ארכיון חודש: פברואר 2009

אובמה, שקיפות והכנסת ה- 18

23 בפברואר 2009
 

לקראת השבעתה של הכנסת החדשה מחר ולאחר מכן, גם ממשלה חדשה, כתבתי מאמר לאתר התנועה לחופש המידע (שאני משמש כיו"ר שלה). חשבתי שאולי יעניין גם אתכם.

מעניין אותי מה עושים עכשיו גופים לעידוד שקיפות שלטונית בארה"ב. איזה ייאוש. הנשיא החדש מתנהג כמו גדול המאמינים בשקיפות. הוא מדבר על זה, עושה את זה. רק תציצו כמה מידע פירסם צוות המעבר שלו בדרך לנשיאות. האמת, לא צריך אפילו להציץ. מספיק להקשיב לאובמה. אתה מבין ישר שאין צורך לבדוק את העובדות שהוא מוסר, שאין סיכוי שהוא עובד עליך. כשהוא טועה, הוא רץ להגיד "טעיתי". הוא מבין, שהחשיפה שלך לביקורת, קטנה בהרבה מהרגע שאתה זה שחשפת מידע מיוזמתך וללא כפייה חיצונית.

אבל אני לא בעסקים של הערצת אובמה ו"למה אצלנו זה לא ככה?". אני מנסה להראות נקודה שנראית לי חשובה. שקיפות היא לא איזה מרכיב חיצוני לתהליך קבלת ההחלטות, שבא אחריו כמו איזה סרח עודף. כל הרציונל של שקיפות הוא שזו דרך חיים, זו דרך לקבל החלטות, זו הבנה עמוקה במחויבות בדין וחשבון לציבור וקבלת אחריות.

עזבו את תוצאות הבחירות. הבעיה היא באובדן הרייטינג של הבחירות. זו לא בעיה של ערוצי הטלוויזיה (טוב, גם). זו בעיה של כולנו. אנחנו לא מאמינים לרוב הפוליטיקאים שלנו, לא מתעניינים בהם, ומטילים ספק עמוק ביכולתם לעשות משהו.

השאלה היא, כמובן, מה התרופה. יש כאלו שחושבים ששינוי השיטה יביא לנו מזור. בעיניי, אלו שטויות. בהחלט יש כמה שינויים רצויים בשיטת הבחירות, אבל הבעיה עמוקה בהרבה. שיטת הבחירות לא תשנה את התרבות הפוליטית, היא לא תגרום לנו לרחוש אמון לפוליטיקאים. מה שנהרס בעמל רב כל כך בעשרות שנים של עבודה קשה (…) לא ישוקם בגלל אחוז החסימה או שיטה נשיאותית.

גם הציפייה למשיח, לאיזו דמות חיצונית שתבוא ותשנה את המערכת, נראית לי כמו ציפיית שווא. היו לנו הרבה כאלה – ליפקין-שחק ומצנע ועמי איילון ואפי איתם ועוד ועוד. הם לא עשו את זה. זה היה גדול עליהם. לא בגלל מוגבלותם האישית אלא מכיוון שהנורמות הפוליטיות חזקות מדי, כנראה, בשביל אדם אחד, חזק ככל שיהיה.

אני חסיד גדול של תרופת השקיפות. אם הייתי היום שר חדש, הצעדים הראשונים שהייתי עושה הם פתיחת חשבון הבנק שלי לעיון הציבור, שכל אחד יוכל לראות מתי שהוא רוצה כמה כסף משכתי בכספומט. הייתי חושף את הלו"ז שלי לעיון הציבור ומפרסם את הצהרת ההון שלי. איזה סודות כבר יש לשרים להחביא? מישהו יכול לחשוד ששר, שמחיל על עצמו רמה כזאת של שקיפות, הוא מושחת?

