ארכיון חודש: יוני 2009

תחקיר בנק הפועלים נגד "הארץ"

28 ביוני 2009
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

מאבקים בין גופים כלכליים לכלי תקשורת הם לא דבר נדיר, אבל כנראה שלא היה תקדים בישראל למלחמה, אין מילה אחרת, שמתנהלת בחודשים האחרונים בין בנק הפועלים לעיתון הארץ.

בכיר ב"הארץ" אמר לנו: בנק הפועלים מנסה לסגור את העיתון, מכיוון שאנחנו היחידים שהעזנו למתוח ביקורת קשה עליו. כל שאר העיתונים מפחדים בגלל סיבות כלכליות.

מתוך דבריו של עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ:

"את הפרסום אצלנו הוא הפסיק בגלל שכתבנו עליו בצורה ביקורתית. כן אמרו לנו: "בגלל האופן
שאתם כותבים על דברים מסוימים, אנחנו לא נפרסם". זה אמרו לנו".

בנק הפועלים הוא אחד המפרסמים הגדולים בארץ. בחודשים האחרונים חדל הבנק לפרסם כמעט לחלוטין ב"הארץ". בין אמצע אפריל לסוף מאי עמד שווי הפרסום של הבנק ב"הארץ" על 20 אלף דולר בלבד. עיתונים קטנים יותר כמו "גלובס" ו"כלכליסט" קיבלו תקציבים גדולים יותר, שלא לדבר על "מעריב" ו"ידיעות" שקיבלו הרבה הרבה יותר כסף, גם אחרי שמשקללים את העובדה שיש להם קהל קוראים גדול יותר משל "הארץ".

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – גלובס

$30,419

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – ידיעות אחרונות

$209,176

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – כלכליסט

$58,528

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – מעריב

$132,880

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – הארץ

$19,812

מתוך שיחה עם ירון לונדון:

"אבל "הארץ" שזה עיתון לוחמני יותר, נושכני, ויסגרו אותו, יגרמו לזה שמר שוקן יאמר: "אני לא יכול להקריב את כל הרכוש של משפחתי כדי להחזיק את העיתון הזה בשיניים", אז לא יהיה לך עיתון לאנשים חושבים. עם כל הכבוד, זה באמת עיתון… גם לאנשים חושבים, נאמר ככה. והחברה הישראלית כולה תצא נפסדת. הפוליטיקה הישראלית, הדיון הציבורי, הזירה הציבורית, כל זה יהיה נפסד".

מתוך שיחה עם עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"לדעתי החרם הזה לא לגיטימי ברמה עקרונית, למרות שברמה מעשית אני יכול להבין איך גורם
כלכלי מתרעם עד כדי הפסקת מודעות בגורם תקשורתי. אני בבנק הפועלים ישבתי עד סוף 2008, במשך שש שנים, והסיקור של "דה מרקר" אפילו רגע אחד לא היה הוגן כלפי בנק הפועלים. הדיווח הזה הוא מגמתי, מעוות, בלתי מדויק ומרושע.

בנק הפועלים מסרב לדבר על חרם המודעות שלו בפומבי, ובאופן רשמי הוא אפילו מכחיש אותו, אבל לא לייחוס אומר לנו בכיר בבנק: "כן, לא השתגענו על פרסום ב"דה מרקר" בגלל הדרך בה סוקרנו".

המלחמה בין העיתון לבנק לא הסתכמה בחרם מודעות. הארץ חייב לבנק הפועלים 80 מיליון שקלים. בשלב מסוים, ביקש הבנק מהעיתון להחזיר לו מייד 20 מיליון שקל.

מתוך שיחה עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ:

"אם ביום מסוים פרסמנו כתבה בבוקר, ובערב של אותו יום קיבלנו מכתב מהבנק, תביאו עשרה
מיליון שקל, בסדר, אז גם זה קרה".

עד היום לא מוכר תקדים, בו בנק נקט בצעד כזה כלפי כלי תקשורת, בגלל סיקור לא נוח. מבחינת "הארץ" דרישת הבנק העמידה אותו כמעט בפני סכנה קיומית. קשה מאוד לגייס 20 מיליון שקלים בשוק האשראי הבעייתי כיום. בסופו של דבר נאלץ שוקן למכור את אחזקותיו באתר האינטרנט "וואלה".

מתוך שיחה עם עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"אם הם לקחו הלוואה והם לא עומדים בהתניות שלה או לא מחזירים אותה כראוי, אז על פי תורתם
צריך לקחת להם את החברה".

מעניין במיוחד להקשיב לדברים של האיש הזה. עידו דיסנצ'יק היה עורך "מעריב" בשעה שתשלובת כלל הגדולה הטילה חרם מודעות על העיתון בדרישה שיפוטר כתב העיתון דאז, יואב יצחק. "מעריב" נאלץ להיכנע ופיטר את יצחק.

