ארכיון חודש: מרץ 2009

עזרו לנו ילדים למצוא את פואד

23 במרץ 2009
 

עופר עיני אומר שהוא אופטימי באשר לסיכויים להשיג הסכם קואליציוני עם הליכוד. באמת? וואו. איזו כותרת. הרי שלום שמחון, עמיתו, דווקא אמר שבכלל לא בטוח שיהיה הסכם קואליציוני. אני כבר נכנסתי למתח. האם הם יספיקו? אחרי הכל, יו"ר המפלגה קצב להם 24 שעות לסיים את ההסכם. 24 שעות. לליכוד לקח להשלים הסכם עם ש"ס, האחות התאומה, ארבעה וחצי שבועות וזה אחרי שרוב הסיכומים הושגו כבר לפני חצי שנה. עם היריבה ההיסטורית, העבודה, מסתבר זה ייקח 24 שעות. מדהים מה אפשר להשיג כשמתאמצים.

עכשיו ברצינות – האנשים האלה שמחון, עיני, ברק, פואד, בוז'י, אורית נוקד, הם באמת בטוחים שאנחנו מטומטמים? הם באמת חושבים שנבלע הכל? כל שקר, כל ספין? חברים, לפחות תתאמצו קצת.

בוז'י, למשל, עושה לפחות מאמץ. הוא מתלבט. מתלבט. קורה לכל מנהיג, אפילו בסדר הגודל של בוז'י. הוא מסביר שהוא מחכה לתשובות מברק. איזה תשובות, השר הרצוג? תגיד, אולי נוכל לעזור לך? האם הוא נותן לך את התיק הבכיר?

שלום שמחון מכר לי ולכולנו כזו ערימה של שטויות בשבועות האחרונים, שאני מתקשה לזכור לכך תקדים. הוא טען שאין מו"מ ואין הצעה מנתניהו והוא לא יודע על כלום ובכלל, הוא חושב שנכון לעכשיו צריך ללכת לאופוזיציה. היום הוא אומר, שבתור מי שהיה קרוב למגעים הלא פורמליים עם הליכוד, הוא יודע שעוד אין הסכם. פתאום הוא היה קרוב למגעים הלא פורמליים. פתאום הוא כן יודע מה היה. לשמחון יש הרבה כעסים על התקשורת. היא לא מעריכה אותו, לדעתו, כערכו. האמת, צודק. מהיכרותי איתו הוא באמת ראוי להרבה יותר קרדיט ממה שנותנים לו, אבל כשהוא משתין על כולנו ככה, כמו שהוא עושה עכשיו מהמקפצה, נדמה לי שכדאי לו שיפסיק להתלונן.

עופר עיני נשאל לאחרונה שוב ושוב אם הוא רוצה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. הוא עונה בחדות שאין לו שום כוונה כזו. אל תאמינו לו. תלמדו מהניסיון שלי. אני כבר האמנתי לו פעם, כשאמר שהוא נחוש להוציא את הפוליטיקה מההסתדרות. למעשה, זה היה הקמפיין שלו במירוץ לראשות ההסתדרות. קמפיין-נגד למה שעשה עמיר פרץ להסתדרות. בינתיים, עיני העלה את ההסתדרות לרמת מעורבות פוליטית שפרץ לא חלם עליה.

אחר כך האמנתי לו, כשאמר לי שהוא לא תומך בברק לראשות מפלגת העבודה. תמים שכמותי. תלמדו מהניסיון שלי – לאיש אין שום בעיה להגיד משהו אחד ולעשות משהו אחר.

על ברק באמת מיותר לדבר. מספיק לראות איך אף אחד לא מתייחס אפילו להבטחתו להישאר במפלגה במקרה של הפסד שלו בהצבעה. רמת האמינות שלו הגיעה לשפל כזה, שהנתון הזה אפילו לא נספר כשבאים לנתח את האופציה של פרישה שלו ממפלגת העבודה.

אה, יש גם פואד. עזרו לנו ילדים למצוא את פואד. האיש הרזה והאלגנטי הזה פתאום נעלם. פוף. התפוגג. האיש שהתרוצץ מאולפן לאולפן, שכשאני פוגש אותו במסדרון ערוץ 10 אני לא יודע אם הוא בדרך ללונדון קירשנבאום או סיים רפי רשף. לפעמים נראה לי שגם הוא לא יודע. האיש שהודיע לנו שהעבודה באופוזיציה ואין סרט אחר. פתאום, הוא שותק. הרל"שית שלו, איילת, עושה מאות טלפונים. גם פואד. חייבים להיות בממשלה. אי אפשר לנהל את הלשכה של פואד מתקציב חבר כנסת.

