אחד הצידוקים העיקריים להתמשכות המבצע בדרום הוא מה שקרה לנו עם החיזבאללה. לפי הנרטיב, שמשווק לנו כעת, מה שעשה צה"ל לחיזבאללה בקיץ 2006, מרתיע אותו מלירות כדור אחד מאז. "הצפון לא נהנה אף פעם משקט ממושך יותר", טוען ראש הממשלה ודובריו. הציבור הישראלי מקבל את הטיעון הזה כנרטיב המכונן של המלחמה הזאת ולכן חשוב לי להתווכח איתו.
נדמה לי גם שהויכוח עשוי לחשוף משהו יותר עמוק עלינו כחברה.
אני אנסה להשוות בין שתי תקופות שקט יחסי בצפון. התקופה הראשונה היא זו שבין מאי 2000 ליולי 2006, שש השנים שבין הנסיגה החד צדדית מלבנון למלחמת לבנון השנייה. התקופה השנייה היא מאוגוסט 2006 ועד עכשיו, כלומר, מתום מלחמת לבנון השנייה ועד עכשיו.
אעשה את ההשוואה בשלושה פרמטרים:
א. יכולת האויב, קרי, התעצמות החיזבאללה באותה תקופה.
ב. הנכונות לעשות שימוש ביכולת, הווה אומר, עוצמת הפעילות הצבאית של חיזבאללה כנגדנו באותה תקופה.
ג. מעמדו הפוליטי של ארגון החיזבאללה בתוך לבנון.
א. על פי נתוני המודיעין שלנו, החיזבאללה התעצם יותר בתקופה השנייה, בשנתיים וחצי, מאשר בתקופה הראשונה, למרות שארכה יותר מכפול זמן. שר הבטחון ברק אמר בראיון לערוץ 2 באוגוסט 2008 (בחמישה חודשים שעברו מאז, חיזבאללה, מן הסתם, ממשיך להתעצם) שערב מלחמת לבנון השנייה היו לחיזבאללה 14 אלף טילים ועכשיו יש לו 40 אלף טילים, כולל כאלו שיכולים להגיע עד דימונה וערד.במאי 2000, ערב הנסיגה החד צדדית מלבנון היו לחיזבאללה, לפי הערכות של ישראל, בין 4,000 ל – 7,000 רקטות. לפי המספרים האלה, בתקופה הראשונה, בשש שנים, הוא צבר עוד כ – 7,000 רקטות והגדיל את הטווח כך שיוכל להגיע עד חדרה.
במלחמת לבנון חיזבאללה ירה 4,000 רקטות לעבר ישראל, כך שלכאורה הוא נשאר עם כ-8,000 רקטות.בתקופה השנייה, אם כן, בשנתיים וחצי, הוא צבר 32 אלף רקטות (פי 4.5 בפחות ממחצית הזמן מהתקופה הראשונה)והגדיל את הטווח מחדרה עד ערד ודימונה.
אהוד ברק הוא לא בדיוק עד אובייקטיבי לצורך הדיון הזה. חשוב לו להראות שהנסיגה החד צדדית, שהוא אביה, הצליחה ושמלחמת לבנון השנייה נכשלה. עדיין, סביר להניח שיכולת המניפולציה שלו בנתונים לא כל כך גבוהה. יש אמ"ן, יש ראש ממשלה. אי אפשר לשחק יותר מדי במספרים.
מסקנה – האוייב "המורתע" של פוסט מלחמת לבנון השנייה, התעצם הרבה יותר מהאוייב "המנצח" של מאי 2000. הוא רכש יותר טילים, הגדיל את הטווח בצורה משמעותית ומסוגל, כנראה, לאיים טוב יותר על ישראל.
ב. בתקופה הראשונה, בשש שנים, האוייב "המנצח" כמעט ולא שיגר טילים לעבר ישראל. פעמיים הוא חטף חיילים ופעם אחת בוצע פיגוע מכאיב במצובה, במרץ 2002. החיזבאללה בהחלט התגרה, ניסה לבצע פיגועים באזור הר דב (30 תקריות ירי נספרו באותן שנים), ירה ירי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר כשטסו בשמי לבנון (פעם אחת זה הביא למות נער ישראלי בשלומי) והמצב בגבול היה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל אם המטרה הבטחונית העליונה של ישראל היא לשמור על שלום אזרחיה ולאפשר שקט ושיגרה, אז המטרה הזו הושגה בתקופה הראשונה כמעט במלואה. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, כנראה שבאמת פגיעה בחיילים ועוד יותר מזה – חטיפתם (וניסיון החטיפה שקדם למלחמה), מכאיבה לנו יותר מפגיעה באזרחים. סדר הדבריםצריך להיותהפוך. חיילים מגנים על אזרחים.
