ארכיון חודש: מאי 2009

למה האמריקנים מודאגים מכמה תינוקות בעופרה?

26 במאי 2009
 

התווכחתי היום במסדרון בכנסת עם ח"כ עתניאל שנלר, סביב דרישת האמריקנים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, לרבות הבנייה שמיועדת ל"גידול טבעי" או "ריבוי טבעי" וחשבתי שאולי ראוי להעלות את עמדתי לבלוג.

מי שנתקל לראשונה בנושא בטח חושב שזו דרישה מרושעת. האמריקנים מתנכלים למשפחה הקטנה בעופרה או קדומים, שבסה"כ רוצה לבנות עוד חדר או עוד קומה לילדים שנולדו. ככה גם שר הבטחון ברק מציג את זה בהתייחסויותיו התקשורתיות. הבוקר ב"מה בוער" הוא אפילו הוסיף, שהוא לא מאמין שהאמריקנים דורשים את זה, כאילו הוא לא מכיר את הראיון של מזכירת המדינה, הילארי קלינטון לאל ג'זירה בו היא דיברה בדיוק על זה. הפסקה, לרבות גידול טבעי. ברק גם יודע מצוין למה האמריקנים מציבים דרישה, לכאורה, מרושעת.

ב – 1992 עלה יצחק רבין לשלטון והודיע על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, למעט "גידול טבעי". למיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה בה הוצגה הנוסחה המנצחת הזאת. לא נבנה התנחלויות חדשות, אבל אי אפשר למנוע מהמשפחה באריאל לבנות עוד קומה. לפי נתוני המינהל האזרחי, התגוררו אז בשטחי יהודה ושומרון (לא כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים) – 100,343 תושבים יהודים, מה שאנחנו נוהגים לכנות מתנחלים.

מאז כל ממשלות ישראל – פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט – אימצו את אותה מדיניות. אין בנייה, למעט ריבוי טבעי. אלא שמהר מאוד התברר שריבוי טבעי זה עוד שכונה ועוד אחת ועוד מאחז ועוד בניינים על בניינים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב – 31.12.08 התגוררו בשטחי יהודה ושומרון – 290 אלף מתנחלים. במילים אחרות, ב – 17 שנים של הקפאת בנייה בהתנחלויות, הושלש מספר התושבים שגרים שם. בקצב כזה של "ריבוי טבעי" עוד 17 שנה יחיו שם כמעט מיליון תושבים.

הקהילה הבינלאומית הבינה כבר מזמן שדרך הכסות הזאת של "ריבוי טבעי" בונים בהתנחלויות במרץ רב. דו"ח מיטשל מ – 2001 (אותו מיטשל, שמשמש היום כשליחו של אובמה לאיזור) ממליץ על הפסקת הבנייה בהתנחלויות לרבות בנייה ל"ריבוי טבעי". כבר אז מיטשל הבין את הישראבלוף הישראלי. הוא הבין שתהליך קבלת ההחלטות, שנוגע לבנייה בהתנחלויות הוא כאוטי ובלתי אפשרי לפיקוח וניהול. התהליך הזה נבנה במיוחד כדי להתמודד עם מיטשלים למיניהם.

מבחינת הדיפלומט האמריקני, זה לא משהו שאפשר בכלל לעקוב אחריו. אתה בא לבניין חדש בהתנחלות, שנבנה עכשיו ומבקש לעצור אותו, אומרים לך "הוא אושר כבר לפני 10 שנים בתקופת ברק/רבין/פרס. עכשיו באים?". אתה בא לדבר על תוכנית בנייה שזה עתה אושרה (כי מישהו ב"שלום עכשיו" הדליף ל"הארץ" עליה), אומרים לך "זה שטויות. זה לא באמת אישור. התוכנית עוד תצטרך לעבור המון אישורים. בסה"כ ניתן איזה אישור פורמלי מטעמים בירוקרטיים (או כדי לשחרר קצת לחץ פוליטי). לא ייבנה שם כלום בשנים הקרובות", אומרים לאמריקני.

לכן, האמריקנים לא מוכנים לקנות עכשיו שוב את האיטריות הקרות האלה על "ריבוי טבעי". לא בטוח שהם יתעקשו על דרישתם ואפילו אם כן, ספק אם יצליחו לכפות אותה על ממשלת נתניהו. מה שבטוח הוא, שעצם הדרישה מראה שהממשל הזה מכיר לא רע את ישראל ועוד יותר משמעותי – ממש לא מפחד מהלובי שלה בוושינגטון.

