ארכיון חודש: מרץ 2004

עוד חיסול ועוד אחד

23 במרץ 2004
 

ב"טווח הארוך" יהיה יותר טוב, ב"טווח הארוך". ב"טווח הארוך", אמר היום הרמטכ"ל יעלון. "בטווח הארוך", אמר אתמול שר האוצר, נתניהו. מתי כבר מגיע ה"טווח הארוך" הזה? כמה ארוך ה"טווח הארוך" הזה? ה"טווח הקצר", לעומת זאת, כבר פה, מה זה פה, ממש ממש פה. ביפו, בירושלים, במוצבי הר דב.  3.5 שנים אנחנו חווים רק את ה"טווח הקצר". ה"טווח הארוך", לעומת זאת, ממאן להגיע.

אחרי כל חיסול משמעותי מספרים לנו שבטווח הקצר זה אולי יגרום לעלייה בטרור אבל בטווח הארוך, הו הו, בטווח הארוך יהיה הרבה יותר טוב. תרגיל ה"טווח הארוך" הוא, כנראה, תרגיל כיסוי הישבן הוותיק ביותר בספר. בטווח הקצר הזיכרון שלנו עדיין עובד. כולנו נדע לקשור בין חיסול יאסין לפיגוע, הפיגועים הבאים שיבואו. נזכור אבל לא נוכל, חלילה, למתוח ביקורת על קברניטינו. הרי הם הודיעו שזה מה שיקרה בטווח הקצר ובכלל, אם הפיגוע יבוא בטווח הממש קצר, כלומר היום, מחר, תמיד אפשר לשלוף עוד תרגיל שחוק מהספר – הפיגוע לא קשור לחיסול יאסין כי פיגוע כזה מצריך הכנה ארוכה, אי אפשר להכין אותו ביום- יומיים.

בטווח הארוך, לעומת זאת, מי זוכר. יהיו כבר כל כך הרבה פיגועים, תגובות, חיסולים, חדירות, שמן הסתם, אף אחד כבר לא יתעניין בהשלכות החיסול הזה. במקרה הכי גרוע הם תמיד יוכלו לטעון שלולא החיסול הזה המצב עוד היה הרבה יותר גרוע.

שתי שאלות ראויות להישאל – למה בכל זאת ישראל ממשיכה עם השטות הגמורה הזאת? ויותר חמור, איך יכול להיות שאנחנו ממשיכים לבלוע את זה?

התשובה לשאלה הראשונה מאוד פשוטה. נקמה, נקמה, נקמה. נסו להיכנס לנעליים של הרמטכ"ל יעלון. הוא מגיע לישיבת קבינט דרמטית. ראש הממשלה, שר הביטחון וכל שאר השרים מסתכלים עליו בעיניים כלות. תן לנו משהו, תגיד משהו, ספק איזו תרופה. אתה הרמטכ"ל ואנחנו חייבים לעשות משהו.

יעלון מכיר את המשחק. הוא יודע לספק את הסחורה ולזכותו ייאמר שהוא יודע לעטוף את יצר הנקמה הבסיסי הזה בחליפה אינטלקטואלית נאה. יעלון וחבריו כבר למדו שאף אחד לא יזכיר להם שהם אמרו דברים מנוגדים בתכלית במשך שנתיים. שנתיים שאלנו אותם למה אתם תוקפים את הרשות הפלשתינית ומחסלים כל מיני דגי רקק. הרי לשיטתכם צריך לחסל את יאסין. בצה"ל הסבירו לנו שלא, זה לא יהיה צעד חכם. יאסין הוא דרג פוליטי – מדיני וחיסולו עלול להפוך את העימות לעימות דתי. המוסלמים נגד היהודים. יום אחד שינו הגנרלים את טעמם. מה זה משנה מה יקרה אחר כך. העיקר שנהרוג את המנוול הזה. בבת אחת יאסין הפך להיות קשור ישירות לפיגועי טרור. הם אפילו לא טרחו להגיד שהם קיבלו מידע חדש. ההפך. המודיעין טוען שהוא תמיד ידע שיאסין קשור ישירות לפיגועי טרור, שהוא מדריך, שהוא מנחה. הם סומכים, בצדק, על כך שאף אחד לא יזכור מה הם אמרו שנה ושנתיים אחורה.

התשובה לשאלה השנייה הרבה יותר מורכבת. הסקר ש"ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר מספר את כל הסיפור. רוב גדול בציבור תומך בחיסול. רוב עוד יותר גדול בטוח שהחיסול יגביר את הטרור. איך זה יכול להיות? איך זה ייתכן שהציבור תומך במהלך בידיעה שהוא יגביר את הטרור? פשוט מאוד. התחלנו להאמין בשטויות שראש הממשלה וקציני צה"ל הבכירים מספרים לנו, במילים אחרות, שהמוטיבציה הפלשתינית לבצע טרור היא מין זרם קבוע, חזק והכי חשוב – בלתי משתנה בעוצמתו. מה זה משנה אם נעשה כך או אחרת, ממילא הם ימשיכו לנסות לפגע בנו.

