ארכיון חודש: נובמבר 2003

סימון מוצרי התנחלויות – אולמרט מדינאי, שלום פוליטיקאי

27 בנובמבר 2003
 

זאת דוגמא קלאסית להתנהלות הבעייתית של אריאל שרון כראש ממשלה. בדיונים הפנימיים עם שר החוץ ושר התמ"ת, שכונסו בעקבות הלחץ האירופאי המסיבי להטיל מכס על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, תמך שרון בעמדה של סילבן שלום. בוא נמשוך עוד קצת זמן עם האירופאים. מי יודע –  אולי הם ישכחו, אולי הם ישנו את דעתם ובכל מקרה, למה לקבל החלטה אם אפשר למשוך עוד קצת זמן. זה שרון הפוליטיקאי, שרון שבורח מכל החלטה שאין צורך לקבל אותה בשנייה הזאת.

אבל בשיחה פרטית עם אהוד אולמרט, שרון  שינה את עורו. עכשיו זה שרון המדינאי, שרון הביצועיסט או מה שנשאר ממנו אחרי יותר מדי שנים בפוליטיקה. "אל תדאג, אהוד, אני אתן לך גיבוי. לא אשאיר אותך לבד", אמר שרון לאולמרט, שלחץ עליו לפתור את הבעיה אחת ולתמיד – להודיע לאירופאים שכל מוצר ישראלי יישא את שם המקום בו ייוצר. הם כבר יעשו את האבחנה. אחרי ככלות הכל, מדובר בסך הכל ב – 8 מיליון דולר לשנה, 8 מיליון דולר שמסכנים ייצוא ישראלי של מיליארדי דולרים לאירופה.

"אריק, אני כבר ילד גדול. אני יכול לספוג את זה. זאת ההחלטה הנכונה", השיב אולמרט. אין מילים שנעימות יותר לאוזניו של שרון ובאמת הוא נותן לילד הגדול להתמודד עם האש לבד. שלום רותח, חברים במרכז הליכוד צועקים, ראשי יש"ע משתוללים מזעם ושרון שותק.

מישהו שמע ציוץ מכיוונו של ראש הממשלה מאז הודיע אולמרט על ההסדר שהושג עם האירופאים בעניין הייצוא הישראלי לאירופה? ראש הממשלה שותק. בלשכתו אומרים כי שרון מתלבט, מתלבט, אתם מבינים? כאילו משהו חדש קרה השבוע, כאילו הוא לא ידע מראש שזה מה שאולמרט עומד להציע לאירופאים? כאילו וייסגלס, איש אמונו האולטימטיבי, לא עודכן בזמן אמת על התגובה האירופאית מייד אחרי הפגישה של אולמרט.

עכשיו שרון קובע פגישה עם שלום ואולמרט בעניין. מתי הפגישה? ביום ראשון הבא. כן, כן, עד אז אין זמן לדון בעניין הזה. אולמרט יכול להמשיך להיצלות על ידי כל גורמי הימין. שרון מתלבט. הוא צריך עוד קצת זמן. יום ראשון זה מספיק זמן כדי שההחלטה, ששרון מבין שהיא נכונה, תעוכל.

אי אפשר להתעלם משני הגיבורים האחרים של הפרשה הזאת. סילבן שלום ממשיך להוכיח במשרד החוץ שהוא בעצם נשאר פוליטיקאי ושהדיפלומטים של המשרד לא הצליחו להדביק אותו בקמצוץ של מדינאות או מנהיגות. שלום לא נפגש עם פלשתינאים והוא גם לא יוצא עם יוזמות מדיניות, מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שר חוץ. יוזמה מדינית עלולה, חלילה, להרגיז את חברי מרכז הליכוד. בפרשה הזאת גם שלום יודע שאולמרט עשה את הצעד הנכון אבל הוא מאוד שמח להעמיד פני כועס ולא להשתתף בהחלטות הקשות. גם הוא יודע שטקטיקת משיכת הזמן עליה המליץ לא הייתה עובדת. ישראל כבר מיצתה אותה עד תום ב – 6 השנים מאז עלה הנושא לראשונה.

