ארכיון חודש: אוקטובר 2009

"אני חייב לשפר את היחסים עם נוני"

15 באוקטובר 2009
 

כל כך יפה לראות עיתון גדול כמו "ידיעות אחרונות" מזדעזע מבזבוז כספי הציבור המשווע בעת נסיעת שר הביטחון ופמלייתו לסלון האווירי בפריז. פתאום מבקר המדינה, שהושמץ בעיתון הזה בתקופת אולמרט, הוא גיבור. חסל סדר לינדנשטראוס מחפש הכותרות. עכשיו זה מבקר שמצטטים אותו ביראת כבוד. הסיקור של "ידיעות" הולך כולו על ראשו של שר הביטחון. "אהוד חגג", קובעת הכותרת. תמונה של ברק בעמוד הראשון. עוד שלוש תמונות שלו בעמודים 2-3 ובסך הכל חמישה עמודים לדו"ח המבקר.

יום לפני דו"ח המבקר, פרסמו עמית סגל וחיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 תחקיר על נסיעה נהנתנית במיוחד של יו"ר הכנסת, דליה איציק לאותה עיר בדיוק. פאריס. "ידיעות אחרונות" לא כתב מילה על הנושא. אני מנסה לחשוב למה:

1. הסבר אחד אני פוסל על הסף. לא יכול להיות שההבדל בסיקור נובע מהעובדה שדליה איציק מאוד מיודדת עם נוני מוזס, מו"ל ידיעות, ולעומת זאת לעיתון יש חשבון ארוך עם ברק, עוד מהימים שברק הדיח את חביב העיתון, אולמרט. לא יכול להיות.

2. אולי ההבדל נובע מהעובדה שהסוויטה שח"כ איציק דרשה, לפי התחקיר, עלתה 2,000 יורו ללילה והסוויטה של ברק ופריאל עלתה 2,500 יורו ללילה. אולי 500 היורו האלה הקפיצו את "ידיעות" ממצב של אף מילה לחמישה עמודים?

3. בתחקיר חדשות 2 שויכה הנהנתנות והבזבזנות ישירות לח"כ איציק. היא זו שדרשה להחליף סוויטה יקרה אחת, בסוויטה עוד יותר יקרה אחרת (היא זרקה את זה בתגובתה על הביטחון. השב"כ דרש להחליף סוויטה). בדו"ח המבקר לא נמצא פגם אחד במעשי שר הביטחון. סגן ראש המשלחת בפאריס חטא. ראש מטה שר הביטחון אולי היה יכול לעשות משהו. ברק לא מוזכר. אנשי המבקר אומרים "רוח המפקד". שר ביטחון אחר היה משרה "רוח מפקד" כזו שכולם היו יודעים שאין דבר כזה. האמת, צודקים. אני גם חושב שברק נהנתן. ברור לי ששר יותר רגיש לכספי ציבור מברק היה משרה אווירה כזו, שכשסגן ראש המשלחת בפאריס היה מתקשר לראש המטה שלו ואומר – אין ברירה, יש רק מלון אחד שמוכן לקבל אותנו והוא לוקח סכומים מפלצתיים – ראש המטה היה רועד מפחד, כי הוא היה יודע שהשר שלו ירתח אם יזמין חדרים במלון הזה.

ברק הוא לא סוג השר הזה והרצוג בוודאי לא חשב שברק ירתח אם ישמע על מחיר הסוויטה שלו. בסדר, אבל עדיין לפני שצולבים את ברק על הבזבוז בסלון האווירי, המבקר צריך להוכיח שהוא היה מעורב, שלפחות ידע בזמן הרלוונטי. המבקר לא הוכיח את זה. ההיפך. הוא כמעט והוכיח שברק לא מעורב. סגן ראש המשלחת בלוך וראש המטה מייק הרצוג לקחו את התיק על עצמם וטענו שלא עדכנו את ברק.

חזרה לחיפוש ההסבר.

אם איציק כן מעורבת אישית (עפ"י התחקיר) בנהנתנות שלה וברק לא מעורב אישית, אז לה מגיעים חמישה עמודים וכותרת "איציק חגגה" ולברק לא מגיעה אף מילה, או שלא הבנתי משהו? זה נורא מבלבל.

ועוד הערה על הסיקור של "ידיעות": במסגרת בעמוד 2 כותב העיתון בכותרת גג: "למה לא שם?" ומתחת "סוויטה בחמישית מחיר". בגוף הכתבה נאמר ש"מלון נוסף שהוצע (למשרד הביטחון) הוא מילניום" וסוויטה במלון הזה עולה חמישית מחיר. ובכן, זו טעות עובדתית בקריאת הדו"ח. המבקר כותב בדו"ח שבנסיעה קודמת של שר הביטחון הוצעו למטה השר שלושה מלונות, כולל המילניום הזול יותר ושלשכת השר בחרה באינטרקונטיננטל. הנה הוכחה אמיתית לרוח הבזבזנית שנושבת מלשכת השר, אבל אין הוכחה כזו במקרה של הנסיעה עליה נכתב הדו"ח וחמשת העמודים של "ידיעות", הנסיעה לסלון האווירי.

שלא תטעו – בזבוז הכספים בנסיעה הזו הוא משווע. הלוואי והסערה הציבורית תאלץ סוף סוף את השרים לקבוע נהלים לגבי נסיעות לחו"ל. איפה ישנים ובכמה. הלוואי. הלוואי שברק יפיק את הלקח ויתחיל לשדר קצת יותר צניעות. הבעיה היא שברק חושב, מן הסתם, בינו לבין עצמו "האם הסיקור הנוראי ב'ידיעות' נובע ממעשיי או מסיבות אחרות?". אני מכיר קצת את ברק ומוכן לנחש מה הוא עונה לעצמו. "אני חייב לשפר את היחסים עם נוני".

"אני חייב לשפר את היחסים עם נוני"

15 באוקטובר 2009
 

כל כך יפה לראות עיתון גדול כמו "ידיעות אחרונות" מזדעזע מבזבוז כספי הציבור המשווע בעת נסיעת שר הביטחון ופמלייתו לסלון האווירי בפריז. פתאום מבקר המדינה, שהושמץ בעיתון הזה בתקופת אולמרט, הוא גיבור. חסל סדר לינדנשטראוס מחפש הכותרות. עכשיו זה מבקר שמצטטים אותו ביראת כבוד. הסיקור של "ידיעות" הולך כולו על ראשו של שר הביטחון. "אהוד חגג", קובעת הכותרת. תמונה של ברק בעמוד הראשון. עוד שלוש תמונות שלו בעמודים 2-3 ובסך הכל חמישה עמודים לדו"ח המבקר.

יום לפני דו"ח המבקר, פרסמו עמית סגל וחיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 תחקיר על נסיעה נהנתנית במיוחד של יו"ר הכנסת, דליה איציק לאותה עיר בדיוק. פאריס. "ידיעות אחרונות" לא כתב מילה על הנושא. אני מנסה לחשוב למה:

1. הסבר אחד אני פוסל על הסף. לא יכול להיות שההבדל בסיקור נובע מהעובדה שדליה איציק מאוד מיודדת עם נוני מוזס, מו"ל ידיעות, ולעומת זאת לעיתון יש חשבון ארוך עם ברק, עוד מהימים שברק הדיח את חביב העיתון, אולמרט. לא יכול להיות.

2. אולי ההבדל נובע מהעובדה שהסוויטה שח"כ איציק דרשה, לפי התחקיר, עלתה 2,000 יורו ללילה והסוויטה של ברק ופריאל עלתה 2,500 יורו ללילה. אולי 500 היורו האלה הקפיצו את "ידיעות" ממצב של אף מילה לחמישה עמודים?

3. בתחקיר חדשות 2 שויכה הנהנתנות והבזבזנות ישירות לח"כ איציק. היא זו שדרשה להחליף סוויטה יקרה אחת, בסוויטה עוד יותר יקרה אחרת (היא זרקה את זה בתגובתה על הביטחון. השב"כ דרש להחליף סוויטה). בדו"ח המבקר לא נמצא פגם אחד במעשי שר הביטחון. סגן ראש המשלחת בפאריס חטא. ראש מטה שר הביטחון אולי היה יכול לעשות משהו. ברק לא מוזכר. אנשי המבקר אומרים "רוח המפקד". שר ביטחון אחר היה משרה "רוח מפקד" כזו שכולם היו יודעים שאין דבר כזה. האמת, צודקים. אני גם חושב שברק נהנתן. ברור לי ששר יותר רגיש לכספי ציבור מברק היה משרה אווירה כזו, שכשסגן ראש המשלחת בפאריס היה מתקשר לראש המטה שלו ואומר – אין ברירה, יש רק מלון אחד שמוכן לקבל אותנו והוא לוקח סכומים מפלצתיים – ראש המטה היה רועד מפחד, כי הוא היה יודע שהשר שלו ירתח אם יזמין חדרים במלון הזה.