הכנסת האחרונהקיבלה בקריאה טרומית הצעת חוק לתיקון חוק חופש המידע. היו בה שינויים חשובים שעשויים היו לעשות מהפכה בתרבות הארגונית של הממשל בישראל ואולי דרך המהפכה הזאת גם לשנות את הדבר היותר חשוב, את הדרך בה אנחנו חושבים. הצעת החוק עברה ביוזמת חברי הכנסת גדעון סער ושלי יחימוביץ’ ובתמיכת רבים אחרים, ולמרות התנגדות הקואליציה. עם זאת, ועדת החוקה לא השכילה לתעדף את הצעת החוק כך שתוכן לקריאה ראשונה, תעבור ותזכה לאפשרות שתוחל עליה רציפות. לכן, אנחנו צריכים להתחיל את המסלול החקיקתי מחדש בכנסת הנוכחית. מה הסיכויים? אלוהים יודע. יש לא מעט חברי כנסת, שרואים בזה עניין חשוב (מיקי איתן, סער, יחימוביץ), אבל השאלה היא, כמובן, מה יחשוב מי שיהיה שר המשפטים והאם הוא יחשוב שזה חשוב מספיק כדי להשקיע בכך הון פוליטי. על השאלה הזאת, מיותר לציין, עוד אין לי תשובה.

תרדו כבר מהסקרים

17 בפברואר 2009
 

רק הסתיימו הבחירות וכבר החלה המתקפה הקבועה על הסקרים והמדגמים. נחמיה שטרסלר תוקף מפה, ל"עין השביעית" יש מה להגיד. זכותם. הפעם הם לא צודקים.

הסקרים הפעם היו מצוינים וגם המדגמים. הסקרים חזו את כל המגמות החשובות של בחירות 2009. עליית ליברמן, הגידול בגוש הימין, הקיטון בגוש השמאל, הירידה של ש"ס וצמצום הפער בין לבני לנתניהו. הסקר האחרון של ערוץ10, שנערך על ידי מכון "דיאלוג", בפיקוחו של פרופסור קמיל פוקס, פורסם ביום שישי, ארבעה ימים לפני הבחירות, המועד האחרון שמתיר החוק.הוא חזה פער של שני מנדטים לטובת הליכוד והראה מגמה משמעותית של צמצום הפער, לעומת סקרים קודמים. הסקר חזה במדויק את מספר המנדטים של הליכוד -27, הראהשמרצ קטנים ביום אחד מ – 7 ל – 6 מנדטים, טעה ב"ישראל ביתנו" וחזה להם 19 מנדטים. בשורה התחתונה, הוא חזה את תוצאות הבחירות.סביר מאוד להניח שרוב טעויותיו קשורות לימים שחלפו מאז פרסומו ועד הבחירות.

המדגמים של ערוצי הטלוויזיה היו עוד יותר מדוייקים. העובדה שבאמצעות 70 קלפיות מדגם מצליחים לחזות כיצד למעלה מ – 3 מיליון בני אדם הצביעו, היא, בעיניי, פלא לא קטן. מינה צמח וערוץ 2 היו עוד יותר מדויקים, אבל גם קמיל פוקס אצלנו ומנו גבע בערוץ 1ידעו לנבאאת הפער הזעיר בין הליכוד לקדימה, את מספר המנדטים של "ישראל ביתנו", את הנפילה של העבודה, הירידה של מרצ והירידה של ש"ס (היו טעויות קלות בש"ס ובמרצ).צרכני הסקרים יודעים שישטעות דגימה של 4%. הם יודעים שסקר לא מדויק במאה אחוז.אני לא חושב שאפשר לצפות לסקר יותרממה שקיבלנו במערכת הבחירות הזאת.