"המקור" עולה

17 במאי 2009
 

היום אנחנו עולים לאוויר. תשע בערב. אנשים במערכת "המקור" סיפרו לי שהם לא ישנים טוב בלילה. המתח. הגבתי, כמובן, בקוליות המתבקשת. "ברצינות? לא מאמין. זו רק תוכנית טלוויזיה". מי ששואל אותי אם אני מתרגש, נתקל במבט קר רוח של עיתונאי קשוח. קטן עליי. לך תודה בהתרגשויות ליד העפר שלח הזה.

האמת היא שאני באמת לא מרגיש כל כך את ההתרגשות. מומחה גדול בהדחקת מתחים. מיומנות שרכשתי בימים שעוד פנטזתי להיות שחקן כדורסל. באופן מודע, אני באמת לא מרגיש כלום, אבל הגוף מרגיש. ענת אומרת שאני יושב איתה ושותק. מה שלא קורה הרבה. מוזר. בטח לא קשור.

טוב, אז מה בדיוק מלחיץ? זהו, שלא באמת ברור. בסך הכל, אנחנו מרגישים שיש לנו פורמט שעובד, יש סיפורים טובים, מערכת מעולה, כתבים טובים, לשלח תמיד יהיה מה להגיד, מה הלחץ? רייטינג? נו, באמת. רייטינג חשוב ומלחיץ, אבל אנחנו לא בדיוק "כוכב נולד". אם נעשה רייטינג נמוך, תמיד נוכל להגיד ש"הלו, אנחנו עיתונאים. מה שחשוב לנו זה מה הציבור צריך לראות, לא מה הוא רוצה".

הלחץ הוא, כנראה,  לא ממש רציונלי. יותר עניין של ציפיות ממך, של רצון לא לאכזב. הפרומו עלה המון כסף (המון), היום שמו אפילו מודעות בעיתונים, מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות מאמינים בנו, שמו עלינו כסף, משדרים את הפרומו שלנו בלי סוף (הנה הפספוסים במהלך הכנתו), אסור לאכזב. ואולי זה אפילו יותר בסיסי, אולי זה סתם – מה, אם לא יאהבו אותנו?

לקראת עליית התוכנית, יזם הערוץ מחקר. מחקר איכותני, קוראים לזה. ניתוח ללא הרדמה מבטא טוב יותר את מה שזה. יושבים אנשים  (קבוצות מיקוד בלשון המקצועית) ומדברים עליך מאחורי גבך. מדברים על התוכנית, על שלח, איך אנחנו נראים, מי יותר שווה (יאיר, ברור). אתה יושב מהצד השני של החלון ושומע. קצת כמו להגיע להלוויה שלך, רק שהמספידים לא ממש מחוייבים למחמאות. איתך יושבים, כדי שלא ישעמם, מנהלי ערוץ 10. הכל בסבבה כזה. לא משנה מה בדיוק שמענו ולא ברור מה זה שווה. דבר אחד זה עושה – מוריד אותך לאדמה, אם, חלילה, האגו הרים אותך כמה סנטימטרים באוויר. אה, כן. וזה הופך אותך לעוד יותר מודע, אם זה אפשרי, לכל דבר שאתה עושה מול המצלמה. תהיו בטוחים, למשל, שלא אתופף יותר לעולם עם האצבעות על השולחן כשהמצלמות דלוקות.

בקיצור, הערב בתשע. אם יש לכם פיפל מטר, יהיה נחמד אם תפתחו. יש כתבה מעולה של ישראל רוזנר. הארוכה ביותר ששידרנו אי פעם, אבל היא עוברת במהירות בגלל בן שפיצר, פצוע שלא יצא מהאתוסים הלבנבנים שמוכרים לנו, אלא מהחיים האמיתיים. חוץ מזה, נשדר כתבה צבעונית של גיא לרר על אורי גלר וסיפור שלי,שאני לא יכול לפרט לגביו כרגע.

תבלו. 

האיום הבטחוני הגדול ביותר

8 במאי 2009
 

דב וייסגלס, לשעבר מנהל מדיניות החוץ הלא רשמי של ישראל, אמר שזו ההתפתחות הכי מאיימת על בטחוננו שקרתה בשנים האחרונות. מה? הצהרת עוזרת מזכירת המדינה שישראל תתבקש לחתום על ה NPT, האמנה הבינלאומית לאי הפצת נשק גרעיני. וייסגלס הלך הכי רחוק, אבל כל מי ששמעתי בעניין הזה, מהצד הישראלי, נשמע נסער. אוי ואבוי, יהודים, שוב מקריבות מעצמות המערב את צ'כוסלובקיה.