ברק הוא לא סוג השר הזה והרצוג בוודאי לא חשב שברק ירתח אם ישמע על מחיר הסוויטה שלו. בסדר, אבל עדיין לפני שצולבים את ברק על הבזבוז בסלון האווירי, המבקר צריך להוכיח שהוא היה מעורב, שלפחות ידע בזמן הרלוונטי. המבקר לא הוכיח את זה. ההיפך. הוא כמעט והוכיח שברק לא מעורב. סגן ראש המשלחת בלוך וראש המטה מייק הרצוג לקחו את התיק על עצמם וטענו שלא עדכנו את ברק.

חזרה לחיפוש ההסבר.

אם איציק כן מעורבת אישית (עפ"י התחקיר) בנהנתנות שלה וברק לא מעורב אישית, אז לה מגיעים חמישה עמודים וכותרת "איציק חגגה" ולברק לא מגיעה אף מילה, או שלא הבנתי משהו? זה נורא מבלבל.

ועוד הערה על הסיקור של "ידיעות": במסגרת בעמוד 2 כותב העיתון בכותרת גג: "למה לא שם?" ומתחת "סוויטה בחמישית מחיר". בגוף הכתבה נאמר ש"מלון נוסף שהוצע (למשרד הביטחון) הוא מילניום" וסוויטה במלון הזה עולה חמישית מחיר. ובכן, זו טעות עובדתית בקריאת הדו"ח. המבקר כותב בדו"ח שבנסיעה קודמת של שר הביטחון הוצעו למטה השר שלושה מלונות, כולל המילניום הזול יותר ושלשכת השר בחרה באינטרקונטיננטל. הנה הוכחה אמיתית לרוח הבזבזנית שנושבת מלשכת השר, אבל אין הוכחה כזו במקרה של הנסיעה עליה נכתב הדו"ח וחמשת העמודים של "ידיעות", הנסיעה לסלון האווירי.

שלא תטעו – בזבוז הכספים בנסיעה הזו הוא משווע. הלוואי והסערה הציבורית תאלץ סוף סוף את השרים לקבוע נהלים לגבי נסיעות לחו"ל. איפה ישנים ובכמה. הלוואי. הלוואי שברק יפיק את הלקח ויתחיל לשדר קצת יותר צניעות. הבעיה היא שברק חושב, מן הסתם, בינו לבין עצמו "האם הסיקור הנוראי ב'ידיעות' נובע ממעשיי או מסיבות אחרות?". אני מכיר קצת את ברק ומוכן לנחש מה הוא עונה לעצמו. "אני חייב לשפר את היחסים עם נוני".

תחקיר מיקי צולר

13 באוקטובר 2009
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן

תכירו – רפ"ק אפרים ברכה, חוקר עתיר תהילה. כמה קציני משטרה יכולים להגיד שחקירה שהם הובילו הכניסה שר אוצר לחמש וחצי שנים בכלא?

יש כמה אנשים שלא שותפים להתפעלות.

במשך עשרות שנים שלטו הירשזון ומיקי צולר, שלטון ללא מיצרים בהסתדרות העובדים הלאומית, ארגון העובדים של הליכודניקים. הירשזון היה שר החוץ, הוא עבד לפני הקלעים, בפוליטיקה, צולר תפקד כמוח האמיתי של הארגון. הוא נשאר במכוון מאחורי הקלעים, לא מתראיין, לא מצטלם, תוך שהוא שולט לחלוטין בארגון, על בניו ובנותיו. קופת חולים לאומית, קרן פנסיה, צולר, צולר וצולר.

מתוך שיחה עם גליה (שם בדוי), עובדת לשעבר בהסתדרות העובדים הלאומית:

הוא אדם לא נעים, אדם אנטיפת, יחסי אנוש גרועים. מיקי צולר לא היה צריך לדבר הרבה. הוא היה נכנס לחדש, היו מרגישים בנוכחות שלו. אם מישהו ניסה להתנגד, ככה "נפנפו אותו" במירכאות, השתיקו אותו.

אי פעם החלטה שהוא רצה להעביר, לא עברה?

לא, אין דבר כזה. אי אפשר לערער כל כך על הדברים שלו. הוא אדם שאומר מילה, ואתה די משתתק. הוא מפחיד. ממש מפחיד.

רו"ח מנדי בהיר, כתב דו"ח על אי סדרים בחברת העל – תשורה:

"גם האנשים שהכיר אותו אומרים שהוא טיפוס מאוד דומיננטי".

הירשזון נכנס לכלא של שלקח מההסתדרות כשני מיליון שקלים לכיסו. מיקי צולר קיבל מההסתדרות עשרות מיליוני שקלים באותן שנים ממש, אבל הוא לא קיבל אותן במעטפות, והיום הוא יושב בביתו הנוח בצפון תל-אביב, כשאין שום חקירה פלילית כנגדו. הוא אמנם הודח מההסתדרות העובדים הלאומית, אבל עדין נוסע על ג'יפ ניסאן מפואר שההסתדרות ייבאה עבורו במיוחד מחו"ל במאות אלפי שקלים, ומסרב בכל תוקף להתראיין או לתת הסברים למעשיו. החלטנו לנחות על צולר חסר המעש, ולנסות לאלץ אותו לענות לראשונה על האשמות כלפיו. מתוך השיחה עם מיכאל צולר, יו"ר קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית לשעבר:

אני אומר לך, זה שטויות. הקרן רק הרוויחה התקופתי הרבה כסף. זה קשקושים. נו, באמת, די, רביב, מספיק..

מה אתה לא היית הרוח החיה והדומיננטית? בוא לא נצטנע עכשיו, לא?

עזוב אותי. הכול הצליח, הרוויחו כסף, זה סתם התנכלות אישית, אתה יודע את זה.

אבל עוד לפני התשובות, להאשמות. בתחילת פרשת הירשזון נפגש הקצין ברכה עם אנשי מבקר המדינה. אנשי המבקר הראו לו חומרים רבים שמעידים על שחיתות לכאורה בהסתדרות העובדים הלאומית, בקופת חולים לאומית, בחברת הבנייה של ההסתדרות, בקרן הפנסיה שלה ואיפה לא. תגובת רפ"ק אפרים ברכה לאנשי מבקר המדינה הייתה: "אותנו מעניין הדברים שאני יכול לקחת היום,להאשים אותו ולהביא להרשעה". במשרד מבקר המדינה ובמשרד האוצר אומרים – ההחלטה ההיא של ברכה גרמה חוסר צדק גדול. עיקר השחיתות לא טוהרה. האנשים לא נענשו. המשטרה בחרה להתמודד עם הסיפור הקטן על מעטפות הכסף להירשזון והמעילה בניל"י, מעונות היום של ההסתדרות, והיא לא התמודדה, אולי בגלל מורכבות הנושאים, עם מה שנראה כמו עבירות מתוחכמות בהיקפים עצומים. עכשיו מנסים באגף שוק ההון במשרד האוצר לתקן. לפני עשרה ימים הוגשה לבית המשפט תביעה מאוד יוצאת דופן. המדינה, באמצעות קרן הפנסיה ועו"ד ארנון שגב, תובעת את בכירי ארגון העובדים הליכודניקי, כולל אברהם הירשזון ומיקי צולר. מתוך כתב התביעה:

"כבר עתה ברור כי הנתבעים רכשו לעצמם את הכבוד המפוקפק להיות מעורבים באחת הפרשיות החמורות, אם לא החמורה שבהן, שנתגלו בתחום החיסכון ארוך הטווח".

קרן הפנסיה תובעת מהירשזון, צולר וחבריהם, את הנזקים שנגרמו לטענתה לקרן הפנסיה. 190 מליון ש"ח. ממי נלקח הסכום האגדי הזה? בין השאר העמיתים הפגועים.

באופן אירוני, שני האנשים ששלטו בהסתדרות הזאת במשך עשרות שנים, הירשזון וצולר, לא יגיעו לחגיגות 75 שנה לקופ"ח לאומית בקיסריה.

מתוך ראיון עם לוי מנצור ויאיר פלג, מבוטחים בקרן הפנסיה של הע"ל, מראשי מטה המאבק:

התחלנו לראות בשלושה החודשים ההאחרונים, עובדים שבאים לקבל את הפנסיה, באים לקבל 70 אחוז, וראינו את אותם אנשים באים, ומקבלים 1,000 שקל, 800 שקל, 1,200 שקל פחות, שזה מאוד מאוד משמעותי.

