ארכיון חודש: אפריל 2008

האם מותר לשבח אנשי ציבור?

24 באפריל 2008
 

השאלה קצת לא הוגנת. היא יוצרת תחושה שהתקשורת לא מוכנה לקבל שישבחו אנשי ציבור ומשתמע ממנה שאני קורא לנו לשנות את דרכינו. זה לא המקום ממנו אני בא. אולי אתחיל בדוגמה כי קצת קשה לי להסביר אחרת.

לפני מספר שבועות עפר שלח ואני יצאנו לראיון "בדרכים" עם רון חולדאי, ראש עירית תל אביב. חולדאי ממעט מאוד לתת ראיונות. אחרי שנה ששכבנו עליו (עפר שכב) הוא הסכים. יצא אייטם חיובי, מבחינת חולדאי. כשאני כותב "יצא" זה נשמע כאילו יכול היה לצאת אחרת. לא ממש. כשהלכנו לראיון כבר ידענו שסביר מאוד להניח שייצא אייטם חיובי. אגב, לא אמרנו לחולדאי שזו עמדתנו לגביו. למה לא אמרנו? הרי זה היה מקל עלינו מאוד להשיג את הראיון. שתי סיבות. א. חששתי שאם נגיד, הדבר יזלוג הלאה וייראה כאילו מדובר היה במשחק מכור. ב. אם בכול זאת ייצא אייטם ביקורתי (אתה לא יודע עד הסוף מה יתפתח בשטח) חולדאי ירגיש שעבדנו עליו.

בקיצור, קיבלנו הר של תגובות נזעמות. מסתבר שלחולדאי יש אופוזיציה קשה מאוד בעיר. אני לא רוצה להתעסק עכשיו בפועלו של חולדאי. זה לא נושא הפוסט הזה.

אני רוצה לעסוק בדרך בה עבדנו והאם פעלנו נכון. עשינו עד היום משהו כמו עשרים או שלושים ראיונות "בדרכים". אף אחד לא קיבל תגובות כה קשות כמו זה שעשינו עם חולדאי. רוב מוחלט של הראיונות היה הרבה יותר ביקורתי. האם צריך להסיק מכך שיש מתאם – תהיה חיובי, יחתכו אותך? תהיה קטלני, יאהבו אותך? יכול להיות, אבל עוד יותר מעניין, בעיניי, היא ההתנגשות שאייטם חיובי מייצר בתוך הליבה של מה שעיתונאי אמור לעשות.

מצד אחד, תפקידה של תקשורת, בין השאר, הוא גם להגיד דברים טובים. אני חושב שחולדאי הוא ראש עיריה מצוין. יש לי פה ושם ביקורת עליו והיא גם עלתה בכתבה, בעיקר בגלל חדלונו (המכוון) לייצר דיור להשכרה במחירים סבירים בעיר (הוא פשוט לא מאמין שזה אפשרי ועפר שלח, למשל, מסכים איתו), אבל באופן כללי אני חושב שהוא קידם את העיר באופן משמעותי.

בעיניי, יש חשיבות עצומה לכך שאיש ציבור, שפועל נכון, גם יזכה לטפיחה על השכם. אחרת, נוצר מצב בו אנשי ציבור תמיד יספגו ביקורת מצד העיתונאים שלא מסכימים עם תפקודם, בעוד אלו שמעריכים אותם ישתקו.

אבל יש גם צד שני. אולי אני לא צריך לצאת לראיין מרואיין, שאני מעריך את פועלו. אולי צריך לשלוח לו תמיד מראיין ביקורתי. נכון, אין בעיה לשאול שאלות ביקורתיות, שאני לא מסכים איתם ולייצג קולות אחרים, זה נעשה מדי ראיון, אבל ברור שלא דומה ביקורת שאתה מאמין בה, לביקורת שאתה לא מאמין בה והשמעתה באה רק בשם "יש הטוענים ש…".

ועוד נקודה אחרונה, קריטית בעיניי. האגו של עיתונאים לא מאפשר להם, לא מאפשר לנו, להודות בכך שרמת הידיעה שלנו לגבי המציאות היא חלקית ומוטה. עיתונאי פועל כשהוא יודע, לא פעם, פחות ממושאי הסיקור שלו והוא מנסה להעמיד פנים שהוא יודע לא פחות. זו העמדת פנים מסוכנת. מצד שני, כמה פעמים אפשר להודות שאתה לא יודע? אם אתה כל כך לא יודע למה אתה על המסך? תדאג לדעת.

אני אסביר דרך דוגמה.

לפני שבועיים עשינואייטם מצולם עם ראש עירית רמלה, יואל לביא. לפני ואחרי הראיון אמרו לי אנשים רבים, חלקם נושאים בתפקידים רמים, שהאיש "מושחת". קראתי חומרים, ראיתי כתבות, דיברתי עם אנשים. לא מצאתי ראיה אחת מוצקה לכך שהאיש מושחת. אפילו לא בדל ראיה. אין נגדו חקירה פלילית משמעותית (אני כותב משמעותית, כי לאחרונה הוא ומבקר העירייה הגישו אחד נגד השני תלונות הדדיות למשטרה והן נבדקות), לא כתב אישום, לא דו"ח מבקר המדינה.

נוצר מצב שאם אתה מתעלם בראיון מטענת השחיתות שמוטחת בלביא, אתה לא מביא חלק חשוב מאוד של הסיפור. אם אתה מתייחס אליה, איך אתה בדיוק עושה את זה? אולי האיש מושחת, כמו שרבים אומרים, ואתה פשוט לא יודע? אני חשבתי ועדיין חושב שיואל לביא נקי וזך. מי שחושב אחרת, שיוכיח. אבל כמו במקרה של חולדאי (גם עליו אנשים אמרו לי "הוא מושחת". שאלתי "על סמך מה?". אמרו "ראובן גרוס". ובכן, יכול להיות, אבל אין כתב אישום, אין כלום, רק חקירה שלא מסתיימת) עיתונאי צריך לדווח לציבור בדיוק מה שהוא יודע, כולל מה שהוא לא יודע. זה נשמע פשוט וקל. מניסיוני אני יודע,זה ממשלא.