ארכיון חודש: ינואר 2010

תחקיר ציון נתן: הופעת אורח של עפר שלח

30 בינואר 2010
 

אחד מחילוקי הדעות הרבים ביני לבין בעליו החוקי של הבלוג הזה נוגע לעיסוק של התקשורת הישראלית בעצמה. הוא חושב שזה מרכיב חיוני בשקיפות ובחשיפה של גורם רב עוצמה, לי זה בעיקר נראה כמו אוננות מגוחכת של אנשים שחושבים שהם באמת חשובים. זה לא אומר שאני לא יודע את מה שהוא יודע על הצד האפל של התקשורת, או שאותו זה פחות דוחה מאשר אותי. ההבדל בינינו הוא בעיקר עניין של גיל וטמפרמנט, של העובדה הידועה למעטים שלמרות שאני זקן ממנו בעשר שנים, רביב הוא למעשה הצד הבוגר, השקול והמשעמם להחריד בזוגיות שלנו.

אבל לפעמים אי אפשר יותר. כמו למשל בדרך שבה טיפל "ידיעות אחרונות" בתחקיר המעולה של מואב ורדי ורביב על פרשת מוני פנאן. כי לפעמים סיפור שלם נגלה מבעד לחרך קטן. לפעמים דרך ניתוח של טקסט ועימוד אפשר לראות מה שהתגלה רק בתצהירים לבתי משפט, כמו של מוטי גילת או ניר בכר בשעתם, על מהותו של המוסד העלום ביותר מבין הגופים החזקים בחיינו.

כל כלי התקשורת עשו פולו-אפ על התחקיר, אחרי ששודר ב"המקור" ביום רביעי שעבר. מי יותר, מי פחות, כל אחד על פי נטיית ליבו. "ידיעות" דפק כפולה במדור הספורט, עם קרדיט ראוי לערוץ 10. משום מה, למרות שכל החומר בכתבה היה לקוח מהתחקיר שלנו, טרחו להחתים עליה שני כותבים, ידידי רפי נאה ונדב צנציפר, אבל זה עניין פנימי. בצד הטקסט היתה בוקסה בולטת, שהפנתה את קורא הספורט, שפרשת פנאן מעניינת אותו אבל אולי לא טורח תמיד להתעדכן בביקורת טלוויזיה, אל עמודי החדשות. שם, נאמר בבוקסה, יהיה אייטם של גפי אמיר. הניסוח לא היה כאילו מדובר בביקורת, אלא בידיעה חדשותית: "ערוץ 10 שילם לציון נתן".

וואו, אמר הקורא ודאי לעצמו, הגפי הזו בטח זחלה בלילה מתחת לבית הוורד, התחברה למערכת האוורור ודגה משם את האינפורמציה החיונית, אותה ניסו פרנסי הערוץ להחביא בכל כוחם: נתן, ידידו הקרוב ושותפו העסקי של פנאן ועד המפתח בתחקיר של מואב ורביב, לא הופיע אצלנו לשם שמיים וצדק אלא בתשלום. זה משנה לגמרי את כל הפרספקטיבה על מה שהוא אומר. דא עקא, כמו שאומרים, שהמידע לא הגיע אל הגברת אמיר מגורמי ביון עלומים בתוך הערוץ: רביב אמר, במפורש ובפירוט ומייד לאחר שידור התחקיר, שהערוץ שילם לנתן סכום (הרבה יותר קטן ממה שנדמה לכם, אגב), כדי לפצות אותו על הוצאותיו והסיכון שלקח. עשינו את זה באופן הטבעי ביותר, כדי שכל צופה יוכל לשפוט לעצמו את דבריו של נתן עם מידע מלא ושקוף, כמו שאנחנו דורשים מאחרים.

עברתי לחדשות, כמו שהורו לי, ולא הופתעתי. אני מודה שיוצא לי להחמיץ "ידיעות" לעיתים, ולכן ייתכן שגפי אמיר כתבה אי פעם משהו טוב על "המקור" (היא לא. יש לה אחוז מושלם מהשדה של 7 מ -7.  ר.ד.). באופן כללי, ברור שאם נשיג ראיון עם הקדוש ברוך הוא, היא תתלונן על התאורה, ותחשוף את האחראי, ה"האשם תמיד" של "ידיעות" כשהוא עוסק ברביב או בי: אנחנו עושים יותר מדי, ולכן לא עושים מספיק טוב. תיאורית הקונספירציה שלה, שנשענה כולה על האמירה שלנו שערוץ 10 העביר לנתן כסף, היתה שמכיוון שרביב ואני גם עושים פינות ודעות וכל מיני דברים בתכנית שלנו, כנראה אין לנו זמן לתחקיר משלנו, וגייסנו את נתן.

ופה התרגזתי. אני כבר איזה רבע שעה בעיתונות, כתבתי שלושה ספרים מבוססי תחקיר – זה שרביב ואני עשינו יחד, בעודנו עושים יותר מדי, לקח שנתיים וחצי – ותחקיר מוני פנאן הוא מן המושקעים שבו נתקלתי מימי. מואב ורדי, ערפד עיתונות מהסוג המשובח ביותר, עבד עליו שלושה חודשים, מדי יום. בהערכה גסה, הוא עשה יותר מאלף שיחות טלפון, לארץ ולחו"ל; רביב הוסיף מאות משלו, שלא לדבר על עשרות פגישות אישיות של שניהם. המערכת כולה, שנרתמה לעניין, הוסיפה איש כפי יכולתו. יש לנו עשרות שעות של הקלטות קול, ועשרות רבות של צילומים במצלמה נסתרת, לא רק כאלה שעשה ציון נתן. העורכות רותם שדות ועדי גרתי ניווטו את המלאכה הזו בעקשנות ותבונה. כל אדם שהוזכר בכתבה זכה לאפשרות תגובה. ולהביא את ציון נתן לעדות ושיתוף פעולה לוקח הרבה יותר מכסף: זה בעיקר המון עבודה ורכישת אמון, מהסוג שרביב מתמחה בו וגפי אמיר אפילו לא יכולה להתחיל להבין.

כל עובדה שנמסרה בכתבה (והעשרות שנשארו בחוץ, חלקן מעולות) הובאה בהרבה זיעה, בעניין שאיש לא רצה לדבר עליו – וחידשה מהותית בעניין שכל התקשורת הישראלית מחטטת בו. כל זה נעשה תוך התעלמות מוחלטת מדברים ידועים: אחיו של רביב הוא עוזר המאמן של מכבי ת"א, מוסד שלא ידוע בסלחנותו, ואני משדר אותה בערוץ הספורט. שעות אחרי שהתחקיר שודר כבר פגשתי חלק מהאנשים שהוזכרו בו, במלון בסיינה. רבים מהאנשים שאיתם דיברתי בעניין בחודשים האלה, וחלקם הוזכרו לראשונה בשמם כמשקיעים בבנק פנאן, הם ידידים שלי.

