ארכיון שנת: 2003

עושים חוק מיוחד עבור אלון אלרואי

25 בדצמבר 2003
 

אלון אלרואי הוא שם שאינו אומר הרבה לציבור הרחב. בכל זאת, אלרואי עומד לקבל משהו שמעטים מאוד קיבלו בארץ  – חוק מיוחד על שמו, חוק אלרואי, לא פחות ולא יותר. למה זכה אלרואי לכבוד הגדול הזה, כבוד שזכו לו עד היום רק יחידי סגולה (לאה רבין ובנימין נתניהו)?

פשוט מאוד. בכנסת שלנו כשאדם חשוב רוצה משהו והחוק אינו מאפשר זאת משנים את החוק. ככה זה. אלרואי, מסתבר, הוא אדם חשוב מאוד. יש לו מהלכים במרכז הליכוד. הוא נחשב קרוב לשרים סילבן שלום ולימור לבנת והוא חבר מליאת רשות השידור.

פה גם בדיוק מתחיל הסיפור המוזר הזה. אלרואי מסיים עכשיו שתי קדנציות במליאת רשות השידור.

על פי חוק רשות השידור, לא ניתן להמשיך לקדנציה שלישית. אלרואי, כנראה, חושב שהחוק הזה לא ראוי. אחרי ככלות הכל, לא מחליפים סוסים מנצחים באמצע המרוץ ומהי מליאת רשות השידור אם לא סוס מנצח. אפשר לשאול את דן מרגלית ויעקב אחימאיר.

בהליך מזורז במיוחד הונחה בשבוע שעבר הצעת חוק בכנסת שתאפשר לאלרואי קדנציה שלישית. על פי הצעת החוק, מי שאחת משתי הכהונות שלו נפסקה לפני סופה שלא באשמתו יכול להמשיך לכהונה שלישית. אלרואי היה חבר במליאת רשות השידור בשעה שבג"צ החליט לפני מספר שנים לפזר אותה. אחת משתי הקדנציות שלו, אם כן, ארכה 27 חודשים בלבד. כהונה מלאה היא 36 חודשים.  בגין 9 החודשים האבודים האלה החליטה הכנסת לפצות את אלרואי ולהעניק לו כהונה שלמה נוספת של 36 חודשים. הצעת החוק, כאמור, כבר עברה במהירות את השלבים הראשוניים של החקיקה ובשבוע הבא היא אמורה לעבור במהירות 3 קריאות בדרך לכניסתה לספר החוקים.

מה שמדהים בסיפור הזה הוא איך חברי הכנסת מגייסים זה את זה לתמיכה בהצעת חוק כל כך מוזרה. בכל מה שקשור לטובות לחברים אין קווים מפלגתיים. בליכוד עומד מאחורי ההצעה ח"כ גלעד ארדן אבל ארדן ידע שבסיפור הזה אסור לו להישאר לבד. במליאת רשות השידור יש עוד חברים שרוצים קדנציה שלישית. כל אחד מהחברים האלה 'שייך' למפלגה אחרת. חברה אחת, למשל, היא ממפ"ם. גם היא רוצה להישאר. התוצאה- ח"כ אבשלום וילן ממרצ חתום גם הוא על הצעת החוק. בצורה דומה שוכנעו ח"כ דליה איציק מהעבודה וח"כ יאיר פרץ מש"ס. בשביל מה בכלל להיבחר לכנסת, שואלים את עצמם, מן הסתם, חברי הכנסת אם אי אפשר לחוקק איזה חוק קטן בשביל חברים פה ושם?

נמאס כבר לכתוב על מה שעושים חברי הכנסת לפרלמנט שלנו. בשיעור הראשון של משפט חוקתי מלמדים שחוק הוא דבר כללי ושיוויוני שחל על כולם, שהכלליות הזאת היא בבסיסו של הרעיון הדמוקרטי. כולם שווים בפני החוק. לא מייצרים חוקים מיוחדים כדי לפתור בעיה אישית.

קשה לצפות שהכנסת תתמרד בשבוע הבא ולא תאשר את חוק אלרואי. יש רק סיכוי אחד לטרפד את היוזמה המוזרה בעודה באיבה. השר הממונה על רשות השידור, אהוד אולמרט, צריך להודיע שאין בכוונתו למנות את אלרואי לכהונה שלישית. במקרה כזה אל תופתעו אם לפתע פתאום, בלי שום קשר לדבר, כמובן, הצעת החוק תיגנז. אולמרט בוודאי יכול למצוא באימפריית המינויים שתחת ידיו משהו אחר לתת לאלרואי.

שרון צור, זאב רובינשטיין ואיך הם מפריטים את משרד החוץ

10 בדצמבר 2003
 

שרון צור היא בחורה צעירה ששמה לא אומר דבר לרוב מוחלט של תושבי ישראל אולם צור היא עדות לתופעה מדאיגה שהולכת  ומתרחבת בחודשים האחרונים. צור מארגנת לבכירים ישראליים שונים סיורים בארה"ב, בעיקר בניו יורק. ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למשל, מסתייע רבות בשירותיה הטובים של צור. לכאורה, אין שום פסול בכך שצור, שמייצגת ארגון הסברה יהודי, מארגנת לאולמרט ובכירים אחרים סיורים בניו יורק בשירותה של התעמולה הישראלית. למעשה, מדובר בסוג של יחסים שטוב לא יכול לצאת מהם.

התופעה רחבה וכוללת הרבה מאוד שרים ובכירים. כשלימור לבנת נוסעת לארה"ב היא בדרך כלל מסתייעת בשירותיו של איש עסקים יהודי-אמריקני. בני אלון, שר התיירות, שנוסע הרבה מאוד לארה"ב (להביא תיירים לישראל, כמובן) מסתייע באיש עסקים אחר. אורי לופליאנסקי, ראש עירית ירושלים, חזר לא מזמן מארה"ב. גם הוא הסתייע בביקורו באיש עסקים שלישי.

המארגנים הפרטיים למיניהם דואגים בדרך כלל לאורחיהם לכל דבר, מקטן עד גדול. הם אחראים על תוכנית הביקור, רשימות האורחים לאירועים השונים, האנשים שיפגוש השר ועד ללוגיסטיקה חשובה. איפה עושים קניות, המלון בו ישהה הבכיר וכו'. בוא נניח, רק לשם הדיון, שכל מה שיש למארגנים בראש זה כוונות טובות והכנסת אורחים. אף פעם לא חלפה לידם מחשבה על הפקת טובת הנאה מהקרבה הזאת.

