ארכיון שנת: 2007

שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה

17 בדצמבר 2007
 

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, כתב היוםמאמר ב"הארץ". את המאמר הוא ליווה בגרף של מספר הקסאמים ששוגרו לעבר ישראל לפי שנים. הגרף מוכיח שלאחר ההתנתקות עלה באופן ניכר מספר הקסאמים. הנה ההוכחה של מתנגדי ההתנתקות: אנחנו נסוגים והם רודפים אחרינו.

המאמר הזכיר לי את המשפט על כך שישנם 3 סוגי שקרים: שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה.

הגרף של ארנס לקוח מתוך מחקר מאלף ומפורט של המרכז לחקר הטרור, שפועל תחת כנפיה של מערכת הביטחון ובראשו עומדת אנציקלופדיית מידע בשם ראובן ארליך.המרכז הוא גוף חצי תעמולתי, חצי מודיעיני. באופן טבעי, הוא משרטט את הנרטיב הישראלי וכמעט לא תמצא בפירסומיו ביקורת המדיניות הישראלית. אין עם זה, לדעתי, שום בעיה.

המחקר של ארליך משתרע על 102 עמודים וכמו הרבה מחקרים אפשר למצוא בו תימוכין כמעט לכל טענה. כך למשל, מספר ההרוגים והפצועים כתוצאה מירי הרקטות קטן מאז ההתנתקות. ב – 2004, לפני ההתנתקות,נהרגו 4 ישראלים כמו בשנים 2006 ו – 2007, אחרי ההתנתקות,יחד. מה זה אומר? שההתנתקות הצליחה? ממש לא.

הנה עוד נתון: מספר הרקטות ששוגרו אכן גדל אבל מספר המרגמות ששוגרו קטן באופן משמעותי מאז ההתנתקות. מה זה אומר? הנה, ההתנתקות ניצחה את המרגמות…

כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה.רק בוא לא נספר לעצמנו שקרים. מי ש"התאכזב" מהתגובה הפלשתינית להתנתקות הוא טיפש או שקרן. אני לא חושב שהיה אחד שחשב שבעקבות ההתנתקות יהיה שקט ברצועת עזה. זה לא היה קיים באף תרחיש ובשום מאמר.אישית,מאוד לא אהבתי את תוכנית ההתנתקות בגלל החד צדדיות שלה אבל לזכותו של שרון ושאר משווקי התוכנית צריך להגיד שהם מאודנזהרו לא להבטיח גן של שושנים בסוף הדרך.למעשה, אם תסתכלו ברוב ההערכות המודיעיניות לפני ההתנתקות של בוגי יעלון ושאר הגאונים הצבאיים תראו שהמצב הביטחוני פחות גרוע ממה שהם חזו. מה שכן קרה זו עליית החמאס ואת זה אנשי הצבא לא צפו וסתם אנשים פשוטים עם שכל ישר כן.

כל אנשי ברק

12 בדצמבר 2007
 

מירב פרסי – צדוק שימשה כעשר שנים בתפקיד הדוברת של אהוד ברק. היא נלחמה עבורו במאבקים התקשורתיים הקשים ביותר וסבלה אותו בימים שאף אחד לא רצה לראות או לשמוע אותו. כשהתחיל הקאמבק שלו הוא פיטר אותה. הוא אפילו לא עשה ניסיון לרכך את המכה. פרסי – צדוק לא הייתה הראשונה והשבוע התברר כי היא גם לא האחרונה. קשה לי לחשוב על אדם אחד שעבד לצד ברק בעשר השנים האחרונות ולא סיים עם בטן מלאה.

הנה רשימה חלקית:

ראש הלשכה של ברק כשהיה ראש ממשלה, חיים מנדל-שקד, התפוטר בקול סערה. לפניו התפטר סגנו שמעון בטאט. זה לווה בראיון ל"מעריב" בו הוא מספר שדרך הניהול של לשכת ראש הממשלה פוגעת בביטחון הלאומי. באותה לשכה עבדו גם אורנה אנג'ל, רוני בונדי, בוז'י הרצוג, דני יתום. אף אחד מהם לא סיים את עבודתו עם ברק בצורה יפה. את הרצוג היה צריך לפייס ארוכות כדי שיסכים לתמוך בברק. יתום לא היה מוכן להוריד את מועמדותו חסרת הסיכוי לראשות העבודה כדי להוכיח לברק שהוא כבר לא עוזר שלו. היו לברק גם שורה של אנשים שעזרו לו בקמפיינים השונים: משה גאון, טל זילברשטיין, יוני קורן. אף אחד מהם לא סיים יפה עם הבוס. חלקם חזרו לעוד סיבוב. חלקם (טל זילברשטיין) לא סולחים עד היום.

