ש, למדו את הלקח. הם לא ישתפו עוד פעולה עם נתניהו ועם סמוטריץ'.