אבל לא באתי לדבר על מערכת "המקור", אלא על "ידיעות". התגובה שלו לתכנית שלנו – ואל תשלו את עצמכם, בוקסה כזו במדור הספורט היא הנחיה מערכתית, לא החלטה של עורך עמוד – היא פבלובית, וכדרכו של "ידיעות" בהרבה עניינים משלבת אינטרסים עם עוינות אישית המכתיבה החלטות פסוודו-עיתונאיות. זה לא רק שרביב תבע את "ידיעות", או שהגורמים הבכירים ביותר בעיתון יודעים למה עזבתי אותו ומי הפר שם את מילתו. הסרט שלנו הקדים את סרטה של אופירה אסייג ב"רשת" על הפרשה: יש קשר ידוע וותיק בין "רשת" לבין "ידיעות", לשעבר בעל המניות הדומיננטי בזכיין של ערוץ 2, ומי שהטאלנטים הבולטים של "רשת" נשאו ונושאים בו בתפקידים בכירים (בעוד על אחרים נאסר להופיע בטלוויזיה במקום אחר). אופירה היא הדמות הבולטת ב"ONE", אתר האינטרנט ש"ידיעות" שותף בו.

 ולסיום, קיקר: כמה שבועות אחרי מותו של מוני נתנה רעייתו שרון ראיון ל"7 ימים". ל"המקור" יש הקלטה, שבה אומר אחיינו של מוני עזר גפני ששרון קיבלה מ"ידיעות" כסף עבור הראיון. בהנחה שעזר לא משקר, "ידיעות" לא טרח לחשוף את העובדה הזו בפניכם. כנראה שראשיו עסוקים מדי בעבודה עיתונאית אחרת, ולכן הם נאלצים לחפף ולהעביר את החשיפה הזו לקבלן משנה. יש לי קצת זמן פנוי, בין הפינות והפאנלים שאני עושה במקומות אחרים, אז התנדבתי.

תחקיר ציון נתן: הופעת אורח של עפר שלח

30 בינואר 2010
 

אחד מחילוקי הדעות הרבים ביני לבין בעליו החוקי של הבלוג הזה נוגע לעיסוק של התקשורת הישראלית בעצמה. הוא חושב שזה מרכיב חיוני בשקיפות ובחשיפה של גורם רב עוצמה, לי זה בעיקר נראה כמו אוננות מגוחכת של אנשים שחושבים שהם באמת חשובים. זה לא אומר שאני לא יודע את מה שהוא יודע על הצד האפל של התקשורת, או שאותו זה פחות דוחה מאשר אותי. ההבדל בינינו הוא בעיקר עניין של גיל וטמפרמנט, של העובדה הידועה למעטים שלמרות שאני זקן ממנו בעשר שנים, רביב הוא למעשה הצד הבוגר, השקול והמשעמם להחריד בזוגיות שלנו.

אבל לפעמים אי אפשר יותר. כמו למשל בדרך שבה טיפל "ידיעות אחרונות" בתחקיר המעולה של מואב ורדי ורביב על פרשת מוני פנאן. כי לפעמים סיפור שלם נגלה מבעד לחרך קטן. לפעמים דרך ניתוח של טקסט ועימוד אפשר לראות מה שהתגלה רק בתצהירים לבתי משפט, כמו של מוטי גילת או ניר בכר בשעתם, על מהותו של המוסד העלום ביותר מבין הגופים החזקים בחיינו.

כל כלי התקשורת עשו פולו-אפ על התחקיר, אחרי ששודר ב"המקור" ביום רביעי שעבר. מי יותר, מי פחות, כל אחד על פי נטיית ליבו. "ידיעות" דפק כפולה במדור הספורט, עם קרדיט ראוי לערוץ 10. משום מה, למרות שכל החומר בכתבה היה לקוח מהתחקיר שלנו, טרחו להחתים עליה שני כותבים, ידידי רפי נאה ונדב צנציפר, אבל זה עניין פנימי. בצד הטקסט היתה בוקסה בולטת, שהפנתה את קורא הספורט, שפרשת פנאן מעניינת אותו אבל אולי לא טורח תמיד להתעדכן בביקורת טלוויזיה, אל עמודי החדשות. שם, נאמר בבוקסה, יהיה אייטם של גפי אמיר. הניסוח לא היה כאילו מדובר בביקורת, אלא בידיעה חדשותית: "ערוץ 10 שילם לציון נתן".

וואו, אמר הקורא ודאי לעצמו, הגפי הזו בטח זחלה בלילה מתחת לבית הוורד, התחברה למערכת האוורור ודגה משם את האינפורמציה החיונית, אותה ניסו פרנסי הערוץ להחביא בכל כוחם: נתן, ידידו הקרוב ושותפו העסקי של פנאן ועד המפתח בתחקיר של מואב ורביב, לא הופיע אצלנו לשם שמיים וצדק אלא בתשלום. זה משנה לגמרי את כל הפרספקטיבה על מה שהוא אומר. דא עקא, כמו שאומרים, שהמידע לא הגיע אל הגברת אמיר מגורמי ביון עלומים בתוך הערוץ: רביב אמר, במפורש ובפירוט ומייד לאחר שידור התחקיר, שהערוץ שילם לנתן סכום (הרבה יותר קטן ממה שנדמה לכם, אגב), כדי לפצות אותו על הוצאותיו והסיכון שלקח. עשינו את זה באופן הטבעי ביותר, כדי שכל צופה יוכל לשפוט לעצמו את דבריו של נתן עם מידע מלא ושקוף, כמו שאנחנו דורשים מאחרים.

עברתי לחדשות, כמו שהורו לי, ולא הופתעתי. אני מודה שיוצא לי להחמיץ "ידיעות" לעיתים, ולכן ייתכן שגפי אמיר כתבה אי פעם משהו טוב על "המקור" (היא לא. יש לה אחוז מושלם מהשדה של 7 מ -7.  ר.ד.). באופן כללי, ברור שאם נשיג ראיון עם הקדוש ברוך הוא, היא תתלונן על התאורה, ותחשוף את האחראי, ה"האשם תמיד" של "ידיעות" כשהוא עוסק ברביב או בי: אנחנו עושים יותר מדי, ולכן לא עושים מספיק טוב. תיאורית הקונספירציה שלה, שנשענה כולה על האמירה שלנו שערוץ 10 העביר לנתן כסף, היתה שמכיוון שרביב ואני גם עושים פינות ודעות וכל מיני דברים בתכנית שלנו, כנראה אין לנו זמן לתחקיר משלנו, וגייסנו את נתן.