עדיין, האם אתם יכולים לחשוב על סיבה אחת עניינית בגללה אולמרט, לבנת וחבריהם יעדיפו את אותם אנשי עסקים פרטיים על שירותיו של משרד החוץ, שירותים שניתנים, כזכור, בחינם?

הרי בדיוק בשביל הדברים האלה יש לישראל שגרירות בוושינגטון, קונסוליה בניו יורק ועוד לא מעט קונסוליות ברחבי ארה"ב. האם יכול להיות שיש סיבות אחרות, לא ענייניות, שבגללן הבכירים מעדיפים את השירותים של צור וחבריה על השירותים של משרד החוץ?

בשיחות סגורות יגידו לכם הבכירים למיניהם שהסיבה האמיתית היא שמשרד החוץ מדליף כל דבר. אי אפשר לסמוך עליהם. תמיד יש להם, לבכירים, גם מין חיוך ממתיק סוד כזה כשהם מגלים לך, העיתונאי, את הסוד הגדול. לפעמים, אחרי שאתה מתאושש מתחושת הסחבקיות הנעימה אתה שואל את עצמך -רגע, רגע, מה בדיוק יש להדליף? מה יש לשרינו להסתיר כשהם מבקרים בארה"ב? מה הם לא רוצים שנדע?

בוא נפסיק להיתמם. השרים המכובדים לא רוצים שנדע שגיחותיהם לחו"ל מנוצלות, לא מעט, למציאת תורמים כבדים, הם פוחדים שפקידי משרד החוץ יידעו מי התורמים האלו ועוד יותר הם חוששים להיתפס ברגעים הדוניסטיים לא נעימים. מלון יקר מדי. פמליה עבה. מערכת שעות דלילה. פגישות עם קרובי משפחה ושאר סודות מהחדר. שרינו הרי אף פעם לא לוקחים חופשה (וגם זה חלק ממציאות ישראלית חולה משהו). הם תמיד עובדים, תמיד מופיעים בפני קהילות יהודיות, תמיד מזיעים. אלא שהמחיר של ההסדר העקום הזה גבוה מדי. השרים ושאר הבכירים נכנסים למערכת יחסים לא בריאה, שלא לכנות זאת בכינויים אחרים, עם אותם מארגנים למיניהם. אחת משתיים – אם מלאכת הארגון נעשית בתשלום מדובר בשערורייה. מניין מוצא השר תקציב לשלם למארגן פרטי כאשר יש לו עובדי מדינה מיומנים שמוכנים לעשות את העבודה בחינם? ואם המארגנים אכן עובדים בחינם ראוי לשאול למה? מה הם מצפים לקבל בחזרה? איך שר מוכן להכניס את עצמו למצב כזה בו הוא חייב משהו למישהו, במיוחד איש עסקים? פוליטיקאים חייבים הרבה מאוד לכל מיני אנשים. זה טיבו של העיסוק הפוליטי. פוליטיקאי מוכשר יודע איך לצמצם את מספר הנושים. במקרה הזה אין לבכירינו שום סיבה להיכנס לפינה הזאת.

בסוף השבוע תגיע לארץ משלחת של חברי קונגרס מכובדים מארה"ב. אנשי השגרירות האמריקנית בישראל כבר נערכים לביקור. הם ילוו את האורחים בכל פעילויותיהם בארץ, ישתתפו בפגישות, ייקחו את המכובדים ויחזירו אותם. סומכים עליהם. לפני כמה חודשים שאלתי חבר קונגרס שביקר בארץ על האפשרות שאיש עסקים ישראלי יארגן את ביקורו. חבר הקונגרס הסתכל עליי בפליאה. לא הבנתי, מה זאת אומרת, למה אני צריך את זה, לא, לא, זה בלתי אפשרי, הוא סיכם.

ההתקפות של השמאל על הסכם ז'נבה חמוצות מקנאה

1 בדצמבר 2003
 

מי ששמע אי פעם את שמעון פרס או אהוד ברק מדברים זה על זה יודע איך נשמעת שנאה טהורה, אמיתית. לכן, לא פלא שהאנשים שנמצאו במזנון הכנסת לפני שבוע הוכו בתדהמה. פרס וברק ישבו ביחד  ליד שולחן ודיברו. אין צורך לקרוא לתוך הפגישה הזאת יותר ממה שיש בה. זאת הייתה פגישה מקרית שנכפתה עליהם על ידי חברת הכנסת דליה איציק.

ובכל זאת, על מה דיברו השניים? רק על נושאים ששניהם מסכימים לחלוטין –  התמרמרות קשה על התנהלות רשות השידור וכמובן – ביקורת חריפה על הסכם ז'נבה. הביקורת שלהם על היוזמה, שתושק היום (בפעם המי יודע כמה) בשוויץ, היא לא חדשה. הם כבר נתנו לה פומבי פעם ועוד פעם ועוד פעם.

יום לאחר השיחה הנדירה ההיא פרס פרסם תוכנית מדינית חדשה של מפלגת העבודה. ירושלים תחולק, ישראל תיסוג לקווי 67 ולא תהיה זכות שיבה לפליטים הפלשתיניים. בקיצור, הסכם ז'נבה לייט קומפקטי.

אצל אהוד ברק אפילו לא מדובר בסתם פרסום תוכנית מדינית. ברק הציע לפלשתינים על שולחן המו"מ 97% משטחי הגדה (לאחר חילופי שטחים), חזרה של עשרות אלפי פליטים וחלוקת ירושלים. בתמורה הוא לא קיבל ויתור, אפילו לא במשתמע (כמו בהסכם ז'נבה), על זכות השיבה. אם תרצו, ברק חלם להגיע להסכם ז'נבה אבל כשל.

קצת מפחיד לחשוב ששני אנשים שמתיימרים להחזיק בעמדות מנהיגות לא מסוגלים להתעלות מעל האגו הקטנוני שלהם. נכון, זה לא מפתיע. כל מי שהסתובב בקרבת האגו הענק של פרס או ברק מכיר את ההטפות הצדקניות שלהם לאחרים. תתעלו מעל האינטרסים האישיים שלכם, המדינה יותר חשובה מהכבוד שלכם, מה חשוב התואר (שלכם, התואר שלהם מאוד חשוב), חשובה המהות.

