זה סוד ידוע בכלי התקשורת הישראליים – לא מראיינים ערבים. כלומר, אלא אם כן חייבים. לא רוצים לשמוע אותם. זה לא סקסי, זה לא רייטינגי. הציבור לא מתעניין. לא, זו לא גזענות. מה פתאום. סתם שיקול תועלתני. אנחנו גם לא מראיינים אתיופים, אלא אם כן הם רצחו או נרצחו, וגם רוסים עם מבטא כבד לא ממש פופולאריים אצלנו. ניסיתי כמה פעמים להכניס את נתן שרנסקי לשידור. עורכי תוכניות בכלי תקשורת שונים הסתכלו עליי במבט מלא רחמים. "אז מה אם הוא חבר קבינט? לא מבינים מה הוא אומר".

זה לא מקרי. אל תטעו. אנשי תקשורת מובילים קבעו לעצמם עקרונות ברורים בנושא הזה. בחדרי חדרים אתה יכול לשמוע אותם. לא מראיינים אותם. תאונת דרכים עם חמישה הרוגים? רוצו מהר לצלם. משפחה ערבית מטייבה? טוב, חצי דקה במהירות באמצע המהדורה. ככה זה.

עכשיו מספיק עם הצדקנות. גם "שישי" לא מקדישה פרקי שידור ארוכים לערבים/רוסים/אתיופים. גם אני מרגיש שהציבור הכללי לא רוצה לראות את זה וצריך סיבה טובה מאוד או דרך יצירתית במיוחד כדי להביא את זה למסך מבלי להתרסק.

שנייה הפסקה.

לפני כמה ימים התקיים כנס אילת לעיתונות הראשון. הייתי אמור להנחות פאנל בנושא שילוב ערבים בתקשורת. הברזתי ברגע האחרון. מיכאל, הילד שלי, חטף איזה וירוס. נלחצתי וביקשתי ממי שהזמין אותי, דרור שטרנשוס מ"אג'נדה", שיחליף אותי. לשמחתי, שטרנשוס היה נדיב מספיק כדי למצוא לי מחליפה בזמן קצר (טלי ליפקין שחק). את הדברים שאני כותב בטור הזה התכוונתי להגיד שם. לא יצא. חשבתי שאין סיבה שבגלל איזה וירוס אני אשמור אותם בבטן.

טוב, אז מה עושים? זה נורא נחמד לשחק אותה צדיק, לספר לכולם כמה גזענים אנחנו ולחזור למערכת בלי לעשות שום דבר. עוד יותר נעים להגיד – השידור הציבורי צריך לטפל בזה. להם לא אמורים להיות שיקולים של רייטינג. אבל זה פיתרון חלקי בלבד, אם לא פחות מזה.

אני מודה – אין לי פיתרון טוב לבעיה. ברור שצריכים להיות יותר יצירתיים. להחליף אמא ערבית עם אמא יהודית זה גאוני. לא פחות. לא משנה מה התוצאה.

יש דבר אחד בו אני כן בטוח. צריך ואפשר להעסיק יותר ערבים/אתיופים/רוסים בכלי התקשורת. זה אפשרי, זה עובד וזה אפילו תועלתני בטווח הקצר עבור כלי התקשורת. אין סיבה שערבים בטייבה לא יראו יותר ערוץ 2 או ערוץ 10 במקום אל ג'זירה. חלקם, כמובן, צורכים תקשורת יהודית כבר היום. יהיה להם הרבה יותר קל אם הם יראו את בני הקהילות שלהם על המסך.

הייתי שנה בלימודים בארה"ב. ראיתי איך כלי תקשורת אמריקניים מכובדים עובדים. פלורליזם בחדר החדשות הוא דת בשבילם. ייצוג הולם לנשים, אפרו אמריקניים והיספאניים זה אלף בית. כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו אוסף את הנתונים על ייצוג האוכלוסיות הללו. מכוני מחקר מפרסמים מחקרים השוואתיים בנושא. עורך עיתון אמריקני לא יאמין אם הוא ישמע שבארץ הקודש יש כלי תקשורת שמתיימרים לייצג את כל האוכלוסייה עם ערבי אחד או שניים על המצבה ובמקרה הטוב עוד איזה כתב רוסי אחד וכמובן בלי אתיופים. ערוץ 10, אגב, משתדל קצת יותר מאחרים. יש כתבת אתיופית (רוני מלקאי) ומגישת חדשות ערבית (לוסי אהריש) אבל זה עדיין מעט מדי. אם נורית דאבוש מהרשות השנייה רוצה לעשות הבדל אמיתי שתעזוב את הקשקושים ותתעסק בזה. אפשר ללחוץ על כלי התקשורת להעסיק עוד ועוד ערבים/רוסים/אתיופים. על שילוב נשים לא צריך ללחוץ. יש מספיק, אולי אפילו קצת יותר מדי…

טיוטת דו"ח המבקר על תפקוד העורף במלחמת לבנון כללה המלצה (מוצדקת, לדעתי) להדיח את אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון. האלוף נלחם (לגיטימי), בין השאר על ידי פנייה לבג"צ (לא לגיטימי, אם שואלים לדעתי ולא שואלים). ההמלצה נעלמה מהדו"ח הסופי.