על אורית נוקד חבל לי לייגע אתכם. די באמירה, שלראשונה בקריירה שלה היא הולכת בסוגייה מרכזית בניגוד לעמדת התק"ם, בניגוד לעמדת המחוז ששם אותה בכנסת. הרי אין שום סיכוי שנוקד הייתה נבחרת בזכות הישגיה. היא נבחרה בזכות המחוז ותמיד צייתה לו. אני מעולם לא הייתי חסיד גדול של הצייתנות הזו, אבל היא הרגישה מחויבת למי ששם אותה בכיסא. לגיטימי. עד שהתברר, שיש מי שמציע כיסא גדול יותר. סגן שר. מה אתם יודעים. ביום חמישי שמעתי את נוקד ברדיו. היא הסבירה שהיא מתלבטת. כולם פתאום מתלבטים ואצל כולם, תקשיבו לזה, הבטן אומרת להישאר באופוזיציה, הראש קואליציה. עוד פעם למי שלא הבין. נוקד ובוז'י וחבריהם מתים ללכת לאופוזיציה. מתים כבר לעזוב את לשכות השרים, המכוניות, העוזרים, להיות חופשיים, אבל הראש כופה עליהם להישאר עוד קצת בשלטון. איךישראל תוכל להסתדר בלי נוקד כסגנית השר לפיתוח הנגב והגליל או משהו כזה?

אגב, בינתיים גם נוקד נעלמה.שותקת.אולי פואד בלע אותה.

אם הייתי ציר בוועידת מפלגת העבודה, הייתי שם מחר פתק לבן בקלפי (יש?). טובת המדינה, לדעתי,שהעבודה תהיה בממשלה, אבל אני פשוט לא יכול לתמוך בפוליטיקה כזו של שקרים, רמאויות וזלזול באינטליגנציה של כולנו.

אחת החולשות שלי, כמי שמסקר את המערכת הפוליטית, זה שאני לא מצליח להתאושש משקרים. באמת. אני לא עושה עליכם ספין ומזייף חולשה שהיא חוזק. אני באמת חושב שבין כל חטאי הפוליטיקאים, השקר לא ראוי למעמד בכורה, אבל אולי בגלל הפגיעה באגו, אולי בגלל דברים שאני לא מבין אותם על עצמי, אני לא מסוגל לסלוח לשקרנים ויש יותר מדי כאלו בין התומכים בכניסת העבודה לממשלה.

עיסקת שליט – המיתוסים והמציאות

18 במרץ 2009
 

חנוך דאום כתב היום ב"ידיעות אחרונות" את המשפט הבא – ממשלת ישראל צריכה להיכנע מייד לדרישות החמאס. מייד. לא, זו לא פארודיה של הכותב השנון דאום, על חשבונם של המתלהמים למיניהם. הוא באמת חושב כך. נחמיה שטרסלר כתב ב"הארץ" שהחמאס דורש מחיר הגיוני עבור שליט. הם לא מבקשים את כל 12 אלף האסירים שכלואים בישראל, כתב שטרסלר.

הנה כמה מיתוסים שכיחים בנוגע לעיסקת שליט.

מיתוס ראשון – ישראל שחררה בעבר אסירים בדומה לעסקת שליט.

לא נכון. ישראל לא התקרבה מעולם לשחרור המטורף שדורש החמאס הפעם. מבחינת הכמות, כן. מבחינת רמת המרצחים, זמן שהייה בכלא ופוטנציאל מסוכנות, מעולם לא התקרבנו לזה. הרוצח סמיר קונטאר, למשל, ריצה למעלה מעשרים שנה בכלא הישראלי ולא הייתה מחלוקת שלא יחזור לטרור. כאן מדובר ברוצחים של עשרות אנשים, רבי מחבלים, אנשים שהסיכוי שיחזרו לעסוק בטרור, כמעט ודאי. איתן הבר, לשעבר ראש הלשכה של יצחק רבין, תומך בעיסקת שליט. הנה מחשבה דמגוגית. אם החמאס היה דורש את יגאל עמיר, גם אז הבר היה תומך? הרי עמיר לא יותר מתועב ממתכנן הפיגוע במלון "פארק", שגבה 30 הרוגים. עמיר יושב בכלא כבר 14 שנה. חלק מהרוצחים, שרוצה החמאס, יושבים 5 או 6 שנים בלבד. הסיכוי, שעמיר יסכן מישהו אחרי שיחרורו (שלא תהיה טעות – אני חושב שהוא צריך למות בכלא, אבל גם הם), קטן. הסיכוי, שאיברהים חאמד או עבדאללה ברגותי יסכנו את כולנו, עצום.