על אהוד אולמרט אפשר להגיד הרבה דברים. כשהוא עולה לראיון ברדיו הוא לא בדיוק מעורר אמפטיה. לפעמים נראה שאולמרט פשוט שונא עיתונאים ובכלל לא ממש יודע להתמודד עם ביקורת. מצד שני, אולמרט הביא איתו לקדנציה הזאת משהו שכבר הרבה זמן לא ראינו אצל השרים שלנו. הוא רוצה להחליט, הוא לוקח את ההכרעות אליו. אפשר בהחלט להתווכח עם אולמרט על חלק מהעימותים שהוא מנהל (העימות עם היועץ המשפטי לממשלה סביב הפשרת הקרקעות הוא דוגמא טובה). אי אפשר לקחת ממנו את הרצון להחליט. אולמרט מזכיר לכולנו בשביל מה אנחנו בוחרים פוליטיקאים. בפרשה הזאת הוא הוכיח מנהיגות אמיתית. חבל שהלקח הפוליטי שהוא יפיק ממנה הוא שזאת הייתה טעות קשה.

סמיר קונטר והתקדים הבעייתי

17 בנובמבר 2003
 

ח"כ אחמד טיבי כבר מחכה לפעם הבאה שמראיין ישאל אותו על הלגיטימיות של פעולות פלשתיניות בתחומי יהודה ושומרון. זאת לא מטאפורה. אחמד טיבי באמת מחכה. הוא אפילו כבר דאג לשים את היד על החלטת הממשלה בנושא עסקת השבויים. עכשיו הוא רק יושב ומחכה למראיין הבא שינסה לקלוע אותו לפינה שעד היום הוא הכי שנא.

"ח"כ טיבי", ישאל רזי ברקאי או שלי יחימוביץ "האם הפיגוע הזה בנצרים/חומש/אלפי מנשה הוא  מבחינתך התנגדות לכיבוש?"

מי שמכיר את טיבי יודע שהוא כבר מלטש את משפט התשובה. זה יהיה משהו בנוסח "ממשלת שרון היא זו שקבעה שיש הבדל בין פיגוע בתחומי הקו הירוק לפיגוע בשטחים". נשמע מוטרף? דימיוני? תעמולה פלשתינית זולה נוסח האשמת ישראל בשימוש באורניום נגד הפלשתינים? ובכן, לא בדיוק. למעשה, טיבי צודק לחלוטין.

לא הרבה אנשים שמו לב לדרך בה נימקה הממשלה את אי שיחרורו של סמיר קונטר, חבר החוליה שביצעה את הפיגוע בנהריה. בניסיונו המעט נואש לצאת מהסבך של עסקת שבויים קבע ראש הממשלה ואחריה הממשלה כולה עקרון מסוכן מאוד. על פי החלטת הממשלה, אין דין פגיעה בישראלים מחוץ לתחומי הקו הירוק כדין פגיעה בישראלים בתוך הקו הירוק. הממשלה החליטה כי לא ישוחררו אסירים עם דם על הידיים שפגעו בישראלים בתוך תחומי הקו הירוק. אלו עם דם על הידיים שפגעו בישראלים מחוץ לקו הירוק ישוחררו.

בפקולטות למשפטים נוהגים להגיד HARD CASE MAKES A BAD LAW . המקרה של סמיר קונטר הוא ללא ספק מקרה קשה וממשלת ישראל נפלה בדיוק למלכודת ממנה נוהגים להזהיר משפטנים. היא פתרה את המקרה הקשה של קונטר באמצעות חוק רע, רע מאוד. במשך 3 שנים מקפידה ישראל, בצדק, שלא לעשות אבחנה בין פיגוע בשטחים לפיגוע בתוך תחומי הקו הירוק. כל אחד יודע שבאופן מעשי יש, גם יש, הבדל כזה. אמפירית, לא קשה להוכיח שתגובות ישראל אחרי פיגועים בשטחים היו רכות יותר מהתגובות אחרי פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק ובכל זאת, את הקו הרשמי נזהרו כל הממשלות לחצות. הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה חצתה בדיוק את הקו הזה לפני שבוע.