זה אומר שפנסיונר של הקרן הזאת, כמה הפסיד?

הפסיד כ-30 אחוז מהזכויות הצבורות שלו.

רק לפני כמה חודשים התחילו האנשים האלה לקלוט מה קרה. הם שייכים לזן הנדיר של האנשים שפותח את המעטפות שנשלחות מקרן הפנסיה, ואפילו קורא מה שכתוב שם.

לוי מנצור, מבוטח בקרן הפנסיה של הע"ל (הסתדרות עובדים לאומית – ר.ד.), מראשי מטה המאבק:

"לא נמצאו בשום קרן פנסיה אחרת כאלה חריגות. אם זה גניבות, אם זה העברות כספים לא תקינות, אם זה עסקאות של בעלי עניין, ומדובר במאות מיליוני שקלים שהועברו לגורמים אינטרסנטיים בהסתדרות העובדים הלאומית, שהיא הייתה הבעלים של הקרן, ובמקום לפעול לטובת העמיתים, היא שירתה בעצם את אדוני ההסתדרות".

יאיר פלג, מבוטח בקרן הפנסיה של הע"ל, מראשי מטה המאבק:

"החלטנו בעצם להקים מטה מאבק למען אותם האנשים, התחלנו להיכנס לנושא והבנו שמדובר ב-38 אלף עמיתים שמפוזרים בארץ".

אחרי שהבינו, הם התחילו לארגן את הפנסיונרים. הנה מה שאמרו לנו כמה מהגמלאים המבוטחים בקרן הפנסיה של הע"ל.

יעקב גינזבורג, גמלאי, קרן הפנסיה של הע"ל:

"יצאתי לפנסיה, עכשיו שנתיים מכתבים. מורידים, מורידים, מורידים, מה קרה?"

ד"ר אדוארד פבזנר, גמלאי, קרן הפנסיה של הע"ל:

"אני עבדתי 16 שנים בקופה, ועכשיו יצא ככה שעוד כמה זמן, אין שום דבר."

יהודית סולמי, גמלאית, קרן הפנסיה של הע"ל:

"הודיעו לי שעד שנת 2014 הם עוד יורידו ויורידו ועוד יורידו".

נורה אואנצה, גמלאית, קרן הפנסיה של הע"ל:

"כל חודש שילמו להם מס ארגון ומס ועד, ואיפה… איפה האחריות? אבל איפה האחריות שלהם"?

אז מה בעצם טוענת המדינה שמיקי צולר עשה ברשות ובסמכות הירשזון?

בואו נעבור לדבר רגע על מלון הוד המדבר בים המלח. קרן הפנסיה החזיקה בשמונים אחוזים ממניות המלון. בשנת 98 היא החליטה לשפץ אותו. בחמש השנים הקרובות הושקעו 100 מיליון שקלים בשיפוץ המלון. אבל הפלא ופלא ההשקעה המסיבית לא הביאה לגידול בערך המלון. לפני השיפוץ שוויו נאמד ב-15 מיליון דולר, ואחרי השיפוץ הוא הוערך ב-15 מיליון דולר. אז לאן הלך הכסף?

המדינה הייתה שותפה לפרויקט השיפוץ. מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת השתתף בו, אבל אחרי כמה שנים גם שם הפסיקו להבין מה קורה בשיפוץ יוצא הדופן. הנה מה שנכתב בדו"ח ביקורת מרכז ההשקעות בנושא מלון הוד: "ניסינו לברר פרטים בדבר התשלומים הגבוהים לקבלן ביחס לחוזה שנחתם עימו", קובע דו"ח ביקורת מיוחד שהזמין מרכז ההשקעות "לא קיבלנו תשובות. מפאת מהותיות הסכומים, אנו ממליצים לבדוק הנושא". מיהו הקבלן שקיבל כל כך הרבה כסף? "המחיר של גיורא מלר" נאמר בדו"ח " היה הגבוה מבין ההצעות. נמסר לנו שקיבל "המלצות חמות" בעל פה מגורם שאין עמו כיום קשר. זוהי עבודתו הראשונה של קבלן זה באזור ים המלח".

שימו לב גם לשורה הבאה בתביעה נגד הירשזון וצולר: "בדו"חות הכספיים של שנת 2001 נאמר כי עבודות השיפוצים במלון הסתיימו באפריל 2001! חרף זאת בשנת 2002 לבדה יוחסו לשיפוצים 25 מיליון שקל!" לאן הלכו אותם 25 מיליון שקלים? אולי זה בכלל לא קשור, אבל ב – 2002 מתקיימים פריימריס סוערים בליכוד, פריימריס שזכו לכינוי "מרכז הנקניקיות".

בתביעה נאמר: "קשה להשתחרר מהחשש לפיו חלק מעלויות השיפוץ זלגו בסופו של יום למקומות לא להם. ודי לחכימא ברמיזה".

ובכלל, למה משקיעה קרן פנסיה כל כך הרבה במלון בים המלח?

מתוך ראיון עם אלי לופז, חבר מרכז ליכוד לשעבר:

"אני הייתי שם קרוב לארבע פעמים, חמישי,שישי, שבת, פנסיון מלא, בכנסים של אברהם הירשזון".

חברי מרכז הליכוד בוודאי יודעים לספק תשובה אחת. בחזרה לאלי לופז:

"בדרך כלל ביום שבת ב-10 הוא היה מכנס את כולם באחד האולמות שם, והיה נותן הרצאות, מה הוא יעשה, למה הוא מתכונן, ביקש מאנשים שיצביעו בשבילו".

חברי המרכז לא שילמו על סופי השבוע. במה האירוח הממומן הזה שונה מפרשת נעמי בלומנטל? שאלה מצויינת. בלומנטל מימנה לילה אחד לכמה חברי מרכז. הירשזון וצולר, באמצעות המלון בו שלטו, מימנו מאות חברי מרכז במי יודע כמה כנסים.

מתוך דבריו של אלי לופז:

"ככה הוא עשה נדמה לי איזה 10-12 מחזורים, אני מתאר לי על חשבון הסתדרות העובדים הלאומית".

אתי לופז, גמלאית, קרן הפנסיה של הע"ל:

נהניתם?

מאוד. איך אפשר לא ליהנות? האירועים היו… כן, האירועים היו חינם, על חשבונו.

בכלל, כתב האישום נראה קצת כמו תביעה תקדימית נגד תנועת הליכוד. למפא"יניקים היה את ההסתדרות, לליכוד הייתה את הסתדרות העובדים הלאומית, ומה שמתגלה עכשיו על השחיתות שהייתה שם, הוא לא פחות ממדהים.

בדירקטוריון קרן הפנסיה ישבו כמה מבכירי מרכז הליכוד. חיים אברהם מרחובות, מאיר לוי ממגדל העמד וחיים בשארי מסניף פתח תקווה. המדינה טוענת שלא הייתה להם שום כשירות לתפקיד, והם מונו כסידור עבודה של הירשזון ומקורביו. אלו אנשים שהיו אמורים לאתגר את צולר בשאלותיהם.

מתוך שיחה עם גליה (שם בדוי), עובדת לשעבר בהסתדרות העובדים הלאומית:

"לא זכור לי שהייתה איזושהי התנגדות. יכול להיות שעלו שאלות, אבל פטרו אותן כלאחר יד, לא ממש התעכבו על זה".

העסקה הכי גדולה של צולר היא ההשתלטות של קרן פנסיה על בית ההשקעות ד"ש איפקס. המדינה סבורה, כי באמצעות ההשתלטות הזו צולר לקח עשרות מיליוני שקלים ששייכים לפנסיונרים, והעביר אותם להסתדרות העובדים הלאומית, ולכיסו הפרטי. קרן הפנסיה העשירה, שבקופתה כחמישה מיליארד שקלים, קודש לתשלומי פנסיה – מימנה את ההסתדרות הלאומית הענייה. מה יצא מזה לצולר? כסף, הרבה מאוד כסף.

רו"ח מנדי בהיר, כתב דו"ח על אי סדרים בחברת העל-תשורה:

"סדר גודל של כתשעה מיליון שקל, ורכב שהועמד לרשותו, והיו גם נסיעות לחו"ל. שלוש ארבע פעמים בשנה, שלושה אנשים, הירשזון, מיקי צולר בכבודו ובעצמו, היועץ המשפטי גידי קורן. הם השלושה שעשו נסיעות כאלה ואחרות לניו-יורק".