אני יכול להמשיך עוד ועוד. תסתכלו על מי שעובד היום עם ברק. אין שם אדם אחד שעבד איתו לפני שנתיים. אלו תמיד אנשים חדשים, בדרך כלל צעירים, שעובדים אותו על בסיס האשליה של "אנחנו מפוכחים, יודעים עם מי יש לנו עסק, אין לנו ציפיות". לאחר מכן הם נגרסים כמו כל קודמיהם.

למה אני מספר לכם את כל זה?

יש אנשים שמאמינים במיתוס כמעט רומנטי שמנהיגים צריכים להיות רעים, קילרים, אנשים קשים. עבורם, מנהיג שמפטר את יד ימינו בהודעה פומבית ביום חמישי באחת עשרה בלילה, כמו שברק פיטר את אלדד יניב, הוא מנהיג עם כוח. שטויות. בעיניי, מנהיג שלא מסוגל לגבש סביבו צוות חזק ועצמאי, שמוכן להתאבד בשבילו, הוא מנהיג נכה. אם הוא לא מסוגל לגרום לעוזרים שלו לעבוד בשבילו, הוא לא יצליח לשכנע אף אחד לעשות שום דבר. ציפי ליבני מחליפה עוזרים כמו גרביים. אלו שעוזבים אותה בדרך כלל לא מתגעגעים. אצל נתניהו המצב דומה. הלשכה נראית כמו תחנת רכבת. באים, הולכים.

יש גם פוליטיקאים אחרים והם בדרך כלל הרבה יותר אפקטיביים. לאריאל שרון היו עוזרים, שהיו מוכנים למות בשבילו. הוא ידע להתקשר אליהם כשהם חולים ולהתעניין בנשותיהם וילדיהם. כשאחד מהם נקלע לבעיות עם אשתו הוא התקשר לאישה. "זה בגללי. אל תעשי לו חיים קשים". אם מישהו עזב את הלשכה, שרון עבד כדי למצוא להם עבודה אחרת. אני זוכר לא פעם שכעיתונאי ניסיתי לדובב אותם לשפוך קצת רעל על שרון ולשכתו. הנחתי שאם הם עזבו יש להם מה להגיד. כמעט תמיד נכשלתי.

אולמרט, אגב, נמצא באותה מקום על הסקאלה. עוזרים נאמנים, מסורים, שעובדים איתו שנים ארוכות ואוהבים אותו. הבוס יודע ללטף, להגיד מילה טובה, להתעניין. כניסת אולמרט ללשכת ראש הממשלה זעזעה את הצוות הזה ואת ההרמוניה בו אבל עדיין לא שמעתם עוזר לשעבר של ראש הממשלה שיצא לתקשורת ולכלך על הבוס.

מאז שברק חזר נשאלתי מאות פעמים אם הוא השתנה. השבוע, חברים, ניתנה לכולם תשובה מהדהדת. הוא אכן השתנה. לרעה…

The-Marker: רביב דרוקר על השידור מול יאיר לפיד: "זה כמו להפסיד לברצלונה, הפסד מכובד". 6.12.2007

6 בדצמבר 2007
 

רביב דרוקר ועפר שלח, מגישי "שישי" בערוץ 10, אמנם רשמו לעצמם בנובמבר האחרון עלייה ניכרת בצפייה בתוכניתם – אבל באותה הנשימה הם מביעים דאגה מכך שחברת החדשות של ערוץ 2 העמידה מולם את יאיר לפיד במתכונת החדשה של "אולפן שישי", ונערכים לקראת המתחרה החדש. להמשך קריאה.

 

 

חוקרים פרטיים – לא מה שחשבתם

4 בדצמבר 2007
 

כמה חודשים לפני בחירות 2006 נערכה ב"חדשות 10" ישיבת הכנה. כולם באו. נחמד לשבת, לדבר. הרוב היו מאוד סקפטיים. לא לגבי הבחירות. לגבי האפשרות לתכנן משהו מראש, להיערך. בטלוויזיה אתה עובד משעה לשעה, מרחב אי הוודאות הוא כזה שהרבה פעמים יש לך תחושה שאין טעם לתכנן דבר. ממילא זה נזרק לפח עם הפיגוע הבא, האישפוז, פרשת השחיתות וכו'.

אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב.