עכשיו, בואו נצא שנייה ממנטליות הגטו ונשאל למה אנחנו כל כך נסערים מכמה מילים שאמרה איזה תת עוזרת של מזכירת המדינה. הרי אין מחלוקת שאובמה לא ינסה לפרוק את ישראל מנשקה הגרעיני. גם אם היה מפנטז על זה, אין כוח בעולם שיכפה עלינו דבר כזה. במקרה הכי גרוע, הוא יבקש מאיתנו להפסיק עם העמימות המגוחכת. הרי רק בישראל עוד חושבים שקיימת עמימות בשאלה אם לישראל נשק גרעיני. אף אחד בעולם לא רואה שום עמימות. אחרי וענונו, אבנר כהן, פליטות הפה של נתניהו, אולמרט ופרס ואינסוף הפרסומים בכל כלי תקשורת אפשרי, זו סוגיה שקופה לחלוטין.

אני מתקשה לראות מה ישראל מרוויחה משימור האתוס הדינוזאורי על עמימות. ההיגיון שהיה במדיניות הזאת פעם כבר לא מתקיים.

מה כל כך נורא בתסריט שישראל תודה בכוחה הגרעיני?

ובכן, יש כן סכנה אחת. הסכנה היא שבתקופת המעבר, בזמן בו ישראל תצא מהארון – התהודה הציבורית תיתן רוח גבית לאיראן ואולי גם למדינות ערביות אחרות, לקדם את מאמציהם הגרעיניים. אם לציונים יש, למה לנו אסור?

זה, כמובן, טיעון שמדינות ערב משמיעות כבר שנים רבות, אבל אין ספק שכותרות בכל עיתוני העולם על הודאה ישראלית בכוחה הגרעיני ייתנו לו יתר תוקף.

ההצהרה האמריקנית לא הייתה מספיק ברורה. האם זו סתם הבעת רצון כלל-אוטופי בפירוק הנשק הגרעיני או רצון לייצר משטר חדש בו המדינות הגרעיניות, שלא קיבלו "רישיון" מהקהילה הבינלאומית (ה – NPT מכירה במועדון מצומצם של מדינות עם נשק גרעיני ואוסרת על הצטרפות מדנות חדשות. למה לאלו כן ולאלו לא? ככה. כי יש מדינות חזקות יותר וחזקות פחות) מודות בקיום הנשק הגרעיני ומקבלות על עצמן מגבלות כאלה ואחרות? כי אם זה המצב אז יש גם יתרונות לכניסה למשטר האמנה. לאובמה זה בוודאי יעזור לייצר קואליציה בינלאומית נגד איראן. מבחינת ישראל, ספק אם יש לנו חלופות טובות יותר להתמודדות עם הגרעין האיראני, מאשר הישענות על הנשיא האמריקני.

חוץ מזה, לישראל יש טיעון לא רע נגד הטיעון הערבי. למה לנו מותר להחזיק בנשק גרעיני ולכם לא? א. כי אתם מאיימים פומבית בהשמדתנו ואנחנו לא מאיימים בהשמדתכם. ב. אנחנו הוכחנו בארבעים השנים האחרונות, שאנחנו מדינה אחראית, שלא משתמשת בנשק הזה.

שורה תחתונה – אני לא טוען שהמדיניות האמריקנית החדשה (אם אכן הערת עוזרת מזכירת המדינה מבשרת על מדיניות חדשה) היא התפתחות חיובית. אני לא יודע. אולי כן ואולי לא. צריך לשמוע הנמקה מפורטת של המדיניות ומשמעויותיה כדי לגבש עמדה. אני כן טוען שהתגובה הפבלובית הישראלית – אוי ואבוי, איום קיומי, כנסו למקלט – התגובה הזאת מוגזמת.

נתניהו והגולן – פרק מי יודע כמה

6 במאי 2009
 

אנשי נתניהו פתחו במתקפה מתואמת. האמת, אני לא בטוח שזה לא מקרי, אבל אחרי עשר שנים עוזי ארד, מקורבו של נתניהו והיועץ לבטחון לאומי, מסר גרסה לרון בן ישי ב- ynet (הגירסה נמסרה, למיטב הבנתי, במהלך מערכת הבחירות ורק עכשיו פורסמה). במקביל, דורי גולד, לשעבר יועצו המדיני של נתניהו ושמעון שפירא, המזכיר הצבאי של נתניהו בקדנציה הקודמת, כתבו מכתב לפוריין אפיירס.

