ארכיון חודש: דצמבר 2007

שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה

17 בדצמבר 2007
 

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, כתב היוםמאמר ב"הארץ". את המאמר הוא ליווה בגרף של מספר הקסאמים ששוגרו לעבר ישראל לפי שנים. הגרף מוכיח שלאחר ההתנתקות עלה באופן ניכר מספר הקסאמים. הנה ההוכחה של מתנגדי ההתנתקות: אנחנו נסוגים והם רודפים אחרינו.

המאמר הזכיר לי את המשפט על כך שישנם 3 סוגי שקרים: שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה.

הגרף של ארנס לקוח מתוך מחקר מאלף ומפורט של המרכז לחקר הטרור, שפועל תחת כנפיה של מערכת הביטחון ובראשו עומדת אנציקלופדיית מידע בשם ראובן ארליך.המרכז הוא גוף חצי תעמולתי, חצי מודיעיני. באופן טבעי, הוא משרטט את הנרטיב הישראלי וכמעט לא תמצא בפירסומיו ביקורת המדיניות הישראלית. אין עם זה, לדעתי, שום בעיה.

המחקר של ארליך משתרע על 102 עמודים וכמו הרבה מחקרים אפשר למצוא בו תימוכין כמעט לכל טענה. כך למשל, מספר ההרוגים והפצועים כתוצאה מירי הרקטות קטן מאז ההתנתקות. ב – 2004, לפני ההתנתקות,נהרגו 4 ישראלים כמו בשנים 2006 ו – 2007, אחרי ההתנתקות,יחד. מה זה אומר? שההתנתקות הצליחה? ממש לא.

הנה עוד נתון: מספר הרקטות ששוגרו אכן גדל אבל מספר המרגמות ששוגרו קטן באופן משמעותי מאז ההתנתקות. מה זה אומר? הנה, ההתנתקות ניצחה את המרגמות…

כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה.רק בוא לא נספר לעצמנו שקרים. מי ש"התאכזב" מהתגובה הפלשתינית להתנתקות הוא טיפש או שקרן. אני לא חושב שהיה אחד שחשב שבעקבות ההתנתקות יהיה שקט ברצועת עזה. זה לא היה קיים באף תרחיש ובשום מאמר.אישית,מאוד לא אהבתי את תוכנית ההתנתקות בגלל החד צדדיות שלה אבל לזכותו של שרון ושאר משווקי התוכנית צריך להגיד שהם מאודנזהרו לא להבטיח גן של שושנים בסוף הדרך.למעשה, אם תסתכלו ברוב ההערכות המודיעיניות לפני ההתנתקות של בוגי יעלון ושאר הגאונים הצבאיים תראו שהמצב הביטחוני פחות גרוע ממה שהם חזו. מה שכן קרה זו עליית החמאס ואת זה אנשי הצבא לא צפו וסתם אנשים פשוטים עם שכל ישר כן.

כל אנשי ברק

12 בדצמבר 2007
 

מירב פרסי – צדוק שימשה כעשר שנים בתפקיד הדוברת של אהוד ברק. היא נלחמה עבורו במאבקים התקשורתיים הקשים ביותר וסבלה אותו בימים שאף אחד לא רצה לראות או לשמוע אותו. כשהתחיל הקאמבק שלו הוא פיטר אותה. הוא אפילו לא עשה ניסיון לרכך את המכה. פרסי – צדוק לא הייתה הראשונה והשבוע התברר כי היא גם לא האחרונה. קשה לי לחשוב על אדם אחד שעבד לצד ברק בעשר השנים האחרונות ולא סיים עם בטן מלאה.

הנה רשימה חלקית:

ראש הלשכה של ברק כשהיה ראש ממשלה, חיים מנדל-שקד, התפוטר בקול סערה. לפניו התפטר סגנו שמעון בטאט. זה לווה בראיון ל"מעריב" בו הוא מספר שדרך הניהול של לשכת ראש הממשלה פוגעת בביטחון הלאומי. באותה לשכה עבדו גם אורנה אנג'ל, רוני בונדי, בוז'י הרצוג, דני יתום. אף אחד מהם לא סיים את עבודתו עם ברק בצורה יפה. את הרצוג היה צריך לפייס ארוכות כדי שיסכים לתמוך בברק. יתום לא היה מוכן להוריד את מועמדותו חסרת הסיכוי לראשות העבודה כדי להוכיח לברק שהוא כבר לא עוזר שלו. היו לברק גם שורה של אנשים שעזרו לו בקמפיינים השונים: משה גאון, טל זילברשטיין, יוני קורן. אף אחד מהם לא סיים יפה עם הבוס. חלקם חזרו לעוד סיבוב. חלקם (טל זילברשטיין) לא סולחים עד היום.