בחזרה לעידו דיסנצ'יק:

"אני עמדתי בחרם הזה במשך יותר משנה. "מעריב" ניזוק בצורה קשה מאוד מהחרם הזה, גם לא
הרווחתי הרבה מהדבר הזה".

מתוך שיחה עם ירון לונדון:

"אינני בטוח שלא תהיה זו חרב פיפיות. בסופו של דבר אנשים כמוך וכמוני, יעוררו את דעת הקהל
ויפנו את תשומת ליבה לסכנה האיומה שעיתון יכול להיסגר כי מנהלים של אורגן כלכלי מהססים,
פוחדים, מפני הביקורת המוטחת בהם. הם ישלמו על כך בסופו של דבר".

הלחץ על "הארץ", לטענת העיתון, הגיע מכיוון נוסף. בן דודו של יו"ר בנק הפועלים הוא נוחי דנקנר, אחד האנשים החזקים במשק ובעל השליטה בקונצרן איי די בי. ב"הארץ" אומרים, נוחי החליט לעזור לדני, וצמצם אצלנו את כמות המודעות.

הנה מה שאומר על כך עמוס שוקן, מו"ל "הארץ":

"יש אפשרות שזה קשרי משפחה. צריך לזכור, נוחי הוא בעצם היה איש מרכזי בבנק הפועלים לא
מעט שנים".

מתוך שיחה עם דידי לחמן מסר, לשעבר המשנה ליועמ"ש:

"אני חושבת שמפרסם צריך לעשות את עבודתו, דהיינו לפרסם את מוצריו. הוא לא יכול, בשום פנים ואופן להשתמש בכוחו הכלכלי כדי להשפיע על הסיקור העיתונאי, רק אני לא תמימה, ואני חושבת שזה קיים, זה בעייתי, ונראה לי שאנחנו צריכים כחברה להתמודד ולעמוד ולזעוק נגד התופעה הזאת".

בצד של בנק הפועלים הדברים נשמעים אחרת לגמרי. מספיק להקריא את תגובתו הרשמית והלא צמחונית של הבנק:

"מזה זמן רב ברור לכל, כי עיתון "הארץ" יצא למסע צלב נגד הבנק וראשיו. מסע צלב זה נוהל תוך
הפרות בוטות של כללי האתיקה העיתונאית. קיים חשש ממשי, שמר שוקן אינו נרתע מניגוד העניינים בו עיתון "הארץ" שרוי כחייב של הבנק מחד גיסא, וכמי שמנצל לשירות עצמו את הכוח האדיר שבא על עיתון מאידך גיסא. נראה שמר שוקן הוא זה שמנסה להפעיל לחץ על הבנקלצרכיו הפרטיים שלו, תוך ניצול מעמדו כבעל עיתון".

ההפרות הבוטות של כללי האתיקה, כפי שנמסר בתגובת הבנק, מתייחסות לברית הלא הגונה שנוצרה, לטענת בכיר בבנק, בין העיתון לנגיד בנק ישראל. בבנק אומרים ש"הארץ", סטנלי פישר ורוני חזקיהו פעלו ביחד בעצם כדי להדיח את דני דנקנר מתפקידו, תוך שימוש ביועץ משותף של כל הגופים הללו, שהדליף חומרים כנגד הבנק לעיתון.

בצעד יוצא דופן גם יצא יו"ר בנק הפועלים בהתקפה פומבית נגד העיתון.

מתוך דבריו של דני דנקנר בכנס שוק ההון של גלובס, מאי 209, באדיבות גלובס TV:

"כלי תקשורת מאות מסוים, שפעם העיד על עצמו שהוא מיועד לאנשים חושבים, המשיך כדרכו
לחשוב במקום הקורא וגם במקום הממשל. לשיטתו, או שנלך בדרכו או שנלך לעזאזל".

המלחמה בין "הארץ" לבנק הפועלים, ככל שהיא מעניינת, גדולה בהרבה מגורלו של עיתון אחד או יו"ר בנק אחד. היא מחדדת את השאלה – האם כלי התקשורת בישראל, שרובם חלשים כלכלית ונלחמים על קיומם, יכולים בכלל להרשות לעצמם למתוח ביקורת על ענקים פיננסיים כמו בנק הפועלים?

 מתוך דבריו של עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"יכול להיות שהחיים השתנו והתלות של גופי התקשורת בגופים כלכליים הלכה והעמיקה".

מתוך שיחה עם דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים:

"התופעה המאוד מדאיגה שעיתונאים לא מתקרבים לנושאים, במיוחד כלכליים, שקרובים לעניינים
של הבעלים של העיתון או המו"ל של העיתון, היא תופעה מאוד מדאיגה".