בשלב מסוים הצעתי בישיבה שנעבוד בבחירות עם חוקרים פרטיים. בשירותי הצבאי עבדתי כחוקר מצ"ח ואחרי שיחרורי עבדתי כשנה כחוקר פרטי. אומנם בתחום הביטוח, לא טיפסתי על מרזבים ולא חיטטתי בפחי אשפה אבל למדתי מספיק כדי לדעת שהיכולת של חוקרים פרטיים להשיג מידע גדולה משמעותית מיכולתו של כל עיתונאי. בחדר הישיבות הוליד הרעיון זרםפתאום אוויר קר. יכולת לראות שאנשים לא אוהבים את הרעיון.

יעקב אילון קטל את הרעיון.מה שחוקרים יכולים לעשות גם עיתונאים אמביציוזיים ונחושים יכולים לעשות, הוא טען. חוקרים פרטיים גם כרוכים במחיר תדמיתי, הן בגלל השם שיצא להם והן מכיוון שיוקרתית הישג עיתונאי מתגמד אם מישהו אחר הביא לך אותו תמורת כסף.

גם אני מאוהב ברעיון הרומנטי של העיתונאי החוקר. הפגישות בחניון האפלולי, החלפת המסמכים. אחלה רעיון. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. יוקרה או לא יוקרה יש אמיתות שלא תוכל להוכיח בלי חוקרים פרטיים.

הנה דוגמא:

לפני כמה חודשים תיכננתי אתהתחקיר שלי על ההצבעה בקלפיות במגזר הערבי בבחירות במפלגת העבודה. הרעיון היה שאיש "חדשות 10" יתעד את כל הנכנסים לקלפי באמצעות מצלמה נסתרת. בתום יום ההצבעה נוכל להשוות בין כמות המצביעים בפועל לכמות המצביעים המדווחת.

איתרתי 6 קלפיות "חשודות".פעילים במפלגת העבודה סיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על הקלפיות הללו.אחוזי ההצבעה שם היו גבוהים באופן בלתי אפשרי. יצאתי לסיור הכנה. התברר שבשתיים מהן (אחת בשבט אבו קורינאת ושנייה בכסייפה) פשוט אי אפשר למקם סטודנט או אפילו עיתונאי. אלו קלפיות שמוקמו בלב המדבר ושירתו את הפזורה הבדואית. עדיף כבר לשנע לשם גלגל ענק. הוא לא יבלוט יותר מסטודנט עם מצלמה.

הברירה הייתה לוותר או להפעיל חוקרים פרטיים. למזלי, גלעד עדין, מנכ"ל החברה, השתכנע שצריך להפעיל חוקרים. לקחנו את המשרד המצוין של ניסן יעקובי. חבר שלי עוד ממצ"ח. החוקרים של ניסן סיפקו את הסחורה. הגיעו 20-30 מצביעים בקושי. דיווחו על 200-300, הם הביאו תמונות, הקליטו אנשים, בקיצור, עשו את העבודה שמפלגת העבודה או המשטרה היו צריכים לעשות. החומר כולו, יחד עם הצילומים שצולמו בקלפיות האחרות שתועדו על ידי אנשינו, עבר ליאח"ה.

רק דבר אחד – לא סתם חוקרים פרטיים הסתבכו הרבה בשנים האחרונות עם החוק. יש מידע שהם מתבקשים להביא ולא ניתן להביא אותו מבלי לעבור על החוק. המזמינים עוצמים עיניים חזק חזק כדי לא לדעת. במילים אחרות, אם שמו לכם על השולחן מיילים פרטיים של מישהו, כנראה שהם הושגו באמצעים לא כשרים. לעיתונאי אסור לעצום עיניים. צריך לשאול לפני, איך אתה מתכוון להשיג את המידע ולשאול אחרי איך הוא הושג.

עכשיו כשאני פרקתי גם את מנת הצדקנות שבי אני יכול לסיים את ההטפה הזאת.

חייבים ערבי? אין ברירה? טוב, צלצלו לטיבי

30 בנובמבר 2007
 

זה סוד ידוע בכלי התקשורת הישראליים – לא מראיינים ערבים. כלומר, אלא אם כן חייבים. לא רוצים לשמוע אותם. זה לא סקסי, זה לא רייטינגי. הציבור לא מתעניין. לא, זו לא גזענות. מה פתאום. סתם שיקול תועלתני. אנחנו גם לא מראיינים אתיופים, אלא אם כן הם רצחו או נרצחו, וגם רוסים עם מבטא כבד לא ממש פופולאריים אצלנו. ניסיתי כמה פעמים להכניס את נתן שרנסקי לשידור. עורכי תוכניות בכלי תקשורת שונים הסתכלו עליי במבט מלא רחמים. "אז מה אם הוא חבר קבינט? לא מבינים מה הוא אומר".