אצל פרס וברק שום דבר לא אישי, כמובן. כבודם שלהם, כמובן, הוא לא משהו אישי. מדובר בערך עליון, אינטרס לאומי שראוי להשליך כל עיקרון אחר כדי לשמור עליו. פרס וברק הוכיחו זאת אינסוף פעמים. הסכם ז'נבה הוא רק עוד הוכחה קטנה. אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאם ביילין היה נותן לברק או פרס להוביל את מהלך ז'נבה הייתם רואים אותם היום על הבמה בז'נבה מגנים בחירוף נפש על ההסכם.

בכלל, ההתקפות על הסכם ז'נבה מתוך השמאל הישראלי חמוצות מקנאה. עו"ד גלעד שר, ממובילי המו"מ הכושל עם הפלשתינים בתקופת ברק, תוקף את הסכם ז'נבה שוב ושוב ושוב מסיבות שכמעט קשה לזכור. אחד הטיעונים המובילים שלו הוא שבין ישראל לפלשתינים יש הסכמים קיימים. אף אחד מהצדדים לא ביטל אותם ולכן אין צורך בהסכם חדש, כתב ואמר שר בלי למצמץ. צריך באמת לקרוא את המשפט הזה פעמיים. אולי לא שמתם לב אבל בכלל יש הסכמים בין ישראל לפלשתינים. בשביל מה לכתוב עוד אחד? רק בגלל כמה מהומות קלות שמתפרשות על שלוש שנים? לא חבל על הדיו? ואם כבר כתבתם עוד הסכם איך העזתם לא לקחת אותי,  גלעד שר, לכתוב את ההסכם. איך אתם מעלים על דעתכם שמישהו אחר יכול לעמוד במשימה הזאת?

אפילו ההתקפה של עמי איילון, אדם בעל יושר אינטלקטואלי נדיר, קצת מוזרה. ז'נבה אומנם גנבה לו את ההצגה. יוזמת "המפקד הלאומי" שלו ושל סרי נוסייבה מעולם לא זכתה ליחסי הציבור של ז'נבה. הסקר של "הארץ" מהיום מגלה כי הרבה יותר אנשים מכירים את יוזמת ז'נבה, למרות ש"המפקד הלאומי" קדם לה בחודשים ארוכים. בכל זאת, האם הטיעון של איילון שז'נבה חצתה את הקו האדום שלו בעניין זכות השיבה אכן מחזיק מים? ברור לחלוטין מההסכם שבפועל לא תהיה זכות שיבה לפלשתינים. ז'נבה מלהטטת עם הניסוחים אבל השורה התחתונה מאוד ברורה. ישראל תקבע כמה פלשתינים יחזרו. אני מתקשה להאמין שלאיילון באמת קשה לחיות עם ויתור כזה או לפחות שקשה לו לחיות איתו ברמה כזאת שמצדיקה את תקיפת ההסכם.

שלא תהיה אי הבנה. יש הרבה מקום למתוח ביקורת על הסכם ז'נבה. בתחום מימון הפעילות יש בוודאי למבקרים טענה נוחה. יוזמי הסכם ז'נבה מובילים יוזמה ציבורית חשובה ומשפיעה ובתור שכך מגיע לציבור לדעת מי מממן אותם. אנחנו זכאים לדעת מי רוצה להשפיע על עתידנו. יהודים אמריקניים? ארגונים אירופאיים? אנשי עסקים ישראליים?

יוזמי ההסכם חייבים לפרסם את רשימות התורמים ובמיוחד את רשימת הממשלות הזרות שתרמו לקופתם. ומה על אלו שלא מוכנים להיחשף? ביילין וחבריו נמצאים היום במצב כזה שהם יכולים בקלות לוותר על התרומות החשאיות האלה.

סימון מוצרי התנחלויות – אולמרט מדינאי, שלום פוליטיקאי

27 בנובמבר 2003
 

זאת דוגמא קלאסית להתנהלות הבעייתית של אריאל שרון כראש ממשלה. בדיונים הפנימיים עם שר החוץ ושר התמ"ת, שכונסו בעקבות הלחץ האירופאי המסיבי להטיל מכס על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, תמך שרון בעמדה של סילבן שלום. בוא נמשוך עוד קצת זמן עם האירופאים. מי יודע –  אולי הם ישכחו, אולי הם ישנו את דעתם ובכל מקרה, למה לקבל החלטה אם אפשר למשוך עוד קצת זמן. זה שרון הפוליטיקאי, שרון שבורח מכל החלטה שאין צורך לקבל אותה בשנייה הזאת.

אבל בשיחה פרטית עם אהוד אולמרט, שרון  שינה את עורו. עכשיו זה שרון המדינאי, שרון הביצועיסט או מה שנשאר ממנו אחרי יותר מדי שנים בפוליטיקה. "אל תדאג, אהוד, אני אתן לך גיבוי. לא אשאיר אותך לבד", אמר שרון לאולמרט, שלחץ עליו לפתור את הבעיה אחת ולתמיד – להודיע לאירופאים שכל מוצר ישראלי יישא את שם המקום בו ייוצר. הם כבר יעשו את האבחנה. אחרי ככלות הכל, מדובר בסך הכל ב – 8 מיליון דולר לשנה, 8 מיליון דולר שמסכנים ייצוא ישראלי של מיליארדי דולרים לאירופה.

"אריק, אני כבר ילד גדול. אני יכול לספוג את זה. זאת ההחלטה הנכונה", השיב אולמרט. אין מילים שנעימות יותר לאוזניו של שרון ובאמת הוא נותן לילד הגדול להתמודד עם האש לבד. שלום רותח, חברים במרכז הליכוד צועקים, ראשי יש"ע משתוללים מזעם ושרון שותק.

מישהו שמע ציוץ מכיוונו של ראש הממשלה מאז הודיע אולמרט על ההסדר שהושג עם האירופאים בעניין הייצוא הישראלי לאירופה? ראש הממשלה שותק. בלשכתו אומרים כי שרון מתלבט, מתלבט, אתם מבינים? כאילו משהו חדש קרה השבוע, כאילו הוא לא ידע מראש שזה מה שאולמרט עומד להציע לאירופאים? כאילו וייסגלס, איש אמונו האולטימטיבי, לא עודכן בזמן אמת על התגובה האירופאית מייד אחרי הפגישה של אולמרט.