אז זהו שזה שטויות. ב – 10 החודשים הראשונים של שנת 2000 נהרג ישראלי אחד, אחד, מטרור. איפה הייתה אז המוטיבציה הפלשתינית החזקה, הקבועה והבלתי משתנה לפגוע בנו? יכול להיות שיש לנו השפעה על המוטיבציה שלהם? ב – 3.5 שנים שעברו מאז חיסלנו מאות פלשתינים. כולם היו ראשי טרור, פצצות מתקתקות, רובם ככולם היו קשורים לפיגוע במלון "פרק" או לפחות לפיגוע בדולפינריום. מה יצא לנו מזה? ראשי מערכת הביטחון יגידו לכם בסיפוק – עכשיו רנטיסי מסתתר. וואו. איזה הישג. מסתבר שהמטרה של צה"ל והשב"כ אינה מניעת טרור. המטרה האמיתית היא פגיעה באיכות חייו של רנטיסי, א-זהאר ושאר "צדיקי" החמאס.

תוכנית ההתנתקות – הפוליטיקה מאחורי הקלעים

11 במרץ 2004
 

"דליה, אנחנו עושים היסטוריה, תאמיני לי. תבואי אליי לחצי שעה. אני אסביר לך", מנהל לשכת ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל) נתקל במקרה בח"כ דליה איציק. "איך אני אדע שאתם לא מבלפים הפעם כפי שבילפתם אותי 3 שנים?" תהתה איציק  (שרון, כזכור, כינה אותה "גימנזיסטית מאוכזבת").

וייסגלס: "אז בילפנו. הפעם זה אמיתי".

המערכת הפוליטית יושבת בימים אלו על הגדר. שחקנים ראשיים כמו נתניהו, שלום, לבנת, שטרית לא הביעו עמדה רשמית, פומבית על התוכנית ההיסטורית שוייסגלס מדבר עליה. התירוץ הרשמי הוא שהתכנית עדיין לא גובשה, שיש עדיין הרבה סימני שאלה, שלא ברור מה בדיוק שרון רוצה לפנות ומה התמורה שתקבל ישראל, אם בכלל, מארה"ב. התירוץ הזה הוא במקרה הטוב לא מדויק.

למעשה, שרון הציג לאמריקנים תוכנית די מגובשת. אני מתכוון לפנות את כל עזה וכן בין 3 ל-17 התנחלויות ביהודה ושומרון. אני לא רוצה מכם כסף (האמריקנים מעריכים ששרון יבקש כסף לא עבור הפינוי אלא עבור שדרוג צה"ל) ולא הסכמה לסיפוח שטחים. כל מה שאני רוצה הוא שתתמכו בכתב באפשרות שלנו להגיב בעזה אחרי הפינוי וכן אני צריך את ההסכמה שבשתיקה שלכם לבנייה ישראלית בהתנחלויות שממילא נספח בעתיד.

 למה, אם כן, בנימין נתניהו, , סילבן שלום, לימור לבנת וחבריהם אומרים שיציגו את עמדתם בעניין תוכנית שרון רק אחרי שהיא תגובש? פשוט מאוד. ככה נוח להם. נוח להם לא לזעזע את הקואליציה, לשבת על הגדר, לחכות שהשחקנים האחרים במשחק יבצעו את המהלך הראשון. לימור לבנת, למשל, מתנה את תמיכתה בתוכנית בסיפוח יישובים ביו"ש. שרון הבהיר לאמריקנים שהוא לא יעשה זאת. לבנת יודעת זאת ועדיין שותקת פומבית (בשיחות סגורות היא מבהירה שתתנגד לתוכנית). מחכה. למה להסתבך עם ראש הממשלה.

ביום שני נפגש שר החוץ, סילבן שלום, עם שגריר ארה"ב בישראל, דן קרצר. שלום הציג לקרצר את העמדה האמריקנית בנוגע לתוכנית שרון. האמריקנים, על פי שלום, בכלל לא אוהבים את התוכנית. קרצר נראה המום. "אין כרגע עמדה אמריקנית, אדוני שר החוץ". שלום התעקש. עמדה אמריקנית שלילית עשויה לעזור לו להישאר שר חוץ. תמיכה אמריקנית בתוכנית עלולה, חלילה, להביא למימוש התוכנית ולהדחתו לטובת שמעון פרס. "אדוני שר החוץ, עם כל הכבוד. אני אומר לך – אין עוד עמדה אמריקנית ואני ממליץ לך לא להסתמך על קטעי מידע בעניין הזה".