אני יכול להמשיך עוד ועוד. תסתכלו על מי שעובד היום עם ברק. אין שם אדם אחד שעבד איתו לפני שנתיים. אלו תמיד אנשים חדשים, בדרך כלל צעירים, שעובדים אותו על בסיס האשליה של "אנחנו מפוכחים, יודעים עם מי יש לנו עסק, אין לנו ציפיות". לאחר מכן הם נגרסים כמו כל קודמיהם.

למה אני מספר לכם את כל זה?

יש אנשים שמאמינים במיתוס כמעט רומנטי שמנהיגים צריכים להיות רעים, קילרים, אנשים קשים. עבורם, מנהיג שמפטר את יד ימינו בהודעה פומבית ביום חמישי באחת עשרה בלילה, כמו שברק פיטר את אלדד יניב, הוא מנהיג עם כוח. שטויות. בעיניי, מנהיג שלא מסוגל לגבש סביבו צוות חזק ועצמאי, שמוכן להתאבד בשבילו, הוא מנהיג נכה. אם הוא לא מסוגל לגרום לעוזרים שלו לעבוד בשבילו, הוא לא יצליח לשכנע אף אחד לעשות שום דבר. ציפי ליבני מחליפה עוזרים כמו גרביים. אלו שעוזבים אותה בדרך כלל לא מתגעגעים. אצל נתניהו המצב דומה. הלשכה נראית כמו תחנת רכבת. באים, הולכים.

יש גם פוליטיקאים אחרים והם בדרך כלל הרבה יותר אפקטיביים. לאריאל שרון היו עוזרים, שהיו מוכנים למות בשבילו. הוא ידע להתקשר אליהם כשהם חולים ולהתעניין בנשותיהם וילדיהם. כשאחד מהם נקלע לבעיות עם אשתו הוא התקשר לאישה. "זה בגללי. אל תעשי לו חיים קשים". אם מישהו עזב את הלשכה, שרון עבד כדי למצוא להם עבודה אחרת. אני זוכר לא פעם שכעיתונאי ניסיתי לדובב אותם לשפוך קצת רעל על שרון ולשכתו. הנחתי שאם הם עזבו יש להם מה להגיד. כמעט תמיד נכשלתי.

אולמרט, אגב, נמצא באותה מקום על הסקאלה. עוזרים נאמנים, מסורים, שעובדים איתו שנים ארוכות ואוהבים אותו. הבוס יודע ללטף, להגיד מילה טובה, להתעניין. כניסת אולמרט ללשכת ראש הממשלה זעזעה את הצוות הזה ואת ההרמוניה בו אבל עדיין לא שמעתם עוזר לשעבר של ראש הממשלה שיצא לתקשורת ולכלך על הבוס.

מאז שברק חזר נשאלתי מאות פעמים אם הוא השתנה. השבוע, חברים, ניתנה לכולם תשובה מהדהדת. הוא אכן השתנה. לרעה…

The-Marker: רביב דרוקר על השידור מול יאיר לפיד: "זה כמו להפסיד לברצלונה, הפסד מכובד". 6.12.2007

6 בדצמבר 2007
 

רביב דרוקר ועפר שלח, מגישי "שישי" בערוץ 10, אמנם רשמו לעצמם בנובמבר האחרון עלייה ניכרת בצפייה בתוכניתם – אבל באותה הנשימה הם מביעים דאגה מכך שחברת החדשות של ערוץ 2 העמידה מולם את יאיר לפיד במתכונת החדשה של "אולפן שישי", ונערכים לקראת המתחרה החדש. להמשך קריאה.