טיוטת דו"ח המבקר על המינויים של פואד בן אליעזר בחברת חשמל כללה החלטה להעביר את הדו"ח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות, אני, המבקר, חושב שיש כאן חשד לעבירות פליליות ואתה, היועץ, תחליט. פואד נלחם בעזרת עורכי דין (נבות תל צור וחיים כהן). גם ההחלטה הזאת נעלמה מהדו"ח הסופי.

אלו רק שתי דוגמאות למה שהפך בעצם לשיטת פעולה. טיוטה חריפה שממותנת עם הדו"ח הסופי. לכאורה, תהליך טבעי. כותבים טיוטה הכי מחמירה במטרה מראש למתן אותה אחרי קבלת הערות. אולי. מצד שני, המערכת כולה מתרגלת לשיטה הזאת. עורכי הדין, הפוליטיקאים, מבינים היטב את השפה הזאת. גם אתה, המבקר, בעצם מתפקד כמו סוג של סוחר. אתה מבקש 100, נלך אליך עם עורך דין, נתחנן, נכה על חטא, נאיים ובסוף תוריד ל – 50. בינתיים, זה עובד. פעם, בעבר הלא רחוק, בכלל לא היה קיים הנוהל הזה של העברת טיוטת דו"ח מבקר המדינה לעיון המבוקרים. בעיניי, הנוהל הזה מוצדק אבל אם מבקר המדינה ואנשיו מפרשים אותו כהזמנה למו"מ אז הם טועים, לדעתי, בהבנת תפקידם. טיוטת הדו"ח שלהם כבר אמורה להיות קרובה מאוד מאוד לדו"ח הסופי. היא מגיעה אחרי, שוב אני כותב כדי להסיר ספקות – אחרי שהגיעה גרסת המבוקרים. המבקר צריך לשדר לכל הסביבה שלו: מסמך שיוצא ממני עבר את כל הבדיקות האפשריות. פגישה איתי יכולה מקסימום לספק לכם קפה טוב. לא יותר מזה. הציבור לא מודע לכך אבל כיום לפני כל דו"ח יש מצעד ללשכת המבקר. המבוקרים הפוטנציאליים הולכים להשתדל אצל המבקר. בדרך כלל, זה עובד.

הדינמיקה של ריכוך דו"חות בעקבות פגישה אישית משתלבתבמה שנראה כמו התרככות השיניים של לינדנשרטאוס.החקירות הגדולות כבר הסתיימו. חקירות חדשות גדולות (למיטב ידיעתי ואני כותב את זה באצבעות רועדות) , כנראה, לא מתחילות. האגף למלחמה בשחיתות לא מקבל את הסמכויות והכוחות שהוא צריך. לינדנשטראוס עצמו מתנהג כמו מי שאיבד את רוח הלחימה שלו, אולי נח על זרי הדפנה, אולי נרתע מכמות ההתקפותעליו.לפני כמה שבועות דיברתי ברוח הדברים האלה בערוץ 10. לאחר השידור הגיעו אליי מסרים חדים ממשרד המבקר שאני טועה בגדול. הלוואי. בינתיים,אני לא רואה את זה.

הערה על זליכה

בפוסט קודם טענתי שחקירת נציבות שירות המדינה כנגד החשב הכללי היא חקירה מגמתית,חצי נקמנית ושהיא תסתיים בשום דבר. אתמול פרסמתי שהנציבות חוקרת עוד שני חשדות נגד החשב הכללי. איך זה משתלב בזה? בדרך בה אני תופס את תפקיד העיתונאי, זה משתלב. ראשית, יכול להיות שטעיתי. אולי החקירה מכילה אכן חשדות מבוססים וזליכה יצטרך לשלם מחיר. קשה לי להאמין, אבל תפקידי כעיתונאי, כפי שאני מפרש אותו, הוא לא להינעל בקונספציה. רוב הטעויות המקצועיות שלי התחילו בקונספציה שהאמנתי בה בכל ליבי, עד שהתעלמתי ממידע סותר.במידה רבה,דעתנות היתר שלי עומדת בסתירה ליכולת לקבל מידע שסותר את התיאוריה. לכן, הכי חשוב לשמור על פתיחות גם כשאתה ממש ממש לא רוצה לצאת מטומטם.

שנית, זה היה סיפור טוב…עכשיו ברצינות. לעובדה שאדם אחד ממלא תפקיד של פרשן וכתב יש יתרונות אבל גם חסרונות. החיסרון הוא שקשה לך להביא מידע, אחרי שפגעת בצד שלם של מקורות שיצאת כנגדם. מהבחינה הזאת, אם אתה רוצה לשכנע את הקהילה שמולה אתה עובד שיש לך גם קיום ככתב עצמאי אתה חייב להוכיח שאתה מסוגל לשמור על קשר גם עם מקורות מהצד השני (לא משנה מה הצד השני) ושאין לך בעיה לשדר ידיעה שעומדת בסתירה לתיזה שלך. לכן, הקפדתי אתמול כששידרתי את הידיעה לא להגיד מילה דעתנית על מה שאני חושב על החקירה כולה.