ופה התרגזתי. אני כבר איזה רבע שעה בעיתונות, כתבתי שלושה ספרים מבוססי תחקיר – זה שרביב ואני עשינו יחד, בעודנו עושים יותר מדי, לקח שנתיים וחצי – ותחקיר מוני פנאן הוא מן המושקעים שבו נתקלתי מימי. מואב ורדי, ערפד עיתונות מהסוג המשובח ביותר, עבד עליו שלושה חודשים, מדי יום. בהערכה גסה, הוא עשה יותר מאלף שיחות טלפון, לארץ ולחו"ל; רביב הוסיף מאות משלו, שלא לדבר על עשרות פגישות אישיות של שניהם. המערכת כולה, שנרתמה לעניין, הוסיפה איש כפי יכולתו. יש לנו עשרות שעות של הקלטות קול, ועשרות רבות של צילומים במצלמה נסתרת, לא רק כאלה שעשה ציון נתן. העורכות רותם שדות ועדי גרתי ניווטו את המלאכה הזו בעקשנות ותבונה. כל אדם שהוזכר בכתבה זכה לאפשרות תגובה. ולהביא את ציון נתן לעדות ושיתוף פעולה לוקח הרבה יותר מכסף: זה בעיקר המון עבודה ורכישת אמון, מהסוג שרביב מתמחה בו וגפי אמיר אפילו לא יכולה להתחיל להבין.

כל עובדה שנמסרה בכתבה (והעשרות שנשארו בחוץ, חלקן מעולות) הובאה בהרבה זיעה, בעניין שאיש לא רצה לדבר עליו – וחידשה מהותית בעניין שכל התקשורת הישראלית מחטטת בו. כל זה נעשה תוך התעלמות מוחלטת מדברים ידועים: אחיו של רביב הוא עוזר המאמן של מכבי ת"א, מוסד שלא ידוע בסלחנותו, ואני משדר אותה בערוץ הספורט. שעות אחרי שהתחקיר שודר כבר פגשתי חלק מהאנשים שהוזכרו בו, במלון בסיינה. רבים מהאנשים שאיתם דיברתי בעניין בחודשים האלה, וחלקם הוזכרו לראשונה בשמם כמשקיעים בבנק פנאן, הם ידידים שלי.

אבל לא באתי לדבר על מערכת "המקור", אלא על "ידיעות". התגובה שלו לתכנית שלנו – ואל תשלו את עצמכם, בוקסה כזו במדור הספורט היא הנחיה מערכתית, לא החלטה של עורך עמוד – היא פבלובית, וכדרכו של "ידיעות" בהרבה עניינים משלבת אינטרסים עם עוינות אישית המכתיבה החלטות פסוודו-עיתונאיות. זה לא רק שרביב תבע את "ידיעות", או שהגורמים הבכירים ביותר בעיתון יודעים למה עזבתי אותו ומי הפר שם את מילתו. הסרט שלנו הקדים את סרטה של אופירה אסייג ב"רשת" על הפרשה: יש קשר ידוע וותיק בין "רשת" לבין "ידיעות", לשעבר בעל המניות הדומיננטי בזכיין של ערוץ 2, ומי שהטאלנטים הבולטים של "רשת" נשאו ונושאים בו בתפקידים בכירים (בעוד על אחרים נאסר להופיע בטלוויזיה במקום אחר). אופירה היא הדמות הבולטת ב"ONE", אתר האינטרנט ש"ידיעות" שותף בו.

 ולסיום, קיקר: כמה שבועות אחרי מותו של מוני נתנה רעייתו שרון ראיון ל"7 ימים". ל"המקור" יש הקלטה, שבה אומר אחיינו של מוני עזר גפני ששרון קיבלה מ"ידיעות" כסף עבור הראיון. בהנחה שעזר לא משקר, "ידיעות" לא טרח לחשוף את העובדה הזו בפניכם. כנראה שראשיו עסוקים מדי בעבודה עיתונאית אחרת, ולכן הם נאלצים לחפף ולהעביר את החשיפה הזו לקבלן משנה. יש לי קצת זמן פנוי, בין הפינות והפאנלים שאני עושה במקומות אחרים, אז התנדבתי.

מופז וארי שביט נגד לבני

21 בינואר 2010
 

אתמול ניסיתי לחקור ב"מקור" את האשמותיו של שאול מופז כלפי ציפי לבני. לא דנתי במופרכות שבהן. מופז טען שלבני גנבה ממנו את הניצחון. בין השאר, הוא טען שערוצי הטלוויזיה פרסמו "סקרים" לכאורה, למרות שהם כלל לא ביצעו סקר כזה. היה סקר אחד, טען מופז, שהובא להם מצד גורם מעוניין והם שידרו אותו. זו האשמה חמורה ובמקרה אותה אני לא צריך לבדוק. הייתי שם. אלו שטויות במיץ עגבניות.

הסקרים של ערוצי הטלוויזיה בליל הפריימריז בקדימה אכן נכשלו בגדול. כתבתי על זה מייד לאחר הפיאסקו. הוספתי אז שזו הייתה טעות קשה שלנו ושל שאר ערוצי הטלוויזיה לשדר את הסקרים רבע שעה לפני שנסגרו הקלפיות.

עם זאת, לטענת מופז אין קשר לאמת. היו שלושה סקרים עצמאיים. למעשה, הסוקר, שעבד עבור ערוץ 10, פרופסור קמיל פוקס, עשה יותר טלפונים מבכל פעם קודמת. הוא הירבה בטלפונים דווקא בגלל הבעייתיות שבסקרים בקרב קהל מתפקדים מצומצם. זה לא עזר לו.

לא מזמן, בפגישה סגורה, מופז חזר בפניי על הטענות האלה. הבנתי שהוא באמת חושב ככה. סיפרתי לו מה באמת היה שם. אפילו גיליתי לו שלמיטב ידיעתי, הסוקרים של הערוצים השונים גיששו אחד עם השני לפני הפרסום את הממצאים של חבריהם ושאני מבין, שלפי מה שהם שמעו, חלקם שינו קצת את הממצאים, אחוז למעלה, אחוז למטה, כדי להרגיש יותר בטוחים. קיוויתי שגילוי הלב שלי ישכנע אותו, שאף אחד לא פיברק סקר. כנראה שלא הצלחתי. אני מבין שבימים האחרונים הוא חוזר על אותה גרסה. זה יותר עמוק מזה. גרסתו הכוללת לאירועי אותו לילה רוויה בשמועות, חצאי אמיתות ומעל לכל – עובדות שמנותקות מהמציאות. כך זה גם, למשל, לגבי המהלכים שהובילו להארכה של החצי שעה. שמעתי את ארי שביט צועק בזעם ב"מועצת החכמים", שאם מה שקרה באותו לילה, היה קורה ללבני ולא למופז, התקשורת הייתה יוצאת מגדרה.