זה לא מקרי. אל תטעו. אנשי תקשורת מובילים קבעו לעצמם עקרונות ברורים בנושא הזה. בחדרי חדרים אתה יכול לשמוע אותם. לא מראיינים אותם. תאונת דרכים עם חמישה הרוגים? רוצו מהר לצלם. משפחה ערבית מטייבה? טוב, חצי דקה במהירות באמצע המהדורה. ככה זה.

עכשיו מספיק עם הצדקנות. גם "שישי" לא מקדישה פרקי שידור ארוכים לערבים/רוסים/אתיופים. גם אני מרגיש שהציבור הכללי לא רוצה לראות את זה וצריך סיבה טובה מאוד או דרך יצירתית במיוחד כדי להביא את זה למסך מבלי להתרסק.

שנייה הפסקה.

לפני כמה ימים התקיים כנס אילת לעיתונות הראשון. הייתי אמור להנחות פאנל בנושא שילוב ערבים בתקשורת. הברזתי ברגע האחרון. מיכאל, הילד שלי, חטף איזה וירוס. נלחצתי וביקשתי ממי שהזמין אותי, דרור שטרנשוס מ"אג'נדה", שיחליף אותי. לשמחתי, שטרנשוס היה נדיב מספיק כדי למצוא לי מחליפה בזמן קצר (טלי ליפקין שחק). את הדברים שאני כותב בטור הזה התכוונתי להגיד שם. לא יצא. חשבתי שאין סיבה שבגלל איזה וירוס אני אשמור אותם בבטן.

טוב, אז מה עושים? זה נורא נחמד לשחק אותה צדיק, לספר לכולם כמה גזענים אנחנו ולחזור למערכת בלי לעשות שום דבר. עוד יותר נעים להגיד – השידור הציבורי צריך לטפל בזה. להם לא אמורים להיות שיקולים של רייטינג. אבל זה פיתרון חלקי בלבד, אם לא פחות מזה.

אני מודה – אין לי פיתרון טוב לבעיה. ברור שצריכים להיות יותר יצירתיים. להחליף אמא ערבית עם אמא יהודית זה גאוני. לא פחות. לא משנה מה התוצאה.

יש דבר אחד בו אני כן בטוח. צריך ואפשר להעסיק יותר ערבים/אתיופים/רוסים בכלי התקשורת. זה אפשרי, זה עובד וזה אפילו תועלתני בטווח הקצר עבור כלי התקשורת. אין סיבה שערבים בטייבה לא יראו יותר ערוץ 2 או ערוץ 10 במקום אל ג'זירה. חלקם, כמובן, צורכים תקשורת יהודית כבר היום. יהיה להם הרבה יותר קל אם הם יראו את בני הקהילות שלהם על המסך.

הייתי שנה בלימודים בארה"ב. ראיתי איך כלי תקשורת אמריקניים מכובדים עובדים. פלורליזם בחדר החדשות הוא דת בשבילם. ייצוג הולם לנשים, אפרו אמריקניים והיספאניים זה אלף בית. כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו אוסף את הנתונים על ייצוג האוכלוסיות הללו. מכוני מחקר מפרסמים מחקרים השוואתיים בנושא. עורך עיתון אמריקני לא יאמין אם הוא ישמע שבארץ הקודש יש כלי תקשורת שמתיימרים לייצג את כל האוכלוסייה עם ערבי אחד או שניים על המצבה ובמקרה הטוב עוד איזה כתב רוסי אחד וכמובן בלי אתיופים. ערוץ 10, אגב, משתדל קצת יותר מאחרים. יש כתבת אתיופית (רוני מלקאי) ומגישת חדשות ערבית (לוסי אהריש) אבל זה עדיין מעט מדי. אם נורית דאבוש מהרשות השנייה רוצה לעשות הבדל אמיתי שתעזוב את הקשקושים ותתעסק בזה. אפשר ללחוץ על כלי התקשורת להעסיק עוד ועוד ערבים/רוסים/אתיופים. על שילוב נשים לא צריך ללחוץ. יש מספיק, אולי אפילו קצת יותר מדי…

השיניים הרכות של לינדנשטראוס

20 בנובמבר 2007
 

טיוטת דו"ח המבקר על תפקוד העורף במלחמת לבנון כללה המלצה (מוצדקת, לדעתי) להדיח את אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון. האלוף נלחם (לגיטימי), בין השאר על ידי פנייה לבג"צ (לא לגיטימי, אם שואלים לדעתי ולא שואלים). ההמלצה נעלמה מהדו"ח הסופי.