סטייה קטנה הצידה – לדעתי, המציאות הביטחונית באותן 6שנים, כנראה, הייתה עוד יותר טובה אם ממשלת ישראל הייתה מממשת את איומה להגיב בחומרה כנגד לבנון, אחרי חטיפת החיילים באוקטובר 2000 ולולא ביצעה ישראל את עיסקת השבויים עם חיזבאללה במסגרתה הוחזר אלחנן טננבוים ושלוש גופות תמורת מאות מחבלים. בשני המקרים עודדנו את חיזבאללה להמשיך בהתגרויותיו.
חזרה לנושא.
בתקופה השנייה, מאז מלחמת לבנון השנייה, היו כבר שלושה מקרי ירי לעבר הצפון, שניים במהלך "עופרת יצוקה" ואחד ביוני 2007, ירי קטיושות לעבר קריית שמונה. החיזבאללה התנער מאחריות לכל מקרי הירי, כפי שהוא התנער מאחריות לאותו פיגוע במצובה, בזמן מבצע "חומת מגן". בכל המקרים, ההיגיון אומר שהפעילות לא הייתה מתבצעת ללא הסכמתו. במילים אחרות, האוייב "המורתע" העז יותר להתקיף אוכלוסיה אזרחית מאשר האויב "המנצח".
ג. בעיניי, זהן הפרמטר החשוב ביותר. האזיקים הכי משמעותיים על אוייבינו, במיוחד כשמדובר בארגוני טרור בעלי אופי דתי קיצוני (ולא מדינות), הם הכבלים הפוליטיים הפנימיים. החמאס והחיזבאללה הם ארגונים פוליטיים, בצד היותם ארגוני טרור. הם צריכים לגיטימציה מדעת הקהל בה הם פועלים. החלשת כוחו של החמאס ברחוב הפלשתיני חשובה, לדעתי, הרבה יותר מפגיעה בעוד כמה משגרים או חיסול עוד כמה חמושים.
בסוף התקופה הראשונה, שש השנים שאחרי הנסיגה החד צדדית, חיזבאללה, לפחות על פי רוב מהמומחים, נלחם על חייו הפוליטיים. בלבנון התרבו הקולות אז, שדרשו לפרוק את הארגון מנשקו. סניורה, המתחרה השנוא של חיזבאללה, הלך וצבר כוח. מתברר כי האוייב "המנצח" של מאי 2000 לא שיגשג בזירה הפוליטית הפנים לבנונית.
לעומת זאת, האויב "המורתע" של אוגוסט 2006 נמצא היום בפריחה פוליטית מדהימה. הוא כמעט והפיל את ממשלת לבנון, הצליח להגיע לזכות וטו מעשית על החלטותיה וצפוי לשידרוג בבחירות לפרלמנט בעוד מספר חודשים. מומחים רבים סבורים כי נסראללה הוא השליט האמיתי של לבנון כרגע. סניורה נאלץ להתקפל מולו ובעולם הערבי, מלחמת לבנון השנייה הפכה אותו לאייקון.
התיאור שלי הוא מעט חד צדדי. אני כן חושב שלמלחמת לבנון השנייה היה אפקט הרתעה מסוים על חיזבאללה. עובדה שהוא לא הגיב עד היום, על מה שנתפס בעיניו בפעולות ישראליות: חיסול עימאד מורנייה ותקיפת הכור הגרעיני בסוריה. אגב, גם בתקופה הראשונה הוא לא הגיב על המטוסים הישראליים שחגו מעל ארמונו של אסד והפציצו מטרות בבקעת הלבנון. אין ספק,המלחמה הציבה בפניו גם אתגר פוליטי לא פשוט. לא סתם הוא הצהיר שלא היה מתחיל בה, אם היה יודע איך ישראל תגיב. אלא שזו בדיוק הנקודה. עבורנו, ההצהרה הזו היא הצהרת הניצחון של המלחמה. לדעתי, לא הבנו אותה נכון. זו לא הצהרה של אדם שמתחרט שהתחיל. את זה נסראללה, אם חושב, חולק רק עם עצמו. זו הצהרה של פוליטיקאי שמחפש לגיטימציה. במילים אחרות, זהו ספין. הספין עבד. נסראללה שיקם את עצמו פוליטית בלבנון וכאמור, הוא חזק בה כמעט יותר מאי פעם.
שורה תחתונה – מה שבעינינו הוא טעות, שלא לומר תבוסה: הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון, יצר לכאורה (לכאורה, כי קדימות של אירוע בזמן, אינה מצביעה בהכרח על קשר סיבתי) אוייב חמוש פחות, פועל פחות וחלש יותר פוליטית, ממדיניות "בעל בית השתגע" שנקטנו ביולי – אוגוסט 2006, מדיניות עליה אנחנו חוזרים כעת.
למה אצלנו בראש הדברים לא בדיוק נתפסים ככה? למה רובנו הגדול חושב הפוך? לדעתי, התשובה נעוצה בסיבות סוציולוגיות עמוקות של מי אנחנו כחברה, הפרנויות שמסתובבות לנו בזיכרון הקולקטיבי, צילה המאיים של השואה והלקחים שלקחנו ממנה, אבלאני לא מתיימר להיות סוציולוג ולכן עדיף שאסיים את הדיון כאן.
