בנימין נתניהו נוהג להגחיך את המילה "אסטרטגיה". ראש הממשלה אפילו עושה חיקויים של ינון מגל אומר בלעג "אסטרטגיה". נתניהו אוהב לספר על ספר שאבא שלו קנה לו בהיותו בן 17, שכתב פרופסור מהרווארד, ולפיו לא צריך להגדיר מטרות. הספר השפיע עליו עמוקות.
זה נכון לכל הקריירה שלו, ובולט במיוחד מאז 7 באוקטובר. כותבים מטרות למלחמה, והחטופים בחוץ. רק בהמשך מצטרפת המטרה של "יצירת תנאים להשבת החטופים", וכשנה עד שמתווספת המטרה של "לסדר את הצפון". מבחינת נתניהו, מה זה משנה מה כתוב. "עם כלביא", המבצע שהוא מתאר כמינימום הפלישה לנורמנדי, הוא בכלל מטרת משנה, וכך גם"מרכבות גדעון" הכושל.
נתניהו קופץ ממטרה למטרה, מרעיון לרעיון. הצד השני של השנאה ל"אסטרטגיה" הוא פתיחות מחשבתית אמיתית. אין דרך נכונה יותר למכור לנתניהו רעיון מאשר להסביר לו שכולם טועים ושהוא יכול לנקוט דרך שאיש לא חשב עליה. הוא מאוהב ביצירתיות, באילתור. ככה שכנע את הממשל האמריקאי ללכת על נמל ימי בעזה, מה שהביא את הממשל לשפוך מאות מיליוני דולרים על כישלון מפואר.
מפעם לפעם שקל נתניהו את רעיון הממשל הצבאי, ואף ביקש מהצבא לבדוק. בזמנים אחרים התאהב ברעיון החמולות. יש אומרים, שחלק מהתעקשותו על רוחב פרימטר משמעותי במיוחד במסגרת עסקת החטופים הנוכחית, נובע מהרצון לדחוף את חמולת אבו־שבאב לשטח שבשליטת ישראל. שאם לא כן, חמאס ישחט את כולם ויסמן מה קורה למי שמשתף פעולה עם ישראל. בדיון אחד אף הציע להכניס את אנשי החמולה לישראל (בשביל מה חימשנו אותם מלכתחילה?).
רגע אחד הוא נגד סיוע הומניטרי בכלל ואומר לאנשי הממשל האמריקאי כי שום ישראלי לא יקבל זאת, ומיד לאחר מכן הוא מסביר, כי בלי סיוע הומניטרי לא נוכל להמשיך להילחם. כשמתחיל לחץ פוליטי פנימי, הוא עוצר את הסיוע ההומניטרי ומסביר שזה מה שישבור את חמאס ויביא לעסקת חטופים נוחה. כמה חודשים לאחר מכן הוא מצניח סיוע הומניטרי ברצועה, פותח מסדרונות הומניטריים ומכריז על הפסקות אש באזורים מסוימים. ברגע אחד הוא מקים מנגנון סיוע עצמאי ישראלי־אמריקאי — הממומן בכסף של משלם המסים הישראלי ומתגלגל לכישלון נורא, הרג המוני, רעב ומפולת מדינית — ואז משלים מעגל וחוזר לסיוע הומניטרי באמצעות ארגוני האו"ם, שזה עתה הסביר כי סיוע באמצעותם הוא למעשה שיקום של חמאס.
ככה זה כשאין אסטרטגיה. מאמינים שהמציאות גמישה ומשתנה, שאין טעם להינעל על שום מטרה או עיקרון, אלא לנווט את עצמך מיום ליום, לנצל הזדמנויות, ובעיקר לרכז את עיקר האנרגיות בתקשורת ובהסברה. מה זה משנה מה קורה בשטח, משנה מה יגידו בערוץ 14. לא לאבד את הבייס.
גם בלבנון לא היתה אסטרטגיה, ובכל זאת היתה הצלחה כבירה. התגלגלו מהזדמנות למבצע, מחיסול להצלחה, וזה עבד. לנתניהו זה בוודאי אישש את התיאוריות מהספר שקרא בהיותו בן 17. מעניין למה חשוב לו לשכתב את ההיסטוריה כיום ולהציג מצג ולפיו היה הכל חלק מתוכנית מסודרת כביכול.
בקיץ שעבר עבד רון דרמר עשרות שעות בשליחות נתניהו על תוכנית אחרת לרצועת עזה, בשיתוף איחוד האמירויות. תוכנית רצינית, שקיבלה את תמיכת הממשל האמריקאי וכמה מדינות ערביות. ניתנו התחייבויות לשים כסף רב ואפילו לשלוח אנשים. בניית כוח מתחרה לחמאס. אולי אחרי שימצה את כל האפשרויות האחרות ינסה נתניהו גם את הדבר הנכון?