ארכיון חודש: דצמבר 2003

עושים חוק מיוחד עבור אלון אלרואי

25 בדצמבר 2003
 

אלון אלרואי הוא שם שאינו אומר הרבה לציבור הרחב. בכל זאת, אלרואי עומד לקבל משהו שמעטים מאוד קיבלו בארץ  – חוק מיוחד על שמו, חוק אלרואי, לא פחות ולא יותר. למה זכה אלרואי לכבוד הגדול הזה, כבוד שזכו לו עד היום רק יחידי סגולה (לאה רבין ובנימין נתניהו)?

פשוט מאוד. בכנסת שלנו כשאדם חשוב רוצה משהו והחוק אינו מאפשר זאת משנים את החוק. ככה זה. אלרואי, מסתבר, הוא אדם חשוב מאוד. יש לו מהלכים במרכז הליכוד. הוא נחשב קרוב לשרים סילבן שלום ולימור לבנת והוא חבר מליאת רשות השידור.

פה גם בדיוק מתחיל הסיפור המוזר הזה. אלרואי מסיים עכשיו שתי קדנציות במליאת רשות השידור.

על פי חוק רשות השידור, לא ניתן להמשיך לקדנציה שלישית. אלרואי, כנראה, חושב שהחוק הזה לא ראוי. אחרי ככלות הכל, לא מחליפים סוסים מנצחים באמצע המרוץ ומהי מליאת רשות השידור אם לא סוס מנצח. אפשר לשאול את דן מרגלית ויעקב אחימאיר.

בהליך מזורז במיוחד הונחה בשבוע שעבר הצעת חוק בכנסת שתאפשר לאלרואי קדנציה שלישית. על פי הצעת החוק, מי שאחת משתי הכהונות שלו נפסקה לפני סופה שלא באשמתו יכול להמשיך לכהונה שלישית. אלרואי היה חבר במליאת רשות השידור בשעה שבג"צ החליט לפני מספר שנים לפזר אותה. אחת משתי הקדנציות שלו, אם כן, ארכה 27 חודשים בלבד. כהונה מלאה היא 36 חודשים.  בגין 9 החודשים האבודים האלה החליטה הכנסת לפצות את אלרואי ולהעניק לו כהונה שלמה נוספת של 36 חודשים. הצעת החוק, כאמור, כבר עברה במהירות את השלבים הראשוניים של החקיקה ובשבוע הבא היא אמורה לעבור במהירות 3 קריאות בדרך לכניסתה לספר החוקים.

מה שמדהים בסיפור הזה הוא איך חברי הכנסת מגייסים זה את זה לתמיכה בהצעת חוק כל כך מוזרה. בכל מה שקשור לטובות לחברים אין קווים מפלגתיים. בליכוד עומד מאחורי ההצעה ח"כ גלעד ארדן אבל ארדן ידע שבסיפור הזה אסור לו להישאר לבד. במליאת רשות השידור יש עוד חברים שרוצים קדנציה שלישית. כל אחד מהחברים האלה 'שייך' למפלגה אחרת. חברה אחת, למשל, היא ממפ"ם. גם היא רוצה להישאר. התוצאה- ח"כ אבשלום וילן ממרצ חתום גם הוא על הצעת החוק. בצורה דומה שוכנעו ח"כ דליה איציק מהעבודה וח"כ יאיר פרץ מש"ס. בשביל מה בכלל להיבחר לכנסת, שואלים את עצמם, מן הסתם, חברי הכנסת אם אי אפשר לחוקק איזה חוק קטן בשביל חברים פה ושם?

נמאס כבר לכתוב על מה שעושים חברי הכנסת לפרלמנט שלנו. בשיעור הראשון של משפט חוקתי מלמדים שחוק הוא דבר כללי ושיוויוני שחל על כולם, שהכלליות הזאת היא בבסיסו של הרעיון הדמוקרטי. כולם שווים בפני החוק. לא מייצרים חוקים מיוחדים כדי לפתור בעיה אישית.

