ארכיון חודש: אפריל 2004

ביקורת על ספרו של שלמה בן עמי, חזית ללא עורף

24 באפריל 2004
 

שלמה בן עמי, עד לפני שלוש שנים הדיפלומט מספר 1 של ישראל כתב ספר מאוד לא דיפלומטי ("חזית ללא עורף", הוצאת "ידיעות אחרונות"). רוב גדול של מאות הגיבורים שמוזכרים בספרו של בן עמי, גיבורי תהליך השלום זצ"ל, לא ישמחו לקרוא את זיכרונותיו של שר החוץ לשעבר. בן עמי תוקף את ברק (לא יצר אמון עם ערפאת, סרב לפגוש את המנהיג הפלשתיני במהלך פסגת קמפ דייויד, נסוג מהבנות עם האמריקנים במהלך המו"מ עם הסורים ולבסוף "ברק ידע שהוא נוהג ברפיסות ובחוסר הגינות כלפיי"), פרס (רצה לנהל מו"מ רק כתרגיל בחירות), מופז ("רמטכ"ל פוליטי") שלא לדבר על ביקורת קשה על הממשל האמריקני בכלל וההתנהגות חסרת האונים של הנשיא קלינטון בפרט.

ספרו של בן עמי מבוסס על היומן המפורט שניהל ההיסטוריון לשעבר במהלך תהליך השלום. היומן הזה אמור היה להפוך לאלבום ניצחון גדול. במקום זאת, הוא הפך למצבת זיכרון מפורטת, אולי מפורטת מדי, לכישלון הדיפלומטי הגדול ביותר, כנראה, בתולדות המדינה.

בשפע הפרטים הבלתי נגמר שמוסר בן עמי חסר, בעיניי, הסיפור הגדול באמת. הטרגדיה האישית של הפוליטיקאי האולטרה – אמביציוזי, שלמה בן עמי. מי שהיה מועמד ודאי של השמאל לראשות ממשלה, מקום ראשון בפריימריס של מפלגת העבודה ב- 99, והפך תוך זמן קצר ל – NOBODY, לפחות בכל מה שקשור לפוליטיקה ישראלית.

זה בולט במיוחד בתיאור היבש והקצר שמוסר בן עמי לאירועים הדרמטיים של דצמבר 2000. למי שלא זוכר – בן עמי בוושינגטון, תוך כדי אינתיפאדה, הלך במודע הרבה מעבר למנדט שקבע לו ראש הממשלה והציע להעביר את הריבונות בהר הבית לידיים פלשתיניות. במקביל בירושלים, ממש באותו זמן, ראש הממשלה ברק "מכר" את תיק החוץ, תיקו של בן עמי, לשנוא נפשו, שמעון פרס. בן עמי לא מדווח לקוראיו על הדראמה. האם בגידתו של ברק בירושלים השפיעה על התנהגותו של בן עמי בוושינגטון? "חזית ללא עורף" לא מגלה לנו.

יחד עם זאת, בהחלט אפשר למצוא עקבות למה שעבר על שר החוץ לשעבר  בדרך החושפנית, אולי אפילו קצת מרירה, בה הוא כותב את ספרו. בן עמי כותב כמי שיודע שאין לו עתיד פוליטי. הוא חושף פרטים מביכים על המנהיגות הפלשתינית, ביקורת של בכירים פלשתיניים (דחלאן, עריקאת) על ערפאת, ההתנהגות הדו פרצופית והפחדנית של מצרים ושל הנשיא מובארק בעצמו, הרפיסות והפחדנות האירופאית מעימות עם הפלשתינים ומותח ביקורת קשה על צה"ל. הוא אפילו מודה בטכניקת המו"מ הישראלית הבעייתית של כתיבת ניירות מו"מ שיוצגו כניירות אמריקנים מתוך כוונה להסתייג מהם מאוחר יותר (עמוד 103). זו, אגב, בדיוק אותה טכניקה שגורמת לפלשתינים לא להאמין למילה אחת שנאמרת להם מפי המתווכים האמריקנים. עד היום, אם לא הבנתם, אף נושא ונותן ישראלי לא אישר  רשמית שישראל משתמשת בטכניקה הזאת.

