בתנאים האלו – אין עסקה

במשך שבועות ארוכים ניהלו אבו מאזן ואריאל שרון מו"מ קשוח על שחרור אסירים פלשתינים. אבו מאזן ביקש, התחנן, הסביר, גייס תמיכה בעולם, אמר שוב ושוב ששחרור נדיב יועיל לו יותר מכל צעד ישראלי אחר. שרון הגיב בדרכו האופיינית. החליט לא להחליט. בידו הימנית התהדר שרון בהישג שלו – מינוי אבו מאזן. בידו השמאלית התעקש שרון על כל אסיר ואסיר, כאילו ביטחון מדינת ישראל תלוי בכל אחד מאלפי האסירים הפלשתינים שכלואים בישראל. בסופו של דבר, הסכים שרון, כזכור, לשחרור קמצני. חלק מהאסירים ששחרר היו אמורים ממילא להשתחרר תוך זמן קצר. משוחררים אחרים היו בכלל גנבי רכב ועבריינים קטנים.

המו"מ על חילופי השבויים עם החיזבאללה נכנס בימים אלו לימים המכריעים שלו. אם הפרסומים שבאים בעיקר מכיוון חיזבאללה נכונים, הרי ישראל מתכוונת לשחרר, בין השאר, 400 אסירים פלשתינים לרבות  מרוואן ברגותי. איך לפתע פתאום נמצאו 400 אסירים פלשתיניים ראויים לשחרור? מה עם התנאי הישראלי שלא יימצא "דם על הידיים" של האסירים (בפרשנות הרחבה)? מה עם התנאי שנוגע להשתייכותם הארגונית של האסירים? לאן נעלם הדיון בתאריך ביצוע העבירה על ידי המיועדים לשחרור – לפני או אחרי חתימת הסכם אוסלו? בקיצור לאיזה סל אשפה נזרקו פתאום כל התנאים שבשמם מירר שרון את חייו של אבו מאזן?

כמעט בלתי אנושי להתנגד לעסקה של חילופי שבויים. אני לא רוצה לדמיין מצב בו קרוב משפחה שלי נמצא בשבי החיזבאללה. לו אני במצבם הבלתי אפשרי של בני משפחת אביטן, טננבוים או כל אחד מהאחרים, הייתי, מן הסתם, מוכן לשחרר במו ידיי את כל האסירים בארץ כדי להביא לסיום הפרשה. אלא שצריכים לומר את הדברים באופן חד וברור עוד לפני שהתבצעה העסקה – אם הפרסומים נכונים אסור לישראל לבצע את העסקה הזאת. זו תהיה טעות קשה שתעלה בחיי אדם רבים ותפגע קשות במה שנשאר מהמחנה הפלשתיני שמוכן לפשרה עם ישראל.

לפני 20 שנה עשתה ישראל עסקה של חילופי שבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל. ישראל שחררה 1130 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים. אריה (לובה) אליאב ושמואל תמיר, מנהלי המו"מ במו"מ החשאי ביקשו אז מועדת העורכים של כלי התקשורת בישראל – אז עדיין אפשר היה לעשות את זה- לא להבליט את הידיעות שהגיעו מסוכנויות ידיעות זרות על העסקה הממשמשת ובאה. העורכים נענו לבקשתם. העסקה התבצעה. אין היום כמעט מחלוקת על כך שישראל שילמה בעסקה ההיא מחיר מוגזם. שר הביטחון דאז, יצחק רבין אמר לאחר העסקה לעורך "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי: "ייתכן שאם הייתם כותבים, לא היו משחררים את השבויים ולא היה צורך לשחרר את המחבלים".

אסור לתת לחיזבאללה את ההישג הזה. צה"ל וחלק נכבד משרי ממשלת שרון קושרים עד היום בין הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון לאינתיפאדה. איך אותם אנשים יכולים לאפשר לחיזבאללה להשיג בכוח את מה ששוב אנחנו לא מוכנים לתת לפלשתינים ליד שולחן המו"מ? איזה לקח ניתן להפיק מעסקה כזאת חוץ מהשיעור שישראל מלמדת את שכנותיה שוב ושוב – אנחנו מבינים רק כוח ואם אתם רוצים לאלץ אותנו לוותר אנא הפעילו קצת יותר כוח.

בחודשים האחרונים דומה שאריאל שרון שעבד כל כך קשה כדי להימצא סוף סוף לבד ליד הגה קבלת ההחלטות עושה כל שביכולתו כדי לברוח מהחלטות קשות. בעניין הזה אין לשרון ברירה. אסור לו להיכנע לדחף הכל כך אנושי להחזיר את השבויים הביתה. עם החיזבאללה צריך לנהל את המו"מ במגרש הלבנוני. נושאים שלחיזבאללה יש עניין גדול בהם כמו שחרור עצירים לבנונים, טיסות חיל אוויר בדרום לבנון, ומסירה של מפות המוקשים, שהניחה ישראל, בדרום לבנון – כל אלו יכולים, אולי גם צריכים, להיות חלק מהמו"מ. הפלשתינים חייבים להישאר מחוץ לתמונה.

אבו מאזן כבר התאדה. אם ישראל תיתן לחיזבאללה את ההישג העצום הזה בחזית הפלשתינית ילך אבו עלא בדרכי קודמו ואחריו כל הפלשתינים שעוד מאמינים שניתן להוציא ויתורים מישראל בלי להשתמש בכוח. לא יכול להיות שזה מה שאריאל שרון בעצם רוצה. נכון?