טיוטת דו"ח המבקר על המינויים של פואד בן אליעזר בחברת חשמל כללה החלטה להעביר את הדו"ח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות, אני, המבקר, חושב שיש כאן חשד לעבירות פליליות ואתה, היועץ, תחליט. פואד נלחם בעזרת עורכי דין (נבות תל צור וחיים כהן). גם ההחלטה הזאת נעלמה מהדו"ח הסופי.

אלו רק שתי דוגמאות למה שהפך בעצם לשיטת פעולה. טיוטה חריפה שממותנת עם הדו"ח הסופי. לכאורה, תהליך טבעי. כותבים טיוטה הכי מחמירה במטרה מראש למתן אותה אחרי קבלת הערות. אולי. מצד שני, המערכת כולה מתרגלת לשיטה הזאת. עורכי הדין, הפוליטיקאים, מבינים היטב את השפה הזאת. גם אתה, המבקר, בעצם מתפקד כמו סוג של סוחר. אתה מבקש 100, נלך אליך עם עורך דין, נתחנן, נכה על חטא, נאיים ובסוף תוריד ל – 50. בינתיים, זה עובד. פעם, בעבר הלא רחוק, בכלל לא היה קיים הנוהל הזה של העברת טיוטת דו"ח מבקר המדינה לעיון המבוקרים. בעיניי, הנוהל הזה מוצדק אבל אם מבקר המדינה ואנשיו מפרשים אותו כהזמנה למו"מ אז הם טועים, לדעתי, בהבנת תפקידם. טיוטת הדו"ח שלהם כבר אמורה להיות קרובה מאוד מאוד לדו"ח הסופי. היא מגיעה אחרי, שוב אני כותב כדי להסיר ספקות – אחרי שהגיעה גרסת המבוקרים. המבקר צריך לשדר לכל הסביבה שלו: מסמך שיוצא ממני עבר את כל הבדיקות האפשריות. פגישה איתי יכולה מקסימום לספק לכם קפה טוב. לא יותר מזה. הציבור לא מודע לכך אבל כיום לפני כל דו"ח יש מצעד ללשכת המבקר. המבוקרים הפוטנציאליים הולכים להשתדל אצל המבקר. בדרך כלל, זה עובד.

הדינמיקה של ריכוך דו"חות בעקבות פגישה אישית משתלבתבמה שנראה כמו התרככות השיניים של לינדנשרטאוס.החקירות הגדולות כבר הסתיימו. חקירות חדשות גדולות (למיטב ידיעתי ואני כותב את זה באצבעות רועדות) , כנראה, לא מתחילות. האגף למלחמה בשחיתות לא מקבל את הסמכויות והכוחות שהוא צריך. לינדנשטראוס עצמו מתנהג כמו מי שאיבד את רוח הלחימה שלו, אולי נח על זרי הדפנה, אולי נרתע מכמות ההתקפותעליו.לפני כמה שבועות דיברתי ברוח הדברים האלה בערוץ 10. לאחר השידור הגיעו אליי מסרים חדים ממשרד המבקר שאני טועה בגדול. הלוואי. בינתיים,אני לא רואה את זה.

הערה על זליכה

בפוסט קודם טענתי שחקירת נציבות שירות המדינה כנגד החשב הכללי היא חקירה מגמתית,חצי נקמנית ושהיא תסתיים בשום דבר. אתמול פרסמתי שהנציבות חוקרת עוד שני חשדות נגד החשב הכללי. איך זה משתלב בזה? בדרך בה אני תופס את תפקיד העיתונאי, זה משתלב. ראשית, יכול להיות שטעיתי. אולי החקירה מכילה אכן חשדות מבוססים וזליכה יצטרך לשלם מחיר. קשה לי להאמין, אבל תפקידי כעיתונאי, כפי שאני מפרש אותו, הוא לא להינעל בקונספציה. רוב הטעויות המקצועיות שלי התחילו בקונספציה שהאמנתי בה בכל ליבי, עד שהתעלמתי ממידע סותר.במידה רבה,דעתנות היתר שלי עומדת בסתירה ליכולת לקבל מידע שסותר את התיאוריה. לכן, הכי חשוב לשמור על פתיחות גם כשאתה ממש ממש לא רוצה לצאת מטומטם.