 ה"שגיאות" של מופז לגבי אירועי אותו לילה, נסבלות. קשה לעכל שהפסדת את תפקיד ראש הממשלה בגלל 431 קולות. אבל מה הטראומה שמונעת ממר שביט לבדוק את העובדות? לפני הבחירות כתב שביט מאמר קשה נגד לבני. זה היה מאמר יוצא דופן בחריפותו. הוא הביא בו ציטוטים אנונימיים נגדה. תקראו את המאמר. יכול להיות שתמצאו דמיון בין הציטוטים ההם לדברים שאמר מופז לארי שביט, בראיון שהעניק לו לפני כמה שבועות. האם יכול להיות שזמן קצר לפני הבחירות, הלך מופז אצל שביט ואמר לו דברים מאוד קשים נגד לבני? לא מאמין. לא מאמין שמופז פעל למען כישלונה של מפלגתו בבחירות. זה לא הגיוני, נכון?

מופז וארי שביט נגד לבני

21 בינואר 2010
 

אתמול ניסיתי לחקור ב"מקור" את האשמותיו של שאול מופז כלפי ציפי לבני. לא דנתי במופרכות שבהן. מופז טען שלבני גנבה ממנו את הניצחון. בין השאר, הוא טען שערוצי הטלוויזיה פרסמו "סקרים" לכאורה, למרות שהם כלל לא ביצעו סקר כזה. היה סקר אחד, טען מופז, שהובא להם מצד גורם מעוניין והם שידרו אותו. זו האשמה חמורה ובמקרה אותה אני לא צריך לבדוק. הייתי שם. אלו שטויות במיץ עגבניות.

הסקרים של ערוצי הטלוויזיה בליל הפריימריז בקדימה אכן נכשלו בגדול. כתבתי על זה מייד לאחר הפיאסקו. הוספתי אז שזו הייתה טעות קשה שלנו ושל שאר ערוצי הטלוויזיה לשדר את הסקרים רבע שעה לפני שנסגרו הקלפיות.

עם זאת, לטענת מופז אין קשר לאמת. היו שלושה סקרים עצמאיים. למעשה, הסוקר, שעבד עבור ערוץ 10, פרופסור קמיל פוקס, עשה יותר טלפונים מבכל פעם קודמת. הוא הירבה בטלפונים דווקא בגלל הבעייתיות שבסקרים בקרב קהל מתפקדים מצומצם. זה לא עזר לו.

לא מזמן, בפגישה סגורה, מופז חזר בפניי על הטענות האלה. הבנתי שהוא באמת חושב ככה. סיפרתי לו מה באמת היה שם. אפילו גיליתי לו שלמיטב ידיעתי, הסוקרים של הערוצים השונים גיששו אחד עם השני לפני הפרסום את הממצאים של חבריהם ושאני מבין, שלפי מה שהם שמעו, חלקם שינו קצת את הממצאים, אחוז למעלה, אחוז למטה, כדי להרגיש יותר בטוחים. קיוויתי שגילוי הלב שלי ישכנע אותו, שאף אחד לא פיברק סקר. כנראה שלא הצלחתי. אני מבין שבימים האחרונים הוא חוזר על אותה גרסה. זה יותר עמוק מזה. גרסתו הכוללת לאירועי אותו לילה רוויה בשמועות, חצאי אמיתות ומעל לכל – עובדות שמנותקות מהמציאות. כך זה גם, למשל, לגבי המהלכים שהובילו להארכה של החצי שעה. שמעתי את ארי שביט צועק בזעם ב"מועצת החכמים", שאם מה שקרה באותו לילה, היה קורה ללבני ולא למופז, התקשורת הייתה יוצאת מגדרה.

 ה"שגיאות" של מופז לגבי אירועי אותו לילה, נסבלות. קשה לעכל שהפסדת את תפקיד ראש הממשלה בגלל 431 קולות. אבל מה הטראומה שמונעת ממר שביט לבדוק את העובדות? לפני הבחירות כתב שביט מאמר קשה נגד לבני. זה היה מאמר יוצא דופן בחריפותו. הוא הביא בו ציטוטים אנונימיים נגדה. תקראו את המאמר. יכול להיות שתמצאו דמיון בין הציטוטים ההם לדברים שאמר מופז לארי שביט, בראיון שהעניק לו לפני כמה שבועות. האם יכול להיות שזמן קצר לפני הבחירות, הלך מופז אצל שביט ואמר לו דברים מאוד קשים נגד לבני? לא מאמין. לא מאמין שמופז פעל למען כישלונה של מפלגתו בבחירות. זה לא הגיוני, נכון?

תצהיר מוטי גילת: המסמך עצמו

17 בינואר 2010
 

 לבקשת גולשים רבים, אני מעלה את תצהירו של העיתונאי מרדכי גילת. השמטתי את עמודים 3 עד 18 שעוסקים בעיקרם בתנאי השכר שלו וכו'. נראה לי שזה חודר במידה לא נחוצה לצנעת הפרט שלו. חוץ מזה, הקורא היסודי יראה שיש נספחים רבים לתצהיר, לרבות מכתבים מעניינים ששלח מר גילת ונשלחו אליו. אני מקווה שעיתונאים חרוצים ישיגו את המסמכים הללו ויפרסמו אותם. מיותר לציין שאשמח לפרסם את תצהיר התגובה של מר ארנון מוזס, אם יינתן.

(מומלץ לקרוא במצב מסך מלא – כפתור Full מתחת למסמך. ליציאה לחצו על Escape)

Drucker

View more documents from rdrucker.

תצהיר מוטי גילת: המסמך עצמו

17 בינואר 2010
 

 לבקשת גולשים רבים, אני מעלה את תצהירו של העיתונאי מרדכי גילת. השמטתי את עמודים 3 עד 18 שעוסקים בעיקרם בתנאי השכר שלו וכו'. נראה לי שזה חודר במידה לא נחוצה לצנעת הפרט שלו. חוץ מזה, הקורא היסודי יראה שיש נספחים רבים לתצהיר, לרבות מכתבים מעניינים ששלח מר גילת ונשלחו אליו. אני מקווה שעיתונאים חרוצים ישיגו את המסמכים הללו ויפרסמו אותם. מיותר לציין שאשמח לפרסם את תצהיר התגובה של מר ארנון מוזס, אם יינתן.

(מומלץ לקרוא במצב מסך מלא – כפתור Full מתחת למסמך. ליציאה לחצו על Escape)

Drucker

View more documents from rdrucker.

מסמך: התצהיר של מרדכי גילת נגד "ידיעות"

16 בינואר 2010
 

לפני מספר חודשים הגיש העיתונאי, מרדכי גילת, תצהיר בתביעה שלו נגד "ידיעות אחרונות". גילת עבד בעיתון במשך עשרות שנים והוא חתום על כמה מההישגים הגדולים בתקשורת הישראלית בכלל וב"ידיעות" בפרט. לפני כשנתיים הוא עזב לטובת "ישראל היום". אחרי שעזב, הוא הגיש תביעה לבי"ד לעבודה. גילת דורש את פיצויי הפיטורין שלו.