הנקודה המעצבנת ביותר בכל הסיפור הזה היא ששרון נקלע לפינה הזאת אך ורק באשמתו. שלא יספרו לכם סיפורים על דילמה בלתי אפשרית בה כל פיתרון היה פוגע באיזשהו עיקרון. זה נכון אולי למאבק בין משפחת ארד למשפחת טננבוים. זה לא נכון במקרה של קונטר. פה מדובר במשהו שבין רשלנות לסתם הססנות.

 על פי כל האינדיקציות, במו"מ עם החיזבאללה, באמצעות המתווך הגרמני, הסכימה ישראל לשחרר את כל האסירים הלבנוניים. שרון לא דאג להוציא מהעסקה את האסיר הלבנוני, קונטר, ובכך אפשר לנסראללה לטעון כי ישראל התחייבה לשחררו. בשלב מסוים, כנראה אחרי ששרי הממשלה תודרכו והעניין דלף לתקשורת, שרון התחרט. על פי גרסה אחרת, שרון לא היה ער בתחילה לכך שמשמעות העסקה היא שקונטר ישוחרר. כך או כך, התנאי שהכניס שרון להחלטת הממשלה, במטרה לחפות על השגיאה שלו, אינו חכם ולא פחות גרוע – הוא מציב את ישראל בעמדת נחיתות מול החיזבאללה. עכשיו, מחפשים שרון, בירן ואנשיהם פיתרון יצירתי לבעיית קונטר. אולי לקצוב את עונשו, אולי להעבירו לעוד כמה שנות מאסר בגרמניה. משהו שיוציא את האבן מהבאר.

לאורך השנים נוהג אריאל שרון להתגאות בהכנה המדוקדקת שהוא עורך לקראת כל החלטה שהוא מקבל. כשנחה עליו הרוח מוציא שרון את פנקס הקוהינור הקטן שלו ומנפנף בו בגאווה אל מול העיתונאי התורן. בזמן האחרון דומה שמשהו הכזיב, משהו לא דופק בלשכת ראש הממשלה. ראינו את זה במשבר המיותר בין שינוי למפד"ל ובהשתלחות המיותרת של שרון בהסכם ז'נבה. היינו עדים לזה שוב בניהול הפוליטי המוזר של הבחירות המוניציפאליות. ובכלל, לאור סדרת השגיאות הקשה בה היו מעורבים שרון ולשכתו באחרונה אולי הגיע הזמן שמישהו יקנה לראש הממשלה פאלם פיילוט.

הארכת הכהונה ההזויה של פרס

12 בנובמבר 2003
 

שמעון פרס רתח מכעס. מתן וילנאי מסתובב בסניפי המפלגה ועושה נפשות למועמדותו למנהיג המפלגה, אמר במרירות ביום שני היו"ר הזמני הכי קבוע של מפלגת העבודה. באמת חצוף מצדו של וילנאי. לחתור תחת פרס, לשאוף להיות מנהיג של מפלגת העבודה, חתרן קטן שכמותו.

לא פלא שפרס ממורמר. קודם כל הוא, כמובן, לא היה עושה דבר כזה למנהיג אחר. תשאלו את ברק. חוץ מזה, חבורת הפוליטיקאים הבכירים של מפלגת העבודה הרגילה אותו לצייתנות כנועה. מה פתאום מישהו מהם מרים ראש?

עכשיו, האדונים הנכבדים בורג, רמון, איציק וכל השאר מוכנים להאריך את כהונתו של פרס, היו"ר הזמני, בשנתיים שלמות. למה? צריך מוח פתלתל במיוחד כדי להבין את הסיבה. למרבה המזל, לבכירי מפלגת העבודה אין מחסור במצרך הזה, פתלתלות מחשבתית.

כמה דברים משותפים בימים אלו לבכירי מפלגת העבודה. כל הבכירים מדברים בלהט על הצורך להעמיד אלטרנטיבה ראויה לממשלת שרון. פרס הוא הרי לא אלטרנטיבה כזאת, מה עוד שהוא הודיע שלא יתמודד על ראשות הממשלה (אלא אם כן התנועה תלחץ עליו, כמובן) כל אחד מהם בטוח שהוא הוא האלטרנטיבה האמיתית, שהוא היה יכול להיות ראש ממשלה נפלא, אם רק היו נותנים לו. כולם ביחד וכל אחד בנפרד מתעבים את פרס. לא, זאת לא מילה חזקה מדי. דברו איתם בחדר סגור. מה שהם אומרים על פרס גרוע בהרבה ממה שהם אומרים על אריק שרון. אה, כן. עוד דבר אחד משותף להם. כל מנהיגי המרגרינה האלה תומכים בהמשך כהונתו של פרס בשנתיים תמימות. מעכשיו ועד 2005. למה, מה הבעיה? מישהו פה רוצה להדיח את אריאל שרון?