שנית, זה היה סיפור טוב…עכשיו ברצינות. לעובדה שאדם אחד ממלא תפקיד של פרשן וכתב יש יתרונות אבל גם חסרונות. החיסרון הוא שקשה לך להביא מידע, אחרי שפגעת בצד שלם של מקורות שיצאת כנגדם. מהבחינה הזאת, אם אתה רוצה לשכנע את הקהילה שמולה אתה עובד שיש לך גם קיום ככתב עצמאי אתה חייב להוכיח שאתה מסוגל לשמור על קשר גם עם מקורות מהצד השני (לא משנה מה הצד השני) ושאין לך בעיה לשדר ידיעה שעומדת בסתירה לתיזה שלך. לכן, הקפדתי אתמול כששידרתי את הידיעה לא להגיד מילה דעתנית על מה שאני חושב על החקירה כולה.

ומה אני חושב עכשיו על החקירה כולה? היא תסתיים בשום דבר…

שלא יכירו ולא יעשו טובות

17 בנובמבר 2007
 

משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה.פתאום זה קריטי לעתידנושסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.

גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.

סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.

בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.

הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.

התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.

"חומת מגן" – לא מה שאתם חושבים

10 בנובמבר 2007
 

זאת הפכה להיות מוסכמה.

צה"ל יצטרך להיכנס לעזה. אני חושב שזאת תהיה טעות נוראית, שזה יעלה לנו בהרבה קורבנות מיותרים ושהמטרה לא תושג. אני גם מעז לחשוב שלא כל קלצ'ניקוב שהוברח לרפיח מחייב פעולה ישראלית למצוא אותואבל קצת התייאשתי מהניסיון להילחם בפעולה כזאת. אתה ישר נתפס כשמאלני אוהב ערבים. במקום זאת אני רוצה להילחם במצע המחשבתי שעליו בנויה הפעולה הזאת. המצע הזה הוא מבצע "חומת מגן". הטיעון הולך ככה. היה כאן טרור שהשתולל בארץ. במרץ 2002 זה הגיע לשיא. 131 הרוגים בחודש אחד. לאריק שרון, ראש הממשלהנמאס. הוא גייס מילואים ושלח את צה"ל לערי הגדה. מאז אותו מבצע הירואי, ממשיך הטיעון, הארץ שקטה. צה"ל נמצא בערי הגדה ולכן אין טרור.

הגיע הזמן לשחוט כמה מיתוסים שקשורים למבצע.

1. אחרי "חומת מגן" נמשכו פיגועי ההתאבדות במשך תקופה ארוכה מאוד. בשנת 2003, למשל, הרבה אחרי שהמבצע הסתיים, נהרגו 214 ישראלים בפיגועי התאבדות. גם בשנת 2002, אחרי המבצע, נהרגו מאות ישראלים בפיגועי התאבדות. הפיגועים הללו הביאו את צה"ל למבצע "דרך נחושה" ביוני 2002 ולמצור הכושל על המוקטעה בספטמבר 2002.

2. לא "חומת מגן" הביאה לירידה ואז להפסקה בפיגועי ההתאבדות. נכון, בשנת 2003 חלה ירידה משמעותית של יותר מ – 50% במספר פיגועי ההתאבדות (לעומת 2002). יש כל מיני הסברים לירידה הזאת. אני אתן אתההסבר שנתן השב"כ לירידה הזאת בחוברת שהארגון הוציא לסיכום העימות:

גורם מכריע נוסף בירידה בכמות הפיגועים וההרוגים הינו השלמת המקטע הראשון של מרחב החיץ, המשתרע מסאלם ועד לאלקנה בחודש אוגוסט 2003. ב- 34 החודשים שחלפו מתחילת העימות עד להקמת מרחב החיץ, ביצעו התשתיות המבצעיות בשומרון 73 פיגועי הרג המוני בתחומי ישראל, בהם נהרגו 293 ישראלים. בשנה שחלפה מאז אוגוסט 2003 הצליחו התשתיות המבצעיות בשומרון להוציא לפועל 6 פיגועי הרג המוני בלבד שבהם נהרגו 30 אזרחים ישראלים. נתון זה מהווה ירידה של כ- 84% במספר ההרוגים לעומת מספר ההרוגים בתקופה שבין ספטמבר 2001 יולי 2002.

במלים אחרות, השב"כ עצמו (בראשות אבי דיכטר. חשוב לציין את זה כי לדיכטר היה חשוב להראות בחוברת שצדק כשדחף להקמת הגדר) הצביע על הגדר כעל הגורם המרכזי לעצירת הפיגועים ולא על מבצע "חומת מגן".