אי אפשר לטעון כנגד הספר שהוא אינו מנומק כהלכה. בן עמי מביא אמירות של אנשים בשם אומרם (ראש המוסד, ראש השב"כ, שרים בכירים) מדיונים סגורים, כולל כאלו שמוגדרים סודיים. הוא חושף הערכות מודיעין שניתנו לו בזמן אמת כדי להוכיח ש"מהלך השלום שלנו לא היה אפוא הזיה של פוליטיקאים".

אבל ההנמקות והאסמכתאות של בן עמי לא פותרות את מה שנראה, בעיניי, הבעיה הגדולה של הספר – הסתירה המובנית והיסודית שמבצבצת מכל עמוד בו. בן עמי כותב שוב ושוב שערפאת באופיו אינו מסוגל להגיע להסדר קבע סופי עם ישראל. יש לו אלפי סיבות ונימוקים  אבל הוא נכשל מלהסביר בשביל מה, אם כך, הוא מצביע על אלפי פגמים שהוא מוצא בהתנהגותם של אחרים. אם ערפאת ממילא לעולם לא היה חותם על הסכם קבע עם ישראל  אז מה זה משנה, למשל, שברק טעה בכך שלא התיר לו להיפגש שוב בחשאי עם אבו עלא לפני פסגת קמפ דייויד ובכך "החמיץ סיכוי לתפנית דרמטית" (עמוד 110)? אם ערפאת האיש פשוט אינו יכול-  מה מעלות או מורידות הטעויות של ברק, קלינטון, האירופאים או העולם הערבי, שבן עמי מביא בפירוט רב?

יתרה מזאת, אם זה המצב למה בן עמי טורח להביא אינדיקציות כאלו ואחרות שערפאת כן רצה הסכם (עמוד 132)? רק ככתב הגנה? או כי הוא עדיין לא בטוח בתיאוריה שלו עצמו?

בכלל, כשמנקים מספרו של בן עמי את התסכול העצום על הכישלון מתברר שסיפורו של המו"מ הישראלי – פלשתיני הוא סיפור אחר לחלוטין מזה שבן עמי מספר לנו. הסיפור האמיתי הוא שמנהלי המו"מ הישראלי, כולל בן עמי, חשבו שכל ההצעות שהוגשו לפלשתינים עד להצעות קלינטון בדצמבר 2000, היו לא הוגנות, לא מעשיות והכי חשוב – לא היה להן סיכוי להתקבל על ידי הפלשתינים. בכל זאת, כשהפלשתינים דוחים את כל ההצעות הללו בשבדיה, בקמפ דייויד ובוושינגטון בן עמי כועס, לוחץ, מתעצבן והכי גרוע – מאבד את האמון שלו בשותף הפלשתיני. הסיפור שבן עמי נכשל מלספר לנו, אם כן, הוא על מנהל מו"מ, שצריך איכשהו לנווט מול ציבור ישראלי שמסומם מהשקרים שסיפרו לו כל השנים ("ירושלים לא תחולק לעולם"), שחי באשליה שאפשר להגיע להסכם עם הפלשתינים במחיר מציאה. סיפור המו"מ שבן עמי לא מספר לנו הוא בכלל לא מו"מ בין ישראל לפלשתינים. זהו הסיפור על מו"מ בין ברק ובן עמי לציבור הישראלי. לא פלא שהפלשתינים כמעט ולא השתתפו במו"מ הזה. זה לא מקרה שהם לא זזו מעמדת המוצא שלהם בעוד שישראל גולשת וגולשת מעמדתה המקורית (80% מהשטח, ירושלים בריבונות ישראלית מלאה) לעמדות שהוצגו בועידת טאבה (חזרה כמעט מלאה לקווי 67, חלוקת ירושלים). הסיפור הזה לא מוצא ביטוי אמיתי בספר. במקומו, בן עמי בוחר לזרוק הכל על ערפאת. שלא יובן כאן שאני חושב שערפאת הוא הפרטנר האידיאלי לתהליך שלום. רחוק מכך. אבל משלמה בן עמי, המתוחכם, הידען ובעיקר הישר, ציפיתי למסקנה קצת פחות פשטנית לכישלון המו"מ מאשר – "ערפאת באופיו לא מסוגל לחתום על הסדר קבע עם ישראל" .