מתוך ראיון עם עו"ד יוסי כץ, מונה לבדוק את ניהול קרן הפנסיה (דצ' 2006 – פב' 2007):

"הנסיעות האלה, היה בהן משום חריגה, גם בהיקף ההוצאות וגם בזהות הנוסעים, ולכן זה נראה לי תמוה".

חוץ מזה, שלא תתבלבלו, תשעה מיליוני השקלים, דמי ניהול בשלוש וחצי שנים, הם רק חלק ממה שצולר קיבל עבור מה שעשה לטובת קרן הפנסיה. הוא עלה לעמיתי הקרן בסה"כ בשנים 2001-2009, כמעט 14 מיליון שקלים.

עו"ד יוסי כץ:

"אני חושב שזו הגזמה פראית, לתת כספים והטבות, טובות הנאה, בסדרי גודל של כ-300 אלף שקל לחודש, לבעל תפקיד כזה, זה מופרז, זה מוגזם".

קרן הפנסיה הייתה רק אחד ממקומות העבודה של צולר באותם שנים. הוא גם שימש באותו זמן כיו"ר בנק יהב, ועלה לבנק כ-1.8 מיליון שקלים שנה. במקביל הוא עבד כיו"ר קופת חולים לאומית, ועלה כחצי מיליון שקל לשנה.

בשנת 2006, למשל, עמד התשלום לצולר על 44% מכלל ההכנסות של קרן הפנסיה. כמעט חצי מכל שקל שנכנס לקרן הפנסיה הלך לצולר, למרות שתקנון קרן הפנסיה קובע שחלוקת דמי הניהול כחלוקת רווחים אסורה. זה לא ממצה את מה שצולר קיבל באותן שנים. במהלך ההשתלטות על דש איפקס, צולר ביקש וקיבל בונוס בשווי של שלושה מיליון שקלים. התביעה טוענת – הבונוס הזה מופרך מעיקרו. לחברי הדירקטוריון שאישרו אותו אין סמכות לעשות זאת, ובכלל, כשהם מאשרים בונוס על הצלחת הקנייה, הם כבר יודעים שמשרד האוצר הורה להם למכור את אותו בית השקעות. ההשתלטות הייתה בכלל לא תקינה. איך נותנים לצולר בונוס על מעשה, קניית בית השקעות, שעומד להתבטל?

חזרה לעו"ד יוסי כץ, שמונה לבדוק את ניהול קרן הפנסיה (דצ' 2006 – פב' 2007):

"אני למשל, לא חושב שגוף ציבורי לא צריך לתגמל את האנשים שלו בצורה ראויה, אבל גם כאן צריכה להיות איזושהי פרופורציה. אני חושב שתשלום בגובה כזה הוא לא פרופורציונאלי למה שנעשה".

בדירקטוריון שאישר את הבונוס נמצאים אנשים כמו פרופסור גדעון דורון, מומחה למדעי המדינה.

מתוך שיחה טלפונית עם פרופ' דורון:

כלכלית בצורת ההתנהלות, אני חושב שלא רק שזה נכון מבחינה חוקית, זה היה בסדר. כשמישהו מביא תרנגול שמטיל ביצי זהב שכתוב במפורש שהפכה לחברת הברוקרים הכי גדולה ומכניסה הרבה, אז מה… הוא יכול היה לעשות עם זה לעצמו, הוא מביא את זה לארגון. אז מה עושים? מה את היית עושה?

הוא השתמש בכספי העמיתים כדי להשתלט על החברה.

את עושה צחוק ממני? אם יש כזו מציאה, חסר משקיעים שיצטרפו אליו? הרוויחו המון כסף.

שבסופו של דבר גרם להפחתה בקצבאות שלהם.

אני לא יודע, לא כשאני הייתי. לא כשאני הייתי.

בדירקטוריון נמצאת אחת גם בשם ליאורה כחלון. כן, כן, אשתו של שר התקשורת. כחלון כיהנה כיו"ר ועדת הביקורת של הדירקטוריון.

מיקי צולר היה פעם אחד האנשים העסוקים במדינה. היום הוא נע מבית קפה אחד למשנהו. בכירי הארגון שלו, שחייבים לו את תפקידיהם, מתרחקים ממנו כמו מאש.

מתוך שיחה עם מיכאל צולר, יו"ר קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית לשעבר. צולם במצלמה נסתרת:

זה שלקחת 9 מיליון שקל?

קודם כול, לקחו שקלים שלי, הוסיפו לי מע"מ, זה עלות, זה לא משכורת. קיבלתי משכורת קטנה לעומת הרווחים שהפיקה החברה בזכותי. בזכות דש איפקס וכל ההשקעות שעשו, הרוויחו המון כסף, הרוויחו מאות מיליונים, מאות מיליונים.

שיפוצים במאה מיליון שקל במלון "הוד", כאשר המלון הזה לא העלה את ערכו בשקל אחד?

ערכי מלון לא קשורים לשיפוצים.

מאה מיליון שקל לשיפוץ מלון בים המלח?

לך תראה את המלון, לך למלון.

ראיתי את המלון. ב-2002 בדו"חות של קרן הפנסיה יש השקעה בשיפוץ המלון ב-25 מיליון
שקל, אבל השיפוץ הסתיים באפריל 2001.

אתה פעם שילמת למישהו שעשה לך שיפוץ או עבודה מראש? אני לא שילמתי כיו"ר מאז 2003. לא הייתי שם יו"ר, יש שם גוף שלם, יש מנהלים, יש יושבי ראש, אני הכל? נו באמת, די.

הירשזון לקח כסף במעטפות, הלך לכלא. צולר לקח כסף בצורה נקייה, הכול כאילו… והוא יוצא נקי.

תראה רביב, אני לא מתכוון להתערב, עם כל הכבוד. זה פשוט הזוי. כל כך הזוי שזה מדהים.

צולר לא מדייק. התשואה של קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בשנים 2003-2007, עמדה על 8.87 אחוזים נומינלית. כמעט זהה לממוצע התשואה של קרנות הפנסיה החדשות, באותן שנים ממש. זו לא איזו תשואה ייחודית שמחייבת תגמול יוצא דופן. עכשיו נותר לצולר רק לקוות, שהפרקליטות לא תשנה את עמדתה, ואת ההסברים שלו הוא יצטרך לתת רק בבית המשפט האזרחי, ולא בחדר חקירות משטרתי.

כתבתו של רביב דרוקר

צלמים: ניר מזעקי, דודי לזר

מקליטים: עמית אלה, קובי כהן

עורכת: טלי קורין

תחקיר: גילה פייסחוב, יעל הורביץ

 

תגובות

תגובתו של מיקי צולר:

פעילותו הכלכלית של מר צולר הניבה רווחים של מאות מיליוני שקלים והקרן הכפילה את היקפה פי כמה. כל הפעילות הכלכלית של הקרן דווחה באופן שוטף למשרד האוצר לאורך השנים בלי שהועלתה טענה אחת. הטענות המועלות בקשר למלון – מוטב היה לו לא נטענו. המלון היה במצב רעוע. הסכום הושקע במלואו בשיפוץ המלון והראייה היא שממלון כושל הפך המלון לאחד המלונות היפים והרווחיים ביותר בים המלח. פעילי ליכוד לא התארחו במלון ללא תשלום. לגבי הבונוס – מדובר בשיעור מקובל ומידתי על עסקה מוצלחת ביותר. משכורתו של מר צולר היא משכורת הולמת ומקבילה למשכורות של מנהלים בכירים בתפקידים מקבילים בגופים דומים.

תגובת משרד המשפטים:

יצוין כי בחינת החומר עליו מדובר נבדקה פעם נוספת על ידי הפרקליטות והמשטרה, לרבות חומרים שעומדים היום ביסוד התביעה האזרחית, ולא נמצאה תשתית ראייתית המבססת חשד לביצוע עבירות פליליות.

יש להדגיש כי בסופו של יום, השילוב של נקיטת הליך פלילי ממוקד יעיל כאשר אליו נלוו הליכים רגולטורים ואזרחיים, הוא התמודדות ראויה ומאוזנת בסיטואציה מסוג זה.

תגובת משטרת ישראל:

הדברים המיוחסים לקצין בפנייתכם לא נאמרו על ידו.

תגובת הסתדרות העובדים הלאומית

ההנהלה החדשה של הסתדרות העובדים הלאומית שנבחרה בתחילת שנת 2007, רואה בהגשת התביעה צעד משמעותי בדרך להשבת כספי העמיתים. ההנהלה החדשה ניקתה אורוות באופן מוחלט וכיום אין בארגון גורם כלשהו שהיה מעורב בכל אותן פרשיות.