שלושתם נדרשים לאותו מו"מ חשאי שנתניהו ניהל לפני 11 שנה עם אסד, דרך רונלד לאודר. שלושתם חוזרים על אותה גרסה – נתניהו לא הסכים לנסיגה מלאה מרמת הגולן. לכן, המו"מ התפוצץ. הסיפור של בן ישי כולל עוד פרטים חדשים ומעניינים על המו"מ ההוא, אולי מכיוון שהוא נסמך גם על גרסתו של ארד, שהיה מהבודדים שהיו מעורבים במו"מ. השורה התחתונה זהה – בניגוד לכל הפרסומים, נתניהו לא הסכים לנסיגה מלאה מהגולן.

כתבתי כבר כמה פעמים על המו"מ ההוא (נתניהו כן ויתר על רמה"ג, ברק כן קיבל רגליים קרות ; נתניהו והגולן). שתי הערות על הגרסאות של גולד-שפירא-ארד.

1. אני ממש מתקשה לקבל את הקביעות של שלושת האישים. גולד, למיטב ידיעתי, בכלל לא היה בלופ בזמן הרלוונטי. הוא כבר היה שגריר ישראל באו"ם. הרבה יותר חשוב – שלושתם לא מתעמתים עם מה שאנשי קלינטון כתבו בספרי הזיכרונות שלהם. דניס רוס ומרטין אינדיק כתבו שלאודר, המתווך של נתניהו (האמת שמעולם לא פורסם זה שלאודר עמד בראש צוות המו"מ הקטן, אבל אמריקני ממוצא יהודי אחר עשה את המו"מ בפועל), גילה לנשיא קלינטון את הטיוטה האמיתית שסוכמה בין אסד לנתניהו. הם גם פרסמו את הטיוטה ובה נאמר מפורשות "ישראל תיסוג לקו שיתבסס על קווי 67". אותה טיוטה נמצאת גם במשרד ראש הממשלה בירושלים ופורסמה בעבר אחרי שאנשי ברק הדליפו אותה לתקשורת במטרה להכשיר את הוויתורים הצפויים של ראש הממשלה דאז ברק. הטיוטה של ההסכם בין נתניהו לאסד שפורסמה גם תואמת את התיאור שנתן המתורגמן של צוות המו"מ לאנשי ברק, כשזה נכנס לתפקידו. בגיליון של הפוריין אפיירס יש גם תגובה של אינדיק (יחד עם ריצ'ארד האס, עוד בכיר לשעבר במחלקת המדינה האמריקנית). בעיניי ואני מקווה שאני לא נעול בקונספציה – התגובה שלו מפריכה די בקלות את גירסתם של גולד ושפירא.

2. אבל זה לא מה שמעניין. מה שמעניין הוא שלארד יש פתאום עניין להביא את גרסתו לציבור. מה שמעניין זה ששפירא וגולד כותבים פתאום מכתב לפוריין אפיירס. גם שפירא וגם גולד לא עובדים היום עם נתניהו. הם גם לא היו מעורבים, למיטב ידיעתי, במו"מ. למה דחוף להם לכתוב מכתב לפוריין אפיירס? יכול להיות שמישהו ביקש מהם לכתוב? הרי הנכונות של נתניהו לסגת מכל רמת הגולן פורסמה לא פעם. ארד, גולד ושפירא מעולם לא נזעקו.

עכשיו, לתיאוריה שלי.

אני חושב שנתניהו רוצה להגיע לפריצת דרך עם סוריה. הוא ינהל את זה בחשאיות מקסימלית ולא יגיד מילה בפומבי (או אפילו יכחיש) בשלב הראשון לפחות. בערוץ הפלשתיני הוא יודע שאי אפשר להשיג הרבה, ויתורים שם הרבה יותר קשים לו.

סוריה, מבחינתו, היא עיסקת חבילה מושלמת. פוליטית, היא תמצב אותו במרכז המפה הפוליטית ועשויה להפוך אותו לחסיד השמאל. יהיו לו, כמובן, קשיים משמעותיים בימין, במפלגתו ובדעת הקהל, אבל מה בונה מנהיגות יותר מהקשיים הללו? זה יהפוך את אובמה לבעל ברית אולטימטיבי שלו וכאמור, את המחיר הוא כבר הראה בעבר שהוא מוכן לשלם. יתרה מזאת, נתניהו כידוע מאוד מוטרד מהאיום האיראני. הסכם עם סוריה אמור לעזור בהקשר הזה.

