ארכיון חודש: ספטמבר 2008

איך להיות מאושר מפס"ד בנושא מיסים

24 בספטמבר 2008
 

אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר כמה ביהמ"ש העליון עשה אותי מאושר אתמול. הרבה שנים חשבתי שכל הנושא של כופר מס הוא שערורייתי. עברייני מס, שיש להם כסף קונים את אנונימיותם. עברייני מס בלי כסף צריכים להתמודד בבימ"ש, כששמם חשוף והרשעתם הופכת לרישום פלילי מאיים. האמת שהנחתי שאני לא הראשון שחושב ככה. ההסדר קיים עשרות שנים. מן הסתם, העניין נדון, לובן, הוכרע, אנשים חכמים ישבו וחשבו. טוב, אני אפסיק לנסות להצחיק אתכם.

לפני חמש שנים לערך, הייתי שותף להקמתה של התנועה לחופש המידע. אחת הבקשות הראשונות שהגשנו היא לחשוף את שמות האנשים שזכו להסדרי כופר מס. רשות המיסים סירבה. בתגובה עתרנו (מנכ"ל התנועה, רועי פלד ועורך הדין אילן יונש) לביהמ"ש המחוזי. היה דיון ועוד אחד. לא אלאה אתכם בפרטים. התחיל דיון ציבורי מעניין. ללשכת רואי החשבון היה מה להגיד ולמבקר המדינה, אבל בסוף הפסדנו. התבאסתי, אבל אחוז ההצלחות של התנועה בעתירותיה הוא כל כך גבוה, שבמשך שנים זו הייתה הדוגמא היחידה להפסד מובהק שלנו. רשות המיסים טענה שזה יפגע ביעילותה, יהיה קשה לסיים תיקים. חוץ מזה, עברייני המס כבר קיבלו הבטחה לאנונימיות. במקביל, הם גם התחילו לפרסם קצת נתונים בנושא. בכל זאת, צריך להתחבר למאה ה 21.

אתמול ביהמ"ש העליון (השופטת עדנה ארבל כתבה את פסק הדין. תמיד חשבתי שהיא משפטנית מבריקה) קיבל את הערעור שלנו. מעתה ואילך, אין אנונימיות למי שיש לו יותר כסף. שוויון אמיתי בפני החוק. השופטים לא דרשו החלה לאחור של הפסיקה (מה שבוודאי הביא כמה טייקונים, שקיבלו הסדרי כופר חשאיים ושנויים במחלוקת, לנשום לרווחה) אבל פסקה לעתיד. האמת, הפתיע אותי בגדול. אפילו לא ידעתי שהערעור עדיין מתנהל. כבר חשבתי שהפסדנו.

זה כל כך נדיר בעולם שלי שמשהו באמת ישתנה, לא רק דימוי של מישהו ואחוזי הפופולריות שלו, אלא שמשהו באמת משתנה, שאני מסתובב ביממה האחרונה בתוך ענן. בצהריים התראיינתי לחגי גולן בתוכנית ברדיו 99. איתי על הקו היה עו"ד פיני רובין. הואמתח ביקורת על פסק הדין.זה ייצור פקק בבתי משפט. אהה. בוא נבטל גם משפטים פליליים למי שיש לו מספיק כסף. זה ייצור מה זה יעילות. עו"ד רובין גם טען שרוב הנהנים מההסדר הם מעוטי היכולת. אני קצת יותר ספקן ממנו בעניין הזה. עו"ד רובין ממש לא התרשם ממה שקרה לאחרונה ברשות המיסים. הגורמים החיצוניים שהפעילו לכאורה ראש רשות מיסים כמו מריונטה, הפוליטיקה בצמרת, המינויים המסריחים, זה לא גרם לעו"ד רובין לפתח קצת חשדנות כלפי החלטות רשות המיסים. טוב, אני אפסיק להתווכח. ביהמ"ש העליון כבר פסק ואת אנרגיות הויכוח שנשארו לי אחפש לפרוק על מישהו או משהו אחר. למשל, הערעור הנוסף שלנו, שאמור להיות מוכרע בביהמ"ש העליון בקרוב.