גייסו כבר את האגואיסט המפונק הזה

6 באוקטובר 2009
 

החוצפה של בן סהר ומקורביו היא דבר לא ייאמן. אני שונא להביע עמדות פטריוטיות, מתלהמות, גם כשאני מאמין בהן. מעדיף בדרך כלל להשאיר את זה לאחרים, אבל שמעתי עכשיו ראיון ברדיו ש(שוב) הקפיץ אותי מדעתי.

כשהתגייסתי לצבא, החלום הכי גדול שלי היה לקבל תנאי שירות של ספורטאי מצטיין ולהמשיך לנסות ולהגשים את חלום הכדורסל שלי. לא קיבלתי וגם לא הגשמתי. סביר להניח שגם אם הייתי מקבל, לא הייתי מגשים, אבל זה היה הדבר הכי חשוב לי באותה תקופה והייתי מוכן להרוג בשבילו. לכן, אני לגמרי יכול להבין את רצונו של סהר להמשיך לשחק באספניול, בלי שהצבא ידפוק לו את הקריירה.

מכאן ועד ההתבטאויות השחצניות והמכוערות שלו ושל מקורביו, המרחק עצום. אתה שומע את אמא שלו ברדיו ומבין שהיא מצפה שנתנצל בפני הבן שלה שבכלל הזמינו אותו לצבא, שלא תיאמו איתו, שלא התחשבו בעובדה שהוא חתם בספרד (מה, אתם לא קוראים שם עיתונים בבקו"ם?) ובכלל, איך לא מכירים בגולים שלו בנבחרת כחודשי שירות.

שמעתי ב"רדיו ללא הפסקה" גם את הסוכן שלו, רונן קצב. בחוצפה יוצאת דופן הוא הסביר לנו מה טוב למדינת ישראל וכמה סהר תורם למדינה כשהוא משחק כדורגל. שיעשה פעילות הסברתית בברצלונה, במקום שירות צבאי, הוא הציע, מוח יצירתי שכמותו. דגל ישראל אחד ביציע של אספניול, שווה יותר מהשקיית הממטרות בקריה, אמר קצב. המראיינים, אופירה אסייג וחיים רביבו, שמחו להסכים.

אני מרגיש קצת מטומטם להזכיר כמה מושכלות יסוד:

1. השירות הצבאי בישראל אינו טובה שעושה סהר למדינה. זו לא בחירה. הוא יכול, כמובן, לא לחזור לארץ ולא לשחק בנבחרת, אבל אם הוא רוצה להישאר ישראלי, שיעשה צבא ואם תידפק לו קצת הקריירה מזה, אז שתידפק. יוסי בניון עשה איזשהו צבא וגם איל ברקוביץ ואפילו גיא גודס שהיה, לדעתי, אם אפשר להשוות בין הענפים, הרבה יותר כשרוני מסהר בגיל 18 (בגיל 17 הוא כבר הצטיין במדי הפועל חיפה בגביע אירופי וכמעט לקח אליפות ממכבי ת"א). והממטרות? הממטרות זו פריבלגיה. הוא לא חייב להשקות ממטרות. הוא יכול לעשות צבא אמיתי ולתרום משהו לקהילה בה הוא חי. זה מגוחך שקצב לוקח את ההטבה הגדולה שהצבא נותן לקליינט שלו ודומיו ומשתמש בה כסטנדרט לבקשת ההטבה הבאה, במקום לשתוק ולהגיד תודה.

2. המדינה הלכה לקראת האגואיסט המפונק הזה, בן סהר, מעל ומעבר. ניסו להעביר חוק עבורו, מוספי הספורט עוברים לדום כשהנסיך מאיים לא לבוא ויו"ר ההתאחדות עובד על העניין, כאילו בזה תלוי גורל המדינה. מספיק. רבאק. אם אני הייתי בעמדת החלטה, הייתי שולח לו תאריך גיוס. רוצה, שיבוא. לא רוצה, מכריז עליו עריק ונגמר הסיפור. אה, כן. בהזיה הכוחנית שלי, לא הייתי דורש ממנו רק שיעשה טירונות ויחזור לשחק בספרד (כפי שמבקשים ממנו עכשיו). הייתי מודיע לו שיש לו 3 שנים צבא. נקודה. אחרי שיבוא, שידונו איתו על תנאי שירות שיאפשרו לו לשחק כדורגל. חוצפן.

גייסו כבר את האגואיסט המפונק הזה

6 באוקטובר 2009
 

החוצפה של בן סהר ומקורביו היא דבר לא ייאמן. אני שונא להביע עמדות פטריוטיות, מתלהמות, גם כשאני מאמין בהן. מעדיף בדרך כלל להשאיר את זה לאחרים, אבל שמעתי עכשיו ראיון ברדיו ש(שוב) הקפיץ אותי מדעתי.

כשהתגייסתי לצבא, החלום הכי גדול שלי היה לקבל תנאי שירות של ספורטאי מצטיין ולהמשיך לנסות ולהגשים את חלום הכדורסל שלי. לא קיבלתי וגם לא הגשמתי. סביר להניח שגם אם הייתי מקבל, לא הייתי מגשים, אבל זה היה הדבר הכי חשוב לי באותה תקופה והייתי מוכן להרוג בשבילו. לכן, אני לגמרי יכול להבין את רצונו של סהר להמשיך לשחק באספניול, בלי שהצבא ידפוק לו את הקריירה.

מכאן ועד ההתבטאויות השחצניות והמכוערות שלו ושל מקורביו, המרחק עצום. אתה שומע את אמא שלו ברדיו ומבין שהיא מצפה שנתנצל בפני הבן שלה שבכלל הזמינו אותו לצבא, שלא תיאמו איתו, שלא התחשבו בעובדה שהוא חתם בספרד (מה, אתם לא קוראים שם עיתונים בבקו"ם?) ובכלל, איך לא מכירים בגולים שלו בנבחרת כחודשי שירות.

שמעתי ב"רדיו ללא הפסקה" גם את הסוכן שלו, רונן קצב. בחוצפה יוצאת דופן הוא הסביר לנו מה טוב למדינת ישראל וכמה סהר תורם למדינה כשהוא משחק כדורגל. שיעשה פעילות הסברתית בברצלונה, במקום שירות צבאי, הוא הציע, מוח יצירתי שכמותו. דגל ישראל אחד ביציע של אספניול, שווה יותר מהשקיית הממטרות בקריה, אמר קצב. המראיינים, אופירה אסייג וחיים רביבו, שמחו להסכים.

אני מרגיש קצת מטומטם להזכיר כמה מושכלות יסוד:

1. השירות הצבאי בישראל אינו טובה שעושה סהר למדינה. זו לא בחירה. הוא יכול, כמובן, לא לחזור לארץ ולא לשחק בנבחרת, אבל אם הוא רוצה להישאר ישראלי, שיעשה צבא ואם תידפק לו קצת הקריירה מזה, אז שתידפק. יוסי בניון עשה איזשהו צבא וגם איל ברקוביץ ואפילו גיא גודס שהיה, לדעתי, אם אפשר להשוות בין הענפים, הרבה יותר כשרוני מסהר בגיל 18 (בגיל 17 הוא כבר הצטיין במדי הפועל חיפה בגביע אירופי וכמעט לקח אליפות ממכבי ת"א). והממטרות? הממטרות זו פריבלגיה. הוא לא חייב להשקות ממטרות. הוא יכול לעשות צבא אמיתי ולתרום משהו לקהילה בה הוא חי. זה מגוחך שקצב לוקח את ההטבה הגדולה שהצבא נותן לקליינט שלו ודומיו ומשתמש בה כסטנדרט לבקשת ההטבה הבאה, במקום לשתוק ולהגיד תודה.

2. המדינה הלכה לקראת האגואיסט המפונק הזה, בן סהר, מעל ומעבר. ניסו להעביר חוק עבורו, מוספי הספורט עוברים לדום כשהנסיך מאיים לא לבוא ויו"ר ההתאחדות עובד על העניין, כאילו בזה תלוי גורל המדינה. מספיק. רבאק. אם אני הייתי בעמדת החלטה, הייתי שולח לו תאריך גיוס. רוצה, שיבוא. לא רוצה, מכריז עליו עריק ונגמר הסיפור. אה, כן. בהזיה הכוחנית שלי, לא הייתי דורש ממנו רק שיעשה טירונות ויחזור לשחק בספרד (כפי שמבקשים ממנו עכשיו). הייתי מודיע לו שיש לו 3 שנים צבא. נקודה. אחרי שיבוא, שידונו איתו על תנאי שירות שיאפשרו לו לשחק כדורגל. חוצפן.

