כשחיזבאללה נכנס למערכה, היה נדמה שבצה"ל פתחו בקבוקי שמפניה. "חיזבאללה נפל למארב אסטרטגי", אמר אלוף פיקוד הצפון, רפי מילוא, לראשי הרשויות בצפון. זה היה הקו הכללי של כל התדרוכים. חיכינו לטעות הזאת, הכנו תוכנית מדוקדקת איך לנטרל אותו, ועכשיו הוא נתן לנו הזדמנות ליישם אותה. שבועיים לאחר מכן נדמה כי גם בצה"ל לא בטוחים שלא אנחנו הם אלה שנפלו למלכודת.
מאז הסכם הפסקת האש עם לבנון נהנתה ישראל ממצב חסר תקדים בצפון. שקט מוחלט, צה"ל פועל בלי הפרעה בלבנון, ממשיך לפגוע בחיזבאללה, הורג מאות מפעיליו, ממשלת לבנון התחזקה, חיזבאללה אינו מעז להגיב, תחושת הביטחון חזרה לצפון. אמנם חיזבאללה לא נעלם, הוא ניסה להשתקם, להתחמש, אך הוא נכנס למערכה במטח חיוור, כאילו ממש כיוון לכך שלא יקרה כלום בעקבותיו, כבול, מן הסתם, בהבטחתו לפני המלחמה כי הקו האדום שלו הוא חיסול חמינאי. ברור שהמטח לא היה יכול להישאר בלא תגובה, אבל היה אפשר להגיב בפרופורציה דומה, ולאפשר לתהליך החיובי בלבנון להימשך.
במקום זאת תקפנו בדאחייה בעוצמה, חיסלנו, שיטחנו, ושוב הוצאנו הודעת פינוי למאות אלפי לבנונים והם נאלצו לעזוב את בתיהם בכפרים בדרום לבנון. "מהלך זה יוצר לחץ משמעותי על חיזבאללה בקרב בסיס התמיכה שלו", תדרך צה"ל. אפשר להטיל ספק בהערכה הזאת. אין ספק שחיזבאללה נמצא במצוקה פנימית הקשה בתולדותיו, אבל ישראל מסתכנת בחציית הקו העדין של החלשת ממשלת לבנון, שזה הדבר הכי לא חכם שהיא יכולה לעשות.
למשל, הפצצה של הגשר החוצה את הליטני בטענה שלוחמי חיזבאללה עברו עליו, היא מעשה לא הגיוני, בלשון המעטה. הבעיה הגדולה כרגע היא, שהצמרת הישראלית — מראש הממשלה, עבור בשר הביטחון וכלה ברמטכ"ל — עלו על עצים גבוהים מדי. קשה להבין איך הפעולות שהורו עליהן מביאות לתוצאה שהתחייבו עליה בפני הציבור. בנימין נתניהו, ישראל כץ ואייל זמיר הבטיחו, כי איום חיזבאללה יוסר כליל, שנפרק אותו מנשקו. כזכור, את חמאס, החלש יותר, לא הצליחה ישראל לפרק מנשקו במשך שנתיים.
דובר צה"ל מפיץ עוד ועוד סרטונים של הרס בשכונת דאחייה, כביכול מה שחשוב באמת זה לשכנע את הציבור הישראלי שישראל הורסת בניינים. האם זה יגרום לפירוק חיזבאללה מנשקו?
במקביל חיילי צה"ל נכנסים (שוב) קרקעית לדרום לבנון, תחת הטענה שזה ייצר "שכבת הגנה נוספת" לתושבי הצפון. שר הביטחון אף הוסיף נימוק של תגמול, "הם ישלמו בשטח" על התקיפות שלהם. האם הם שישלמו על הישארות קרקעית בדרום לבנון? האם לא למדנו כבר כי מי שישלמו יהיו אנחנו? במהלך הדִברור של הפעילויות הקרקעיות נפגעה דווקא שכבת הביטחון של תושבי הצפון — אחרי שהתברר, כי יש לוחמי "רדואן" מדרום לליטני, בניגוד למה שטענו באוזניהם במשך שנה ורבע.
ממשלת לבנון, באומץ ובשילוב עם צרפת, מציעה עכשיו לישראל סולם לרדת עליו מהעץ: משא ומתן ישיר לכינון הסדרי ביטחון. הממשלה הלבנונית הלכה הכי רחוק שאפשר עם בידוד חיזבאללה ומאבק בו. צריך לחזק אותם. לכאורה, אפילו מוצע לנו פרס אסטרטגי בדמות הכרה של לבנון בישראל.
בדרך הכוחנית נראה שישראל תצליח להחליש עוד את חיזבאללה, אבל הוא יישאר. ייתכן שאף יצליח להשתקם וספק אם ממשלת לבנון תגמור את העימות הזה חזקה דיה כדי להיאבק בו. השאלה היא, אם בפוסט־טראומה של 7 אוקטובר מישהו מסוגל עוד לחשוב על דרכים לא־צבאיות להתמודדות עם איומים.