ארכיון חודש: יוני 2004

השינויים הקלים אבל החשובים בתוכנית ההתנתקות

7 ביוני 2004
 

מי גיבש את תוכנית ההתנתקות החדשה? המדורגת? מתוקנת? משופצת? השד יודע איך קוראים לה. משום מה, אף אחד לא לוקח קרדיט על התוכנית הזאת. על המקורית דווקא התנהל קרב קרדיטים לא קטן. על המתוקנת אין שום קרב כי הקופירייטר האמיתי שלה הוא משה פייגלין, אנשי יש"ע ויותר מכולם  המחבר האלמוני של הכרוזים שחולקו על ידי מתנגדי ההתנתקות בקלפיות משאל הליכוד.

מרוב דיבורים וחישובים מפותלים של המיש-מש הפוליטי אף אחד לא מתעסק בשיפוט אינטליגנטי של השינויים שהכניס שרון בתוכניתו. זאת מחלה של עיתונאים בכל העולם. אנחנו מתעסקים כל הזמן במי ניצח (שרון, לבני), מי הפסיד (נתניהו, לבנת, שלום ולפיד, הפוליטיקאי שהחליף את אמונתו בכמה דקות של תיווך תקשורתי), סופרים מהלומות, במקום להתעסק במהות של העניין. על המהות, במקרה הזה, אין מחלוקת. כל אחד מהשינויים שנעשו בתוכנית ההתנתקות נראה גרוע ממשנהו. זה לא אני שאומר את זה. זה האדריכלים של התוכנית המקורית שאומרים את זה, כמובן, רק בחדרי חדרים.

השינוי המשמעותי ביותר בתוכנית הוא השלביות. לא פינוי בבת אחת אלא מדורג. ליישום מדורג יש יתרונות במקרה של הסכם. זאת דרך מצויינת לבדוק שהצד השני עומד בהתחייבויותיו. כשמדובר בנסיגה חד צדדית זה סתם טימטום. למי זה נותן משהו שהנסיגה מחולקת ל-4 שלבים? לפייגלין?

בעצם, יש מישהו שמרוויח משיטת המסטיק הזאת. החמאס והג'יהאד האיסלמי. בכל שלב הם יוכלו לספר מחדש את סיפור הפלשתינים האמיצים שהבריחו את הישראלים הפחדניים. כל פינוי גם יחזיר את המאבק הפנימי בישראל. במקום לחוות את הטראומה פעם אחת יהיה לנו את העונג לחיות אותה 4 פעמים.

מה זה נותן לשרון? שני דברים. קודם כל, זה שינוי לעומת התוכנית המקורית. כבר טוב מבחינתו. שנית, זה תמריץ פוליטי מצוין למפלגות השונות להיכנס או להישאר בקואליציה. זבולון אורלב מהמפד"ל כבר משתמש בזה לקראת כינוס המפד"ל ביום רביעי. רק הישארות שלנו, הוא מסביר, תשאיר סיכוי לטרפוד יישום התוכנית.

השינוי השני בתוכנית החדשה הוא הריסת בתי המתנחלים ברצועת עזה. למה? ככה. כי בא לנו. כי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. כי הפייגלינים הזהירו בכרוזים מדגלים ירוקים של מחבלי החמאס על הבתים של נצרים. 20 שנה משננים בישראל את הטעות של הריסת יישובי פתחת רפיח. במקום לקדם דו קיום, הבנה, פיוס, לעזור לאחד האיזורים הקשים בעולם להשתקם אנחנו משאירים שוב אדמה חרוכה. שרון מכיר את הלקחים האלה טוב מכולם ובכל זאת הוא נכנע למצוקה הפוליטית הרגעית וחוזר על אותה טעות.

השינוי השלישי הוא איסור על כניסת פועלים פלשתיניים מרצועת עזה לישראל אחרי ההתנתקות. למה? ככה. כי בא לנו וכי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. חוץ מזה, הפייגלינים טענו שאיזו מין התנתקות זאת כשהפלשתינים ממשיכים לבוא אלינו. שרון יודע שאין שום היגיון כלכלי או מדיני בהחלטה. לא עבורנו, לא עבורם. ההחלטה גם תקשה מאוד על ישראל לקבל סיוע מסיבי מהבנק העולמי לשיקום עזה. אבל לשרון לא אכפת. העיקר שגילה גמליאל ולאה נס יהיו מבסוטות.

אז, זהו, אריק, שאם לפחות הגברות גמליאל ונס היו משתכנעות אז היינו מבינים אבל כך או כך אף אחד לא שינה את דעתו על התוכנית בגלל השינויים המטופשים האלה. בעוד 9 חודשים, אם אכן יפונו נצרים, כפר דרום ומורג, כולם ישאלו את עצמם למה לעזאזל אנחנו הורסים את בתי המתנחלים ואיך לא שמענו על זה? איך? פשוט מאוד. כולנו עסקנו בקשקוש המקושקש הזה של המו"מ במלון קרלטון.