השרים, האאוטלוק והיועץ המשפטי לממשלה

5 באוקטובר 2009
 

סביר להניח שלא שמתם לב, אבל לפני כמה שבועות קרתה מהפכה קטנה. אחרי כמה שנים של נדנוד, היועץ המשפטי לממשלה קבע ששרים צריכים לחשוף את לוח הפגישות שלהם. חוות הדעת לוותה בהסתייגות. אם מדובר בפגישה אישית או פוליטית, לא יחוייב השר לציין עם מי נפגש. עדיין, אם ההנחייה לא תמוסמס ואתם, כן, אתם, תתחילו לקחת את מה שנותנים לכם, אז ניתן יהיה דרך החרך הקטן הזה לעשות שינוי גדול.

לפני חמש שנים כשהקמנו את התנועה לחופש המידע, היינו נוהגים לפנטז על הדוגמא השבדית, מולדת השקיפות וחופש המידע. פרופסור זאב סגל ידע לספר לנו ששם, בשבדיה הרחוקה, יש בכל משרד ממשלתי חדר עיון. אתה בא בבוקר, סתם אזרח פשוט, נכנס לחדר עיון ומבקש מהפקידה את הלו"ז של השר ואת רשימת פריטי ה"דואר נכנס", "דואר יוצא" שלו. הפקידה אומרת – כן, אדוני (בשבדית) והולכת להביא לך. קצת שונה ממה שקורה פה. במשך לא מעט זמן התלבטנו בכלל אם לבקש לפרסם לוחות זמנים של שרים. חששנו שנסורב, שביהמ"ש יזרוק אותנו מכל המדרגות ושהתוצאה תהיה מכה לא קלה לרעיון כולו. בסוף ביקשנו בזהירות ובנימוס לוחות זמנים של כמה שרי ליכוד בחודש מאוד ספציפי. ספטמבר 2004, המאבק הגדול (כל כך גדול, שרובכם לא זוכרים אותו) סביב כניסת מפלגת העבודה לממשלת שרון, אם תרצו מאבקו ההירואי של סילבן שלום לשמור על תיק החוץ שלו. רצינו לראות במה השרים עסקו באותו חודש – בענייני משרדיהם או בפוליטיקה ומה הפרופורציות. לא קיבלנו תשובות. מיזמזו ומיסמסו אותנו. במזנון הכנסת פגשתי פרצוף מודאג. ישראל כץ. למה אתם רוצים לראות את הלו"ז שלי? מה זה צריך להיות? הבנתי לליבו. גם אני לא משתגע על הרעיון של חשיפת הלו"ז שלי. מצד שני, אני לא שר.

אח"כ עשו מאיתנו צחוק. במשרד החקלאות, למשל, של אותו ישראל כץ חיכו עד שהוא יעזוב את תפקידו ואז ענו – אין לנו את הלו"ז של השר. הוא לקח אותו איתו.

בניגוד להרגלנו בתנועה, לא לקחנו את העניין לביהמ"ש. כאמור, חששנו להפסיד. המשכנו לבקש משרים ופקידים בכירים. מבקר המדינה, למשל, העביר לנו את הלו"ז שלו. דפים על דפים של אאוטלוק, אלא שכל הדפים ריקים. כתוב משהו כמו "עבודה בי-ם" וזהו. כנראה שלינדנשטראוס לא צריך לו"ז מסודר. הוא פשוט בא למשרד ופוגש את מי שמזדמן לאזור. לחילופין, עבדו עלינו בעיניים דווקא במשרד שלא מזמן הוציא דו"ח ביקורתי על רמת יישום חוק חופש המידע במשרדי הממשלה.

לפני כשנתיים-שלוש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לשרים, שהתייעצו איתו מה לעשות, שהוא מגבש חוות דעת מיוחדת. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, כולה עניין של שקיפות, אבל בסוף המטבע נפל על הצד הנכון. צריך לחשוף. אם זה נראה לכם כמו דבר פעוט, רק דמיינו את ההשלכות. אולמרט נפגש עם עו"ד שמקורבת לו בשם תמי בן דוד והיא רוצה לשנות את תנאי המכרז למכירת בל"ל? אתם תראו את זה בלו"ז של השר והוא יידע מראש שתדעו את זה. אם הוא ינסה להסתיר את הפגישה, זו תהיה עדות מצוינת לכך שלא בפגישה תמימה מדובר. הנה הוכחה של כוונה פלילית בלי מאמץ. שר לא מתעסק בענייני משרדו או לא מגיע למשרד? תוכלו לראות את זה. תוכלו  לבדוק כמה שעות הוא מבלה בענייני משרדו וכמה בשאר הדברים.

כמובן שלא תוכלו לראות את כל הדברים המרתקים האלה, אלא אם כן תבקשו. אין חובה על השרים מכוח חוות הדעת של היועץ לפרסם את הלו"ז ביוזמתם. אם לא תבקשו, לא תקבלו, אבל אם תבקשו ובאופן שוטף ושיטתי ומכל השרים (ככה נוכל אולי לדעת מה לעזאזל עושים כל השרים ללא תיק בכל הזמן הפנוי שלהם), תתחולל פה מהפכה קטנה בכל מה שקשור לחובת הדיווח של נבחרינו כלפינו.  

השרים, האאוטלוק והיועץ המשפטי לממשלה

5 באוקטובר 2009
 

סביר להניח שלא שמתם לב, אבל לפני כמה שבועות קרתה מהפכה קטנה. אחרי כמה שנים של נדנוד, היועץ המשפטי לממשלה קבע ששרים צריכים לחשוף את לוח הפגישות שלהם. חוות הדעת לוותה בהסתייגות. אם מדובר בפגישה אישית או פוליטית, לא יחוייב השר לציין עם מי נפגש. עדיין, אם ההנחייה לא תמוסמס ואתם, כן, אתם, תתחילו לקחת את מה שנותנים לכם, אז ניתן יהיה דרך החרך הקטן הזה לעשות שינוי גדול.

לפני חמש שנים כשהקמנו את התנועה לחופש המידע, היינו נוהגים לפנטז על הדוגמא השבדית, מולדת השקיפות וחופש המידע. פרופסור זאב סגל ידע לספר לנו ששם, בשבדיה הרחוקה, יש בכל משרד ממשלתי חדר עיון. אתה בא בבוקר, סתם אזרח פשוט, נכנס לחדר עיון ומבקש מהפקידה את הלו"ז של השר ואת רשימת פריטי ה"דואר נכנס", "דואר יוצא" שלו. הפקידה אומרת – כן, אדוני (בשבדית) והולכת להביא לך. קצת שונה ממה שקורה פה. במשך לא מעט זמן התלבטנו בכלל אם לבקש לפרסם לוחות זמנים של שרים. חששנו שנסורב, שביהמ"ש יזרוק אותנו מכל המדרגות ושהתוצאה תהיה מכה לא קלה לרעיון כולו. בסוף ביקשנו בזהירות ובנימוס לוחות זמנים של כמה שרי ליכוד בחודש מאוד ספציפי. ספטמבר 2004, המאבק הגדול (כל כך גדול, שרובכם לא זוכרים אותו) סביב כניסת מפלגת העבודה לממשלת שרון, אם תרצו מאבקו ההירואי של סילבן שלום לשמור על תיק החוץ שלו. רצינו לראות במה השרים עסקו באותו חודש – בענייני משרדיהם או בפוליטיקה ומה הפרופורציות. לא קיבלנו תשובות. מיזמזו ומיסמסו אותנו. במזנון הכנסת פגשתי פרצוף מודאג. ישראל כץ. למה אתם רוצים לראות את הלו"ז שלי? מה זה צריך להיות? הבנתי לליבו. גם אני לא משתגע על הרעיון של חשיפת הלו"ז שלי. מצד שני, אני לא שר.

אח"כ עשו מאיתנו צחוק. במשרד החקלאות, למשל, של אותו ישראל כץ חיכו עד שהוא יעזוב את תפקידו ואז ענו – אין לנו את הלו"ז של השר. הוא לקח אותו איתו.

בניגוד להרגלנו בתנועה, לא לקחנו את העניין לביהמ"ש. כאמור, חששנו להפסיד. המשכנו לבקש משרים ופקידים בכירים. מבקר המדינה, למשל, העביר לנו את הלו"ז שלו. דפים על דפים של אאוטלוק, אלא שכל הדפים ריקים. כתוב משהו כמו "עבודה בי-ם" וזהו. כנראה שלינדנשטראוס לא צריך לו"ז מסודר. הוא פשוט בא למשרד ופוגש את מי שמזדמן לאזור. לחילופין, עבדו עלינו בעיניים דווקא במשרד שלא מזמן הוציא דו"ח ביקורתי על רמת יישום חוק חופש המידע במשרדי הממשלה.