עם זאת, יש כמה בעיות שקהילת הסוקרים צריכה להתמודד איתן. אני רוצה לכתוב על בעיה אחת, שתמיד מטרידה אותי. ניגוד העניינים.קחו, למשל, את דורי שדמון, הבעלים של מכון "טלסקר". שדמון והמכון שלו היו הסוקרים של "מעריב" במערכת הבחירות הזאת וגם הסוקרים של אהוד ברק ומפלגת העבודה. אני משוכנע שדורי שדמון הוא איש מקצוע מצוין, שיודע לעשות הפרדה ראויה בין טובת הלקוח למקצוענות שלו ובכל זאת, בעיניי, זה לא נכון. בסקרים האחרונים של בחירות 2009, העבודה קיבלהב"מעריב" 17 מנדטים, יותר מבכלהסקרים של כלי התקשורת הגדולים.אני לא טוען שזהמכיוון ששדמון קיבלגם תשלום ממפלגת העבודה. אני באמת לא טוען וגם לא חושב כך. אניכן טוען, שאפילו באופן לא מודע, כשאתה עובד עבור מפלגה ועבור כלי תקשורת אובייקטיבי, יכולים ליפול פגמים בעבודתך. שדמון הוא רק דוגמא אחת. יש עוד (למען הגילוי הנאות, מכון "דיאלוג", שביצע את הסקרים עבור ערוץ 10,ביצע גם סקרים עבור "ישראל ביתנו". זה לא מצב אידיאלי, מבחינתנו בערוץ 10, אבל פשרה סבירה, מכיוון שמה שחשוב, לדעתי,הוא הסוקר עצמו וקמיל פוקס לא עבד עבור אף מפלגה במערכת הבחירות הזאת).

בכל מקרה, סקרים מהסוג הזהלא מתקבליםכסקרים נקיים מהטיות בקרב הברנז'ה הפוליטית, שממילאנגועה בפרנואידיות ונמצאת בתקופה אולטרה חשדנית של בחירות.

אני נזכר שבבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב – 2001 בין אריאל שרון לאהוד ברק, הסוקר של ברק היה האמריקני סטנלי גרינברג. גרינברג הוא סוקר בעל שם בארה"ב.זמן קצר לפני הבחירות, גרינברג העביר סקר למטה ברק. על פי הסקר,היתרון הצטמצם ל – 12% וייתכן אפילו שפחות מכך. הסקר הפיח תקווה במטה ברק. הבחירות הסתיימו ב – 25% לטובת שרון. אחרי הבחירות, גרינברג כתב מזכר פנימי בו הוא מסביר את תוצאות הבחירות. ההתייחסות שלו לסקר האחרון צומצמה להערת שוליים קטנה. הסקר האחרון, הוא כתב, נשען על נתונים חלקיים ו"תוצאותיו מזכירות לנושאסורלעשות זאת".

אין מה לעשות. כולנו בני אדם וכשאתה הסוקר של מועמד כלשהו, בדרך כלל אתה גם תרצה בהצלחתו וכשאתה רוצה בהצלחתו אתה גם עשוי, ממש לא בכוונה, לפרש את הנתונים קצת לטובתו.

הערת סיכום אחרונה – במהלך מערכת הבחירות גם פורסמו סקרים לגמרי מופרכים. הם פורסמו על ידי מכונים שאף אחד בקהילה הפוליטית לא מכבד ולא מעריך. הבעיה היא שהציבור לא יודע את זה. בעיניי, זו חובתנו, העיתונאים,להגיד שהמכונים הללו נכשלו בעבר ויש להיזהר מהם.

רביב דרוקר: "ליברמן אמר לתחקירני ערוץ 10 שיעדיף קודם לתת ראיון לערוץ אל ג'זירה". 16.2.2009

16 בפברואר 2009
 

הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 כותב את הדברים בבלוג שלו – ומיד מאזן בשלל מחמאות: "אני רוצה לומר שדווקא ליברמן בתפקיד שר האוצר יכול להיות הפתעה מאוד נעימה, הוא לא בולדוזר צעצוע כמו פואד"… להמשך קריאה.