קשה לצפות שהכנסת תתמרד בשבוע הבא ולא תאשר את חוק אלרואי. יש רק סיכוי אחד לטרפד את היוזמה המוזרה בעודה באיבה. השר הממונה על רשות השידור, אהוד אולמרט, צריך להודיע שאין בכוונתו למנות את אלרואי לכהונה שלישית. במקרה כזה אל תופתעו אם לפתע פתאום, בלי שום קשר לדבר, כמובן, הצעת החוק תיגנז. אולמרט בוודאי יכול למצוא באימפריית המינויים שתחת ידיו משהו אחר לתת לאלרואי.

שרון צור, זאב רובינשטיין ואיך הם מפריטים את משרד החוץ

10 בדצמבר 2003
 

שרון צור היא בחורה צעירה ששמה לא אומר דבר לרוב מוחלט של תושבי ישראל אולם צור היא עדות לתופעה מדאיגה שהולכת  ומתרחבת בחודשים האחרונים. צור מארגנת לבכירים ישראליים שונים סיורים בארה"ב, בעיקר בניו יורק. ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למשל, מסתייע רבות בשירותיה הטובים של צור. לכאורה, אין שום פסול בכך שצור, שמייצגת ארגון הסברה יהודי, מארגנת לאולמרט ובכירים אחרים סיורים בניו יורק בשירותה של התעמולה הישראלית. למעשה, מדובר בסוג של יחסים שטוב לא יכול לצאת מהם.

התופעה רחבה וכוללת הרבה מאוד שרים ובכירים. כשלימור לבנת נוסעת לארה"ב היא בדרך כלל מסתייעת בשירותיו של איש עסקים יהודי-אמריקני. בני אלון, שר התיירות, שנוסע הרבה מאוד לארה"ב (להביא תיירים לישראל, כמובן) מסתייע באיש עסקים אחר. אורי לופליאנסקי, ראש עירית ירושלים, חזר לא מזמן מארה"ב. גם הוא הסתייע בביקורו באיש עסקים שלישי.

המארגנים הפרטיים למיניהם דואגים בדרך כלל לאורחיהם לכל דבר, מקטן עד גדול. הם אחראים על תוכנית הביקור, רשימות האורחים לאירועים השונים, האנשים שיפגוש השר ועד ללוגיסטיקה חשובה. איפה עושים קניות, המלון בו ישהה הבכיר וכו'. בוא נניח, רק לשם הדיון, שכל מה שיש למארגנים בראש זה כוונות טובות והכנסת אורחים. אף פעם לא חלפה לידם מחשבה על הפקת טובת הנאה מהקרבה הזאת.

עדיין, האם אתם יכולים לחשוב על סיבה אחת עניינית בגללה אולמרט, לבנת וחבריהם יעדיפו את אותם אנשי עסקים פרטיים על שירותיו של משרד החוץ, שירותים שניתנים, כזכור, בחינם?

הרי בדיוק בשביל הדברים האלה יש לישראל שגרירות בוושינגטון, קונסוליה בניו יורק ועוד לא מעט קונסוליות ברחבי ארה"ב. האם יכול להיות שיש סיבות אחרות, לא ענייניות, שבגללן הבכירים מעדיפים את השירותים של צור וחבריה על השירותים של משרד החוץ?

בשיחות סגורות יגידו לכם הבכירים למיניהם שהסיבה האמיתית היא שמשרד החוץ מדליף כל דבר. אי אפשר לסמוך עליהם. תמיד יש להם, לבכירים, גם מין חיוך ממתיק סוד כזה כשהם מגלים לך, העיתונאי, את הסוד הגדול. לפעמים, אחרי שאתה מתאושש מתחושת הסחבקיות הנעימה אתה שואל את עצמך -רגע, רגע, מה בדיוק יש להדליף? מה יש לשרינו להסתיר כשהם מבקרים בארה"ב? מה הם לא רוצים שנדע?