מכיוון שאני "נגוע" בחיכוך עם "ידיעות", אני אתן למסמך המדהים הזה לדבר בעד עצמו. לצערי, הוא לא התפרסם במקומות אחרים ולכן, הוא מתפרסם כאן. מדובר במסמך שקשה להגזים בחשיבותו. לטובת אלו שאין להם כוח לקרוא עשרות עמודים, הנה כמה פיסקאות מהתצהיר.

פסקאות נבחרות מתוך תצהירו של מרדכי גילת

"בשנות ה – 2000 החל העיתון לשנות כיוון: הוא בחר להגן על ראשי מדינה החשודים בעבריינות ובקשרים עם עבריינים, במקום להילחם בהם. הוא בחר להגן על חשודי צמרת במקום להוקיע את התופעה. הוא לחם במתריעים בשער במקום לשמור עליהם".

"פרשיות אהוד אולמרט וחיים רמון – שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס – גרמו לעימותים קשים ביני לבין המו"ל ולדחיקתי הסופית החוצה. מאמרים שלי נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים, עמודי החדשות נחסמו בפני בניגוד לדפוס העבודה בעבר. העיתון פגע אנושות במעמדי המקצועי ובנורמות העיתונאיות הבסיסיות, אשר הן חלק בלתי נפרד מהסכם העבודה".

"הפעם הראשונה שחשתי במתח מסויים ביני לבין מוזס הייתה כשנתיים אחרי הופעת המדור שלי במוסף לשבת. המדור הזה החל להתפרסם בשנת 97 עם הפניה בשער המוסף ובעמוד הראשון של העיתון, וקצר הצלחה גדולה. למרבה האירוניה, ככל שהוא השפיע יותר על סדר היום הציבורי, ככל שגדל מספר הפונים אלי בפרשיות שונות – כך עלה מפלס העוינות למדור ואלי מצד מוזס. הרקע היה שקוף. תיארתי מדי שבוע התנהלות לא ראויה של שרים, חברי כנסת, אנשי עסקים, מוסדות ציבור וגורמים אחרים שמוזס חפץ ביקרם".

"השינוי במדיניות העיתון ותחילת ההתערבות הבלתי לגיטימית הממשית של נוני מוזס בשיקולי העבודה העיתונאית החל עם חשיפת מעשי השחיתות הציבורית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, של בניו ושל מקורביהם ובהם אהוד אולמרט. החל מחודש מרץ 2001, כשהחלו להתפרסם בעיתון החשיפות הראשונות של המעשים הבלתי חוקיים לכאורה, שבוצעו במטה הבחירות של אריאל שרון ושל המעשים הבלתי כשרים שביצעו רה"מ שרון ושני בניו, החל המו"ל להפעיל לחצים ישירים נגד פרסומים אלו, שנעו מהצבת מכשולים וקשיים בדרך לפרסום ועד פסילתם המוחלטת לפרסום".

האי היווני

"בחודש מרץ 2001 הכנתי כתבת תחקיר מקיפה על פרשה שכונתה "פרשת האי היווני". היא תיארה תיק משטרה רגיש ביותר, ששכב במשרדי היחב"ל חודשים רבים, ללא טיפול…התחקיר הוכן בעצה ובשיתוף פעולה עם רות יובל. היא גיבתה את העבודה, היא החליטה שהנושא ראוי להבלטה גדולה, היא הבינה שיש בידה חבית אבק שריפה. היה ברור לנו כי זהו סיפור ענק, שווה עמוד שער גדול וזועק…אבל המו"ל, נוני מוזס, התנגד לפרסום. הוא ניסה להגן על שרון, אולמרט ודוד אפל. רות יובל סיפרה לי כי לקראת פרסום התחקיר על פרשת האי היווני היא נקראה לחדר העורך משה ורדי, לישיבה משותפת עם המו"ל, נוני מוזס. מוזס אמר לה, לדבריה, כי הסיפור כולו אינו יותר מניפוח של עובדות חסרות חשיבות. כך ברצינות. מוזס הסביר ליובל כי "רק מי שלא מבין איך הדברים עובדים, חושב שיש כאן בעיה. אין איש עסקים רציני שלא מעורב בדברים כאלה ואין עם זה שום בעיה", הוא הוסיף. יובל ניסתה להגן על התחקיר והבהירה כי להערכתה מדובר בסיפור בעל חשיבות ציבורית רבה. גם העורך הראשי, סיפרה לי, סבר כמוה. בסופו של ויכוח ארוך כאשר הגברת יובל חששה שלא יאשרו לה את הסיפור לפרסום, היא הגיעה עם מוזס לפשרה. התחקיר על האי היווני יתפרסם, אך לא יקבל את שער המוסף כולו, כפי שהיה ראוי לעשות. תהיה רק הפנייה בשער המוסף. יובל ביקשה מעורך העיתון לפרסם יום קודם לפרסום הכתבה ידיעת הפניה בעמודי החדשות של העיתון, מעין קדימון בולט לתחקיר שלי (שהוא הליך שגרתי בעיתון כשמדובר בתחקירים בסדר גודל כזה), אבל העורך השיב בשלילה. היא התרשמה שהדבר נבע מהנחייה של המו"ל…זוהי הפעם הראשונה, ככל שאני זוכר, שנוני מוזס ניסה למנוע פרסום כתבה בעלת חשיבות ציבורית עצומה משיקולים זרים, תוך הפרת כל הכללים המקובלים".

כתבות תחקיר על פרשיות אברהם בורג – "חוק המו"לים"