עכשיו שרון קובע פגישה עם שלום ואולמרט בעניין. מתי הפגישה? ביום ראשון הבא. כן, כן, עד אז אין זמן לדון בעניין הזה. אולמרט יכול להמשיך להיצלות על ידי כל גורמי הימין. שרון מתלבט. הוא צריך עוד קצת זמן. יום ראשון זה מספיק זמן כדי שההחלטה, ששרון מבין שהיא נכונה, תעוכל.

אי אפשר להתעלם משני הגיבורים האחרים של הפרשה הזאת. סילבן שלום ממשיך להוכיח במשרד החוץ שהוא בעצם נשאר פוליטיקאי ושהדיפלומטים של המשרד לא הצליחו להדביק אותו בקמצוץ של מדינאות או מנהיגות. שלום לא נפגש עם פלשתינאים והוא גם לא יוצא עם יוזמות מדיניות, מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שר חוץ. יוזמה מדינית עלולה, חלילה, להרגיז את חברי מרכז הליכוד. בפרשה הזאת גם שלום יודע שאולמרט עשה את הצעד הנכון אבל הוא מאוד שמח להעמיד פני כועס ולא להשתתף בהחלטות הקשות. גם הוא יודע שטקטיקת משיכת הזמן עליה המליץ לא הייתה עובדת. ישראל כבר מיצתה אותה עד תום ב – 6 השנים מאז עלה הנושא לראשונה.

על אהוד אולמרט אפשר להגיד הרבה דברים. כשהוא עולה לראיון ברדיו הוא לא בדיוק מעורר אמפטיה. לפעמים נראה שאולמרט פשוט שונא עיתונאים ובכלל לא ממש יודע להתמודד עם ביקורת. מצד שני, אולמרט הביא איתו לקדנציה הזאת משהו שכבר הרבה זמן לא ראינו אצל השרים שלנו. הוא רוצה להחליט, הוא לוקח את ההכרעות אליו. אפשר בהחלט להתווכח עם אולמרט על חלק מהעימותים שהוא מנהל (העימות עם היועץ המשפטי לממשלה סביב הפשרת הקרקעות הוא דוגמא טובה). אי אפשר לקחת ממנו את הרצון להחליט. אולמרט מזכיר לכולנו בשביל מה אנחנו בוחרים פוליטיקאים. בפרשה הזאת הוא הוכיח מנהיגות אמיתית. חבל שהלקח הפוליטי שהוא יפיק ממנה הוא שזאת הייתה טעות קשה.

סמיר קונטר והתקדים הבעייתי

17 בנובמבר 2003
 

ח"כ אחמד טיבי כבר מחכה לפעם הבאה שמראיין ישאל אותו על הלגיטימיות של פעולות פלשתיניות בתחומי יהודה ושומרון. זאת לא מטאפורה. אחמד טיבי באמת מחכה. הוא אפילו כבר דאג לשים את היד על החלטת הממשלה בנושא עסקת השבויים. עכשיו הוא רק יושב ומחכה למראיין הבא שינסה לקלוע אותו לפינה שעד היום הוא הכי שנא.

"ח"כ טיבי", ישאל רזי ברקאי או שלי יחימוביץ "האם הפיגוע הזה בנצרים/חומש/אלפי מנשה הוא  מבחינתך התנגדות לכיבוש?"

מי שמכיר את טיבי יודע שהוא כבר מלטש את משפט התשובה. זה יהיה משהו בנוסח "ממשלת שרון היא זו שקבעה שיש הבדל בין פיגוע בתחומי הקו הירוק לפיגוע בשטחים". נשמע מוטרף? דימיוני? תעמולה פלשתינית זולה נוסח האשמת ישראל בשימוש באורניום נגד הפלשתינים? ובכן, לא בדיוק. למעשה, טיבי צודק לחלוטין.

לא הרבה אנשים שמו לב לדרך בה נימקה הממשלה את אי שיחרורו של סמיר קונטר, חבר החוליה שביצעה את הפיגוע בנהריה. בניסיונו המעט נואש לצאת מהסבך של עסקת שבויים קבע ראש הממשלה ואחריה הממשלה כולה עקרון מסוכן מאוד. על פי החלטת הממשלה, אין דין פגיעה בישראלים מחוץ לתחומי הקו הירוק כדין פגיעה בישראלים בתוך הקו הירוק. הממשלה החליטה כי לא ישוחררו אסירים עם דם על הידיים שפגעו בישראלים בתוך תחומי הקו הירוק. אלו עם דם על הידיים שפגעו בישראלים מחוץ לקו הירוק ישוחררו.

בפקולטות למשפטים נוהגים להגיד HARD CASE MAKES A BAD LAW . המקרה של סמיר קונטר הוא ללא ספק מקרה קשה וממשלת ישראל נפלה בדיוק למלכודת ממנה נוהגים להזהיר משפטנים. היא פתרה את המקרה הקשה של קונטר באמצעות חוק רע, רע מאוד. במשך 3 שנים מקפידה ישראל, בצדק, שלא לעשות אבחנה בין פיגוע בשטחים לפיגוע בתוך תחומי הקו הירוק. כל אחד יודע שבאופן מעשי יש, גם יש, הבדל כזה. אמפירית, לא קשה להוכיח שתגובות ישראל אחרי פיגועים בשטחים היו רכות יותר מהתגובות אחרי פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק ובכל זאת, את הקו הרשמי נזהרו כל הממשלות לחצות. הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה חצתה בדיוק את הקו הזה לפני שבוע.

הנקודה המעצבנת ביותר בכל הסיפור הזה היא ששרון נקלע לפינה הזאת אך ורק באשמתו. שלא יספרו לכם סיפורים על דילמה בלתי אפשרית בה כל פיתרון היה פוגע באיזשהו עיקרון. זה נכון אולי למאבק בין משפחת ארד למשפחת טננבוים. זה לא נכון במקרה של קונטר. פה מדובר במשהו שבין רשלנות לסתם הססנות.

 על פי כל האינדיקציות, במו"מ עם החיזבאללה, באמצעות המתווך הגרמני, הסכימה ישראל לשחרר את כל האסירים הלבנוניים. שרון לא דאג להוציא מהעסקה את האסיר הלבנוני, קונטר, ובכך אפשר לנסראללה לטעון כי ישראל התחייבה לשחררו. בשלב מסוים, כנראה אחרי ששרי הממשלה תודרכו והעניין דלף לתקשורת, שרון התחרט. על פי גרסה אחרת, שרון לא היה ער בתחילה לכך שמשמעות העסקה היא שקונטר ישוחרר. כך או כך, התנאי שהכניס שרון להחלטת הממשלה, במטרה לחפות על השגיאה שלו, אינו חכם ולא פחות גרוע – הוא מציב את ישראל בעמדת נחיתות מול החיזבאללה. עכשיו, מחפשים שרון, בירן ואנשיהם פיתרון יצירתי לבעיית קונטר. אולי לקצוב את עונשו, אולי להעבירו לעוד כמה שנות מאסר בגרמניה. משהו שיוציא את האבן מהבאר.