הנה מה שאומרת על כך דידי לחמן מסר, לשעבר המשנה ליועמ"ש:

"והשאלה עד כמה הצופה מבין שהאם מה שהוא קורא מעיתון הוא אחר, כי לבעלים יש אינטרס
כלכלי כזה או אחר, ומה הוא לא קורא בעיתון, ולמה הוא לא קורא על זה בעיתון? את זה לא נוכל
לפתור".

בכיר ה"הארץ" אומר: איך עיתון למשל, כמו "מעריב", יכול למתוח ביקורת על בנק שמנשים אותו בהנשמה מלאכותית, למרות שאין לו זכות קיום כלכלית? הבכיר מכוון להלוואה של 50 מיליון שקלים שנתן הבנק לפני מספר חודשים לעיתון שנלחם על חייו.

הנה מה שמספר לנו על כך יהודה שרוני, פרשן כלכלי במעריב:

"הבנק, אליי? ממש לא. הבנק אליי לא פנה. הסיקור לשנו היה הכי נקי, והכי פחות מושפע מלחצים או מאינטרסים".

מתוך שיחה שקיים מיקי רוזנטל עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ":

בבנק נאמר לי שאתם לא עמדתם בתנאי ההלוואה.

זה נכון, זה גם לא רלוונטי, כי אם אתה תיקח את הדוחות הציבוריים שמפרסמת "מעריב", של בכל
דוח כתוב: "החברה לא עומדת בהסכמות שלה עם המערכת הבנקאית". ולא רק זה, אלא שבתאריך מסוים הם (הפועלים) אמרו: "O.K, גם אנחנו נוסיף ל"מעריב" הלוואה של 50 מיליון שקל.

מתוך דבריו של עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"לפי דעתי ההבדל בין "מעריב" לבין "הארץ" זה שאדון נמרודי הלך הביתה והביא עוד 40 מיליון שקל והשקיע בעניין הזה, וגם הביא עוד כמה בטחונות לטובת הכספים שהוא קיבל. אני בטוח שאם מר שוקן היה טורח ללכת הביתה ולהביא 40 מיליון שקל או להביא בטחונות חדשים, לא הייתה שום בעיה עם לקבל כסף מבנק הפועלים".

בשלב מסוים של המלחמה בין העיתון לבנק התארגנה פגישת פיוס. המפייס, כמעט כרגיל, הוא עורך הדין רמי כספי, עורך הדין של הבנק.

בחזרה לראיון עם לעמוס שוקן:

רם כספי בעצם ניסה לפתור את הדבר הזה, ולא היה מקובל עליו שחרם מודעות, או איזה צעד
פיננסי הוא דרך הנכונה.

האם הוא אמר לך: מה אתה מצפה כשאתם כותבים ככה על דני דנקנר?

כן, הוא אמר לי את זה.

אי אפשר כמובן לכפות על בנק הפועלים לפרסם במקום מסוים גם אם זה חשוב לחופש העיתונות. שוק חופשי. מצד שני, המפקח על הבנקים שלח לפני מספר שבועות את חוקריו בדחיפות לקחת מהבנק את כל החומר שקשור להלוואותיו ל"מעריב" מצד אחד ו"הארץ" מצד שני. כנראה שגם שם רוצים לבדוק אם לא התערבבו להם, בנקאות ונקמנות.

כתבתו של רביב דרוקר

צלם: אמיר צעירי

מקליט: אלי סבא

עורך: אלון רייף

תחקיר: יעל הורביץ

גרפיקה: גיא לוין

תגובות

תגובת בנק הפועלים:

בנק הפועלים לא ניסה מעולם להפעיל לחץ על "הארץ" באמצעות הפסקת פרסום בעיתון. בנוסף, מר שוקן שכח לציין כהרגלו שבנק הפועלים קונה מאות מינויים של "הארץ/דה מרקר" מדי יום בעבור עובדיו ומנהליו.

החלטות בנק הפועלים בנוגע לאשראי מתקבלות על ידי הגורמים המקצועיים מתוך שיקולים בנקאיים ועסקיים בלבד.

תגובת עו"ד רם כספי:

הפגישה ביני לבין מר שוקן התקיימה לפני שלושה חודשים ובה דובר על ההסדרים הפיננסיים של הבנק. לא דובר כלל על חרם המודעות.

תגובת מעריב:

קבוצת "מעריב" הגיע להסדר חוב עם בנק הפועלים שמשקף את כל דרישות הבנק מ"מעריב" ומבעלי השליטה בעיתון לאחר שעמדו בכל הדרישות ובכלל זה הזרמת הון משמעותית על ידי הבעלים ל"מעריב".

תגובת IDB:

לא היה ולא נברא! עמוס שוקן יודע היטב שאין שום חרם מודעות של חברה כלשהי מקבוצת IDB על עיתונו.

החוב של נתניהו לבר אילן

10 ביוני 2009
 

אז למה נתניהו נושא את נאומו בבר אילן?