לבני, קחי את הביטחון. ותרי לנתניהו

11 בפברואר 2009
 

מעט פוליטיקאים מסוגלים לנהוג בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. סליחה. מעט אנשים מסוגלים לנהוג בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. אותם פוליטיקאים שעושים זאת, זוכים לאמון מהציבור שאין לו תחליף. תסתכלו על רוב הפוליטיקאים שנהנים מאמון ציבורי גבוה יותר, רובם מתישהו בקריירה הפוליטית שלהם נהגו בניגוד לאינטרס האישי שלהם. אפשר להתחיל מוושינגטון, שהגנרלים שלו דחקו בו לקחת את השלטון בארה"ב הצעירה, להדיח את הדרג המדיני החלש והרופס והוא סירב, הלך הביתה רק כדי לחזור חזק יותר ועם אשראי ציבורי בלתי נגמר. אפשר להמשיך בביצה הקטנה שלנו. יוסי ביילין חיסל את משרד הכלכלה, שהוא עמד בראשו וגם התפטר מהכנסת בתקופת ברק, כדי להכניס עוד חבר כנסת חדש. חיים אורון התפטר אף הוא מהכנסת ונשאר זמן לא קצר בלי מקום בכנסת ובלי מקום בממשלה. מיכאל איתן תמך בהתנתקות, למרות שאריאל שרון לא נתן לו תפקיד והיו לו את כל הסיבות בעולם להתנגד לשרון.

זו ההזדמנות הגדולה של ציפי לבני. דמיינו לעצמכם שבמקום להיכנס להתבחבשות הפוליטית, היא מודיעה היום שהיא מוותרת לנתניהו. אפילו כתבתי להנאום דימיוני: "התקשרתי לפני זמן קצר לבנימין נתניהו ובירכתי אותו על בחירתו לראש ממשלת ישראל. אני יכולה להילחם על הקמת קואליציה, אבל אני מכירה בכך שסיכוייו של נתניהו טובים בהרבה. מאבק שלי יגרום למדינה נזק כבד, הוא יחייב את נתניהו לשלם מחירים גבוהים לימין הקיצוני ולחרדים. לכן, בצער רב, אני מודיעה כי אני מפסיקה את מאמציי להרכיב קואליציה. אני קוראת לנתניהו להקים ממשלה רחבה אל נוכח האתגרים העצומים שמצפים למדינה בתקופה הזאת. מובן מאליו, כי קדימה בראשותי תשמח ליטול חלק בממשלה כזו ולעזור להוביל את המדינה".

למה זה נכון?

א. כי ממילא לבני לא תצליח להרכיב ממשלה. היא אפילו לא מוותרת על הרבה.

ב. כי זה נכון למדינה. נאום כזה יביא להקמת ממשלת ליכוד – קדימה בצירוף ליברמן/ברק/ישי. תהיה ממשלה רחבה שתוכל להתמודד עם המשבר הכלכלי, האיום הביטחוני וגם לשנות את שיטת הממשל.

ג. כי כולנו רעבים לפוליטיקאי אחד, אחד, שינהג בניגוד לאינטרס הפרטי שלו, שיגלה גדלות רוח, אצילות, שישים את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי. לבני יכולה להיות האיש הזה.

ואם כבר אני עוסק בעצות – לבני גם צריכה לבקש במקרה כזה את תיק הביטחון לעצמה. ככה היא תוכל להשפיע באמת הרבה יותר על מדיניות ממשלת נתניהו. אם היא תצליח בתפקיד, היא תוכל להסיר אחת ולתמיד את הספקות מעל כשירותה ובשלותה לכהן כראש ממשלה. אולי אפילו ארי שביט ימצא איזה 12 עדים שידברו בזכותה. נתניהו, מצידו, לא יוכל להגיד "לא" לבקשה כי זה יהפוך אותו לאיש הכי קטנוני בסביבה.

לבסוף, אני לא משתגע על עיתונאים שמתחילים לחלק עצות מתוחכמות במאמרים פומביים, אבל ליל הבחירות השאיר אותי עם כזו תחושת גועל ומיאוס שחשבתי בכל זאת להעלות את הרעיון הזה, אולי מישהו במקרה יקנה אותו.

לבני באמת לא כשירה, אבל גם נתניהו וברק לא

5 בפברואר 2009
 

ארי שביט כתב אתמול ב"הארץ"מאמר שנוי במחלוקת. הוא טען שהוא מסתמך על עדויותיהם של 12 אנשים שמכירים את לבני ואינם תומכי ברק או נתניהו. לדבריהם, לבני חלולה, היא לא כשירה להיות ראש ממשלה, קצרת רוח, חסרת אינטליגנציה רגשית ועומק אינטלקטואלי.