זה הסיפור כולו. שר החוץ, כמו כל שאר המערכת הפוליטית, קובעים את עמדתם כלפי תוכנית שרון רק דרך המשקפיים הפוליטיות. אם שרון היה מבטיח מחר לשלום שהוא נשאר שר חוץ בכל מצב אתם יכולים לצפות לשינוי כיוון מהיר של שר החוץ. לא מאמינים? תציצו שנייה לכיוון שר הביטחון, שאול מופז, עד לא מזמן מתנגד חריף לנסיגה חד צדדית והיום התומך מספר 1 של התוכנית בממשלה. אגב, במקרה של מופז הזיגזג החד אפילו לא פגע בו. ההפך. לפי הסקרים האחרונים התמיכה בו בכלל עלתה באופן דרמטי. הציבור רואה בו פוליטיקאי אמין מה שמלמד שהשרים המכובדים שלנו בוחנים את התוכנית הזאת בראייה פוליטית צרה מדי. אולי חברי מרכז הליכוד לא אוהבים את פינוי עזה אבל הציבור מאוד אוהב את התוכנית.

החרמת הכספים נטולת ההנמקות

2 במרץ 2004
 

יועץ שר האוצר האמריקני התקשר ב – 8:00 בבוקר לעמיתו הישראלי. אני באמת לא מבין את הפעולה שלכם הבוקר. אנחנו מנסים לעודד את יציבות הבנקים הפלשתינים ואתם מחרימים כספים באמצעות טנקים. זה מנוגד לחלוטין להסכם שלכם ושלנו עם שר האוצר הפלשתיני, הסכם שנחתם רק לפני שנה. בכלל, הוסיף הבכיר האמריקני, יש דרכים אחרות לעשות את זה מבלי לפגוע באמינות הבנקים הפלשתיניים.

בתסריט האופטימאלי הנציג הישראלי היה אמור לשלוף עכשיו שורה של טיעונים מוחצים כדי להסביר את הפעולה המאוד לא שגרתית של צה"ל בבנקים ברמאללה.  במציאות הוא פשוט שתק במבוכה והבטיח לחזור עם תשובה.

תשובה ישראלית אמיתית לא ניתנה עד היום. בכירים במשרד החוץ האמריקני מחו וביקשו מספר פעמים מבני שיחם הישראלים הסברים. לשווא. לפחות הייתם צריכים לעדכן אותנו מראש, אמרו האמריקנים, הרי אתם מתגאים בתקשורת שזאת פעולה שתוכננה כבר לפני חודשים ארוכים.

לא רק האמריקנים זעמו. האיחוד האירופי גינה את הפעולה. מאחורי הקלעים איימו כמה מדינות אירופאיות לדחות את הדיון הקרוב בתוכנית "WIDER EUROPE", תוכנית שישראל רוצה להיות חלק ממנה. ישראל עדיין שותקת. לא מכיוון שמדובר באיזה נימוק מבריק וסודי שישראל לא יכולה לחשוף אפילו בפני הטובה שבידידותיה. השתיקה נעוצה בהסבר הרבה יותר פשוט. התשובות הישראליות מאוד בעייתיות, בלשון המעטה.

פייאד, שר האוצר הפלשתיני, בכלל שמח על הפעולה הזאת, אומרים הדוברים הישראלים. ברור שכלפי חוץ הוא צריך להעמיד פני כועס אבל אנחנו למעשה עשינו לו טובה. עזרנו לו להתמודד עם כספי הטרור. נשמע מוזר? ככה זה. במציאות המוזרה שנוצרה כאן אין לדובר ישראלי בעיה לטעון שהוא יודע יותר טוב מפייאד מה טוב לו באמת. גם אם נדמה לך, אדון פייאד, שאתה כועס על הפגיעה ביציבות הבנקאות הפלשתינית, אחד האיים היחידים של יומיום בכאוס ההולך ומתהווה בשטחים, אנחנו יודעים יותר טוב ממך ואנחנו אומרים לך שאתה מרגיש מצוין.

הבעיה הקשה באמת היא לא עצם הפעולה ברמאללה. הקושי הגדול יותר הוא התגובה בציבוריות הישראלית. חיילים ישראלים 'ששודדים' בנק פלשתיני לא עוברים את יומן הצהריים. מחאות אמריקניות ואירופאיות מתקשות להרים כותרות בעיתונים היומיים. זה לא מעניין אף אחד. האופוזיציה לא גועשת. פרס לא מתבטא בעניין. התקשורת שותקת. אין פה אפילו קשר שתיקה. סתם אדישות כללית. זה לא מעניין יותר. לא חדשות. מאחורי מסך האדישות הזה צה"ל וראש הממשלה אפילו לא צריכים לנמק את מעשיהם. אחר כך, כמובן, נזדעזע כולנו משלטון הכנופיות בשטחים, נאשים את מנהיגותם ונצקצק בכאב – אוי, אוי, איזו אנרכיה נוצרה על מפתן דלתנו.