לאורך השנים נוהג אריאל שרון להתגאות בהכנה המדוקדקת שהוא עורך לקראת כל החלטה שהוא מקבל. כשנחה עליו הרוח מוציא שרון את פנקס הקוהינור הקטן שלו ומנפנף בו בגאווה אל מול העיתונאי התורן. בזמן האחרון דומה שמשהו הכזיב, משהו לא דופק בלשכת ראש הממשלה. ראינו את זה במשבר המיותר בין שינוי למפד"ל ובהשתלחות המיותרת של שרון בהסכם ז'נבה. היינו עדים לזה שוב בניהול הפוליטי המוזר של הבחירות המוניציפאליות. ובכלל, לאור סדרת השגיאות הקשה בה היו מעורבים שרון ולשכתו באחרונה אולי הגיע הזמן שמישהו יקנה לראש הממשלה פאלם פיילוט.

הארכת הכהונה ההזויה של פרס

12 בנובמבר 2003
 

שמעון פרס רתח מכעס. מתן וילנאי מסתובב בסניפי המפלגה ועושה נפשות למועמדותו למנהיג המפלגה, אמר במרירות ביום שני היו"ר הזמני הכי קבוע של מפלגת העבודה. באמת חצוף מצדו של וילנאי. לחתור תחת פרס, לשאוף להיות מנהיג של מפלגת העבודה, חתרן קטן שכמותו.

לא פלא שפרס ממורמר. קודם כל הוא, כמובן, לא היה עושה דבר כזה למנהיג אחר. תשאלו את ברק. חוץ מזה, חבורת הפוליטיקאים הבכירים של מפלגת העבודה הרגילה אותו לצייתנות כנועה. מה פתאום מישהו מהם מרים ראש?

עכשיו, האדונים הנכבדים בורג, רמון, איציק וכל השאר מוכנים להאריך את כהונתו של פרס, היו"ר הזמני, בשנתיים שלמות. למה? צריך מוח פתלתל במיוחד כדי להבין את הסיבה. למרבה המזל, לבכירי מפלגת העבודה אין מחסור במצרך הזה, פתלתלות מחשבתית.

כמה דברים משותפים בימים אלו לבכירי מפלגת העבודה. כל הבכירים מדברים בלהט על הצורך להעמיד אלטרנטיבה ראויה לממשלת שרון. פרס הוא הרי לא אלטרנטיבה כזאת, מה עוד שהוא הודיע שלא יתמודד על ראשות הממשלה (אלא אם כן התנועה תלחץ עליו, כמובן) כל אחד מהם בטוח שהוא הוא האלטרנטיבה האמיתית, שהוא היה יכול להיות ראש ממשלה נפלא, אם רק היו נותנים לו. כולם ביחד וכל אחד בנפרד מתעבים את פרס. לא, זאת לא מילה חזקה מדי. דברו איתם בחדר סגור. מה שהם אומרים על פרס גרוע בהרבה ממה שהם אומרים על אריק שרון. אה, כן. עוד דבר אחד משותף להם. כל מנהיגי המרגרינה האלה תומכים בהמשך כהונתו של פרס בשנתיים תמימות. מעכשיו ועד 2005. למה, מה הבעיה? מישהו פה רוצה להדיח את אריאל שרון?

שאלתי את בנימין בן אליעזר, עוד מנהיג בעיני עצמו, מה עמדתו בשאלת הארכת הכהונה. במשך השנים שאלתי את פואד מאות שאלות. חלקן בנושאים מאוד רגישים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששר הביטחון לשעבר פשוט סרב לענות ולא, לא היה מיקרופון בסביבה. אולי הוא לא מאמין בעצמו שמפלגת האופוזיציה הראשית ממשיכה במסע ההרס העצמי רק מכיוון שבכיריה, כולל הוא עצמו, עסוקים בחשבונות הקטנוניים, המטומטמים שלהם.

קחו למשל את חיים רמון. מי שמכיר את רמון יודע שהוא באמת היה יכול להיות אלטרנטיבה מנהיגותית אבל רמון, גם רמון, מסביר היום בלהט למה פרס צריך להישאר במקומו. שקט תעשייתי. פרס, על פי רמון, מביא שקט תעשייתי. אתם מבינים, מפלגת העבודה לא נמצאת במשחק הזה כדי להעיף את הליכוד מהשלטון. היא נמצאת בו כדי שלבכיריה יהיה נוח ונעים, שיהיה להם שקט תעשייתי.

הסקרים מוכיחים שדרכו של אריאל שרון כבר מזמן אינה פופולארית בעיני הציבור. הציבור למעשה קרוב הרבה יותר לעמדות של מפלגת העבודה מאשר לעמדות של שרון – נתניהו ושות'. מצד שני, הציבור, מוכיחים הסקרים, לא סופר בכלל את המועמדים של מפלגת העבודה. למה שיספור? הם לא מוכנים להיאבק בעצמם על המנהיגות. הם מתנהגים כמו מי שיצא מקשר כואב ולא רוצה יותר לצאת לדייטים, מפחד להיכוות. זה אפילו יותר מרגיז מזה. בכירי מפלגת העבודה באמת מעדיפים שבשנתיים הבאות לא יהיה למפלגת העבודה מועמד אמיתי לראשות הממשלה ובלבד שזה לא יהיה מישהו מחבריהם.

יש יוצא דופן אחד בכל הסיפור הזה. מתן וילנאי. אפשר להגיד הרבה דברים על וילנאי. שר התרבות והספורט לשעבר בוודאי לא הרשים בביצועיו בממשלות ברק ושרון. עדיין, וילנאי רוצה, וילנאי מתמודד, וילנאי הולך עם סכין  בין השיניים וחורש בגבו של כל מתנגד, מברק ועד פרס. אל תופתעו אם בסופו של דבר וילנאי יצליח לעקוף את כל גורי המנהיגים האלה – רמון, בורג, בן אליעזר – בדרך לבכורה. יש לקוות בשבילו שכשזה יקרה עוד יישאר משהו ממפלגת העבודה.