מאוד מובן למה הוא לא מדבר בכנסת. ראש הממשלה רוצה את התפאורה החגיגית ונטולת קריאות הביניים של האוניברסיטה. אבל למה דווקא בר אילן? מן הסתם, נתניהו רוצה ללטף את הקהל הביתי שלו.

לי יש סיפור על היחסים בין נתניהו לאוניברסיטת בר אילן. זה סיפור עיתונאי בו פישלתי, לתחושתי, לא מעט.

לפני כמעט ארבע שנים, עמנואל רוזן ואני פרסמנו תחקיר. לפי התחקיר, מכון מחקר שפועל בתוך האוניברסיטה ערך עשרות סקרים עבור הפוליטיקאי נתניהו מבלי לקבל תמורה. בראש המכון עמד מקורב של נתניהו, פרופסור יעקב כץ. המקורב היה גם הסוקר של ביבי, אבל תפקידו המרכזי בחיים היה יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. בתחקיר הצגנו שני סימני שאלה סביב התשלום של נתניהו לאוניברסיטה וכפל התפקידים של פרופסור כץ.

בעקבות התחקיר, נפתחה חקירה בנציבות שירות מדינה. החקירה כבר תירגמה חלק מסימני השאלה לסימני קריאה. החומר הועבר למשטרת ישראל, שפתחה בחקירה. נתניהו זומן, נחקר והמשטרה החליטה לסגור את התיק כנגדו. התיק כנגד פרופסור כץ נשאר פתוח. למיטב ידיעתי, הוא נשאר ללא החלטה עד היום. זה אחד הדברים שאני מצטער עליהם. פרופסור כץ, על פי כל האנשים שדיברתי איתם, הוא איש יקר וטוב. הוא נפגע קשות מהתחקיר. איבד את תפקידו, נאלץ לעמוד תחת חקירת משטרה והורחק מסביבת נתניהו. לביבי, לעומת זאת, מטרת התחקיר, לא קרה דבר.

איך זה קרה?

במהלך הכנת התחקיר דיברתי עם כמה ממקורבי נתניהו (למשל, גיל סמסונוב). שאלתי אותם בנושא. הם לא תרמו לי כמעט מידע, אבל הלכו לבוס וכינסו ישיבה סודית. הישיבה עסקה בשאלה – איך מנקים את הלכלוך. נתניהו החליט לרשום צ'ק על סך 50 אלף שקלים וכך לטעון שלא קיבל שום טובת הנאה. פשוט שכחתי לשלם. נזכרתי, ביוזמתי, עוד לפני שפניתם אליי ושילמתי.

לא ידעתי בזמן אמת על ההתרחשות הזאת. מה שעוד לא ידעתי זה שדובר אוניברסיטת בר אילן, שמואל אלגרבלי, מורח אותי. מורח זו מילה עדינה. הכרתי אותו עד אז כדובר אמין. הוא טען בתוקף שמדובר בשניים, אולי שלושה סקרים, שנתניהו שילם, בדיוק כמו כל פוליטיקאי אחר. הוא הגן על האוניברסיטה, אבל עוד יותר הגן על נתניהו. תגובתו מיתנה, כמובן, את טון התחקיר שלנו. בחקירה התברר שנתניהו קיים עשרות סקרים (נדמה לי שהמספר המדויק הוא 32) ושהוא לא שילם דבר, עד שבועות ספורים לפני פרסום התחקיר (שעה שבטמטומי שאלתי את המקורבים, זמן יותר מדי ארוך לפני הפרסום).

ביום ראשון נתניהו יעשה כבוד גדול לאוניברסיטת בר אילן. לא יודע אם התכוון לזה, אבל תהיה בכך גם אמירת תודה קטנה על כך שהאוניברסיטה חילצה אותו פעם מסיפור בעייתי מאוד.

כמה הערות על פרשת הירשזון

9 ביוני 2009
 

אין ספק שמדובר בניצחון גדול לפרקליטות ולמשטרה. חקירה יעילה, מהירה יחסית וחדה. בור השחיתות נוקה. אנשים הלכו לכלא. כסף יחזור לקופה הציבורית והושגה הרשעה של איש הציבור הבכיר ביותר אי פעם. אני חושב שהודעת השמחה של לדור ומזוז הייתה מיותרת. ברור שהם שמחים, אבל הם צריכים לתת לנו להמשיך לחשוב שזה לא עובד ככה, שהם לא צד לעניין אלא מעליו. זה בקטנות. עכשיו כמה הערות:

1. כבר נגעתי בזה קצת בעבר, אבל מה שהכי מפריע לי בפרשה הזו זה שבורות השחיתות המרכזיים שהתגלו בפרשה לא נוקו. קופת חולים לאומית. קרנות דש אייפקס, מצעד החיים, העלמות המס. בכל הנושאים, למיטב ידיעתי, לא הגיעו לתחתית הבור. בנושא של המיסים, הפרקליטות החליטה באופן מודע לעזוב את זה. רשות המיסים כעסה, אבל הפרקליטות הסבירה – שתודה, אבל לא תודה. תודה על עבודתכם הטובה, אבל אין צורך. יש לנו מספיק נגדו. בנושא אחד יש, עדיין, תיק תלוי ועומד. מדובר בעסקה מוזרה שעשתה הסתדרות העובדים הלאומית במלון בים המלח. שם מדובר בכסף גדול. עדיין אין החלטה בתיק. בנושא של מצעד החיים אין לי מושג לאן נעלמו החשדות. הלוואי והפריכו אותם. בנושאים של קופת חולים לאומית והקרנות של ההסתדרות נשארו סימני שאלה מאוד גדולים ושם מדובר בכסף הגדול באמת. עשרות ומאות מיליונים, לא ה"זוטות", שלקח הירשזון. המסר שיוצא מפרשה כזאת הוא אומנם הרתעתי, אבל קצת בעייתי – נכה בך, איש הציבור הגונב, בכל חומרת הדין, אבל רק אם תהיה מטומטם מספיק לקבל מעטפות ובהן כסף מזומן. אם תהיה טיפה יותר מתוחכם, תקים רשת של קרנות, תעביר מניות, תכנס דירקטוריונים חצי פיקטיביים עם פרוטוקולים לא קיימים ותגבה דמי ניהול אסטרונומיים, אז לא יקרה לך כלום.

2. עובדת ההסתדרות לשעבר, מעיין אגם, לקחה לעצמה הרבה קרדיט בימים האחרונים כ"חושפת הפרשה". למיטב ידיעתי, הקרדיט הזה מוגזם. אין לי בעיה עם גברת אגם ולא אכפת לי שייתנו לה צל"שים, אבל הסיפור התחיל באמת מהקרע בין הירשזון למנכ"ל יצחק רוסו. זה מה שהביא את רוסו לדחוף את סיפור המעילה בניל"י, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים" ואכן כולם מתו, או יותר נכון נכנסו לבית הסוהר. רוסו הזמין דו"ח רואה חשבון למעילה בניל"י, הפליל את הגזבר עובדיה כהן, הלך איתו להירשזון שביקש שיעזוב את זה ומאוחר יותר, כשהסכסוך בין השניים התלהט, העביר את החומר למבקר המדינה. גברת אגם עזרה, ניסתה ובהחלט תרמה, אבל החומר המפליל לא היה תחת ידיה.

3. הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד לזכות הירשזון זה שלפחות הוא לא פתח בקמפיין – שתו לי, אכלו לי. הוא לא תקף את מערכות אכיפת החוק ולא התבכיין. ספק אם זה נתן לו משהו בזירה המשפטית, אבל בזירה הציבורית זה עזר לו לחמוק, רוב הזמן, מלעמוד במרכז הרדאר הציבורי. גם משהו.

תביעת לשון הרע של נתניהו

8 ביוני 2009
 

קיבלתי מייל מגולש שהתרעם על כך שלא התייחסתי בבלוג למחיקת תביעת הדיבה נגדי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האמת, צודק. שכחתי.

נתניהו תבע אותי על הפרסומים שלי בגין נסיעותיו ללונדון. התביעה הייתה על 2 מיליון שקלים והיא יוחצ"נה באגרסיביות. אני פרסמתי ביום חמישי בערב. ביום שני בבוקר, אופיר אקוניס, דוברו באותה תקופה של נתניהו, עלה לגלי צה"ל והקריא במשך דקות ארוכות את כתב התביעה. בלעדי לגל"צ.

לפני כמה שבועות, נתניהו משך את תביעתו. למה? הוא לא נימק. מתי בדיוק? אני לא יודע. נתניהו באופן יוצא דופן תבע את ערוץ 10, אבל לא תבע אותי אישית. למה? לא יודע. אני יכול לשער שבמצב בו אני לא צד לתביעה, לא צריך אותי כצד לפשרה או סגירת התביעה. אולי. לכן, בכלל לא ידעתי שנתניהו מחק את התביעה. שמעתי שמועה כזאת וראיתי ידיעה ב"מעריב". לשכת נתניהו אמרה בתגובה ל"מעריב" שהם שוקלים את צעדיהם. זה היה לא מדויק, בלשון המעטה. כמה שבועות לפני כן התביעה נמחקה.

כך או כך, אני לא מכיר איש אחד שחשב שנתניהו ינהל את המשפט נגדי. מה הוא צריך שייכנסו להוצאות הכביסה שלו? לדפוס הנסיעות שלו לחו"ל? לשאלת המימון? הדבר האחרון שהוא צריך זה ששרה נתניהו תיקרא לדוכן העדים ואחרי זה ראש הממשלה ייחקר על הדברים הללו. השאלה הגדולה היא למה בכלל הוא תבע.

