זה ויכוח שנחרט בזיכרוני. שנת 2003: האם ארצות הברית צריכה לפלוש לעיראק. ידידי, דיפלומט אמריקאי, התנגד בנחרצות לפלישה. אני טענתי שאם ארה"ב מתיימרת לשמש בתפקיד השוטר של העולם, לא ייתכן שלא תעשה צדק עם דיקטטור המתעלל בעמו כסדאם חוסיין, שאיים על יציבות העולם ותיכנן להשיג נשק גרעיני. זה מה שמעצמת־על אמורה לעשות, אמרתי. הדיפלומט טען שארה"ב אינה יודעת לעשות בניית אומה, ושאחרי גמר המשימה הצבאית לא יהיה לממשל מושג איך לנהל את עיראק המסובכת. "בכל החודשים של ההתכוננות למלחמה", התפלאתי, "לא הוכנה תוכנית מסודרת ל'היום שאחרי"?"
הוא צדק. ארה"ב מצטערת על הרגע שבו נכנסה להרפתקה ההיא. יש בדעת הקהל קונצנזוס כי מדובר בטעות נוראה. אבל גם אני צדקתי. עיראק הפסיקה להיות איום על ישראל, השוטר של העולם חיסל אותה, אך זה עלה לו בדם ובכסף, ובעיקר באיבוד האנרגיה לעשות דברים דומים לכך. כבר ב–2003 אני זוכר בכירים בממסד הביטחוני אצלנו אומרים בצער "למה עיראק?" "למה לא איראן?"
אפשר להניח כי גם עכשיו אין לארה"ב יכולת לבנות איראן חדשה. גם אין לה תוכנית מסודרת להפלת המשטר. דונלד טראמפ בוודאי מבין זאת ויודע היטב עד כמה הציבור במדינתו סולד ממלחמות ארוכות במזרח התיכון. זה היה הקמפיין שלו. חיסול חמינאי ייצר לו אופציית יציאה נוחה מתסריט המלחמה הארוכה: החלשנו את המשטר, הפלנו את הדיקטטור, אנחנו מציעים למי שיירש אותו ללמוד מדלסי רודריגס, סגנית נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו. היא היתה חלק מאותו שלטון אך למדה את הלקח, ומאז חטיפתו משתפת פעולה עם ארה"ב. ואם היורש האיראני, יטען טראמפ, לא ילמד את הלקח — נחזיר את הלינקולן ואת הפורד לסיבוב שני.
במצב כזה לא תהיה לישראל ברירה והיא תהיה מוכרחה להסכים להפסקת אש, גם אם לא תלווה בהסכם כניעה ובכללו הוצאה של האורניום המועשר, הפסקה מוחלטת של ההעשרה על אדמת איראן ופירוק היכולת הבליסטית שלה. האמת, גם לישראל אין אינטרס במלחמת התשה כשאין ודאות שבסופה יתחוללו חילופי שלטון של ממש והמולות יוחלפו במשטר ידידותי למערב.
האם תסכים איראן להפסקת אש חד־צדדית, אם טראמפ פשוט יודיע "ניצחנו" ויעבור הלאה? איני מתיימר לחזות את המהלכים של האיראנים, אבל בהנחה שהם לא יאבדו קשר להיגיון סביר להניח שהם ירצו ללקק את הפצעים ובעיקר לייצב את המשטר.
מבחינת ישראל, מצב כזה יהפוך את איראן בטווח הקצר לחלשה יותר, מורתעת יותר וחשופה יותר למחאות ולהתפרקות. בנימין נתניהו יוכל לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, כי בהנהגתו הוחלש הציר השיעי במידה רבה ושוקמה ההרתעה. רצף החיסולים והפעולות המדהימות של צה"ל יטביע חותם ארוך שנים אצל כל מי שירצה לאתגר אותנו.
באותה נשימה צריך לומר כי נגרם נזק עצום ליחסינו עם ארה"ב של פוסט־טראמפ וכן עם מדינות אירופה. נתניהו, בעיניים פקוחות, הוביל את ארה"ב למלחמה עם איראן, מלחמה שרוב הציבור האמריקאי אינו מעוניין בה. ראש הממשלה מזהה את עצמו באופן מוחלט עם הנשיא הכי לא פופולרי בארה"ב זה תקופה. אירופה עוד לא סלחה לנתניהו על הדרך שבה לחם ברצועת עזה. כל עוד הוא ואנחנו נהנים מהמטרייה של טראמפ, איננו מרגישים בכך. ברגע שטראמפ ייחלש — ייתכן שכבר אחרי בחירות אמצע הקדנציה — זה כבר ייראה אחרת לחלוטין. מבחינת נתניהו מדובר בעתיד רחוק כל כך, עד שלא צריך לחשוב עליו.