השרים מתבטלים בפני ראשי מערכת הבטחון

10 בנובמבר 2003
 

שני שרים שינו אתמול ברגע האחרון את עמדתם בנושא עסקת השבויים. התפנית בעמדתם של אותם שרים, יוסף פריצקי ואליעזר (מודי) זנדברג, שניהם משינוי, גיבשה את הרוב לו נזקק ראש הממשלה כדי לאשר את העסקה. מותר לשרים, כמובן, לשנות את עמדתם, גם אחרי חודשים של דיון ציבורי. בוודאי שזאת לא הפעם הראשונה בה שרים נחלצים 'להציל' את ראש הממשלה בהצבעה חשובה, גם אם הם לא ממפלגתו, אבל ההסבר של אחד מהם, השר יוסף פריצקי, היה מביך במיוחד.

ראש השב"כ אמר לנו, הסביר פריצקי בלי למצמץ, שביצוע עסקת חילופי השבויים, עסקה שכוללת שחרור סיטונאי של אסירים פלשתיניים, לא צפוי להשפיע על הפלשתינים. צריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי להאמין. מה, בעצם, פריצקי אומר לנו?

קודם כל, פריצקי מאמין משום מה שלראש השב"כ יש מומחיות מיוחדת בקריאת מחשבותיהם של הפלשתינים. עכשיו דיכטר נתפס כבר לא רק כדמות יודעת כל באשר למעשיהם ומחשבותיהם של הפלשתינים בעבר. דיכטר, בעיני שר התשתיות, הוא גם קורא מחשבות עתידיות. דיכטר כבר יודע שהפלשתינים לא יושפעו מעסקת השבויים ופריצקי, אדם אינטליגנטי כשהוא רוצה להיות כזה, בחר להאמין ביכולות הפלאיות של דיכטר.

3.5 שנים מפזמת מערכת הביטחון בקול אחד את אותה מנגינה. היציאה החד צדדית של ישראל מלבנון, קובעים במערכת הביטחון, שימשה מודל לדוגמא עבור הפלשתינים, מודל שעודד אותם לפתוח באינתיפאדה. פריצקי מכיר היטב את התזה הזאת. הוא שומע אותה בישיבות ממשלה אבל אתמול לפתע הוא שכח אותה.

פריצקי לא טרח לשאול את דיכטר איך יכול להיות שהפלשתינים, על פי מערכת הביטחון, שאבו דוגמא מהחיזבאללה בכל הקשור לשחרור אדמה כבושה אבל יתעלמו לחלוטין מהדרך "הנכונה", א-לה-חיזבאללה, לשחרר אסירים?

לא, פריצקי לא מטומטם. הוא גם יודע לשאול שאלות כשהוא רוצה (אפשר לשאול את אורי שגיא). ההסבר להתנהגותו, כנראה, הרבה פחות מסובך. פריצקי עושה מה שרוב גדול של שרינו עושים בשנים האחרונות. הוא מסתתר מאחורי גבם של ראשי מערכת הביטחון. ישראל לא מגרשת את ערפאת כי ראשי מערכת הביטחון אומרים שזה מסוכן. ישראל לא עושה מחוות כלפי אבו מאזן כי ראשי מערכת הביטחון יודעים, יודעים! שהדבר רק יעודד את ארגוני הטרור. הממשלה בה חבר פריצקי מתנהגת כאילו היא כפופה למערכת הביטחון.

לא פחות בעייתי הוא תפקוד ראשי מערכת הביטחון. דומה כי הם מקבלים על עצמם באהבה את הכוח ששרי ממשלה הססניים וחסרי מחשבה עצמאית מטילים עליהם. הנגישות שלהם לשיחות הטלפון של ערפאת מביאה אותם, כנראה, לחשוב שהם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת על החברה הפלשתינית. ראש אמ"ן, אלוף אהרון פרקש, ידע לומר כבר בהופעה הראשונה שלו בפני ועדת חוץ וביטחון שערפאת לא יסכים לחתום על הסכם עם ישראל גם אם תסכים ישראל לתת לו את זכות השיבה. ראשי מערכת הביטחון ידעו לספר לנו שהריסת בתי משפחות מתאבדים תביא מיידית לצמצום המוטיבציה של מתאבדים להתאבד. אפרים הלוי ידע לומר עם פרישתו מתפקיד ראש המוסד שעד המחצית הראשונה של 2003 ערפאת לא יהיה איתנו. הלוי כבר לא איתנו. ערפאת עדיין כן.

זאת תופעה מאוד אנושית להכפיף את שיקול דעתך לשיקול הדעת של מישהו אחר, במיוחד כשהמישהו הזה מגיע עם מדים וכל מיני ניירות חשובים. בכל זאת, אני תמיד שואל את עצמי, את אותה שאלה. בשביל מה פריצקי, זנדברג וחבריהם עבדו כל כך קשה כדי להגיע לתפקיד של שר בממשלת ישראל? לא בשביל הכוח? לא בשביל האחריות? שוב ושוב אתה רואה את האנשים האלה יורקים דם כדי לקבל כמה שיותר כוח רק כדי לעשות כל שלאל ידם כדי להתפרק מהכוח הזה.

עוד אינפורמציה מניפולטיבית על רון ארד

12 באוקטובר 2003
 

אקטיביות תקשורתית

 

ידיעה מאוד יוצאת דופן פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" בכותרת הראשית שלו ביום שישי האחרון. על פי עדויות חדשות של גולים איראניים, סיפר העיתון, רון ארד חי ומוחזק בכלא באיראן. מה יש לדבר, סיפור מצוין. אלא שבכותרת המשנה של הידיעה נכתב משהו שספק אם קוראי העיתון קראו אי פעם בעבר. "ידיעות אחרונות מפרסם את עדויות הגולים, כפי שנמסרו לו, מבלי שיש בידיו אפשרות לבדוק אותן או לוודא את אמיתותן".

קשה להיזכר בעוד מקרה בו עיתון מרכזי בחר להבליט בצורה מקסימאלית סיפור שהוא אינו בטוח בו. זה לא מה שקוראים מצפים וראויים לקבל מהעיתון שלהם. מה ציפו עורכי "ידיעות" שאנחנו נעשה? נלך לבדוק בעצמנו? זה ממש לא סוג הסיפור שאתה יכול להעביר את הכדור למגרשו של הקורא.