"כארבעה חודשים אחרי פרסום פרשת האי היווני בקיץ 2001, פרסמתי במוסף לשבת של העיתון שתי כתבות תחקיר על התנהלות יו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג…חודשים ספורים אחרי פרסום הכתבות על בורג, החלה להתבשל בכנסת הצעת חוק שזכתה לכינוי "חוק המו"לים". לכאורה, חוק תמים שימנע קיום מונופול של עיתון כלשהו. למעשה, הצעת חוק שבאה לעולם כדי להלך אימים על ידיעות אחרונות ותפוצתו. זה היה שקוף…באחד הימים פגש אותי סמנכ"ל הכספים של העיתון, מר ינון אנגל, באקראי במסדרון קומת ההנהלה, לקח אותי הצידה ואמר לי בערך כך: אני מאוד מעריך את העבודה שלך, תרמת רבות לעיתון, אבל אתה צריך לדעת שעכשיו אתה עלול לעלות לעיתון מיליונים רבים. הדיונים בעניין החוקים המטורפים נגד התקשורת עוסקים בעצם בך…שבועות אחדים אחרי אותה שיחה, ביום שלישי בערב, שוחח איתי אנגל פעם נוספת במשרדי המערכת של העיתון…למחרת יום רביעי בצהרים טילפנה אלי מזכירתו של משה ורדי וביקשה שאגיע לפגישה דחופה עם העורך. כיוון שבימי רביעי הייתי טרוד בכתיבת המדור או הכתבה התורנית, ביקשתי לדחות את הפגישה. ורדי סירב. הגעתי אליו בשתיים וחצי בצהריים והוא ניגש לעניין: "המדור השבועי שלך במוסף לשבת מיצה את עצמו. החלטתי להפסיק את פרסומו". שאלתי ממתי והוא השיב "מעכשיו". היה ברור לי שזה לא ורדי, העורך הראשי שמדי שנה שיבח שוב ושוב את עבודתי…היה ברור לי שזו החלטה של מוזס ושהרקע שלה – אי עמידה בלחצים של חברים ובעלי אינטרסים בכנסת…הודעתי לורדי שאני יוצא לחופשת מחאה ולא אשוב בלי המדור…וכך, ישבתי בבית למעלה מחודש, כשבמהלך התקופה הזאת משוחח איתי נוני מוזס בטלפון, מנסה בשלב ראשון להרגיע ואומר שהבעיה תיפתר. פעמיים מר מוזס הגיע גם לפגישה בביתי. נוני מוזס לא הכחיש כי ההחלטה על סגירת המדור היתה החלטה שלו. אך הוא טען כי הסיבה לכך היתה שפרסום המדור בא על חשבון פרסום תחקירים. ניסיתי להוכיח לו שאין שחר לטענה הזאת – אבל הוא סירב לעסוק בכך או להתעמק בעובדות, שפשוט לא היו נוחות לו. מר מוזס אמר לי בסיומה של הפגישה הראשונה בביתי ובפעם הראשונה "אם לא טוב לך אתה יכול להתפטר". בהמשך אמר לי זאת עוד מספר פעמים אגב הצרת צעדי בעיתון עד שבשלהי 2007 הרמתי את הכפפה וקיבלתי החלטה: לעזוב. לשמור על כבודי. לשים קץ להשפלה המתמשכת".

דוד אפל – "הזמן השחור"

"בראשית ינואר 2003 התבקשתי בידי עורכת המוסף" 7 ימים", רות יובל, להכין כתבת פרופיל גדולה על הקבלן דוד אפל לגיליון נושא מיוחד – "הזמן השחור". החוברת תיארה קשרים משחיתים לכאורה בין אנשי פשע לאנשי שררה מצמרת השלטון. הכתבה על אפל אמורה היתה לתאר כיצד זה עובד ובחברת מי צמח ממליך המלכים בליכוד. הכתבה הוכנה מבעוד מועד, אך נוני מוזס סירב לפרסם אותה. הוא אמר לרותי יובל שאני נטפל לאפל והוא בטוח שכל המאמר בנוי על דברים שכבר כתבתי בעבר. המערכת הסבירה לו שלא רק שהכתבה מחדשת עובדתית, אלא גם חושפת את התמונה המלאה והמבהילה מאוד של הנעשה מאחורי הקלעים במרכז הליכוד ובאחת מהמערכות הציבוריות החשובות ביותר. עורכת העיתון, שחששה כי הכתבה תיפסל, הציעה לו לעיין במסמכים המלמדים על החשדות לפלילים. הוא סירב. היא אף הציעה למוזס לקרוא את הכתבה תוך שהיא מסמנת עבורו את כל הקטעים החדשים. הפעם הסכים. מוזס החזיר ליובל את הכתבה כאשר מרביתה לא מאושרת לפרסום. בהוראתו של מר מוזס הכתבה צונזרה מהותית, סורסה וליבה נקרע. הקטעים החשובים ביותר והמענינים ביותר, לרבות אלה הנוגעים לקשר בין אפל לבין הפוליטיקאים הבכירים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט וראובן ריבלין – נפסלו…לא היה כל שיקול מקצועי ב"עריכה" הזו. להיפך. נרמס כאן כל כלל בסיסי של עבודה עיתונאית מקצועית. רותי יובל התקשתה אז לעבור על כך לסדר היום".

חוזה שלושת המיליונים של גלעד שרון

"במסגרת הכנת הכתבה המקיפה על קשריו של אפל עם השלטון, נודע לי כי נחתם בין דודי אפל לגלעד שרון חוזה על סך של 3 מיליוני דולרים, וזאת תמורת יעוץ בלתי ברור בקידום האי היווני. זה נעשה כשהיה ברור שראש הממשלה הוא זה שפועל לקידום עסקת רכישת האי בידי דודי אפל. בעזרתו של גידי ויץ, שעבד אז בעיתון, הצלחנו להשיג גם את המסמך המקורי…רצינו לפרסמו במסגרת אותו גיליון על הזמן השחור – כגולת הכותרת של המוסף המיוחד…רותי יובל סיפרה לי כי היא פנתה מיד אל עורך העיתון, מר ורדי, ואל המו"ל, מר מוזס והציגה להם את החומר. לדבריה, מוזס וורדי קראו את המסמכים ונדהמו. עוד סיפרה לי כי תגובתו הראשונה של מוזס היתה שהדבר לא יאמן, "ממש פאטה מורגנה". אבל מיד הודיע כי המסמך הבלעדי לא יתפרסם. לא ניתן לה נימוק מקצועי ממשי…היא אמרה לי שכל מאמציה לא הועילו ומוזס הדף את לחציה. בסופו של הויכוח הזה, עדכנה אותי יובל, היא חששה שהידיעה החשובה כל כך לא תפורסם כלל – לכן הסכימה שהסיפור יתפרסם בעמוד החדשות…ביום פרסום הידיעה בעמודי החדשות, התחילו להצטבר במערכת וגם אצלי, תגובות וידיעות המשך. עדכנתי את יובל והיא עדכנה את העורך משה ורדי, אולם ורדי הודיע ליובל נחרצות, והיא העבירה זאת אלי, כי המו"ל קיבל החלטה שלא תתפרסם כל ידיעת מעקב. לא חשוב עד כמה המידע המצטבר חשוב ומעניין. הנימוק היה "במשרד ראש הממשלה מאוד כועסים על העיתון. זה לא עניין פשוט לא לעיתון ולא לבעלים שלו, לצאת נגד ראש ממשלה מכהן". כך אמרה לי יובל שמר ורדי נימק בפניה את עצירת הפרסומים. יובל סיפרה לי כי היא פנתה ישירות אל מר נוני מוזס בניסיון לשכנע אותו שהעדר כל ידיעה עוקבת לסיפור כזה, כשכל התקשורת והמערכת הפוליטית רוגשות בעקבות הפרסום של "ידיעות אחרונות", יהיה לא רק משגה מקצועי אלא גם יעורר חשדות כלפי השיקולים המערכתיים העומדים מאחורי ההשתקה הפתאומית של הסיפור. באותו ערב אמרו העורכים בדסק החדשות דברים דומים לעורך ורדי, ורק אז ובסופו של המאמץ המשותף, ורדי שכנע את המו"ל לפרסם ידיעת המשך.