יש בעיה גדולה בעצם כתיבת המאמר הזה כפי שנכתב. בן דרור ימיניכתב על זה מאמר מצוין היום ב"מעריב" ואני לא רואה סיבה להוסיף. אני כן רוצה לדבר על הדילמה שלי כעיתונאי. את מה ששמע ארי שביט, אני גם שמעתי. אכן, מהרבה אנשים. אכן, מאנשים מכובדים, שחלקם חסרי פניות. הם החמיאו להגינותה וענייניותה של שרת החוץ, אבל הטילו ספק עמוק ביכולתה לכהן כראש ממשלה. למעשה, בגלל אותם אנשים (חלקם בטח אותם אנשים שדיברו עם שביט) כשעשינו "בדרכים" עם גברת לבני (במהלך הפריימריז נגד מופז) אמרתי שלדעתי היא לא בשלה לכהן כראש ממשלה.

כמה הערות:

א. אני לא יודע אם אני או ארי שביט נמצאים בעמדה לקבוע מי כשיר לכהן כראש ממשלה. באמת. לא מתוך הצטנעות מזויפת. סביר להניח ששנינו היינו חושבים שאריאל שרון בן ה – 73, שנראה כבר קצת סנילי, אינו כשיר. אז מה? הוא לימד אותנו ורבים אחרים איך צריך להתנהל ראש ממשלה, גם אם מדיניותו לא הייתה נכונה בעיניי, בנושאים מדיניים וביטחוניים. יש שאלה גדולה מהי כשירות והאם לעיתונאי, מוכשר ככל שיהיה, יש את רוחב היריעה לקבוע בשאלה כל כך קשה.

ב. הדילמה היא – האם אפשר לפרסם עדויות אנונימיות כאלו? הרי יש גם אנשים שחושבים הפוך. עבדתי קשה כדי לשכנע את אותם אנשים להגיד את עמדתם בפומבי. אין סיכוי. בעיה. בפורמט האנונימי אתה בעצם שם יותר מדי על כתפי אמינות העיתונאי ובאווירה טעונה וחשדנית של טרום בחירות, זה לא קביל. מצד שני, אם אתה לא מפרסם, אתה חוטא לתפקידך כעיתונאי. אתה אומר משהו בשיחת הסלון, שאתה לא אומר בטלוויזיה. זה גם לא קביל. אין לי פתרון טוב לדילמה. אני יודע שמה שארי שביט עשה לא נראה לי כמו פתרון נכון.

ג. הכי חשוב – לדעתי, בנימין נתניהו, עפ"י אותו מבחן, לא כשיר. דיברתי עם עשרות אנשים שעבדו עם נתניהו לאורך השנים. הם תיארו שוב ושוב את ההשפעה העצומה והמזיקה של רעייתו עליו. שינויי הלו"ז, פיטורי היועצים, שכירת יועצים אחרים, הסתובבות של כל מיני יועצי אחיתופל סביב נתניהו, כל אלו יוחסו במישרין או בעקיפין לגברת נתניהו. זו דיעה שיטתית, ששמעתי מהרבה מאוד אנשים, כולל מצביעי נתניהו דהיום ואנשים שאוהבים אותו. הם גם לא תולים את זה בה. רובם ככולם אומרים – בסוף בסוף זה נתניהו. הוא מוכן להכיל את ההשפעה הזאת ולקבל אותה. אצל נתניהו יש עוד הרבה תופעות מטרידות – הוא בורא לעצמו עולם של עובדות, שהרבה פעמים רחוקות מהמציאות. הוא נוטה לייחס פרשנות מחמירה לעובדות ולכן להתייחס לאיומים בלתי קיימים ולפעול על פיהם. הוא תזזיתי ומשנה החלטות מהרגע להרגע. הוא מתקשה מאוד לעבוד בצוות או לרתום פוליטיקאים לעבודה בשבילו. עם זאת, הוא חכם מאוד, אינטלקטואל אמיתי, ידען גדול בהיסטוריה, יודע לנתח מצבים ובעל ניסיון עצום. נו, מה לעשות? אם אני הייתי צריך להחליט, הוא לא כשיר, אבל מיליון ומשהו בני אדם עתידים לבחור בו, כנראה, ביום שלישי לראש הממשלה הבא.