נורמה – פוליטיקאים משקרים

1 ביוני 2004
 

בערב חג השבועות העניק ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ראיון מרגש לעיתונאית נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות". בתוך הדברים היה חבוי פרט מעניין במיוחד. אולמרט גילה לפלתר כי בשיחות סודיות שהוא קיים עם ראש הממשלה, אהוד ברק, הוא הביע תמיכה בהעברת כמה שכונות פלשתיניות בירושלים לריבונות פלשתינית (אולמרט "הישן" היה קורא לזה "חלוקת ירושלים").

נשמע לכם מוכר?

לקראת מערכת הבחירות של 2001 הוציא אהוד ברק, בצעד שנוי במחלוקת, את מי שהיה אז ראש עירית ירושלים מהארון. "אולמרט היה אצלי", סיפר ברק בערוץ הראשון "ופתח מפות ותצלומי אוויר והציע לי הצעות לעמדות שאפשר להציג אותן, על דעתו, בקמפ דיוויד, שפירושן המעשי הוא חלוקת ירושלים". אולמרט התנפל על ראש הממשלה דאז בחמת זעם. "אני חושב שנשרף לו (לברק – ר.ד.) גנרטור", אמר אולמרט לקול ישראל "דבריו של ברק הם אוסף של שטויות שברק, כשהוא נמצא בצלילה לתהומות שהם לא נעימים – מנסה לייחס לי עמדה של חלוקת ירושלים". היום, כשזה, כנראה, קצת יותר נוח לאולמרט "החדש", הוא מספר את האמת. אולמרט יודע שאף אחד לא יבוא איתו חשבון על מה שאמר אז.

התרבות הפוליטית של "אי דיוקים", שלא לומר שקרים בוטים, היא משהו שהציבור הישראלי מקבל משום מה בשיוויון נפש. נדמה שהתחושה הציבורית היא – בטח, הפוליטיקאים האלו הם שקרנים, מה עוד חדש? חלק מאיתנו אפילו חושבים שהפוליטיקאים בכלל צריכים לשקר ואולי בכלל אנחנו רוצים שהם ישקרו.

זאת אחת התופעות המגעילות ביותר בתרבות הפוליטית שלנו והגרוע מכל הוא שזה בכלל לא נחשב חדשות אצלנו.

הנה עוד כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

לפני כשלושה חודשים טענו ראשי מועצת יש"ע שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הציע להם בשיחות דיסקרטיות להסכים לפינוי של מספר יישובים מצומצם. לשכת ראש הממשלה הכחישה באופן רשמי. אחר כך טענו שרון ואנשיו שהמנכ"ל יצחקי דיבר ללא רשות וסמכות (…). בסוף, כשכבר היה ברור שראשי יש"ע אמרו אמת הפסיקו אנשי שרון פשוט להגיב. גם הם יודעים שיום – יומיים לאחר מכן כולם ישכחו מזה. אכן, שכחו.

דוגמא שנייה.

לפני שבועות ארוכים הגיעו פרס ושרון לסיכום מפורט על ממשלת אחדות. פרס נשאל שוב ושוב על המגעים לאחדות והכחיש בזעם אדיר שהושג סיכום כזה או אפילו שהתנהל מו"מ עם הליכוד. יתרה מזאת, פרס לא היסס להכחיש את פגישתו עם מקורבו של שרון, אורי שני. בלי להתבלבל מסר דוברו של פרס לאיילה חסון מהערוץ הראשון שלא התקיימה פגישה כזאת. מאוחר יותר הסבירו אנשי פרס שהם נשאלו על פגישה עם אורי שני בביתו של פרס. הפגישה לא הייתה בבית של פרס ולכן ההכחשה במקומה.

גם פרס יודע שבארץ לשקר בפומבי זה לא חדשות.

ולבסוף, מגיעה הדוגמא של משאל מתפקדי הליכוד. כאן לא מדובר בשקר אלא 'סתם' בהפרת הבטחה פומבית. נכון, התקשורת רוצה בנסיגה מעזה ולכן לא מציקה לשרון אבל מה שעושה ראש הממשלה הוא כמעט בלתי נתפס. רק לפני חודשיים הוא הבטיח פומבית לקיים את צו הבוחר. חכם, לא חכם, לא משנה. ראש הממשלה הבטיח. כשנדמה היה ששרון מנצח הזהירו אנשיו את שרי הליכוד המתנגדים שלא יעזו להפר את צו הבוחר. לכאורה, הבטחה פומבית של ראש ממשלה היא הבטחת ברזל, צ'ק בנקאי. לא בישראל. שרון פשוט דורס עכשיו ברגל גסה את הבטחתו בלי להסביר, בלי לנמק, בלי שיש נסיבות חדשות, כלום. אמרתי? הבטחתי? אז מה?

אין צירוף מילים שחוק ומאוס יותר מ"במדינות מתוקנות"  שלאחריו תמיד באה השוואה מתנשאת עם ישראל. במקרה הזה יש לצירוף המילים הזה מקום אמיתי. אין במאמר הזה מספיק מקום לפרט את כל הדוגמאות לפוליטיקאים בעולם שנאלצו להתפטר אחרי שנתפסו בשקר קטן, קטן, לא שקרים גדולים ומשמעותיים כמו אלו של אולמרט, פרס ושרון. שוויון הנפש הציבורי כלפי התופעה רק מבטיח את התעצמותה.