בשבועות האחרונים מנהלת משפחת ארד קמפיין אגרסיבי, חסר תקדים במטרה לסכל את עסקת חילופי השבויים. בעיניי, הקמפיין הזה חרג מזמן מפרופורציות. אין שבוי ישראלי שהמדינה השקיעה כל כך הרבה בהחזרתו כמו רון ארד. ספק אם יש אדם בעולם שאיזושהי מדינה השקיעה יותר מלהחזירו.

נכון, נעשו טעויות, פוספסו הזדמנויות אבל התמונה הכללית היא שיש אנשים במערכת הביטחון שהשקיעו שנים ארוכות, כסף ומאמצים מודיעיניים ודיפלומטיים עצומים כדי להחזיר את רון ארד הביתה.

זכותה, כמובן, של משפחת ארד להשקיע כספים בשכנוע דעת הקהל ומקבלי ההחלטות לא לבצע את עסקת חילופי השבויים מבלי שמידע בעניין רון ארד מגיע לישראל. הבעיה מתחילה עם התנהגות התקשורת. ספק אם סיפור אחר, לא כזה שכותרתו היא "רון ארד חי", היה מקבל את הטיפול ש"ידיעות אחרונות" נתן ביום שישי לעדויות של הגולים האיראניים.

הטיפול של "ידיעות" הוא רק דוגמא בולטת להתנהגות של התקשורת כולה. עיתונאים מסתובבים בתחושה שאין להם זכות מוסרית להתמודד עם הטענות של משפחת ארד. התחושה הכללית שהתקשורת מקרינה היא – ממילא אנחנו לא יודעים הכל ובעימות בין משפחת ארד למדינה תמיד הרבה יותר קל לזרוק את הבוץ על המדינה. במקרה הזה, התקשורת לא יכולה להתגונן בטענה של הבאנו דברים בשם אומרם. יש הרבה עיתונאים בישראל שמכירים את סיפור רון ארד לפני ומלפנים. הם צריכים וחייבים לספק לציבור את העובדות על סיפור רון ארד. הם צריכים לצטט ביושר הערכות של גורמים מדיניים וביטחוניים בכירים ביותר שאומרים בשיחות סגורות (גם הם לא רוצים להיראות לא אנושיים)– ספק גדול אם רון ארד בחיים. לא הגיוני, הם מסבירים בלחש, שאדם מוחזק שנים ארוכות בשבי כאשר שוביו לא מנצלים את האפשרות לגבות מחיר גבוה מאוד מישראל. אם מוסטפה דיראני הוא קלף מיקוח כל כך חשוב לשחרור רון ארד איך יכול להיות שהאנשים שמחזיקים ברון ארד לא עושים דבר כדי לשחרר את דיראני.

אף אחד לא רוצה להתחלף עם משפחת ארד אבל הקמפיין שלה לא פועל בחלל ריק. המשמעות של היענות לדרישת המשפחה היא פגיעה קשה במשפחות השבויים האחרות. יכול להיות  שלא צריך לבצע את עסקת חילופי השבויים אבל לא מהטעמים שמעלה משפחת ארד. זה מאוד לא נעים אבל התקשורת חייבת להפסיק להסתתר מאחורי הכאב האנושי של המשפחה ולנהל דיון נוקב בטענות של המשפחה, דיון שכרגע לא מתנהל.

ההפצצה ליד דמשק – בלי קבינט?

7 באוקטובר 2003
 

אנשים שמכירים מקרוב שנים רבות את תהליך קבלת ההחלטות בנושאים מדיניים-ביטחוניים בישראל דיברו בימים האחרונים במילים קשות במיוחד על הדרך בה אושרה ההחלטה להפציץ מחנה אימונים של הג'יהאד האיסלמי ליד דמשק. "אי אפשר להאמין" ו"מטורף לחלוטין" הם רק חלק מהביטויים שיכולתם לשמוע לא לציטוט מאנשים שכיהנו כשרים בכירים או מזכירי ממשלה.

לכאורה, מה זה משנה ולמי אכפת. ממילא ראשי ממשלה בישראל, כמעט ללא יוצא מן הכלל (מנחם בגין נהג לשתף את הקבינט יותר מאחרים אבל החליט, כמובן, על הנסיגה מסיני בלי לשתף את הקבינט), קיבלו תמיד החלטות דרמטיות לבד והשתמשו בקבינט המדיני – ביטחוני כחותמת גומי בלבד. אולם אריאל שרון חצה (גם) בעניין הזה גבולות שקודמיו חששו לחצות.

החלטה כל כך דרמטית כמו תקיפה אווירית בעומק סוריה, לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, לא הובאה לפורום קבלת ההחלטות העליון במדינת ישראל, הקבינט המדיני-ביטחוני. למעשה, ההחלטה התקדימית שבה ישראל קושרת לראשונה בין פיגוע בחזית הפלשתינית לתגובה בזירה הסורית לא הובאה לאף פורום אמיתי, כזה שנמצא בספר החוקים.

שרון ומופז העלו את ההחלטה בפני פורום שהם המציאו, מטבחון בן 5 שרים. נכון, ממשלות רבות הקימו מטבחונים אבל אף ממשלה לא העזה להביא לפורום הזה החלטות שעלולות לדרדר את ישראל למלחמה עם סוריה. מותר, כמובן, למטבחון ליצוק תוכן לתוך החלטה עקרונית שהתקבלה על ידי הקבינט. כך, פחות או יותר, מתבצעים החיסולים. אסור למטבחון לקבל החלטה עקרונית בנושא חדש לחלוטין.

זאת אינה שאלה פורמליסטית גרידא. ההצעה להפציץ ליד דמשק הובאה בעבר מספר פעמים לקבינט ונדחתה פעם אחר פעם. ההחלטה לא להביא זאת הפעם לקבינט מעלה חשד שמישהו שם למעלה חשש שאין לו את הרוב הנחוץ או סתם לא רצה שינוהל פרוטוקול מסודר של ישיבה. גם במטבחון הרוב של שרון ומופז היה דחוק. 3 שרים בעד, 2 נגד. אפי איתם, למשל, חבר בקבינט שאינו חבר במטבחון, כבר התבטא נגד ההחלטה. ייתכן מאוד שבקבינט שלום, לפיד, פורז ואיתם היו חוסמים את שרון ומופז.