ד. וברק? ממש לא כשיר, על פי מבחן שביט. עשרות אנשים, שמכירים באופן אינטימי את ברק, חושבים שיש בעיה עצומה עם תפקודו. רובם (לא כולם) מעריכים את כושר החשיבה שלו, הניסיון, היכולת לנתח מצבים, אבל הם יספרו לכם על אופן החשיבה המפותל, זה שהורס כל פעולה מעשית פשוטה. ברק משתדל תמידלשמור את כל האופציות פתוחותומהסס בלי סוף לפני החלטה, מה שכובל אותו לעמדות בלתי אפשריות. ברק גם כמעט תמיד מדבר מהפוזיציה. מה שטוב לברק, טוב למדינה. מי שמבקר הוא נגד המדינה. כשהוא רמטכ"ל הוא חושב שאי אפשר ביטחונית לרדת מרמת הגולן גם לעת שלום. כשהוא ראש ממשלה, זה בסדר וביטחוני וראוי.

הכי גרוע – אין לו יכולת לגבש קואליציות, להעביר את ההחלטות שהוא רוצה, לשכנע. בארה"ב אומרים – הכוח הכי גדול של הנשיא הוא הכוח לשכנע. לברק פשוט אין את זה. הוא דומה ליועץ אירגוני, שבודק את המערכת שנקראת מדינת ישראל ומצביע על בעיותיה ועל הפתרונות הרצויים. בכך הוא מעולה. הבעיה היא,שתפקיד המנהיג הוא לסמן מה מתוך אותם פתרונות רצויים, הוא כמנהיג יכול ליישם ואז ליישם אותם. את זה ברק פשוט לא יודע לעשות. תסתכלו על הפתרונות שהוא הצביע עליהם כראש ממשלה לבעיות היסוד שלנו. רובם ככולם הגיוניים, חכמים, ייתכן שרוב הציבור היה מסכים להם. אף אחד מהם לא ייושם – לא שתי מדינות לשני עמים, לא שלום עם סוריה, לא מהפכה אזרחית, אפילו לא רפורמה במיסוי. נו, מר שביט, אז הוא כשיר?

ה. אני לא מחפש סימטריה מזויפת בין כל המועמדים לראשות ממשלה. יצא ככה שאלו המועמדים. על אולמרט ב-2006 לא היית מוצא 12 אנשים שהיו אומרים שהוא לא כשיר. על כל אחד שהיה אומר את זה, היית מוצא חמישה שהיו אומרים הפוך. כנ"ל לגבי שמעון פרס ויצחק רבין. איכשהו, שלושת הנוכחיים מאוד שנויים במחלוקת. אפשר להגג רבות איך קורה שזו המנהיגות שיצאה מתוכנו, אבל בינתיים עדיף שלפחות נגיד את האמת לגביהם.

לארי שביט יש יחסי קרבה די אינטנסיביים עם ברק ונתניהו. אני מעז לומר, שהוא העיתונאי שהכי קרוב אליהם. הם אוהבים את קרבתו והוא את קרבתם. אני לא חושב שבגלל זה הוא כתב את המאמר. אני רוצה להצביע בפניו על לקח, שאני הפקתי. לעולם לא לבסס את ההתרשמות שלי מפוליטיקאי על המגע הישיר שלי איתו. פגישות עם פוליטיקאי מלמדות, בדרך כלל, רק אם הוא שחקן טוב, אם הוא יודע לדבר, אם הוא כן. הן לא מלמדות דבר על יכולת הביצוע שלו או על עבודת הצוות. מהפגישות האלה הסקתי שהירשזון הוא פוליטיקאי שפוי והגון, שעמי אילון הוא פוטנציאל למנהיג ושעמיר פרץ יכול להיות שר ביטחון מצוין. שלושתם מרשימים בפגישות 4 עיניים, לשלושתם היו בעיות אחרות לחלוטין. כנ"ל לגבי נתניהו וברק.