לפני כשנתיים-שלוש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לשרים, שהתייעצו איתו מה לעשות, שהוא מגבש חוות דעת מיוחדת. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, כולה עניין של שקיפות, אבל בסוף המטבע נפל על הצד הנכון. צריך לחשוף. אם זה נראה לכם כמו דבר פעוט, רק דמיינו את ההשלכות. אולמרט נפגש עם עו"ד שמקורבת לו בשם תמי בן דוד והיא רוצה לשנות את תנאי המכרז למכירת בל"ל? אתם תראו את זה בלו"ז של השר והוא יידע מראש שתדעו את זה. אם הוא ינסה להסתיר את הפגישה, זו תהיה עדות מצוינת לכך שלא בפגישה תמימה מדובר. הנה הוכחה של כוונה פלילית בלי מאמץ. שר לא מתעסק בענייני משרדו או לא מגיע למשרד? תוכלו לראות את זה. תוכלו  לבדוק כמה שעות הוא מבלה בענייני משרדו וכמה בשאר הדברים.

כמובן שלא תוכלו לראות את כל הדברים המרתקים האלה, אלא אם כן תבקשו. אין חובה על השרים מכוח חוות הדעת של היועץ לפרסם את הלו"ז ביוזמתם. אם לא תבקשו, לא תקבלו, אבל אם תבקשו ובאופן שוטף ושיטתי ומכל השרים (ככה נוכל אולי לדעת מה לעזאזל עושים כל השרים ללא תיק בכל הזמן הפנוי שלהם), תתחולל פה מהפכה קטנה בכל מה שקשור לחובת הדיווח של נבחרינו כלפינו.  

משפט קצב – איזו מהירות

4 באוקטובר 2009
 

ב-13 לחודש זה קורה. א' עולה להעיד במשפט קצב. שלוש שנים ורבע אחרי שהפרשה החלה, שנתיים וקצת אחרי שנסגרה עיסקת טיעון. נגמרו ההתמזמזויות, נאומי התוכחה, הספינים, המניפולציות והשקרים, זה קורה. העדה המרכזית בתיק קצב עולה להעיד. המשפט כולו עומד עליה. יוקרתו של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית כולה, הכל על הכתפיים של בחורה צעירה. אל תקנאו בה. אל תקנאו בתביעה. הסניגורים של קצב יקרעו אותה לחתיכות. היא נתנה להם, בהתנהגותה לאורך השנים, הרבה סיבות טובות לעשות את זה, אבל זה לא מה שמעניין אותי להגיד.

הנקודה החשובה, לדעתי, היא שב-13 לחודש, עוד קצת יותר משבוע, היא מעידה בחקירה ראשית. ב-18 וב-20 (אם יהיה צורך, אז גם ב-21) חקירה נגדית וזהו. תמה פרשת התביעה. תיק תק. כמה שבועות. תיק פשוט, טיפול מהיר ויעיל. הוויכוח של סניגורי קצב בשאלה אם יהיו 3 או 4 דיונים בשבוע, ארך יותר מכל פרשת התביעה. אח"כ תבוא פרשת ההגנה. גם היא לא צפויה להיות ארוכה. במרכזה, עדות משה קצב – זמן מצוין לרונית עמיאל וניסים מירום התובעים לעשות את מה שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הזדמנות לעשות: לפורר לחתיכות קטנות את גירסתו של הנשיא לשעבר. לנהל איתו דיאלוג, לקטוע את המונולוג הפתטי שלו בעוד עובדה ועוד עובדה. די מהר גם זה ייגמר. שורה תחתונה – תוך כמה חודשים תהיה הכרעה במשפט קצב.

ועכשיו (סוף סוף), לטיעון שלי: המהירות של המשפט והיעילות שלו מוכיחים את טעותו הגדולה של מזוז בניהול העניין. יועץ משפטי לממשלה לא צריך להביא כל תיק שיש בו ראיות לבימ"ש. זה ברור. אין ספק גם בכך שהוא צריך לסנן רק את התיקים שיש בהם סיכוי סביר להרשעה. בשביל זה הוא בתפקיד, אבל במקרים שבהם העניין הציבורי עצום, במקרה עקרוני כמו של הנשיא לשעבר קצב, צריך לעשות הכל כדי לא להגיע להסדרי טיעון. סוג התיקים הזה צריך להיסגר בלי כלום, או ללכת לבימ"ש. אין (כמעט) באמצע. תיקים עם עניין ציבורי כל כך עצום, טומנים בחובם מסרים רבי עוצמה לכלל הציבור בשורה של נושאים. על פי תיק קצב, חלקים גדולים בציבור יקבעו את עמדתם לגבי בוס ששוכב עם הפקידה שלו, לגבי אומץ ליבם של פוליטיקאים (או עיתונאים) לחשוף את עמיתם שמעורב במעשים פליליים ועוד ועוד. בכל שיחת סלון על המשפט הפלילי בישראל בשנים הקרובות, תעלה מן הסתם הדוגמא של משפט קצב. לא משנה לאיזה כיוון. התיקים מהסוג הזה הם חלון הראווה של מערכת המשפט הישראלית. השקיפות בהם, ניהול הליך גלוי, הוא יותר קריטי מבכל תיק אחר. תיקים כאלו אסור שייסגרו באיזה הסדר בחדרי חדרים כשרק המעורבים יודעים, או חושבים שהם יודעים, את העובדות.

זה היה הטיעון המרכזי שלי נגד עיסקת הטיעון, שמזוז סגר עם קצב. הטיעון שלו היה – עדיפה הרשעה חלשה עכשיו, על משפט ארוך שיימשך שנים וכשיסתיים, אף אחד לא יזכור על מה היה. ובכן, הנה – המשפט לא ארך שנים. בקושי חודשים ספורים. נכון, יש עוד ערכאת ערעור, אבל גם אם היא תהיה יעילה, תהיה לנו החלטה סופית תוך כשנה. זמן סביר לחלוטין. אם מזוז לא היה לוקח את הפנייה של הסדר הטיעון ומגיש כתב אישום, כבר היינו מזמן מאחורי כל העניין הזה. בדרך, בתהליך, הלגיטימציה לתיק תעלה, זה לא ייראה תיק שנוהל רק בתקשורת. במוקדם או במאוחר, עיקר העדויות ייחשפו. אמינותו של קצב תקבל ציון מביהמ"ש, כמו גם אמינותה של א'. זה בדיוק כוחו של המשפט הפלילי ולכן לא היה צריך ללכת לעיסקת טיעון במקרה קצב, כמו שטוב שלא הלכו לעיסקה כזו עם הירשזון ובניזרי ואני מקווה מאוד שלא יעשו עיסקה כזו עם אולמרט. זה קשה לתביעה, מסורבל, תובע משאבים ומסוכן, אבל זו הדרך הנכונה לנהל משפטים מהסוג הזה. לעניות דעתי, זו גם הדרך הטובה לנאשמים מהסוג הזה. עינוי הדין קשה, אבל בסוף יש הכרעה אמיתית והתייחסות לכלל העובדות ולא איזה מין הסדר לא ברור ואמביוולנטי שדומה יותר לפשרה של עורכי דין מאשר להכרעה אמיתית. 

משפט קצב – איזו מהירות

4 באוקטובר 2009
 

ב-13 לחודש זה קורה. א' עולה להעיד במשפט קצב. שלוש שנים ורבע אחרי שהפרשה החלה, שנתיים וקצת אחרי שנסגרה עיסקת טיעון. נגמרו ההתמזמזויות, נאומי התוכחה, הספינים, המניפולציות והשקרים, זה קורה. העדה המרכזית בתיק קצב עולה להעיד. המשפט כולו עומד עליה. יוקרתו של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית כולה, הכל על הכתפיים של בחורה צעירה. אל תקנאו בה. אל תקנאו בתביעה. הסניגורים של קצב יקרעו אותה לחתיכות. היא נתנה להם, בהתנהגותה לאורך השנים, הרבה סיבות טובות לעשות את זה, אבל זה לא מה שמעניין אותי להגיד.