הטיעון של ראש הממשלה ושר הביטחון הוא טיעון מאוד עתיק ומאוד נכון. הכל דולף מהקבינט. לא יכולנו להסתכן שההצעה הזאת תדלוף. הבעיה של הדלפות מישיבות קבינט היא בעיה אמיתית, שמחייבת טיפול חכם, אם כי לשרון יש נטייה להגזים בה. נדירים המקרים בהם הודלפו החלטות מבצעיות ומאוד נדירים המקרים בהם פורסמו הצעות כאלו. חוץ מזה, אף ועדת חקירה לא הייתה מקבלת טיעון של ראש ממשלה שהוא נמנע מלקיים דיון ראוי לשמו בפורום המתאים לכך מכיוון שחשש מהדלפות. תשאלו את אהוד ברק. הוא טען בדיוק את הטענה הזאת בפני ועדת אור. הועדה הגדירה את הטענה "מביכה".

למה עבור טננבאום משחררים מחבלים ולאבו מאזן אומרים 'לא'

22 בספטמבר 2003
 

בתנאים האלו – אין עסקה

במשך שבועות ארוכים ניהלו אבו מאזן ואריאל שרון מו"מ קשוח על שחרור אסירים פלשתינים. אבו מאזן ביקש, התחנן, הסביר, גייס תמיכה בעולם, אמר שוב ושוב ששחרור נדיב יועיל לו יותר מכל צעד ישראלי אחר. שרון הגיב בדרכו האופיינית. החליט לא להחליט. בידו הימנית התהדר שרון בהישג שלו – מינוי אבו מאזן. בידו השמאלית התעקש שרון על כל אסיר ואסיר, כאילו ביטחון מדינת ישראל תלוי בכל אחד מאלפי האסירים הפלשתינים שכלואים בישראל. בסופו של דבר, הסכים שרון, כזכור, לשחרור קמצני. חלק מהאסירים ששחרר היו אמורים ממילא להשתחרר תוך זמן קצר. משוחררים אחרים היו בכלל גנבי רכב ועבריינים קטנים.

המו"מ על חילופי השבויים עם החיזבאללה נכנס בימים אלו לימים המכריעים שלו. אם הפרסומים שבאים בעיקר מכיוון חיזבאללה נכונים, הרי ישראל מתכוונת לשחרר, בין השאר, 400 אסירים פלשתינים לרבות  מרוואן ברגותי. איך לפתע פתאום נמצאו 400 אסירים פלשתיניים ראויים לשחרור? מה עם התנאי הישראלי שלא יימצא "דם על הידיים" של האסירים (בפרשנות הרחבה)? מה עם התנאי שנוגע להשתייכותם הארגונית של האסירים? לאן נעלם הדיון בתאריך ביצוע העבירה על ידי המיועדים לשחרור – לפני או אחרי חתימת הסכם אוסלו? בקיצור לאיזה סל אשפה נזרקו פתאום כל התנאים שבשמם מירר שרון את חייו של אבו מאזן?

כמעט בלתי אנושי להתנגד לעסקה של חילופי שבויים. אני לא רוצה לדמיין מצב בו קרוב משפחה שלי נמצא בשבי החיזבאללה. לו אני במצבם הבלתי אפשרי של בני משפחת אביטן, טננבוים או כל אחד מהאחרים, הייתי, מן הסתם, מוכן לשחרר במו ידיי את כל האסירים בארץ כדי להביא לסיום הפרשה. אלא שצריכים לומר את הדברים באופן חד וברור עוד לפני שהתבצעה העסקה – אם הפרסומים נכונים אסור לישראל לבצע את העסקה הזאת. זו תהיה טעות קשה שתעלה בחיי אדם רבים ותפגע קשות במה שנשאר מהמחנה הפלשתיני שמוכן לפשרה עם ישראל.

לפני 20 שנה עשתה ישראל עסקה של חילופי שבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל. ישראל שחררה 1130 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים. אריה (לובה) אליאב ושמואל תמיר, מנהלי המו"מ במו"מ החשאי ביקשו אז מועדת העורכים של כלי התקשורת בישראל – אז עדיין אפשר היה לעשות את זה- לא להבליט את הידיעות שהגיעו מסוכנויות ידיעות זרות על העסקה הממשמשת ובאה. העורכים נענו לבקשתם. העסקה התבצעה. אין היום כמעט מחלוקת על כך שישראל שילמה בעסקה ההיא מחיר מוגזם. שר הביטחון דאז, יצחק רבין אמר לאחר העסקה לעורך "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי: "ייתכן שאם הייתם כותבים, לא היו משחררים את השבויים ולא היה צורך לשחרר את המחבלים".

אסור לתת לחיזבאללה את ההישג הזה. צה"ל וחלק נכבד משרי ממשלת שרון קושרים עד היום בין הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון לאינתיפאדה. איך אותם אנשים יכולים לאפשר לחיזבאללה להשיג בכוח את מה ששוב אנחנו לא מוכנים לתת לפלשתינים ליד שולחן המו"מ? איזה לקח ניתן להפיק מעסקה כזאת חוץ מהשיעור שישראל מלמדת את שכנותיה שוב ושוב – אנחנו מבינים רק כוח ואם אתם רוצים לאלץ אותנו לוותר אנא הפעילו קצת יותר כוח.

בחודשים האחרונים דומה שאריאל שרון שעבד כל כך קשה כדי להימצא סוף סוף לבד ליד הגה קבלת ההחלטות עושה כל שביכולתו כדי לברוח מהחלטות קשות. בעניין הזה אין לשרון ברירה. אסור לו להיכנע לדחף הכל כך אנושי להחזיר את השבויים הביתה. עם החיזבאללה צריך לנהל את המו"מ במגרש הלבנוני. נושאים שלחיזבאללה יש עניין גדול בהם כמו שחרור עצירים לבנונים, טיסות חיל אוויר בדרום לבנון, ומסירה של מפות המוקשים, שהניחה ישראל, בדרום לבנון – כל אלו יכולים, אולי גם צריכים, להיות חלק מהמו"מ. הפלשתינים חייבים להישאר מחוץ לתמונה.

אבו מאזן כבר התאדה. אם ישראל תיתן לחיזבאללה את ההישג העצום הזה בחזית הפלשתינית ילך אבו עלא בדרכי קודמו ואחריו כל הפלשתינים שעוד מאמינים שניתן להוציא ויתורים מישראל בלי להשתמש בכוח. לא יכול להיות שזה מה שאריאל שרון בעצם רוצה. נכון?

עמוד 1 מתוך 212