שתי הערות קטנות לסיום:

ראשית, מי יסכים אי פעם לנהל תהליך דיסקרטי באיזשהו תחום עם שלמה בן עמי כשהוא יודע שעשוי לבוא יום בו כל דבר שהוא אמר ייכתב בספר? כעיתונאי, אני האחרון שיכול להתרעם על כתיבה חושפנית מהחדר. מצד שני, אפשר להבין את התרעומת של אנשים רבים במערכת שדיברו מתוך אמון מלא עם בן עמי ומוצאים את זה היום בחנויות הספרים.

שנית ולא בציניות – המערכת הפוליטית חסרה היום את פרופסור שלמה בן עמי. אין במערכת הרבה פוליטיקאים עם איכויות כמו של בן עמי ואחרי מה שהוא עבר ספק אם יהיו, לפחות בעתיד הקרוב.

חיסול רנטיסי – במותו ציווה להם את החיים

18 באפריל 2004
 

במותו ציווה רנטיסי לשרון את החיים.

מ – 168 החיסולים שביצעה ישראל עד היום כנראה שזה היה החשוב ביותר, מבחינתו של אריאל שרון לפחות. עד החיסול הזה היה למתנגדי ההתנתקות בליכוד עדיין איזשהו סיכוי לדגדג את שרון. הפער עמד על 10-15 אחוזים. הצטרפות של שלישיית בל"ש (ביבי, לבנת, שלום) למתנגדים עשויה הייתה לסגור את הפער. הטילים של חיל האוויר ב – 20:30, מוצאי שבת, סגרו את הסיפור בליכוד (בהסתייגות המתבקשת לפני כל בחירות).

כשאריאל שרון הציג את תוכנית ההתנתקות שלו לימור לבנת הציבה תנאי. אתמוך בתוכנית רק אם יסופחו גושי ההתיישבות לישראל. לבנת ידעה היטב ששרון לא יכול לספח והתכוונה להתנגד לתוכנית. היא אפילו אמרה זאת בפומבי. ואכן, אפילו סנטימטר מיהודה ושומרון לא סופח ולמרות זאת לבנת תומכת בהתנתקות. ההסבר שלה לפליק פלאק שלה צריך להילמד בבתי ספר למנהיגות. בשיעור של אנטי מנהיגות, כמובן. אני חושבת שהתוכנית רעה, הסבירה לבנת, הליכי קבלת ההחלטות פגומים אבל אני תומכת כי הציבור רוצה בזה.

מסתבר שהסיפור המיושן הזה של מנהיג שמוביל את הציבור נגמר. עכשיו המנהיג הולך בגלוי ובגאון אחרי הציבור.

הסיפור של נתניהו לא שונה בהרבה. נתניהו אמר כי התוכנית רעה, מסוכנת, שהוא לא היה יוזם אותה אבל בסופו של דבר הוא החליט לתמוך בה. למה? קחו נשימה ארוכה. ראשית, כי היא כבר יצאה לדרך. שנית, כי שרון הבטיח בקולו (ראש הממשלה אפילו לא הסכים להעניק לו פגישה) שגושי ההתיישבות יוקפו בגדר עוד לפני הפינוי. כשנתניהו רוצה, מסתבר, הוא יכול להיות מאוד תמים. שר האוצר הרי יודע ששרון הבטיח לאמריקנים שחלקים שונים בגדר לא ייבנו, לרבות החיבור לאריאל. נתניהו גם התנגד במהלך הקריירה שלו לכל כך הרבה תוכניות ש"יצאו לדרך" שקשה כמעט להאמין שזה הנימוק שלו להסכים לפינוי יישובים.

הסיבה האמיתית להחלטה של נתניהו ולבנת היא, כמובן, הרצון להיות בעגלה של המנצחים ולא להצטייר כקיצוניים. אחרי חיסולו של רנטיסי שניהם החליטו כי להתנגד לתוכנית זה כמו לדפוק את הראש בקיר ואף אחד מהם, ראשי ממשלה בעיני עצמם, לא נוהג לעשות את זה.

השורה התחתונה היא הישג עצום לאריאל שרון. בדיוק כמו שהוא חשב – התמיכה הציבורית בפינוי עזה כופפה את שריו אחד אחרי השני. ב – 2.5.04 הוא ינצח, אם לא יקרה משהו מטורף, במשאל ברוב גדול, מייד לאחר מכן הוא יעביר את התוכנית שלו ברוב עצום בממשלה ובכנסת. עם קצת מזל, הוא יוכל אפילו לשמר את הקואליציה הנוכחית שלו לתקופה מסוימת (זבולון אורלב יוביל את המפד"ל להישארות בממשלה).