3. ההישגים המבצעיים של "חומת מגן" היו מוגבלים מאוד, בלשון המעטה. ישראל זרקה לזירה אלפי חיילים מיומנים שנתקלו במעט מאוד התנגדות (למעט מחנה הפליטים ג'נין). אי אפשר לקחת מהחיילים וגם מההנהגה את האומץ לפעול. זה ממש לא היה מובן מאליו שצה"ל יכול להיכנס לכל פינה בשטחים, למחנות הפליטים ולקסבה של שכם ולשלוט שם. ההישג הזה הוא לא מבוטל אבל גם בצה"ל יגידו לכם שהמבוקשים הכבדים נמלטו, שאמצעי הלחימה שנתפסו היו מוגבלים. בקיצור, לא משהו הירואי.

מבצע "חומת מגן" היה אמיץ אבל קשה מאוד לראות בו את נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה. מי שחושב שכניסה צבאית לעזה תביא לנו את הישועה שיחפש לו הסברים אחרים.

רן ארז סתם לי את הפה

18 באוקטובר 2007
 

כן, כן ואני לא מתבייש להודות בזה. למה? כי רן ארז תבע אותי. כול כך פשוט. אבל קודם הקדמה. צריך לשמור על הפורמט…

תביעות לשון הרע הן עסק ביש. עיתונאים אוהבים לשחק אותה כאילו זה לא אכפת וזה שטויות. "תתבע. תתבע. אתה לא מאיים עליי". קשקוש. אף אחד לא רוצה שיתבעו אותו.

גם אם תנצח, בסוף הדרך לא תהיה כבר אותו בן אדם. פגישות עם עורכי דין, שיחות עם עדים פוטנציאליים, צחוקים על חשבונך במערכת ("ללא דרוקר היינו יכולים לשלוח צוות…").

במקרים הבאמת בעייתיים אתה צריך לנסות לשכנע מקורות לוותר על החיסיון שלהם. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה (המצוינת) של העיתונאי האמריקני הוותיק רוברט נובאק (PRINCE OF DARKNESS). הוא כותב שם על תביעת דיבה שהוגשה נגדו על ידי איזה פרופסור. המקור שלו היה ג'ין קירפטריק, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם. היא דיברה בגנותו של אותו פרופסור ונובאק ציטט בעילום שם. אחרי שהפרופסור תבע, נובאק הלחוץ (היה שם הרבה כסף על הכף והגב הכלכלי של נובאק היה רעוע) הלך לשכנע את קירפטריק לוותר על החיסיון שלה. קירפטריק סרבה. נובאק עמד להפסיד בתביעה. הוא ניסה לשכנע שוב ושוב סורב. בסוף, איכשהו הוא יצא חלק מהתביעה אבל תחושת המירמור שלו כלפי קירפטריק גם היום, שנים ארוכות אחרי, עדיין מאוד בולטת (מה, שכנראה, מסביר את העובדה שהוא לא מהסס לחשוף אותה בספר בלי לציין אם קיבל את הסכמתה לכך).

לפני שבועפרסמתי ב"חדשות 10" דברים שאמר רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, בפגישה בבית קפה עם סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן. רן ארז הכחיש את הדברים ותבע את "חדשות 10" ואותי. הוא רוצה מיליון שקל. בנקודה הזאת אני אפסיק ברשותכם (וגם בלעדיה) לדון בעניין. לא התייעצתי עם עורכי הדין של החברה לפני שכתבתי את הקטע הזה. אם הייתי מתייעץ, מן הסתם, הייתי נענה בשלילה. בניגוד לנובאק לי יש את ההגנה הכלכלית של כלי התקשורת ואין לי שום חשק לסכן אותה, אפילו לא בשביל הבלוג.