עתרנו לחשוף את שמות הדירקטורים שהוצעו על ידי שרים לתפקידים בחברות ממשלתיות וסורבו על ידי הועדה המיוחדת, שעוסקת בנושא (כיום ועדת שפניץ ובעבר ועדת רביבי). הטיעון שלנו היה שמועמדותם של אנשים לתפקידים כאלה צריכה להיות פומבית והפומביות תיצור מאזן אימה מול השר, שימנע ממנו להציע מועמדים לא ראויים. היום שר, שנלחץ על ידי פעיל פוליטי, יכול להציע אותו בשיטת "מצליח". תאשר הועדה, מצוין. לא תאשר, ניסיתי ואין מחיר שהוא משלם על כך. אם הסירוב יתפרסם, כולל זהות השר, סיבת הסירוב ושם המסורב ישתנה המאזן. ביהמ"ש המחוזי לא ממש השתכנע. נקווה שהעליון שוב יחשוב אחרת.

איזה פאדיחה

19 בספטמבר 2008
 

אין ספק. פישלנו בגדול. המדגם שלנו, ערוץ 10, נכשל וכך גם המדגמים של ערוצים 2 ו – 1. זה לא היה כשלון נקודתי של ליל בחירות. גם הסקרים בחודש לפני הבחירות נכשלו. הסקרים שלנו ושל "הארץ", הסקרים של "מעריב", הסקרים של "ידיעות". מה קרה? אלוהים יודע. שמעתי את הסוקרים המלומדים והתרשמתי שגם הם עדיין לא יודעים מה קרה. אני אנסה בפוסט הזה להסביר את ההחלטות שלנו.

ההחלטה לבצע סקר ביום הבחירות – הטענה היא שאי אפשר לבצע סקר טלפוני בגופים כמו מפקד חברים של מפלגה. יכול להיות. אני רוצה להזכיר את העבר הקרוב. בנובמבר 2005 התמודד עמיר פרץ נגד שמעון פרס. מפקד החברים של מפלגת העבודה באותה תקופה היה לא פחות בעייתי מזה של "קדימה". ערוצי הטלוויזיה לא ביצעו סקרים בליל הבחירות. תחנות הרדיו כן. איציק כץ חזה עבור רשת ב' בדיוק מרשים את התוצאות. רפי סמית טעה עבור גלי צה"ל בענק וחזה 14% ניצחון לפרס.

כשנתניהו התמודד בפריימריס נגד סילבן שלום בוצע סקר טלפוני.הסקר שנערך ביום הבחירות (נדמה לי ששוב איציק כץ עבור רשת ב') חזה את הניצחון הגדול של נתניהו.

בשנה שעברה התמודדו אהוד ברק ועמי אילון בפריימריס של מפלגת העבודה. בסיבוב הראשון היינו ערוץ הטלוויזיה היחיד שלא ביצע סקר. אמרנו לעצמנו – נפיק לקחים מהכישלון של סקרי פרץ – פרס. שני הערוצים האחרים ביצעו סקרים. שניהם חזו שיהיה סיבוב שני וצדקו. אחד מהם, אם אני לא טועה אותו איציק כץ, טעה עבור ערוץ 2 וניבא ניצחון של אחוזים בודדים לאילון. ערוץ 1 (נדמה לי קמיל פוקס) חזה ניצחון של אחוזים בודדים לברק וצדק.

בסיבוב השני במפלגת העבודה כבר לקחנו סוקר, מנו גבע. כל הערוצים חזו נכון את נצחונו הדחוק של ברק על אילון. המדגמים היו מאוד דומים, פער של אחוז בין אחד לשני. אם אני זוכר נכון, פוקס ניבא עבור ערוץ 1 ממש בול. לאור ההצלחות הללו, החלטנו לבצע סקר ענק בפריימריס ב"קדימה". פוקס ביצע באמצעות חברת "דיאלוג" מספר עצום של טלפונים, 5,000, יותר ממה שעושים, לדעתי, בבחירות כלליות, אבל אלו כבר תירוצים שלא מעניינים איש.

מה יקרה בפעם הבאה? לא יודע. ייתכן שחלק מהסוקרים לא יסכימו לבצע סקר טלפוני ביום בחירות. מינה צמח הצהירה זאת בפומבי. אחרים עשויים להתעקש על EXIT POLLS, הצבת קלפיות מדגם ליד קלפיות האמת. זו שיטה שנחשבת יותר מהימנה, אבל היא יקרה בהרבה וספק אם ערוצי הטלוויזיה יסכימו לממן את זה. הפתרון הוא שהערוצים יממנו ביחד את קלפיות המדגם והניתוח של הסוקרים יישאר נפרד, אבל זה ברוב המקרים לא קורה.