"שרון לא דיבר אמת – פיטורי העורך מירון"

ביום שלישי 5.8.03 הצעתי לעורך העיתון משה ורדי שאכתוב קטע פרשנות על ממצאי מבקר המדינה בפרשת ניגודי האינטרסים של אריאל שרון בכפר מלל. ורדי הסכים להצעה. כתבתי מאמר בן 350 מילה ומכיוון שמדו"ח המבקר עלה ששרון לא העיד אמת – הענקתי לקטע הזה את הכותרת "לא דיבר אמת". עורך החדשות, מר מירון רפפורט, הוסיף לכותרת את המילה שרון – כלומר "שרון לא דיבר אמת". הכותרת שיקפה את דו"ח המבקר, היתה נכונה ועמדה בכל שיקול מערכתי ועיתונאי. אבל במשרד ראש הממשלה זעמו על הטור ועל הכותרת. מירון רפפורט, שהיה אחראי לכותרת הזו, פוטר בתוך ימים מהעבודה. לא הועילה מחאת כמאה מעובדי העיתון…מוזס לא נרגע גם אחרי פיטורי רפפורט. הבעיה האמיתית שלו, התרשמתי, הייתי אני שכתב את הכתבה. באחת השיחות הקשות ביני לבינו, כמדומני באפריל 2004, הבהיר לי מוזס כי אינו מעוניין שאפרסם כתבות על גורמים בשלטון וכי הוא חושב שעליו להתערב בעבודתי העיתונאית".

תיק השוחד של אריאל שרון קיץ 2004

"בקיץ 2004, בעקבות הוראה של מוזס למנוע פרסום כתבה שלי על סגירת תיק השוחד של אריאל שרון בפרשת האי היווני – צלצלתי למוזס והוא לא הכחיש שפסל את הכתבה. בשיחה שקיימנו כעבור שעה בחדרי במערכת הוא חזר על הנימוק הידוע שלו:אין חדש בדברים שכתבת…נמאס לי מההטפות שלך…אמרתי לו: נוני, אתה הורס את מפעל החיים של הוריך. אתה גורם לעיתון נזק כבד, והוא הגיב: אתה גורם נזק – אתה, אתה!"

"התפיסה החדשה שהתפשטה בעיתון בהשראת המו"ל, ארנון מוזס, המעיטה וזלזלה בחומרתן של עבירות מרמה והפרת אמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ועובדי ציבור ועברייני צווארון לבן, ודחפה להוצאתן מההגדרה הפלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם. "העבירות האלו טובות רק על הנייר", נהג המו"ל והעורך האחראי, ארנון מוזס, לבטא את תפיסותיו, "אלו הן "עבירות פח", המצמצמות את מרחב הפעולה של מנהלים ונבחרי ציבור ומפריעות להם לתפקד…קלות הפסילה, הצנזורה וההכתבה בנושאים הללו, הפכה למדרון חלקלק והגבירה עד מהרה את תדירות ההתערבות והפסילות גם בנושאים אחרים מסיבות רבות ומגוונות. בתצהירי אני נותן דוגמאות בלבד, למה שאני עברתי. אם כי הקו החמור הזה נכפה גם על אחרים".

פרשת חיים רמון

"נגד חיים רמון, חברו הטוב של המו"ל, הוגש כתב אישום ומוזס ניסה לסייע לו בכל כוחו. צוות העיתון גוייס כדי לסייע לחיים רמון. המו"ל מוזס, ניסה לגייס גם אותי. הוא בא לחדרי, ניסה להסביר לי את גודל העוול שנעשה לרמון, וביקש בדרכו לגייס אותי למפעל הצלת החבר רמון…כיוון שדעתי היתה שונה ולא רציתי לעשות שקר בנפשי – לא פרסמתי מילה בזכות רמון. אבל לבושתי לא העזתי לכתוב נגד רמון לאורך משפטו ולהגן על מי שמוזס כיוון את חיצי העיתון אליהם. העיתון היה מגויס ליצירת דעת קהל תומכת ברמון, העורכים בדסק ידעו מה קורה, כתבים הבינו מה רוצים ומצפים מהם – לא היה לי סיכוי לומר את אשר על ליבי אלא בעד רמון…אחת הדוגמאות לאופן טיפול העיתון בפרשת רמון ולפגיעה המקצועית הקשה בי – התקיימה בראשית פברואר 2007. עורכי העיתון ועורך המוסף החליט אז להכין פרויקט מיוחד על פרשת רמון והזמינו כתבות, טורים ומאמרים מסימה קדמון, מאיר שלו, ב. מיכאל, דניאל פרידמן, נחמה דואק, אורי פורת, גדעון מרון, אורי אורבך, אורי אליצור, ג'קי לוי ומסמדר שיר. רק עיתונאי אחד, שבעבר נהג העיתון להפקיד בידיו את הובלת הטיפול בפרשיות האלה – נשכח. מרדכי גילת…

קראתי אז את הרשימות על השר המורשע רמון, והיחיד כמדומני שהעז לכתוב דברים קשים בגנותו, היה עמיתי ב.מיכאל. חייכתי ואמרתי לו בבדיחות הדעת שזה לא יעבור לו בשלום. הוא לא ביטל את האפשרות הזאת. ואמנם, כאשר העז למתוח ביקורת גם על שר המשפטים פרידמן – היה ברור לי שיומו יגיע. לפני כמה חודשים הוא פוטר. אחרי עשרות שנים של כתיבה במוסף לשבת, נשלח הפובליציסט המבריק הזה הביתה".

סתימת פיות גם ברדיו – ההגנה על אולמרט (3): בנק לאומי

"בינואר 2007 התראיינתי (ולא בפעם הראשונה) בגלי צה"ל אצל רזי ברקאי על פרשת בנק לאומי וההחלטה לפתוח בחקירה נגד אולמרט. זמן מה אחרי הראיון צלצלה אלי מזכירתו של נוני, ורדית, ואמרה שנוזס מבקש לראות אותי בדחיפות. לא יכולתי להגיע משום שהייתי עסוק בכתיבה לסוף השבוע, והסברתי שאגיע מאוחר יותר. מוזס זעם על כך, עלה על הקו ואמר שככה זה לא יימשך יותר. ביקשתי להבין על מה הוא מדבר, מה קרה, מה מכעיס אותו – אבל הוא סירב לפרט. למחרת בצהריים קיימנו פגישה בחדרו והוא הודיע לי, קטגורית, שהוא אוסר עליי מרגע זה ואילך להתראיין בכלי התקשורת. כלומר, לא רק בעיתון ביקש מוזס להשתיק אותי, אלא גם מחוצה לו. ואז הוא חזר על משפט המפתח של השנה האחרונה לעבודתי: "אם זה לא נראה לך" אמר "אתה יכול לא לעבוד כאן".