שאלתי את בנימין בן אליעזר, עוד מנהיג בעיני עצמו, מה עמדתו בשאלת הארכת הכהונה. במשך השנים שאלתי את פואד מאות שאלות. חלקן בנושאים מאוד רגישים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששר הביטחון לשעבר פשוט סרב לענות ולא, לא היה מיקרופון בסביבה. אולי הוא לא מאמין בעצמו שמפלגת האופוזיציה הראשית ממשיכה במסע ההרס העצמי רק מכיוון שבכיריה, כולל הוא עצמו, עסוקים בחשבונות הקטנוניים, המטומטמים שלהם.

קחו למשל את חיים רמון. מי שמכיר את רמון יודע שהוא באמת היה יכול להיות אלטרנטיבה מנהיגותית אבל רמון, גם רמון, מסביר היום בלהט למה פרס צריך להישאר במקומו. שקט תעשייתי. פרס, על פי רמון, מביא שקט תעשייתי. אתם מבינים, מפלגת העבודה לא נמצאת במשחק הזה כדי להעיף את הליכוד מהשלטון. היא נמצאת בו כדי שלבכיריה יהיה נוח ונעים, שיהיה להם שקט תעשייתי.

הסקרים מוכיחים שדרכו של אריאל שרון כבר מזמן אינה פופולארית בעיני הציבור. הציבור למעשה קרוב הרבה יותר לעמדות של מפלגת העבודה מאשר לעמדות של שרון – נתניהו ושות'. מצד שני, הציבור, מוכיחים הסקרים, לא סופר בכלל את המועמדים של מפלגת העבודה. למה שיספור? הם לא מוכנים להיאבק בעצמם על המנהיגות. הם מתנהגים כמו מי שיצא מקשר כואב ולא רוצה יותר לצאת לדייטים, מפחד להיכוות. זה אפילו יותר מרגיז מזה. בכירי מפלגת העבודה באמת מעדיפים שבשנתיים הבאות לא יהיה למפלגת העבודה מועמד אמיתי לראשות הממשלה ובלבד שזה לא יהיה מישהו מחבריהם.

יש יוצא דופן אחד בכל הסיפור הזה. מתן וילנאי. אפשר להגיד הרבה דברים על וילנאי. שר התרבות והספורט לשעבר בוודאי לא הרשים בביצועיו בממשלות ברק ושרון. עדיין, וילנאי רוצה, וילנאי מתמודד, וילנאי הולך עם סכין  בין השיניים וחורש בגבו של כל מתנגד, מברק ועד פרס. אל תופתעו אם בסופו של דבר וילנאי יצליח לעקוף את כל גורי המנהיגים האלה – רמון, בורג, בן אליעזר – בדרך לבכורה. יש לקוות בשבילו שכשזה יקרה עוד יישאר משהו ממפלגת העבודה.

השרים מתבטלים בפני ראשי מערכת הבטחון

10 בנובמבר 2003
 

שני שרים שינו אתמול ברגע האחרון את עמדתם בנושא עסקת השבויים. התפנית בעמדתם של אותם שרים, יוסף פריצקי ואליעזר (מודי) זנדברג, שניהם משינוי, גיבשה את הרוב לו נזקק ראש הממשלה כדי לאשר את העסקה. מותר לשרים, כמובן, לשנות את עמדתם, גם אחרי חודשים של דיון ציבורי. בוודאי שזאת לא הפעם הראשונה בה שרים נחלצים 'להציל' את ראש הממשלה בהצבעה חשובה, גם אם הם לא ממפלגתו, אבל ההסבר של אחד מהם, השר יוסף פריצקי, היה מביך במיוחד.