ההחלטה לשדר את הסקר רבע שעה לפני סגירת הקלפיות – כבר אמרתי ב"לונדון קירשנבאום" אתמול, שזו הייתה החלטה מוטעית שלנו ושל שאר הערוצים וככל שדברים תלויים בי, זה לא יקרה שוב. זו החלטה שנבעה מאילוץ. נכנסנו לסחרחרת של ברברת באולפן, בגלל הדחייה בשעת סגירת הקלפיות, שנחתה עלינו מאוחר. זה שוב שייך למחלקת התירוצים.

כך או כך,הטענה של אנשי מופז שבגללזה מופז הפסיד, נשמעת לי כמו עלבון לאינטליגנציה. אנשי מופז טוענים שבוחרים שלהם, שעמדו בתור, הלכו הביתה כי הבינו שאין טעם. נשמע לי קצת מוזר. אם הייתי בוחר מופז ושומע את המדגמים, הייתי מתמלא בעוד יותר מוטיבציה להישאר, כדי להוכיח לבני הזונות בתקשורת שהם טועים.

ההחלטה לרדת משידור ב- 00:30 – האמת, לא הייתה ממש התלבטות. השידור היה מאוד משעמם. היה ברור שלבני לא תצא לנאום נצחון בשעות הקרובות. לא הייתה שום אנרגיה בגני התערוכה או במטה מופז. לא היה לנו מושג שהמדגמים נכשלו והיה ברור ששיעורי הצפייה כבר מיניאטוריים. אני לא יודע מה היינו עושים, אם היינו שומעים ב – 00:25 על הדיווח ממטה מופז, שתוצאות האמת שונות מהמדגמים, אבל אני יכול להניח שהיינו נשארים לפחות עד אחת וחצי – שתיים. בזמן אמת, לא הייתה התלבטות.

אני מנסה לחשוב מה אשנה בעבודה שלי בפעם הבאה שיהיו בחירות. לא יודע. לפני כל בחירות אני מנסה לא להתנבא בשידור. ההתנבאות יוצרת בעיות. ביום הבחירות הגעתי למטה מופז. רצו להרוג אותי שם, על הערכתי שלבני תנצח בסיבוב ראשון ובפער משמעותי. זה יוצר לי בעיות בסיקור ועוד יותר גרוע – מכניס אותי רגשית למין לופ כזה, שאני רוצה בהתממשות ההערכה שלי. מצד שני, נראה לי לא הוגן כעיתונאי לבוא לאולפן "לונדון קירשנבאום" ולהגיד: "זה קרב צמוד, אי אפשר לדעת, מאבק על כל קול" ואח"כ, כשנכבות המצלמות, להגיד לירון ומוטי שלדעתי לבני תנצח וכו'. בעיניי, תפקידי כעיתונאי זה להביא לציבור את ההערכה המושכלת שלי, במחיר אפשרי של נפילה כואבת. הצופים מספיק אינטליגנטיים כדי להבין שיש סיכוי טוב שההערכה שלי תתברר כשגויה.

תקשורת בזמן בחירות

9 בספטמבר 2008
 

שמתי לב לתופעה מאוד חיובית בתקשורת הישראלית, לקראת הפריימריס ב"קדימה". אחריות והגינות. ספר החוקים הישראלי, כידוע, לא ממש סומך על התקשורת, כאשר מדובר בבחירות כלליות. יש מיני הוראות, שנועדו לכפות על כלי התקשורת הגינות. פעם בכלל היה אסור להראות מועמדים. כשזה הפך ממש אבסורדי, אסרו על אמירות תעמולתיות. פעם אפילו שופט עליון אחד הוריד את השאלטר לראש ממשלה אחד.

והנה עכשיו יש בחירות חשובות לראשות "קדימה", שמהן יכול לצאת ראש ממשלה, בדיוק כשם שהיו בחירות פנימיות חשובות במפלגת העבודה, מהן יצא שר בטחון. המחוקק לא הטיל על התקשורת שום כבלים, בכל מה שקשור לבחירות פנימיות ובכל זאת, אני רואה מה קורה בכלי התקשורת שלי. "לונדון קירשנבאום" לקחו על עצמם מיוזמתם החלטה לא לראיין מועמדים קרוב מדי לתאריך הבחירות, אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. אני לא רואה את השידורים בכל התוכניות, אבל אני שומע את רמת המודעות של האנשים אצלנו. ביום שישי הקרוב, למשל, היינו יכולים לשדר כתבה עם בכיר באחד המחנות. שר בכיר. החלטנו, בצער, לוותר. שלא ייראה לא הגון חמישה ימים לפני הבחירות. אני לא מתיימר לדעת גם מה קורה בכל ערוצי התקשורת האחרים. ככל שאני מתרשם, נדמה לי ששומרים על כללי ההגינות.