ערוץ 10 – איום הסגירה

1 בפברואר 2009
 

אם יש דבר אחד טוב במשבר המקולל הזה,אתה רואה גילויים יפים של סולידריות עיתונאית. עיתונאים שמבינים, שלפני שהם מתחרים שלך, הם עמיתים שלך. עיתונאים שתומכים בהמשך קיומו של ערוץ 10 כי הם מבינים איזה נזק ייגרם לכולנו אם כלי תקשורת מרכזי ייסגר, ברמה האישית, אבל גם ברמה הדמוקרטית.אני וחבריי בערוץ לא נשכח את מה שאמרוקרן נויבך ברשת ב', אבי וייס, גיא סודרי, עודד בן עמי ואילן לוקאץ' בחדשות 2, אילנה דיין, עמנואל רוזן ובטח יש עוד המון שהשמיעו קול בזמן קריטי.

ולעומת זאת, ב"ידיעות אחרונות"…

לגיטימי לגמרי של"ידיעות" כעיתון תהיה דיעה בעניין ערוץ 10. מהיום שנולד הערוץ הזה הוא לא בא לו טוב. "ידיעות", כזכור, סירב במשך תקופה ארוכה לפרסם את לוח השידורים של ערוץ 10. גם עכשיו, מי שקורא את העיתון מבין שלא צריך לבוא לקראת בעלי המניות של ערוץ 10. דיעה באמת לגיטימית. מה שמדהים אותי, זו רמת המשמעת והארגון של העיתון הזה. מי שעבד פעם בעיתון יודע כמה קשה להשליט דיעה אחידה. עובדים מאות עיתונאים בעיתון. לעשרות מהם יש בטח מה להגיד בעניין כזה וסביר להניח, שגם מנדט להביע דיעה. הנהלת העיתון הרי לא יודעת בעיקרון מה הם חושבים. ב. מיכאל לא חולק את דעתו בעניין ערוץ 10, מן הסתם, עם עורך העיתון, שילה דה בר. אם כך, איך ב.מיכאל (סתם אני מביא אותו כדוגמא. אין לי מושג אם יש לו דיעה בכלל בעניין) או מאיר שלו יודעים לא לכתוב על ערוץ 10, או לחילופין, לכתוב לפי הקו המערכתי? כלי תקשורת מותנים בדרך כלל להביא באופן אוטומטידיעה בעד ודיעה נגד. ב"ידיעות" הבוקר גפי אמיר תעקוץ את ערוץ 10 ומשה רונן "יאזן" עם טור נגד בכירי ערוץ 10…

אניבטוח שהדיעה ששניהם הביעו היא דעתם האמיתית והכנה. אף אחד לא השתיל להם אותה, אבל איך ידע, מי שידע שם למעלה, לתת להם לכתוב בדיוק בנושא הזה? איך הוא ידע שהם ביקורתיים על מהלכי ערוץ 10 (זכותם המלאה)? הרי שניהם לא נמצאים קבוע במשבצת בה הם כתבו היום. מישהו שם אותם שם ובמקרה היה להם מה להגיד על ערוץ 10. ואיך כל אלה שחושבים אחרת בעיתון יודעים לא לשלוח מאמר?

שיטה אחת של מנהלי כלי תקשורת להעביר את המסר לעובדיהם היא להפוך אותו לפומבי. כשאתה לא מפרסם לוח שידורים של ערוץ, כל העובדים מבינים מה אתה חושב. בכל זאת, יש ב"ידיעות" המון עיתונאים טובים, איכותיים, עצמאיים ודעתניים (זה לא מס שפתיים. באמת יש. לא פחות טובים מאלו של חדשות 10). איך הם מוכנים להתיישר על פי הקו של צמרת העיתון במאבק הזה ובשורה של נושאים אחרים בעבר?

בבטן, יש לי תחושה כבדה שאני יודע איך זה קורה.קוראים לזה – מקום עבודה.ייתכן שאם, חלילה, ייסגר ערוץ 10 והטראומה התעסוקתית של כולנו, מן הסתם, תהיה לא פשוטה,גם אני אתחיל לרחרח במקום העבודה הבא שלי, מה מנהלי כלי התקשורת שליחושבים, לפני שאני אומר משהו.