מה ששרון עשה הוא לא פחות מבלתי יאומן. קחו 6 חודשים אחורה. אם מישהו היה אומר לכם באוקטובר 2003 שאריק שרון, אריק שרון(!) יוביל תוכנית לפינוי מלא של עזה ו-4 יישובים ביהודה ושומרון בלי שום תמורה פלשתינית ובפינוי תומכים הניצים הטורפים נתניהו, לבנת, מופז ואולמרט הייתם, מן הסתם, מפנים אותו לפסיכיאטר הקרוב. כנראה שהאינתיפאדה בכל זאת עשתה משהו.

מכתב בוש – מה באמת קיים בו

18 באפריל 2004
 

הרבה מילים יפות יש במכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון. לא צריך לזלזל בהן. יש להן חשיבות הסברתית, מוסרית, אולי אפילו הן יכולות לעזור לגורמים המתונים בעולם הערבי ובחברה הפלשתינית לרדת מעץ השיבה. אבל בסופו של יום אלו הן רק מילים. אין לעמדותיו הנוכחיות של הנשיא בוש שום משמעות פרקטית.

במכתב בוש קיימת הכרה מרומזת ומשתמעת בגושי ההתיישבות אולם במקביל ארה"ב קיבלה הבטחה כתובה מישראל לעבור במשותף צוות ישראלי וצוות אמריקני על התנחלות אחר התנחלות ולקבוע עד היכן ניתן לבנות בכל התנחלות.

המילים החשובות ביותר במכתב הן, כמובן, אלו שבהן בוש ממקם את שיקום הפליטים הפלשתיניים בפלשתין העתידית ולא (RATHER THAN ) ישראל.  מה זה נותן לנו? הרגשה טובה? אין ספק. מצד שני, ההתבטאות של בוש לא תשנה דבר במו"מ העתידי בין מנהיג ישראלי למנהיג פלשתיני.

שלא תבינו אותי לא נכון – זהו הישג ישראלי גדול. אף נשיא אמריקני לא אמר את זה לפני בוש אבל צריך גם לשים את הדברים בפרופורציות. אף נשיא אמריקני לא העלה על הדעת שזכות השיבה תמומש. יתרה מזאת, בפעם היחידה שהדבר עמד למבחן ממשי פעל הנשיא קלינטון בדיוק בדרך הזאת. בועידת קמפ דייויד שאל קלינטון את נביל שעת' הפלשתיני איזה מספר של פליטים אמור לדעתו לחזור לישראל. שעת' דיבר על 5%-10%. קלינטון כמעט התפלץ. הוא האדים ותקף את שעת' בחריפות. 5 חודשים מאוחר יותר הוא פרסם את הצעתו להסדר קבע סופי בין ישראל לפלשתינים. על פי ההצעה הזאת, לא תהיה לפלשתינים זכות שיבה לישראל.

יתרה מזאת, בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב למילים של נשיא אמריקני בעניין המזרח התיכון אין משמעות כל כך גדולה. אולי מכיוון שאנחנו לא מייחסים משמעות גדולה למילים של ראש ממשלה ישראלי אנחנו נוטים לתת קרדיט יותר גדול למילים האמריקניות. כדאי אולי להזכיר את תוכנית רוג'רס, שר החוץ האמריקני, תוכנית רייגן, הצהרותיו של ג'ורג' שולץ ועוד. לכולם היה מה להגיד בעניין הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינים וכל מה שהם אמרו לא הפך למציאות בשטח.

בסוף, בסוף כשעוברים טוב על הדברים של הנשיא בוש מבינים לאן הם באמת מובילים. זהו אותו פיתרון, זהו אותו הסדר קבע שנמצא בתוכנית קלינטון, ביוזמת ג'נבה, ביוזמה הסעודית (פחות או יותר). מדינה פלשתינית על גבולות 67 תוך תיקוני גבול. גושי התיישבות לישראל, חילופי שטחים, חלוקת ירושלים, אין זכות שיבה. היכולת של דובי וייסגלס ואריאל שרון לקחת את מה שבאמת חושבים האמריקנים ולעבד ממנו מכתב נשיאותי שכן יעזור להם להעביר את תוכנית ההתנתקות הוא ההישג האמיתי שטמון במכתב בוש.