אם זה מה שנתניהו רוצה, כמו שאני חושב, אז ברור למה דחוף לו להכחיש את ויתורי העבר שלו. הוא רוצה מו"מ חשאי עם הסורים (ויתניע אותו בפגישתו עם אובמה?), אבל רוצה להתחיל אותו בלי שהוא נעול בוויתורי העבר.

מצד שני, יכול להיות שהכל מקרי, שארד תפס שיחה על הדרך עם בן ישי ושגולד ושפירא סתם החליטו להתחנף לביבי. יכול להיות שיש לי תיאוריה ואני מתאים את המציאות אליה. 

2 הערות על התפטרות איתן כבל

5 במאי 2009
 

1. איתן כבל, ושלי יחימוביץ' תמכו במועמדותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ביוני 2007. אופיר פינס התמודד, נפל בסיבוב הראשון ותמך בברק בסיבוב השני של הקרב. אחרי ניצחונו של ברק הוא התגאה, שהוא הביא לו את הדחיפה הקלה, שבגלללה ברק ניצח. שלושתם ידעו בדיוק כבר אז מיהו ברק, לטוב ולרע. מבחינתם, רע מאוד. שום דבר שקורה עכשיו לא בא להם בהפתעה. אז איך זה קרה? מה הביא אנשים אינטליגנטיים ומחושבים לתמוך במישהו שהם ידעו שעשוי להביא לחורבן המפלגה (לשיטתם), עימות קשה איתם ומכה לקריירה הפוליטית שלהם?

בצורה פשטנית, זה היה עימות בין האמת הפנימית של כל אחד מהם, לניתוח הפוליטי הקר. האמת הפנימית אמרה להם לא לתמוך בברק. כאמור, הם הכירו אותו מצוין כבר אז ולא היו להם אשליות לגביו. הניתוח הפוליטי הקר שלהם אמר – עמי איילון לא פחות גרוע, או כמו שאחד מהם הגדיר לי את זה אז "אני מעדיף את החרא שאני מכיר על החרא שאני לא מכיר". נכון, הייתה להם אופציה של לשבת על הגדר ולא לתמוך באיש, אבל באופיים הם רואים את זה כאופציה לא קבילה. איזה מין איש פוליטי יושב על הגדר בהכרעות כאלה? יתרה מזאת, כשאתה יושב על הגדר אתה מסתכן פחות, אבל גם הסיכוי להרוויח קטן. אם ברק ייבחר, לא תקבל כלום והוא יזכור היטב שלא תמכת. ההנחה של שלושתם הייתה שברק ינצח. במקרה כזה, הם הניחו, עדיף שיכיר לנו טובה.

עכשיו לשאלה המעניינת, שחורגת מהדילמות קורעות הלב של השלישייה הזו. יש איזה לקח שאפשר להפיק מהפרשה?  אם נמשיך בקו הפשטני, הקצת הוליוודי, אז קל מאוד להגיע למסקנה – בפעם הבאה לכו עם האמת הפנימית שלכם. עזבו אותכם מניתוחים פוליטיים קרים. בתיאוריה, זה נחמד. במציאות, אם אנשים פוליטיים יילכו כל הזמן עם האמת הפנימית שלהם, הם ייפלטו אחרי יומיים מהפוליטיקה. אם שרי הליכוד היו הולכים בעבר עם האמת הפנימית שלהם לגבי נתניהו, הם לא היו שרים היום. אם בוז'י הרצוג, שתמך בברק, היה הולך עם האמת הפנימית שלו לגבי ברק, הוא לא היה שר היום. אם רוני בר און היה הולך, בשלבים מסוימים של הקריירה שלו, עם האמת הפנימית שלו לגבי אולמרט, הוא לא היה שר אוצר.

אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתה לי שיחה עם ציפי לבני. כולם דיברו אז על הרצון של ראש הממשלה אולמרט להיפטר משר הבטחון פרץ. שאלתי את לבני – מה תהיה עמדתה, אם אולמרט יציע לפרץ את תיק החוץ ויציע לה כפיצוי את תיק האוצר. היא אמרה שלא תלך לאוצר. הלקח שאני לוקחת ממה שקרה לעמיר פרץ עם תיק הביטחון, היא אמרה, הוא שלא צריך לקחת תיק שאתה לגמרי לא מבין בו ולא מעוניין בו. אני לא מבינה במשרד האוצר וזה גם פחות מעניין אותי. לימים היא בטח קצת התחרטה על פרץ הכנות הזה. במערכת הבחירות הזכרתי את האמירה הזאת שלה כשעל הפרק הייתה השאלה – מי יידע להתמודד טוב יותר עם המשבר הכלכלי – ביבי או ציפי.

הסיפור הקטן הזה מקפל את נוסחת האיזון שלי. כשהאמת הפנימית ממש צועקת, כשאתה ממש ממש לא מאמין במישהו או במשהו, לך איתה. כל עוד מדובר בחריקות, היסוסים, גימגומים, אפשר ללכת עם החישוב הפוליטי הקר. כשאתה מגיע למצב שאתה לא יכול לשכנע בעד מועמד/עמדה/החלטה, אל תעשה את זה. שלא תרגיש כמו שמרגישים היום שלישיית כבל-יחימוביץ'-פינס.

2. איתן כבל היה פעם עוזרו של שר השיכון, בנימין בן אליעזר. הוא גם היה חבר קרוב של שלום שמחון. היום, שמחון ופואד הם שני המנועים העיקריים מאחורי הדחתו של כבל מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. הרקע – כשאהוד ברק הביא את השריונים של השניים הללו ברשימת העבודה לבחירות 2009, כבל עשה בעיות. ברק רצה ששמחון יקבל את המקום העשירי (שמחון לא מוכן להתמודד ברשימה הארצית. הוא מתמודד על המקום של מחוז המושבים. "מתמודד", זו מילה חזקה מדי, כי אין לו שום תחרות. הקפצת המקום של מחוז המושבים היא, לפיכך, שריון עקיף לשמחון). כבל התנגד ושמחון הוצב במקום ה – 12. לא היה חסר הרבה שלא ייכנס לכנסת. שמחון לא שוכח. הוא גם זוכר איך נאלץ לקטוע ביקור בסין באופן מביך (אחרי כמה ימים של טיול ופגישות בראש פמלייה הבריז השר שמחון מהאירוע שלשמו נסע…) כשברק הודיע לו שכבל עושה בעיות. גם לפואד יש זיכרון ארוך. הוא רצה להיות משוריין יותר גבוה, אבל, שוב, כבל בלם את הניסיון. ועכשיו לשאלה – למה כבל עשה צרות לחבריו- עמיתיו הפוליטיים? שאלה קשה. פואד ושמחון יגידו לכם, מן הסתם, כי הסיבה נעוצה בתחרות פוליטית. כבל משוריין במקום השביעי ולא רצה להעניק מקדמה גדולה מדי לשניים מיריביו הפוליטיים. יכול להיות שגם בהסבר הזה יש משהו, אבל אני נוטה הרבה יותר להאמין שכבל הבין שציבורית זה ייראה זוועה. מפלגת העבודה מתמוטטת בסקרים ומקורבי ברק, במקום להתעסק בבחירות הקרובות, רצים מהר לקבל שיריונים. הוא גם הבין שהוא היחיד שיכול איכשהו לבלום את זה. בסופו של דבר, כבל גם אכל את הדגים הבאושים – הוא זה שבמו ידיו העביר את השיריונים בהצבעה גלויה ומגוחכת (אף אחד לא ממש ספר את הידיים) של ועידת מפלגת העבודה – וגם גורש מהעיר. גם הסתכסך עם שמחון ופואד וגם השיריונים עברו.

בעיניי, כבל נפל קורבן לאופיו. הוא אוהב לקבל החלטות, לעמוד במרכז העניינים, להיות חשוב. כולנו אוהבים, אבל זה היה בדיוק סוג המקרים בהם פוליטיקאי צריך להיות חכם מספיק כדי להבין שדווקא עליו לצמצם את תפקידו. במקום לסגור הכל בפשרה מפאיניקית בינו לבין ברק הוא היה צריך להגיד לברק – אתה רוצה לשריין אותם במקומות גבוהים? אין בעיה. אתה היו"ר, אני רק המזכ"ל. תביא את זה להחלטת הועידה, אבל אנחנו חייבים להצביע באופן חשאי כמו על כל נושא פרסונלי. זו החוקה. אלו כללי המשחק. במקרה כזה, כבל היה יוצא נקי ויש סיכוי שזה גם לא היה עובר.