גם לשאלה הזאת אין לי תשובה חלוטה (אולי בגלל זה לא בער לי לכתוב פוסט. אני לא ממש יודע לספק תשובות). מקורבי נתניהו אמרו לי שמר נתניהו לא רצה להגיש את התביעה, אבל רעייתו הייתה נחושה לעשות כן. שרה הייתה שותפה להתייעצויות לפני הגשת התביעה. לפי המקורבים, אחד הלקחים שהיא הפיקה מהקדנציה הראשונה זה לא לתת להכפשות נגד בני הזוג לעבור ללא הליך משפטי. היא יישמה את זה בהצלחה מול "מעריב" ורצתה ליישם את זה גם במקרה הזה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני שמח על מחיקת התביעה. נכון, זה היה יכול להיות משפט מאוד עסיסי, אבל אני שונא את ההתנצחות המשפטית ואין לי שום עניין בחיכוכים לא נחוצים עם לשכת נתניהו. יש לי מספיק חיכוכים, שקשורים להווה. לא צריך את השקים של העבר. 

דודו טופז וצו איסור הפרסום

2 ביוני 2009
 

האם כלי התקשורת המרכזיים היו מפרסמים תמונה של אריאל שרון במצבו כיום? האם היינו מפרסמים ידיעה על רומן בהסכמה של ראש הממשלה מחוץ לנישואין (למען הסר ספק, זו שאלה תיאורטית, אין מאחוריה שום מידע והיא לא קשורה לראש הממשלה הזה. באמת שלא).

פרשת דודו טופז הוכיחה, בעיניי, משהו מאוד חשוב. יש סוג של סיפורים, שהם כל כך מעניינים את הציבור שאין דרך למנוע את פרסומם. שום צו, צנזורה או בימ"ש לא יוכלו למנוע את שידורם. זה נשמע בהתחלה קצת מובן מאליו, אבל המשמעות האמיתית מרחיקת לכת. המשמעות היא שבסיפורים מסויימים, גם אם אין עניין ציבורי לגיטימי, גם אם זה מפר צו או שיקול בטחוני, גם אם זה הורס חקירה, הסיפור יתפרסם.

יש מתאם ישר בין רמת העניין של הציבור לרמת החשיפה. אם אדם מסוים מאוד מעניין את הציבור (ראש ממשלה, מלך הרייטינג), רמת החשיפה שלו תהיה מקסימלית. היא תגיע למקומות רכילותיים-אישיים, שאין להם שום לגיטימציה ציבורית. אין שום סיבה לגיטימית להראות תמונה של אריאל שרון במצבו היום. גלעד עדין, מנכ"ל חדשות 10 לשעבר ואני נהגנו לנהל ויכוח בעניין הזה. הוא אמר שכמנכ"ל לא ישדר תמונה כזו. אני אמרתי, שלא רק שהוא ישדר, הוא גם יפתח את המהדורה איתה. יכול מאוד להיות שהוא לא ישדר ראשון. הוא חולש על כלי תקשורת מכובד ולא יוכל להצדיק את הפרסום, אבל מייד אחרי שאנחנו לא נשדר, איזה אתר אינטרנט קטן יפרסם. משם זה ימצא את הדרך לכל הרשת. בערב תשדר אחת המהדורות ידיעה בסגנון "משפחת שרון זועמת על פרסום תמונתו של אריאל שרון". בתוך הכתבה יראו, כמובן, את התמונה. לחילופין, אנחנו נדווח על הכשל באבטחה של ביה"ח תל השומר, שאפשר את צילום החולה והפרת פרטיותו. שערורייה.

אתם אומרים צביעות? בסדר. ולא תסתכלו בתמונה, נכון? ולא תשלחו אותה במייל לכל רשימת התפוצה שלכם?

כנ"ל לגבי רומן בהסכמה של ראש ממשלה. בוא נניח שהוא רווק או אלמן (כמו שרון). אין שום הצדקה לפרסום. אין סכנת סחיטה ולא שאלה של "אם הוא לא נאמן לאישתו, איך יהיה נאמן למדינה?". בכל זאת, זה יתפרסם. אחד מכלי התקשורת הגדולים יצטט (רק בתנאי שיש הוכחות מוצקות. וידוי של האישה, תמונות) את אתר האינטרנט וינהל ויכוח האם זה ראוי לפרסם. לחילופין, נמצא שהוא השתמש במשאבי המדינה כדי לאפשר את הרומן. מאבטחים, מעון רה"מ. בקיצור, זה יתפרסם. חבל לכם על הזמן.