ראש השב"כ אמר לנו, הסביר פריצקי בלי למצמץ, שביצוע עסקת חילופי השבויים, עסקה שכוללת שחרור סיטונאי של אסירים פלשתיניים, לא צפוי להשפיע על הפלשתינים. צריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי להאמין. מה, בעצם, פריצקי אומר לנו?

קודם כל, פריצקי מאמין משום מה שלראש השב"כ יש מומחיות מיוחדת בקריאת מחשבותיהם של הפלשתינים. עכשיו דיכטר נתפס כבר לא רק כדמות יודעת כל באשר למעשיהם ומחשבותיהם של הפלשתינים בעבר. דיכטר, בעיני שר התשתיות, הוא גם קורא מחשבות עתידיות. דיכטר כבר יודע שהפלשתינים לא יושפעו מעסקת השבויים ופריצקי, אדם אינטליגנטי כשהוא רוצה להיות כזה, בחר להאמין ביכולות הפלאיות של דיכטר.

3.5 שנים מפזמת מערכת הביטחון בקול אחד את אותה מנגינה. היציאה החד צדדית של ישראל מלבנון, קובעים במערכת הביטחון, שימשה מודל לדוגמא עבור הפלשתינים, מודל שעודד אותם לפתוח באינתיפאדה. פריצקי מכיר היטב את התזה הזאת. הוא שומע אותה בישיבות ממשלה אבל אתמול לפתע הוא שכח אותה.

פריצקי לא טרח לשאול את דיכטר איך יכול להיות שהפלשתינים, על פי מערכת הביטחון, שאבו דוגמא מהחיזבאללה בכל הקשור לשחרור אדמה כבושה אבל יתעלמו לחלוטין מהדרך "הנכונה", א-לה-חיזבאללה, לשחרר אסירים?

לא, פריצקי לא מטומטם. הוא גם יודע לשאול שאלות כשהוא רוצה (אפשר לשאול את אורי שגיא). ההסבר להתנהגותו, כנראה, הרבה פחות מסובך. פריצקי עושה מה שרוב גדול של שרינו עושים בשנים האחרונות. הוא מסתתר מאחורי גבם של ראשי מערכת הביטחון. ישראל לא מגרשת את ערפאת כי ראשי מערכת הביטחון אומרים שזה מסוכן. ישראל לא עושה מחוות כלפי אבו מאזן כי ראשי מערכת הביטחון יודעים, יודעים! שהדבר רק יעודד את ארגוני הטרור. הממשלה בה חבר פריצקי מתנהגת כאילו היא כפופה למערכת הביטחון.

לא פחות בעייתי הוא תפקוד ראשי מערכת הביטחון. דומה כי הם מקבלים על עצמם באהבה את הכוח ששרי ממשלה הססניים וחסרי מחשבה עצמאית מטילים עליהם. הנגישות שלהם לשיחות הטלפון של ערפאת מביאה אותם, כנראה, לחשוב שהם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת על החברה הפלשתינית. ראש אמ"ן, אלוף אהרון פרקש, ידע לומר כבר בהופעה הראשונה שלו בפני ועדת חוץ וביטחון שערפאת לא יסכים לחתום על הסכם עם ישראל גם אם תסכים ישראל לתת לו את זכות השיבה. ראשי מערכת הביטחון ידעו לספר לנו שהריסת בתי משפחות מתאבדים תביא מיידית לצמצום המוטיבציה של מתאבדים להתאבד. אפרים הלוי ידע לומר עם פרישתו מתפקיד ראש המוסד שעד המחצית הראשונה של 2003 ערפאת לא יהיה איתנו. הלוי כבר לא איתנו. ערפאת עדיין כן.

זאת תופעה מאוד אנושית להכפיף את שיקול דעתך לשיקול הדעת של מישהו אחר, במיוחד כשהמישהו הזה מגיע עם מדים וכל מיני ניירות חשובים. בכל זאת, אני תמיד שואל את עצמי, את אותה שאלה. בשביל מה פריצקי, זנדברג וחבריהם עבדו כל כך קשה כדי להגיע לתפקיד של שר בממשלת ישראל? לא בשביל הכוח? לא בשביל האחריות? שוב ושוב אתה רואה את האנשים האלה יורקים דם כדי לקבל כמה שיותר כוח רק כדי לעשות כל שלאל ידם כדי להתפרק מהכוח הזה.