ארכיון חודש: מאי 2003

ג'יסון בלייר – איזה מזל שאצלנו אין כאלה

12 במאי 2003
 

גם אצלנו ממציאים ידיעות

מאת רביב דרוקר

העיתון מספר 1 בעולם, הניו יורק טיימס, פרסם לפני מספר ימים כתבת תחקיר חושפנית ובלעדית. העיתון חשף בעל תפקיד בכיר, שרימה לאורך זמן בעבודתו. התחקיר קיבל את המקום הראוי לו. ידיעת עמוד ראשון ונפח משמעותי בעמודי הפנים של העיתון. אלא שאף אחד בטיימס לא שמח על התחקיר – מושא התחקיר היה כתב העיתון, ג'ייסון בלייר. עשרות מאמרים שלו נמצאו נגועים באי דיוקים, המצאות ושקרים.

הטיימס כיבס את הכביסה המלוכלכת ברחוב. הוא פירט כמעט באובססיביות את השקרים של הכתב והזמין את הקוראים להפנות את תשומת לב העיתון לשקרים נוספים שהופיעו בידיעות של בלייר.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה בארה"ב. אחת הדוגמאות המפורסמות היא פיטוריו לפני מספר שנים של פיטר ארנט, המגיש-כוכב של CNN. ארנט אפילו לא ביצע את התחקיר השגוי על פעולותיו של צבא ארה"ב בוייטנאם. הוא רק הקריא אותו אבל זה הספיק ל – CNN כדי לפטר אותו. אצלנו, איכשהו, זה אף פעם לא קרה. כתבים לא משלמים מחיר על אי דיוקים, שקרים והמצאות ואם כבר מישהו בא אתם חשבון, כלי התקשורת דואג להצניע את זה עמוק עמוק בתוך המערכת.

ישנן כמה אפשרויות. ייתכן שהכתבים הישראלים יותר מדויקים, ייתכן שהם יודעים איך לא להיתפס וייתכן שפשוט כלי התקשורת בארץ לא בודקים את הכתבים שלהם. מהיכרות עם התקשורת הישראלית, לצערי, התשובה הנכונה היא האחרונה.

כל מי שעובד בתקשורת הישראלית יודע שיש כתבים שיצא להם שם של "ממציאנים". חלק מהם נמצאים בצמרת התקשורת הישראלית. אחרים נחשבים כבלתי מדויקים. יש כתבים שתוכניות הרדיו והטלוויזיה חוששות לעשות פולו אפ לסיפורים שלהם אחרי שהתברר שסיפורים שפרסמו בעבר היו, בלשון המעטה, לא מדויקים.

כל כתב ישראלי יכול לשלוף מהשרוול 5 סיפורים על ידיעות שהתפרסמו בכלי תקשורת בארץ ולא היו ולא נבראו. איך קורה שאף פעם אנחנו לא שומעים על זה? איך זה שאנשי תקשורת ישראלים בכירים פרסמו בעבר סיפורים שהוכח בעליל שאין להם קשר עם האמת והם ממשיכים לתפקד כאילו דבר לא קרה?

לתקשורת מותר לטעות. למעשה, הטעויות הן חלק אינטגראלי מהסביבה המובנית בה פועלת תקשורת מודרנית. המיידיות, התחרות, השידורים החיים, כל אלה מצמיחים טעויות. הבעיה היא לא הטעויות. הבעיה היא ההמצאות.

שלא ייווצר רושם מוטעה. אני לא מחזיק ביד הוכחות שכתבים ממציאים סיפורים. יתרה מזאת, התקשורת הישראלית גם פרסמה כמה תחקירי מופת בשנים האחרונות, שיכולים להילמד בכל בית ספר לתקשורת בעולם אבל את הריח שנודף מידיעות מסוימות כל איש תקשורת בארץ מריח. גם לממונים על אותם כתבים יש אף רגיש. משום מה, הם בוחרים להתנהג כטטרנים. אולי מכיוון שזאת הנורמה בישראל. אולי מכיוון שאין להם שום תמריץ לנהוג אחרת.

בארה"ב, כלי תקשורת מכובדים מחזיקים מחלקה לבדיקת עובדות. מפעם לפעם, אנשי המחלקה בודקים ידיעה או מאמר מהמסד ועד הטפחות. הם מגיעים עד למפגין מול בית המושל בבוסטון כדי לבדוק אם הוא אכן אמר את מה שצוטט מפיו בבוסטון גלוב. בארץ אין מחלקות כאלו. אין שום בדיקה רצינית ואם ישנה, הציבור לא מעודכן בתוצאותיה. התקשורת הישראלית שמטיפה לכולם על שקיפות אוטמת את עצמה.

בארה"ב, כמו בישראל, רמת האמון של הציבור בתקשורת  נמוכה אבל בארה"ב כלי התקשורת החשובים לפחות עושים מאמץ לשנות את זה. בישראל מעדיפים ללכת עם אטב כביסה על האף.