לפני כ 11 שנה נערך דיון מלומד בצמרת ה"וושינגטון פוסט". לעיתון הגיע מידע על הרומן של הנשיא קלינטון עם מוניקה לוינסקי. בשלב הזה, לא הייתה עדות שקר, לא היה שום קולב לתלות עליו את הפרסום. בכירי העיתון התלבטו והתחבטו וקיבלו את ההחלטה העיתונאית הנכונה – לא לפרסם. נו, עזר להם? הפרשה התפרסמה באתר אינטרנט וזלגה במהירות לכלי התקשורת הגדולים, שלא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הקהל שלהם. והוושינגטון פוסט? הם עסקו בפרשה בקדחנות, כמובן.

מה אני רוצה לומר?

א. הדיון המקובל בשאלת ה"ראוי לפרסום" איבד את הרלוונטיות שלו. אנחנו נוהגים להגיד שפרסומים רלוונטיים רק כשיש "עניין ציבורי" ומגדירים "עניין ציבורי" באופן שאינו כולל עניינים פרטיים או רכילותיים. אנחנו נוהגים להחיל (בצדק) עוצמת חשיפה מוגברת על אישי ציבור. העמדתם לבחירה יוצרת לנו מרחב גדול יותר, אבל כל זה כבר קצת מיושן, אם אנחנו אוהבים את זה או לא. יש דמויות שמאוד מעניינות את הציבור (דודו טופז, בר רפאלי), למרות שלא העמידו את עצמם לבחירה ואנחנו עדיין פולשים לפרטיותם בלי חשבון ומצדיקים את זה לעצמנו בכך שהם גם נהנים מהפרסום (מה שנכון, אבל אף אחד לא סגר איתם עיסקה).

ב. מרחב התימרון של עיתונאים הוא הרבה יותר קטן ממה שהציבור נוהג לייחס להם. לא פעם אני שומע תגובות מאנשים שאם רק אנחנו, העיתונאים, נעשה כך או אחרת, הכל ישתנה. האמת היא שבהרבה מאוד מקרים, כולל הנושא הזה, מרחב התמרון שלנו מאוד קטן. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא רוצים לפרסם ראשונים, לסובב מעט את כפתור הווליום, כשאנחנו מפרסמים וכו'. לא הרבה יותר מזה.

ועכשיו למקרה דודו טופז.

היה צו איסור פרסום. אסור היה לפרסם שהוא חשוד. זו עבירה פלילית לפרסם את זה. בכל זאת, העניין התפרסם בשורה של כלי תקשורת מרכזיים. למה? רמת העניין בידיעה הייתה כל כך גבוהה, שאי אפשר היה לעצור את זה. הלבינו את הפרסום דרך המילה "שמועות" ודרך הכחשתו הפתטית של טופז, אבל פרסמו. ומי שלא פרסם, מצטער על זה היום. לא יינקטו שום סנקציות נגד המפרסמים ואף אחד לא יזכור לו שהוא קיים את הצו.

עוד יותר מעניין – מי, שכנראה, דאג לפרסום זו המשטרה. אותה משטרה שביקשה את הצו, שאמורה הייתה להעניש את המפרסמים, היא המשטרה שהדליפה לעיתונאים את החשד כלפי טופז. הם עשו את זה משיקול חקירתי נכון. להלחיץ את טופז ולגרום לו לעשות טעויות. זה, כנראה, הצליח להם. בדרך הם הראו, שגם הם מבינים שברמה הזאת של עניין, העיתונאים לא יקיימו את הצו ויפרסמו.

על שאלה אחת אין לי תשובה – איך מגדירים את הגבול הזה? מתי נושא הופך להיות כל כך מעניין, שעובדת פרסומו הופכת להיות כמעט עובדת טבע. אני לא יודע אם מישהו יכול לקבוע את הגבול ובכלל, אם יש חשיבות לגבול הזה. אני כן יודע שכאשר מישהו מעביר לי פיסת מידע, שגורמת לי להעביר מיידית סמסים לחברים טובים עם המידע, אז כנראה שהגבול הזה נחצה.   

3 הערות: על מוהלים, קרית שמונה וחטיבת כפיר

1 ביוני 2009
 

1. כתבת המוהלים – גילוי נאות

אתמול פורסמה ב"המקור" כתבת תחקיר על המוהלים בישראל. הכתבה התחילה ממסמכים שהשיגה התנועה לחופש המידע. התנועה, שאני יו"ר שלה, הגישה עתירה לביהמ"ש, באמצעות עו"ד עידית קירזון, נגד הרבנות הראשית. בסופו של המאבק המשפטי, נאלצה הרבנות הראשית לחשוף את פעילותה של ועדת הפיקוח על מוהלים, שפועלת ברבנות ומפקחת בסלחנות רבה על מוהלים.

למה אני מלאה אתכם? כי אני רוצה להרוג את הטענה שהשתמשתי בחומרים, שהשיגה התנועה שאני פעיל בה, כדי לקדם את התוכנית, שאני מגיש. זו טענה שתחיה רק בברנז'ה, כמובן וההסבר שלה כל כך מייגע, שחסכתי אותו מהצופים. אתם תסבלו.