 

 

חוקרים פרטיים – לא מה שחשבתם

4 בדצמבר 2007
 

כמה חודשים לפני בחירות 2006 נערכה ב"חדשות 10" ישיבת הכנה. כולם באו. נחמד לשבת, לדבר. הרוב היו מאוד סקפטיים. לא לגבי הבחירות. לגבי האפשרות לתכנן משהו מראש, להיערך. בטלוויזיה אתה עובד משעה לשעה, מרחב אי הוודאות הוא כזה שהרבה פעמים יש לך תחושה שאין טעם לתכנן דבר. ממילא זה נזרק לפח עם הפיגוע הבא, האישפוז, פרשת השחיתות וכו'.

אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב.

בשלב מסוים הצעתי בישיבה שנעבוד בבחירות עם חוקרים פרטיים. בשירותי הצבאי עבדתי כחוקר מצ"ח ואחרי שיחרורי עבדתי כשנה כחוקר פרטי. אומנם בתחום הביטוח, לא טיפסתי על מרזבים ולא חיטטתי בפחי אשפה אבל למדתי מספיק כדי לדעת שהיכולת של חוקרים פרטיים להשיג מידע גדולה משמעותית מיכולתו של כל עיתונאי. בחדר הישיבות הוליד הרעיון זרםפתאום אוויר קר. יכולת לראות שאנשים לא אוהבים את הרעיון.

יעקב אילון קטל את הרעיון.מה שחוקרים יכולים לעשות גם עיתונאים אמביציוזיים ונחושים יכולים לעשות, הוא טען. חוקרים פרטיים גם כרוכים במחיר תדמיתי, הן בגלל השם שיצא להם והן מכיוון שיוקרתית הישג עיתונאי מתגמד אם מישהו אחר הביא לך אותו תמורת כסף.

גם אני מאוהב ברעיון הרומנטי של העיתונאי החוקר. הפגישות בחניון האפלולי, החלפת המסמכים. אחלה רעיון. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. יוקרה או לא יוקרה יש אמיתות שלא תוכל להוכיח בלי חוקרים פרטיים.

הנה דוגמא:

לפני כמה חודשים תיכננתי אתהתחקיר שלי על ההצבעה בקלפיות במגזר הערבי בבחירות במפלגת העבודה. הרעיון היה שאיש "חדשות 10" יתעד את כל הנכנסים לקלפי באמצעות מצלמה נסתרת. בתום יום ההצבעה נוכל להשוות בין כמות המצביעים בפועל לכמות המצביעים המדווחת.

איתרתי 6 קלפיות "חשודות".פעילים במפלגת העבודה סיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על הקלפיות הללו.אחוזי ההצבעה שם היו גבוהים באופן בלתי אפשרי. יצאתי לסיור הכנה. התברר שבשתיים מהן (אחת בשבט אבו קורינאת ושנייה בכסייפה) פשוט אי אפשר למקם סטודנט או אפילו עיתונאי. אלו קלפיות שמוקמו בלב המדבר ושירתו את הפזורה הבדואית. עדיף כבר לשנע לשם גלגל ענק. הוא לא יבלוט יותר מסטודנט עם מצלמה.

הברירה הייתה לוותר או להפעיל חוקרים פרטיים. למזלי, גלעד עדין, מנכ"ל החברה, השתכנע שצריך להפעיל חוקרים. לקחנו את המשרד המצוין של ניסן יעקובי. חבר שלי עוד ממצ"ח. החוקרים של ניסן סיפקו את הסחורה. הגיעו 20-30 מצביעים בקושי. דיווחו על 200-300, הם הביאו תמונות, הקליטו אנשים, בקיצור, עשו את העבודה שמפלגת העבודה או המשטרה היו צריכים לעשות. החומר כולו, יחד עם הצילומים שצולמו בקלפיות האחרות שתועדו על ידי אנשינו, עבר ליאח"ה.

רק דבר אחד – לא סתם חוקרים פרטיים הסתבכו הרבה בשנים האחרונות עם החוק. יש מידע שהם מתבקשים להביא ולא ניתן להביא אותו מבלי לעבור על החוק. המזמינים עוצמים עיניים חזק חזק כדי לא לדעת. במילים אחרות, אם שמו לכם על השולחן מיילים פרטיים של מישהו, כנראה שהם הושגו באמצעים לא כשרים. לעיתונאי אסור לעצום עיניים. צריך לשאול לפני, איך אתה מתכוון להשיג את המידע ולשאול אחרי איך הוא הושג.

עכשיו כשאני פרקתי גם את מנת הצדקנות שבי אני יכול לסיים את ההטפה הזאת.