בוא נפסיק להיתמם. השרים המכובדים לא רוצים שנדע שגיחותיהם לחו"ל מנוצלות, לא מעט, למציאת תורמים כבדים, הם פוחדים שפקידי משרד החוץ יידעו מי התורמים האלו ועוד יותר הם חוששים להיתפס ברגעים הדוניסטיים לא נעימים. מלון יקר מדי. פמליה עבה. מערכת שעות דלילה. פגישות עם קרובי משפחה ושאר סודות מהחדר. שרינו הרי אף פעם לא לוקחים חופשה (וגם זה חלק ממציאות ישראלית חולה משהו). הם תמיד עובדים, תמיד מופיעים בפני קהילות יהודיות, תמיד מזיעים. אלא שהמחיר של ההסדר העקום הזה גבוה מדי. השרים ושאר הבכירים נכנסים למערכת יחסים לא בריאה, שלא לכנות זאת בכינויים אחרים, עם אותם מארגנים למיניהם. אחת משתיים – אם מלאכת הארגון נעשית בתשלום מדובר בשערורייה. מניין מוצא השר תקציב לשלם למארגן פרטי כאשר יש לו עובדי מדינה מיומנים שמוכנים לעשות את העבודה בחינם? ואם המארגנים אכן עובדים בחינם ראוי לשאול למה? מה הם מצפים לקבל בחזרה? איך שר מוכן להכניס את עצמו למצב כזה בו הוא חייב משהו למישהו, במיוחד איש עסקים? פוליטיקאים חייבים הרבה מאוד לכל מיני אנשים. זה טיבו של העיסוק הפוליטי. פוליטיקאי מוכשר יודע איך לצמצם את מספר הנושים. במקרה הזה אין לבכירינו שום סיבה להיכנס לפינה הזאת.

בסוף השבוע תגיע לארץ משלחת של חברי קונגרס מכובדים מארה"ב. אנשי השגרירות האמריקנית בישראל כבר נערכים לביקור. הם ילוו את האורחים בכל פעילויותיהם בארץ, ישתתפו בפגישות, ייקחו את המכובדים ויחזירו אותם. סומכים עליהם. לפני כמה חודשים שאלתי חבר קונגרס שביקר בארץ על האפשרות שאיש עסקים ישראלי יארגן את ביקורו. חבר הקונגרס הסתכל עליי בפליאה. לא הבנתי, מה זאת אומרת, למה אני צריך את זה, לא, לא, זה בלתי אפשרי, הוא סיכם.

ההתקפות של השמאל על הסכם ז'נבה חמוצות מקנאה

1 בדצמבר 2003
 

מי ששמע אי פעם את שמעון פרס או אהוד ברק מדברים זה על זה יודע איך נשמעת שנאה טהורה, אמיתית. לכן, לא פלא שהאנשים שנמצאו במזנון הכנסת לפני שבוע הוכו בתדהמה. פרס וברק ישבו ביחד  ליד שולחן ודיברו. אין צורך לקרוא לתוך הפגישה הזאת יותר ממה שיש בה. זאת הייתה פגישה מקרית שנכפתה עליהם על ידי חברת הכנסת דליה איציק.

ובכל זאת, על מה דיברו השניים? רק על נושאים ששניהם מסכימים לחלוטין –  התמרמרות קשה על התנהלות רשות השידור וכמובן – ביקורת חריפה על הסכם ז'נבה. הביקורת שלהם על היוזמה, שתושק היום (בפעם המי יודע כמה) בשוויץ, היא לא חדשה. הם כבר נתנו לה פומבי פעם ועוד פעם ועוד פעם.

יום לאחר השיחה הנדירה ההיא פרס פרסם תוכנית מדינית חדשה של מפלגת העבודה. ירושלים תחולק, ישראל תיסוג לקווי 67 ולא תהיה זכות שיבה לפליטים הפלשתיניים. בקיצור, הסכם ז'נבה לייט קומפקטי.

אצל אהוד ברק אפילו לא מדובר בסתם פרסום תוכנית מדינית. ברק הציע לפלשתינים על שולחן המו"מ 97% משטחי הגדה (לאחר חילופי שטחים), חזרה של עשרות אלפי פליטים וחלוקת ירושלים. בתמורה הוא לא קיבל ויתור, אפילו לא במשתמע (כמו בהסכם ז'נבה), על זכות השיבה. אם תרצו, ברק חלם להגיע להסכם ז'נבה אבל כשל.