גמר יול"ב – מכתב לשרון

12 באפריל 2004
 

זאת ללא ספק הייתה העונה הקשה ביותר. לא, לא לשרון. זאת אומרת, גם לשרון, אבל בראש וראשונה לציפי, אמא של שרון, אמא שלי. לפני איזה 15 שנה אמא ציפי באה לאיזה משחק נערים של שרון, כשהוא עוד היה שחקן.

שרון הפסיד באותו משחק ואיתו באה לעולם החלטה נחרצת. אמא ציפי לא רואה יותר משחקים של שרון. כשמתחיל המשחק היא יוצאת לצעדה שמסתיימת רק כשאבא אבי מתקשר עם התוצאה. כמו שנראו המשחקים של ירושלים השנה אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן היא הגיעה עם הצעדות שלה. בשלב מסוים שקלנו לקנות לה GPS כדי שתמצא את הדרך חזרה. מה אתם יודעים. היו צעדות השנה שאמא ציפי, בחרדותיה, הייתה מוכנה לחנוק את ויל סולומון במו ידיה. באחרות היא הייתה מוכנה לעשות לו דברים אחרים (הלו, זאת אמא שלי).

לא היה לשרון עד היום אתגר בקריירת האימון שלו כמו ויל סולומון (ובורקו ראדוביץ' היה חתיכת אתגר). בכלל, יש רק ויל סולומון אחד וטוב שכך. מיותר להגיד שסולומון הוא אחד השחקנים הכי גדולים ששיחקו בארץ מאז ומעולם. מצד שני, אם מישהו רצה לייצר שחקן שהפוך ב – 180 מעלות לכל מה ששרון רוצה הוא בוודאי היה קורא לו ויל סולומון. שרון אוהב שחקנים כמו קלי מקארתי, דורון שפר, גיא קנטור, ג'סי סולטרס (זוכרים?). לא צריך להסביר למה. אבל את סולומון שרון הביא. למעשה, הוא חצי גנב אותו ממכבי (בלאט כבר התקשר) ושכנע את דני קליין לשים עליו כמות דולרים שכמעט מוטטה את חברת "מגדל" (טוב, אני מגזים).

היו ימים בעונת הלונה פארק הזאת שסולומון רצה לעזוב. הגיעו כבר הצעות מחו"ל. היו ימים שאפילו שרון כבר חשב לוותר על המשימה הבלתי אפשרית הזאת. אם אתם שואלים אותי (ואתם לא) זה ההישג הגדול ביותר של שרון בקריירה המטאורית שלו. סולומון של היום משחק גם עבור הפועל ירושלים ולא רק עבור סולומון. לא, זה לא 100%. הוא כבר לא יהיה שפר. מצד שני, הייתי בחולון לא מזמן במשחק רבע הגמר נגד בני השרון. סולומון יצא למתפרצת. ב- WEEK SIDE, רחוק מהכדור, התייצב דורון שפר מנופף בידיו, אילם (הפעם מסיבות לא רצוניות). סולומון קלט אותו, חדר לאמצע ועבר שני שחקנים רק כדי למסור לשפר. זה נגמר בשלשה. יותר נכון, זה נגמר בניצחון, עוד ניצחון בדרך לעונה מדהימה של הפועל ירושלים בהנהגתו של האחד והיחיד ויל סולומון.

הערב אמא ציפי תצא לצעדה לילית ארוכה במיוחד. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הצעדה הזאת מסתיימת בחלום שלי-  ויל סולומון גובר על הרגליים המעט עייפות של אלמר בנט ועוד יותר חשוב על האגו התמיד רעב שלו, שפר שם את השלשות, קוז'יקרו חופר בעומק הבשר המדרידי הבלתי נגמר ואז, או אז, אבא אבי יחייג משרלרואה (תזכיר לי לקחת סלולרי איתנו) עם דמעות ואני לידו (חונק את הדמעות, בכל זאת צריך להתקשר לאלירן, האח היותר מוצלח…) ויגיד לה – יאללה, ציפי, תחזרי הביתה. לקחנו גביע.

מגיע להפועל ירושלים, מגיע לדני קליין, מגיע לשרון והכי חשוב – מגיע לה.