הנקודה החשובה, לדעתי, היא שב-13 לחודש, עוד קצת יותר משבוע, היא מעידה בחקירה ראשית. ב-18 וב-20 (אם יהיה צורך, אז גם ב-21) חקירה נגדית וזהו. תמה פרשת התביעה. תיק תק. כמה שבועות. תיק פשוט, טיפול מהיר ויעיל. הוויכוח של סניגורי קצב בשאלה אם יהיו 3 או 4 דיונים בשבוע, ארך יותר מכל פרשת התביעה. אח"כ תבוא פרשת ההגנה. גם היא לא צפויה להיות ארוכה. במרכזה, עדות משה קצב – זמן מצוין לרונית עמיאל וניסים מירום התובעים לעשות את מה שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הזדמנות לעשות: לפורר לחתיכות קטנות את גירסתו של הנשיא לשעבר. לנהל איתו דיאלוג, לקטוע את המונולוג הפתטי שלו בעוד עובדה ועוד עובדה. די מהר גם זה ייגמר. שורה תחתונה – תוך כמה חודשים תהיה הכרעה במשפט קצב.

ועכשיו (סוף סוף), לטיעון שלי: המהירות של המשפט והיעילות שלו מוכיחים את טעותו הגדולה של מזוז בניהול העניין. יועץ משפטי לממשלה לא צריך להביא כל תיק שיש בו ראיות לבימ"ש. זה ברור. אין ספק גם בכך שהוא צריך לסנן רק את התיקים שיש בהם סיכוי סביר להרשעה. בשביל זה הוא בתפקיד, אבל במקרים שבהם העניין הציבורי עצום, במקרה עקרוני כמו של הנשיא לשעבר קצב, צריך לעשות הכל כדי לא להגיע להסדרי טיעון. סוג התיקים הזה צריך להיסגר בלי כלום, או ללכת לבימ"ש. אין (כמעט) באמצע. תיקים עם עניין ציבורי כל כך עצום, טומנים בחובם מסרים רבי עוצמה לכלל הציבור בשורה של נושאים. על פי תיק קצב, חלקים גדולים בציבור יקבעו את עמדתם לגבי בוס ששוכב עם הפקידה שלו, לגבי אומץ ליבם של פוליטיקאים (או עיתונאים) לחשוף את עמיתם שמעורב במעשים פליליים ועוד ועוד. בכל שיחת סלון על המשפט הפלילי בישראל בשנים הקרובות, תעלה מן הסתם הדוגמא של משפט קצב. לא משנה לאיזה כיוון. התיקים מהסוג הזה הם חלון הראווה של מערכת המשפט הישראלית. השקיפות בהם, ניהול הליך גלוי, הוא יותר קריטי מבכל תיק אחר. תיקים כאלו אסור שייסגרו באיזה הסדר בחדרי חדרים כשרק המעורבים יודעים, או חושבים שהם יודעים, את העובדות.

זה היה הטיעון המרכזי שלי נגד עיסקת הטיעון, שמזוז סגר עם קצב. הטיעון שלו היה – עדיפה הרשעה חלשה עכשיו, על משפט ארוך שיימשך שנים וכשיסתיים, אף אחד לא יזכור על מה היה. ובכן, הנה – המשפט לא ארך שנים. בקושי חודשים ספורים. נכון, יש עוד ערכאת ערעור, אבל גם אם היא תהיה יעילה, תהיה לנו החלטה סופית תוך כשנה. זמן סביר לחלוטין. אם מזוז לא היה לוקח את הפנייה של הסדר הטיעון ומגיש כתב אישום, כבר היינו מזמן מאחורי כל העניין הזה. בדרך, בתהליך, הלגיטימציה לתיק תעלה, זה לא ייראה תיק שנוהל רק בתקשורת. במוקדם או במאוחר, עיקר העדויות ייחשפו. אמינותו של קצב תקבל ציון מביהמ"ש, כמו גם אמינותה של א'. זה בדיוק כוחו של המשפט הפלילי ולכן לא היה צריך ללכת לעיסקת טיעון במקרה קצב, כמו שטוב שלא הלכו לעיסקה כזו עם הירשזון ובניזרי ואני מקווה מאוד שלא יעשו עיסקה כזו עם אולמרט. זה קשה לתביעה, מסורבל, תובע משאבים ומסוכן, אבל זו הדרך הנכונה לנהל משפטים מהסוג הזה. לעניות דעתי, זו גם הדרך הטובה לנאשמים מהסוג הזה. עינוי הדין קשה, אבל בסוף יש הכרעה אמיתית והתייחסות לכלל העובדות ולא איזה מין הסדר לא ברור ואמביוולנטי שדומה יותר לפשרה של עורכי דין מאשר להכרעה אמיתית. 

עיסקת הקלטת – ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות

3 באוקטובר 2009
 

לא נעים להגיד, אבל חאלד משעל צודק ובנימין נתניהו לא. משעל צודק שהם השיגו הישג גדול תמורת איזה שתי דקות וידאו של גלעד שליט. הוא צודק שאנחנו מלמדים את העולם כולו שיעור חשוב. רוצים אסירים? תחטפו חיילים. איך אמר משעל? נחטוף עוד שליט ועוד שליט עד שבתי הכלא יהיו ריקים. מו"מ עם ישראל? ויתורים? פשרות? שיתוף פעולה נגד טרור? בשביל מה? עדיף לחטוף.

המחירון שישראל בונה עכשיו הוא בלתי אפשרי. אף ארגון טרור לא יבקש מחירים נמוכים יותר. אם שתי דקות וחצי וידאו שוות עשרים טרוריסטיות, אז מה יהיה שווה ביקור של הצלב  האדום? האובססיה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא, לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לביטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונאליים ובכיינים. יש משהו מאוד הומני ויפה בכך שמדינה שלמה עוצרת את הנשימה בגלל חייל אחד, רק שההומניות הזו לא מתאימה לאזור הזה.

בנימין נתניהו, מצד שני, מאוד לא משכנע כשהוא מסביר למה הסכים לעסקת הקלטת. ההסבר של נתניהו הוא שבסדנת השבי שלו בצבא לימדו אותם שהכי חשוב שכולם יידעו שאתה חי, שאתה בשבי ובידי מי. עכשיו, אמר נתניהו לשליט, עפ"י דובריו, יש לנו הוכחה מתועדת שב-14 לספטמבר 2009 גלעד שליט חי, בריא ובאחריות של החמאס. בעיניי, זהו טיעון דמגוגי וחלש. דמגוגי, כי ברור שנתניהו מנסה להדביק לעצמו את ההרואיות של סדנת השבי של סיירת מטכ"ל כדי לעורר אמפתיה להחלטתו. חלש, כי לא היה שום עוררין על כך ששליט חי, בריא ובאחריות חמאס.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שיהדהד לכם בראש מקרה רון ארד, שם ישראל רצתה להדביק אחריות על איראן לגורלו. ההקבלה לא במקומה. איראן התנערה ומתנערת מאחריות לרון ארד ומעולם לא אישרה קשר אליו. אם היינו מצליחים להדביק לה את האחריות לגורלו, אז ייתכן שבהיותה מדינה ריבונית, זה היה מאפשר להפעיל מנופים מסוימים כנגדה (ספק רב). במקרה של גלעד שליט, החמאס מעולם לא התכחש לאחריותו. הוא התגאה בה. אם חלילה יקרה משהו לשליט, זה לא ממש יעזור לנו שנגיד "אבל רגע, ב-14 בספטמבר הוא היה בסדר". יתרה מזאת, לא היה ספק של ממש במערכת הביטחון ששליט חי ובריא. אם היה ספק כזה, היה אפשר לנסות לקבל אות חיים בלי לשלם מחיר מופקע, חסר תקדים. על אותות החיים הקודמים לא שילמנו בשחרור אסירים. חבל לקבוע תקדים קשה כזה.

ייתכן שבנימין נתניהו ירוויח פופולריות קצרת טווח מההתנהלות שלו בפרשת שליט. לי ההתנהלות הזו מרמזת שהוא הגיע לקדנציה הזאת עם מטרת-על אחת. להיות פופולרי. לעשות מה שהעם רוצה, לא משנה מה הוא צריך. ראינו את זה בתקציב, בנאום בר אילן, בהסכמים הקואליציוניים ועכשיו. נתניהו, כפי שכבר כתבתי, היה מבכירי המתנגדים לעסקאות כאלה. יצא לי לדבר עם כמה ממקורביו וניסיתי להבין את הפליק פלאק שהוא עשה. באיזשהו שלב הם נותנים לך את המבט של "אני לא יכול להגיד לך הכל" ואומרים משהו על זה שבגלל האיום האיראני, חשוב לנקות את השולחן מעניין שליט. מה קשור שליט לאחמדינג'אד? לנתניהו הפתרונים. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שאני לא יודע, אבל מה לעשות, אני מתקשה לראות קשר. הפליק פלאק נראה לי יותר כמו ניסיון זול לקנות פופולריות, לא שום דבר אחר.  

עמוד 1 מתוך 212