קצת מפחיד לחשוב ששני אנשים שמתיימרים להחזיק בעמדות מנהיגות לא מסוגלים להתעלות מעל האגו הקטנוני שלהם. נכון, זה לא מפתיע. כל מי שהסתובב בקרבת האגו הענק של פרס או ברק מכיר את ההטפות הצדקניות שלהם לאחרים. תתעלו מעל האינטרסים האישיים שלכם, המדינה יותר חשובה מהכבוד שלכם, מה חשוב התואר (שלכם, התואר שלהם מאוד חשוב), חשובה המהות.

אצל פרס וברק שום דבר לא אישי, כמובן. כבודם שלהם, כמובן, הוא לא משהו אישי. מדובר בערך עליון, אינטרס לאומי שראוי להשליך כל עיקרון אחר כדי לשמור עליו. פרס וברק הוכיחו זאת אינסוף פעמים. הסכם ז'נבה הוא רק עוד הוכחה קטנה. אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאם ביילין היה נותן לברק או פרס להוביל את מהלך ז'נבה הייתם רואים אותם היום על הבמה בז'נבה מגנים בחירוף נפש על ההסכם.

בכלל, ההתקפות על הסכם ז'נבה מתוך השמאל הישראלי חמוצות מקנאה. עו"ד גלעד שר, ממובילי המו"מ הכושל עם הפלשתינים בתקופת ברק, תוקף את הסכם ז'נבה שוב ושוב ושוב מסיבות שכמעט קשה לזכור. אחד הטיעונים המובילים שלו הוא שבין ישראל לפלשתינים יש הסכמים קיימים. אף אחד מהצדדים לא ביטל אותם ולכן אין צורך בהסכם חדש, כתב ואמר שר בלי למצמץ. צריך באמת לקרוא את המשפט הזה פעמיים. אולי לא שמתם לב אבל בכלל יש הסכמים בין ישראל לפלשתינים. בשביל מה לכתוב עוד אחד? רק בגלל כמה מהומות קלות שמתפרשות על שלוש שנים? לא חבל על הדיו? ואם כבר כתבתם עוד הסכם איך העזתם לא לקחת אותי,  גלעד שר, לכתוב את ההסכם. איך אתם מעלים על דעתכם שמישהו אחר יכול לעמוד במשימה הזאת?

אפילו ההתקפה של עמי איילון, אדם בעל יושר אינטלקטואלי נדיר, קצת מוזרה. ז'נבה אומנם גנבה לו את ההצגה. יוזמת "המפקד הלאומי" שלו ושל סרי נוסייבה מעולם לא זכתה ליחסי הציבור של ז'נבה. הסקר של "הארץ" מהיום מגלה כי הרבה יותר אנשים מכירים את יוזמת ז'נבה, למרות ש"המפקד הלאומי" קדם לה בחודשים ארוכים. בכל זאת, האם הטיעון של איילון שז'נבה חצתה את הקו האדום שלו בעניין זכות השיבה אכן מחזיק מים? ברור לחלוטין מההסכם שבפועל לא תהיה זכות שיבה לפלשתינים. ז'נבה מלהטטת עם הניסוחים אבל השורה התחתונה מאוד ברורה. ישראל תקבע כמה פלשתינים יחזרו. אני מתקשה להאמין שלאיילון באמת קשה לחיות עם ויתור כזה או לפחות שקשה לו לחיות איתו ברמה כזאת שמצדיקה את תקיפת ההסכם.

שלא תהיה אי הבנה. יש הרבה מקום למתוח ביקורת על הסכם ז'נבה. בתחום מימון הפעילות יש בוודאי למבקרים טענה נוחה. יוזמי הסכם ז'נבה מובילים יוזמה ציבורית חשובה ומשפיעה ובתור שכך מגיע לציבור לדעת מי מממן אותם. אנחנו זכאים לדעת מי רוצה להשפיע על עתידנו. יהודים אמריקניים? ארגונים אירופאיים? אנשי עסקים ישראליים?

יוזמי ההסכם חייבים לפרסם את רשימות התורמים ובמיוחד את רשימת הממשלות הזרות שתרמו לקופתם. ומה על אלו שלא מוכנים להיחשף? ביילין וחבריו נמצאים היום במצב כזה שהם יכולים בקלות לוותר על התרומות החשאיות האלה.