אני יודע ששאול מופז והמטה שלו רחוקים מלחשוב כמוני. הם חושבים שמאתרגים את לבני ושהתקשורת התגייסה נגד מופז. בבחירות הללופועלות לפחות שתי חברות שמנסות לבדוק את כמות האייטמים השליליים והחיוביים, שמקבל כל מועמד. הנתונים שלהם מראים, שאכן לבני מקבלת סיקור חיובי הרבה יותר משל מופז. השאלה היא, כמובן, אם זה בגלל התגייסות של התקשורת לטובת המועמדת השמאלנית, או שפשוט מופז הרוויח את הסיקור הפחות חיובי ביושר?

אני נוטה להאמין באפשרות השנייה. חיטטתי וחיטטתי בשנים האחרונות בארון של ציפי לבני. היא ממש לא אהבה את זה. פעם אמרתי לה "את רוצה לדעת אם אני מחפש אותך?". היא ענתה בחיוב. אמרתי לה "כן. אני מחפש אותך. היום את ממלאת מקום ראש הממשלה ואני מחפש כל חומר חשוב עלייך". חיפשתי וחיפשתי ושלדים בנושא טוהר מידותלא מצאתי. אולי לא הגעתי עד הקרקעית, מי יודע,אבל השקעתי בכך הרבה יותר משהשקעתי במציאת שלדיו של שאול מופז.

שורה תחתונה – המחוקק הישראלי צריך לשקול להסיר גם את הכבלים שנוגעים לשידורים בזמן בחירות כלליות. התקשורת הראתה שהיא מסוגלת לגלות אחריות. חוץ מזה, ממילא אם כלי תקשורת אחד ("ישראל היום" למשל) יתגייס לטובת מועמד אחד, כלי תקשורת אחר יקזז אותו ויתמוך במועמד אחר. לבסוף, ממילא אי אפשר לאכוף את הכללוזה רק מעמיד את החוק הישראלי באור מגוחך.

מחשבות על הקמפיין ב"קדימה"

3 בספטמבר 2008
 

העימות שלא יהיה

פחדנים. מועמדים שרוצים לשכנע אותנו, שיהיה להם אומץ מול אחמדיניג'אד ומשעל, לא מעזים לעמוד אחד מול השני. מופז אומר "רק ראש בראש". מוכן לבוא רק לעימות ראש בראש מול לבני, בלי שטרית ודיכטר. למה? אלוהים יודע. מעניין בכמה מקומות בעולם האסטרטג שלו, ארתור פינקלשטיין, מעז להציב תנאי כזה. צריך גם באמת להיות פינקלשטיין כדי להבין מה ההיגיון הפוליטי מאחורי ההחלטה. מופז מפגר באופן מובהק מאחורי לבני. מה יש לו להפסיד? מה, הוא מעדיף לשייט בבטחה לעבר ההפסד? או שהוא סתם פוחד ששטרית ודיכטר יהרגו אותו?

לבני לא פחות מתוחכמת. היא לא מוכנה לבוא לעימות ששטרית ודיכטר לא נמצאים בו. חשוב לה לשמור עליהם. כל הכבוד. שוחחתי עם היועץ שלה, אייל ארד. הוא הסביר לי שזה נעשה מטעמי הגינות. הוא הסביר ואני חשבתי על זה שאריק שרון היה ראש ממשלה 5 שנים, התמודד בעימותים פנימיים וחיצוניים ומעולם לא התייצב לעימות. אייל ארד יעץ גם לו. ארד הזכיר לי שהוא יעץ למרדכי, שניצח בעימות המפורסם את ביבי ב – 99. הוא הזכיר ואני חשבתי איך גמר מרדכי ומה הלקח שהיועץ ארד לקח איתו מהעימות ההוא.

הסיכויים, אם כן, שיתנהל עימות בקמפיין הזה נמוכים. "קדימה" אומנם קיבלה החלטה רשמית, על דעת כל המועמדים, שייערך עימות כזה (ביוזמת ח"כ יוחנן פלסנר) אבל המועמדים, מסתבר, לא ממש סופרים את ההחלטות שהם שותפים להם. למה שיספרו אותנו? ולמה באמת? אנחנו לא מצביעים ואנחנו כבר הוכחנו, שאנחנו לא באים חשבון עם מי שלא בא לעימות. לא, אני לא חושב שעימות כזה היה משנה באופן דרמטי את מערכת הבחירות (ואולי כן). סביר להניח שהיה משעמם וטרחני, אבל, בעיניי, זו חובתו של מי שרוצה להיות ראש ממשלה להתייצב בפני הציבור, עליו הוא מתעתד למשול, ולהסביר את דרכו. אם היה לכלי התקשורת איזושהי מסגרת של תיאום היינו צריכים להיפרע מהמתמודדים. לא באים לעימות? אין תקשורת חינם. אולי זה לא רעיון מוצלח, אבל חייבת להיות סנקציה כלפיהם, כי הסנקציה הקיימת (להגיד שהם פחדנים) פשוט לא עובדת.