ומה אני חושב עכשיו על החקירה כולה? היא תסתיים בשום דבר…

משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה.פתאום זה קריטי לעתידנושסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.

גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.

סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.

בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.

הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.

התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.

זאת הפכה להיות מוסכמה.

צה"ל יצטרך להיכנס לעזה. אני חושב שזאת תהיה טעות נוראית, שזה יעלה לנו בהרבה קורבנות מיותרים ושהמטרה לא תושג. אני גם מעז לחשוב שלא כל קלצ'ניקוב שהוברח לרפיח מחייב פעולה ישראלית למצוא אותואבל קצת התייאשתי מהניסיון להילחם בפעולה כזאת. אתה ישר נתפס כשמאלני אוהב ערבים. במקום זאת אני רוצה להילחם במצע המחשבתי שעליו בנויה הפעולה הזאת. המצע הזה הוא מבצע "חומת מגן". הטיעון הולך ככה. היה כאן טרור שהשתולל בארץ. במרץ 2002 זה הגיע לשיא. 131 הרוגים בחודש אחד. לאריק שרון, ראש הממשלהנמאס. הוא גייס מילואים ושלח את צה"ל לערי הגדה. מאז אותו מבצע הירואי, ממשיך הטיעון, הארץ שקטה. צה"ל נמצא בערי הגדה ולכן אין טרור.

הגיע הזמן לשחוט כמה מיתוסים שקשורים למבצע.

1. אחרי "חומת מגן" נמשכו פיגועי ההתאבדות במשך תקופה ארוכה מאוד. בשנת 2003, למשל, הרבה אחרי שהמבצע הסתיים, נהרגו 214 ישראלים בפיגועי התאבדות. גם בשנת 2002, אחרי המבצע, נהרגו מאות ישראלים בפיגועי התאבדות. הפיגועים הללו הביאו את צה"ל למבצע "דרך נחושה" ביוני 2002 ולמצור הכושל על המוקטעה בספטמבר 2002.

2. לא "חומת מגן" הביאה לירידה ואז להפסקה בפיגועי ההתאבדות. נכון, בשנת 2003 חלה ירידה משמעותית של יותר מ – 50% במספר פיגועי ההתאבדות (לעומת 2002). יש כל מיני הסברים לירידה הזאת. אני אתן אתההסבר שנתן השב"כ לירידה הזאת בחוברת שהארגון הוציא לסיכום העימות:

גורם מכריע נוסף בירידה בכמות הפיגועים וההרוגים הינו השלמת המקטע הראשון של מרחב החיץ, המשתרע מסאלם ועד לאלקנה בחודש אוגוסט 2003. ב- 34 החודשים שחלפו מתחילת העימות עד להקמת מרחב החיץ, ביצעו התשתיות המבצעיות בשומרון 73 פיגועי הרג המוני בתחומי ישראל, בהם נהרגו 293 ישראלים. בשנה שחלפה מאז אוגוסט 2003 הצליחו התשתיות המבצעיות בשומרון להוציא לפועל 6 פיגועי הרג המוני בלבד שבהם נהרגו 30 אזרחים ישראלים. נתון זה מהווה ירידה של כ- 84% במספר ההרוגים לעומת מספר ההרוגים בתקופה שבין ספטמבר 2001– יולי 2002.

במלים אחרות, השב"כ עצמו (בראשות אבי דיכטר. חשוב לציין את זה כי לדיכטר היה חשוב להראות בחוברת שצדק כשדחף להקמת הגדר) הצביע על הגדר כעל הגורם המרכזי לעצירת הפיגועים ולא על מבצע "חומת מגן".

3. ההישגים המבצעיים של "חומת מגן" היו מוגבלים מאוד, בלשון המעטה. ישראל זרקה לזירה אלפי חיילים מיומנים שנתקלו במעט מאוד התנגדות (למעט מחנה הפליטים ג'נין). אי אפשר לקחת מהחיילים וגם מההנהגה את האומץ לפעול. זה ממש לא היה מובן מאליו שצה"ל יכול להיכנס לכל פינה בשטחים, למחנות הפליטים ולקסבה של שכם ולשלוט שם. ההישג הזה הוא לא מבוטל אבל גם בצה"ל יגידו לכם שהמבוקשים הכבדים נמלטו, שאמצעי הלחימה שנתפסו היו מוגבלים. בקיצור, לא משהו הירואי.

מבצע "חומת מגן" היה אמיץ אבל קשה מאוד לראות בו את נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה. מי שחושב שכניסה צבאית לעזה תביא לנו את הישועה שיחפש לו הסברים אחרים.