אני כן רוצה לדבר על אפקט צדדי שיש לתביעות כאלה. עד התביעה הבעתי את דעתי בחופשיות לגבי שביתת המורים. בקיצור נמרץ, לא תמכתי בשביתה וחשבתי שההסכם של הסתדרות המורים עם האוצר מתווה כיוון נכון ליעד שכולם רוצים בו – שיפור מעמד המורה. אבל מהרגע שהוגשה התביעה החלטתי לסתום את הפה. יכולתי להיות אובר חוכם (זה יידיש, אני חושב) ולהגיד – הוא לא יסתום לי הפה, אבל למדתי שיש מקרים שבהם אתה צריך לשחק לפי הספר. אתה לא יכול להטיף לכולם ש"איך שזה נראה לא פחות חשוב ממה שקרה באמת" ולא להחיל את זה על עצמך. כמו כול האנשים שנמצאים מניגוד עניינים (אתה שומע, מר אולמרט?) גם אצלי יש את השד בפנים שצועק – מה, אתם לא מאמינים לי? מה, אתם חושבים שמכיוון שהוא תבע אותי אני אתקע אותו בחזרה? ואז, כמו בשאלה האלמותית ההיא של פרס ("אני לוזר?") אתה מגלה לפתע שאנשים שומעים את השאלה ומתחילים לגרד בראש. "אה, כן, אנחנו די מאמינים". לקח לי הרבה זמן להפנים את זה אבל לפעמים צריך לא לעשות דווקא, קשה ככול שזה יהיה לדווקאיסטים מושבעים כמוני. זה לא אומר שאסור לי לחייך כשאני קורא את כתבת השער של "7 ימים"…

סגן שר הבריאות – יותר טוב משר

10 באוקטובר 2007
 

ההסתדרות הרפואית מנהלת קמפיין נגד מינויו של ח"כ יעקב ליצמן מיהדות התורה לסגן שר הבריאות. ההסתדרות עתרה לבג"צ ומפרסמת מודעות גדולות. הטיעון הוא – אין לנו כלום נגד ליצמן. עובדת היותו סגן שר ולא שר, תפגע ביכולתו לנהל את המשרד. בעיניי, זה קשקוש וההסתדרות הרפואית יודעת את זה.

ליצמן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה למשרד הבריאות. בהתחשב בחלופות, כמובן. מי שמכיר אותו יודע שהוא אחד הפוליטיקאים האפקטיביים והמתוחכמים ביותר בכנסת. הוא נחשב ליו"ר ועדת כספים מוצלח ויעיל.

ספק אם ביכולתו של אדם אחד לחולל שינוי משמעותי במערכת הבריאות המורכבת והמסורבלת. כנראה שזה דורש תשומת לב של ראש הממשלה ומדיניות ממשלתית ברורה וחדה. לפי כל הסימנים, אין לנו לא את זה ולא את זה, אבל סגן השר ליצמן בוודאי יכול לנהל את המשרד טוב הרבה יותר מהשר הפסיבי להחריד שהחזיק במשרד בשלוש השנים האחרונות, יעקב בן יזרי מהגימלאים.

העובדה שליצמן הוא סגן שר ולא שר היא ממש לא משמעותית. זו דרכה של יהדות התורה רק בחמישים השנים האחרונות. לא ממש חידוש גדול. אני סיקרתי בממשלת נתניהו הראשונה את משרד השיכון. שלט בו סגן השר מאיר פרוש מיהדות התורה. הוא תיפקד כשר (לא מוצלח, לדעתי) לכל דבר. נתניהו היה באופן רשמי שר השיכון, אבל תפקידו התמצה בחתימה על ההחלטות שפרוש קיבל. זה לא נבע מטוב ליבו של נתניהו. הוא צריך את חברי הכנסת של יהדות התורה. היה צריך אותם אז וצריך אותם היום. העובדה שליצמן לא משתתף באופן קבוע בישיבות הממשלה רק עובדת לטובת ענייני הבריאות. יהיו לו עוד כמה שעות כדי לנהל את מערכת הבריאות, במקום לבזבז אותן בישיבות עקרות (לרוב), שלא נוגעות למשרדו. כשזה כן ייגע למשרדו, הוא יהיה שם. גם שאר ה"נכויות" שכרוכות במעמדו של סגן שר, לעומת שר, ניתנות לריפוי בקלות יחסית.

כאמור, אין לי ספק שההסתדרות הרפואית יודעת את כל זה. היא יודעת שליצמן הוא מנהל מוכשר, היא יודעת שהעובדה שהוא סגן שר לא באמת פוגעת ביכולת התפקוד שלו. למה בכל זאת הם מנהלים את הקמפיין? אני יכול לשער. הם רוצים להנחיל דרך הקמפיין לציבור ולמקבלי ההחלטות את חשיבותו של משרד הבריאות. הקמפיין התחיל לפני שליצמן מונה. הוא התחיל בצדק גמור בגלל בריחתם של המועמדים לשרים מתיק הבריאות. אחרי שכבר נוצר גל ציבורי חיובי, כבר חבל, כנראה, לד"ר בלשר וחבריו, לקטוע את ההצלחה. הם בטח בונים על זה שגם ליצמן מבין את זה.

עמוד 1 מתוך 712345...לסוף »