מימון

זה קמפיין ללא קמפיין. אין תשדירים ברדיו, אין פרסומות בטלוויזיה, אין שלטי חוצות, אין אירועי בחירות גדולים. כלום. ראש ממשלה בפוטנציה, שנבחר בחשיכה. חלק מהסיבה זה החוקים המטומטמים שלנו, שאוסרים על תשדירי תעמולה ברדיו ובטלוויזיה. זה פסיקה לא חכמה, אבל זה לא המקום להתווכח איתה, כי הסיבה היותר משמעותית, לקמפיין ללא קמפיין הזה, היא כסף. למועמדים יש פשוט מעט כסף. האמת, אפילו לא באמת ברור כמה מותר להם להוציא. יש ערבוביה בין חוק ישן לחוק חדש, שזה עתה נכנס לתוקף ולא ברור כמה בדיוק מותר להם להוציא.

במטות המועמדים, שאיתם דיברתי, פועלים על סמך ההנחה, שמותר להוציא 2 מיליון שקל. זה לא מספיק בשביל פרסום אפקטיבי. יתרה מזאת, למה צריך פרסום מסיבי, אם כל הרעיון הוא להגיע ל – 72 אלף מתפקדים? עדיף להפציץ אותם בטלפונים. הקמפיין הזה הוא בעצם זו מלחמת "טלאול" ב"טלכלל". מה זה הקללות האלה? אלו מוקדים טלפונים של מופז ולבני, שמנסים לאתר את התומכים שלהם. אלו שמזדהים כתומכים מוכנסים לקובץ מיוחד שנקרא "קובץ מאותרים". רוב משאבי הקמפיין מרוכזים ביום הבחירות. כל מטה אמור להניע את האנשים, שהזדהו כתומכיו, לקלפי. הרעיון הוא שאחוז ההצבעה בקרב תומכיך יהיה גבוה מאחוז ההצבעה הכללי. עמיר פרץ עשה את זה בהצלחה רבה מול שמעון פרס. מי שהיה יועץ שלו אז, שמואליק כהן, מנסה לעשות זאת עבור לבני היום ובכך לחפות על חולשתה בשטח, קרי, בקרב הפעילים המרכזיים של המפלגה.

במילים אחרות, יש כאן תופעה חסרת תקדים. 72 אלף איש, שבוחרים, כנראה, ראש ממשלה, תוך כדי כהונת כנסת, כשהציבור הכללי הוא תפאורה, השפעת רקע, וי שצריך לסמן ולעבור הלאה. לא פלא ששני מנהלי מטות המועמדים הם אנשי צבא לשעבר. שמעון בטאט בצד של מופז (שכבר הספיק לזעזע את המטה) ומשה שחורי, קצין מודיעין ראשי לשעבר, בצד של לבני (שחורי, אגב, הוא גם מנכ"ל הקרן לרווחת נפגעי השואה. איך הוא עושה את שני הדברים יחד? הוא מציג אישור ממבקר הקרן לעבוד כמתנדב אצל לבני, כל עוד זה לא על חשבון שעות העבודה ושהוא אכן בא רק אחה"צ למטה).

לא הוגן להשוות את הקמפיין הצנוע הזה לקמפיין המיליארדים האינסופי בארה"ב. זה לא הוגן ובכל זאת, גרעין השיטה האמריקני הוא שמי שעבר את הקמפיין, יכול לעבור הכל. מי שהתייצב לעימותים, גייס כספים, עבר את הבדיקות הקשות והחודרניות ביותר, התמודד עם שטף פרסומים בלתי אפשרי על כל פסיק בחייו, מי ששרד את זה וניצח, יכול להיות נשיא ארה"ב. מופז ולבני לא עברו את זה. אתם אפילו לא שומעים כלום איך הם מגייסים כסף וממי. זה סוד. בכל זאת, תוך חודשיים אחד מהם יכול להיות ראש ממשלה.