מיתוס שני – תשובה שלילית לרשימת התביעות של החמאס שוברת את הברית הקדושה בין המדינה לחייליה.

לא נראה לי. הטענה היא שהמתגייסים של חורף 2009, למשל, לא ירצו לבוא, מכיוון שהם ראו שהמדינה לא מוכנה לשלם את המחיר כדי להחזיר את שליט. זו, כמובן, טענה שקשה להיות בה חד משמעי. אני חושב שאין בה ממש. ראשית, מי שמתגייס לצבא יודע שהמדינה תעשה המון כדי לשחררו, אבל לא הכל. אין ציפייה כזו ויש הבנה, גם של החיילים, שזה בדיוק תפקידם – לסכן את חייהם עבור המדינה.

שנית, מה שהמתגייסים ראו זו מדינה שיצאה מגידרה, כפי שאף מדינה בעולם המערבי לא עושה, כדי לשחרר את שליט.מדינה שמוכנה לספוג עוד קסאמים בדרום ולא להגיע להסדרה בגלל שליט. כל כלי התקשורת משועבדים רק לנושא הזה. גנרלים בהווה ובדימוס מתגייסים. הממשלה כולה מחויבת לנושא. ישראל מוכנה לשחרר מזרח ירושלמים, מה שלא הייתה מוכנה בעבר. היא מוכנה לשחרר רוצחים עם דם על הידיים, מה שלא נעשה אף פעם בהיקף כזה ובעוצמה כזאת. כולם נותנים את הדוגמא של רון ארד. נו? הייתה ירידה במוטיבציית המתגייסים אחרי טראומת רון ארד? מישהו בחברה הישראלית לא קלט את המסר שנהיה מוכנים לשלם מחירים מטורפים בשביל להחזיר אותו? גם אם המחיר לא שולם בזמן שניתן היה להחזירו, זה לא סדק את אותה ברית קדושה.

מיתוס שלישי – זה המחיר של שליט. או שעושים את העיסקה או שלא.

בעיניי, שטויות. גם החמאס יודע להתגמש. הוא רק לא יתגמש כשישראל משדרת שהיא נואשת להשיג עסקה. איזה מין מו"מ זה שהם מתחילים ב – 450, אנחנו מתחילים ב – 70 ואז בסוף אנחנו ב – 325 והם עדיין ב – 450?

מיתוס רביעי – ממשלת ישראל נכשלה, כי המבחן הוא מבחן התוצאה ובמבחן הזה גלעד שליט לא חזר.

שוב, לא נכון. זה נשמע, לכאורה, מאוד קוהרנטי וזו דרכם של פרשנים מתוחכמים להסביר למה הם כותבים בביקורתיות על החלטות כל כך רציונאליות של אולמרט, כאילו אומרים – עזוב אותנו מהפרטים. לא החזרת, נכשלת. שטויות. המבחן של ממשלת ישראל הוא שמירה על בטחון אזרחיה. זה המבחן העליון. מתחתיו קיים גם המבחן של החזרת חיילינו החטופים. בוודאי שזו מטרה חשובה, אבל היא כפופה למטרת העל. מה הטענה של אנשי "מבחן התוצאה"? שאם אפשר להצליח להחזיר חייל במבחן הפגיעה האנושה בבטחון הלאומי אז צריך לעשות את זה?

מיתוס חמישי ואחרון – נוהל פה מו"מ כושל.

מה אני חושב? לא יודע. לדעתי, גם אלו שטוענים כך, לא יודעים. דרך ניהול המו"מ לא ידועה לאף אחד, חוץ מראש הממשלה וקומץ שותפי סוד. במציאות הזאת, לנתח באופן שכלתני את הדרך בה נוהל המו"מ זו יומרנות, במקרה הטוב ושרלטנות, במקרה הרע.