בשש השנים שהתנועה פועלת לא השתמשתי, למעט מקרה אחד (הסקרים של ראש ממשלה. זה נושא שהתחלתי בו עוד לפני הקמת התנועה), בחומרים שהיא השיגה. הם ניתנו להרבה עיתונאים אחרים, כולל מתחרים ישירים שלי כדי שאף עיתונאי לא יחשוש לעבוד עם התנועה. במקרה הזה, רועי פלד, מנכ"ל התנועה, רצה מאוד שהמסמכים שהגיעו, יקבלו טיפול טלוויזיוני. הוא הלך, בהסכמתי, ל"עובדה" ונתן להם את המסמכים. הם הביעו עניין, החזיקו את החומר במשך מספר שבועות, אבל לא קידמו אותו, מסיבה שאינה ידועה לי. בסוף התהליך, הם הודיעו לו שהם מוותרים. רועי החליט שבנסיבות האלה, אפשר לחרוג מהכלל ולתת את החומר למערכת "המקור". מואב ורדי וטל גרנות, ביכולות עיתונאיות מאוד מרשימות, הצליחו להפוך את המסמכים היבשים לכתבה טלוויזיונית.

2. קרית שמונה יורדת לליגה הלאומית

אני לא ממש עוקב אחרי ליגת העל בכדורגל אצלנו. זה כל כך משעמם, שאין טעם אפילו להסביר. מרחוק אני קורא על עוללות קרית שמונה, גם בגלל הסיפור יוצא הדופן של הקבוצה והעיר ובעיקר בגלל איזי שירצקי. אחרי שירותי הצבאי עבדתי קצת כחוקר פרטי ב"מוקד חקירות", שבבעלות שירצקי. ממש לא נהניתי מהעבודה ומהמקום, אבל מכיוון שאני מכיר את האיש, אני עוקב אחרי הדרך בה הוא מנהל את קרית שמונה. השנה זה לא נראה מי יודע כמה, אבל מאוד אהבתי את הדרך בה הוא הגיב לכשלון של קבוצתו. שירצקי אמר: אני אשם בכישלון, אני אחראי ואני לא אעזוב עד שנעלה בחזרה לליגת העל. יש כזו עוצמה באדם שלוקח אחריות על כשלון ומבטיח לתקן. לא, אני לא מתכוון לעשות השוואות ולהכניס פוליטיקה, סתם רציתי להגיד מילה טובה.

3. חטיבת כפיר

ביום שישי התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על לוחם בחטיבת כפיר. הלוחם לקח יום אחד כמה חיילים, נכנס לכפר ערבי, השתלט בכוח על מונית מקומית, כפת את נהג המונית והסתובב עם חבריו בכפר. תוך כדי הסיור ירה אחד החיילים מהמונית לעבר התושבים המקומיים. הלוחם כבר נשפט בביד"צ צבאי, הורשע ונשלח למאסר. עילת הכתבה היא החלטת משרד הבטחון לא לממן ייצוג משפטי לאותו לוחם, שפלשתיני שנפצע תובע ממנו פיצויים בתביעה אזרחית. הכתבה הייתה ספוגה בדמעות הלוחם. התבכיינות למהדרין כולל כל הקלישאות: לא נותנים לי גיבוי וחיילים לא יסכימו להילחם וכל הקשקושים הרגילים. הכתב, יוסי יהושע, לא חיווה דיעה באופן ישיר. אולי היה רק נדמה לי שהיה בכתיבתו טון של סימפטיה מצידו לטענות של הלוחם.

לדעתי, זו אחת ההחלטות החכמות והמוסריות ביותר, שמשרד הבטחון היה יכול לעשות. מה פתאום לייצג את הפושע הזה? במה מעשיו קשורים בכלל לפעילות צבאית? לצה"ל? סתם בריונות, אלימות ואכזריות. ללא סיבה. תפוז מכאני.

תגובת משרד הבטחון לכתבה הייתה בדיוק ברוח הזאת. לא נייצג מי שפועל בצורה כזאת. עם זאת, אולי בגלל טון השאלות שהפנה העיתון, נאמר בתגובת המשרד שאם ייפסקו פיצויים נגד החייל, משרד הבטחון ישלם אותם. אני מקווה מאוד שהם לא יעשו את זה. חייל שפעל במסגרת תפקידו וטעה, חטא, זכאי לכל ההגנה. חייל שיזם פעולת אלימות כזו, ללא שום הנחיה או סיבה, דינו כדין כל פושע אחר. אין שום סיבה שמשרד הבטחון ישלם על חטאיו. המסר שיעבירו פיצויים כאלה הוא הרבה יותר גרוע מחוסר גיבוי. זה מסר שגם מי שיתנהג כמו פושע, יקבל את הגנת המדינה.