שנת השבר – 2007

"העיתון הוביל קו ברור ובוטה של "עיתונות מטעם", דיבורים מפורשים בזכות חשודי צמרת ממשרדי הממשלה, והגנה ברורה על החשוד אהוד אולמרט ומקורביו. מצד אחד מגונן העיתון על השחיתות השלטונית ומצד שני שולח חיצי רעל באופן מודע כלפי מי שהעז לחשוף את מעלליו של החשוד אולמרט ומקורביו…העיתון שימש אז כ"חמ"ל" של קבוצת תומכי השר לשעבר פרידמן והתנפל על הנשיאה, כב' השופטת דורית בייניש. במסגרת אותה מדיניות קשרו את ידי וסתמו את פי. כך התנהל העיתון גם אחרי שבמחצית הראשונה של 2007 החליף שילה דה בר את רפי גינת כעורך ראשי. דה-בר היה תלמיד שלי והוא נמנה בעבר עם תלמידי בקורס להכשרת עורכים בעיתון. הוא נקלט בעיתון בתפקידים בכירים בדסק החדשות, עזב לערוץ 10, חזר כעוזרו של מוזס ולמד לרצות את הבוס שלו.

זמן מה אחרי כניסתו לתפקיד קיימתי איתו פגישה מחוץ למערכת כדי להבין לאן נושבת הרוח. שמעתי אותו מסביר לי שהוא אינו מבין איך הצלחתי לשרוד בעיתון בשנים האחרונות, אחרי כל מה שעבר עלי. הרחיקו אותך מדרך המלך, אמר, לכן נכנסת לסמטאות צדדיות כדי להישרד. עזור לי לעזור לך לצאת מהן, הוסיף…

נאחזתי עדיין בתקווה, עוד תקווה, שהנס יתרחש. אלא ששילה לא שינה את היחס אלי. להיפך – הוא החריף אותו. הוא התעלם מפניות בע"פ אליו בעניין קבורת הכתבות, ודחק אותי הצידה. בישיבות הדסק מיעטו העורכים ורכזי הכתבים להציע הזמנת מאמרים או טורי פרשנות שלי לעמוד הראשון…אפשרו לי לפרסם כתבה על תיק אולמרט בפרשת החשד להטיית המכרז למכירת בנק לאומי, וכן כתבה על הריקבון ברשות המיסים. אלו היו שני פרסומים חריגים באותן שנים…

זה קרה גם במוספי החגים. נוני מוזס לא רצה למצוא אותי שם. באחד המקרים סוכם ביני לבין עורך אחד המוספים, ישראל ולמן, על פרסום כתבה במוסף פסח שכותרתה "שנת הניקיון הלאומי". נוני מוזס התערב אישית והורה לעורך המוסף לחזור בו מהזמנת הכתבה…בעוד עמודי החדשות נחסמים בפני, בחר ידיעות אחרונות לפרסם בעמוד הראשון ידיעה שאינה אמת: המשטרה מבקשת לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע. אף שעורכי העיתון היו אמורים להבין שאין ממש בידיעה ושמבקר המדינה לא ייחקר, הם בחרו לפרסם את דבר ההבל הזה ככותרת ראשית. בהיכרותי את רוח העיתון, ההתנהלות והחשיבה – הסיבה היחידה לפרסום: חיסול חשבונות עם מבקר המדינה שחשף חלק מפרשיות ראש הממשלה.

הסתרת המידע לגבי חקירת ראש הממשלה: הגנה על אולמרט (4)

בראשית אוגוסט מספר חודשים לפני שהבנתי סופית שאין לי מה לחפש בעיתון, הגיע אלי מידע רגיש ביותר: פרקליט המדינה הגיע למסקנה שיש לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בפרשת מרכז ההשקעות…באותו ערב לא היו אירועים דרמטיים ובדסק החדשות חיפשו כותרת ראשית. לגמרי טבעי היה שחקירה נגד ראש המשלה תהפוך לכותרת ראשית של עמוד א'. אבל בשעות הערב לא ידעו עורכי החדשות דבר וחצי דבר על הסיפור. לא הייתה כוונה לפרסמו בצורה כלשהי בעמוד א'…בסופו של דבר, אחרי שיחה עם העורך, שילה דה-בר, ניתנה לאנשי הדסק הוראה לפרסם הפניה לסיפור הבלעדי, אבל להצניעה.

הכותרת הראשית של עמוד א' באותו סוף שבוע (3.8.2007) בידיעות אחרונות לא עסקה, איפוא, בסיפור הבלעדי והמדהים שהבאתי לעיתון. במקומו הופיעה הכותרת "חגיגת קניות – עליה חדה במכירת מוצרי חשמל, מדיחי כלים, מייבשי כביסה, אופנועים ומכוניות"…צחוק מהעבודה. בעקבות אותו אירוע שלחתי לעורך העיתון ב – 5.8.07 מכתב אישי נוסף. בין היתר שאלתי: האמנם ידיעות אחרונות איבד את הטיפות האחרונות של הבושה והכבוד המקצועי. קראתי לשילה לתקן את העוול.

הפעם היחידה שקיבלתי תשובה למכתבי היתה ביום 15.8.07. התשובה העבירה לי מסר ברור: אתה מחוק בעיתון. אין לך מה לחפש בעיתון. שילה דה-בר עשה זאת באמצעות סכין עטופה בצמר גפן. אמנם הוא ניסח את דבריו במילים רכות, אבל משמעותן היתה חדה כתער. הוא ניסה להפוך אותי לעיתונאי מתחיל, חסר שיקול דעת, קונספירטיבי, לא פחות…דה-בר כתב לי במפורש: "אם אינך מקבל את סמכותי ומאמין ששיקול דעתי פגום מוסרית, מושחת ואפל, וכו' וכו', אולי מוטב שתשקול את צעדיך היטב"…אחד משיאי הציניות בפרשה נמצא באותו מכתב של העורך אלי, שבו הציע לי "להביא תחקירים שירעידו את אמות הסיפים ויגררו גל תגובות והד ציבורי…תחקירים שישנו את המציאות ויתקנו עולם…" ועוד כתב: תעסוק פחות בדגי רקק, שכבר מוטלים על גבם הפוכים. אפוא התחקיר שיפיל ממשלה"?

ידיעות אחרונות שהגן על שר אוצר מושחת, על ראש ממשלה מושחת ועל נבחרי ציבור אחרים הקשורים עם עבריינים – מזמין ממני תחקיר שיפיל ממשלה? עד לאן יכולה העמדת הפנים הזו להגיע? איך לא רעדה היד לעורך שכתב את דבר השקר הזה? למוזס הפתרונים…מה נשאר לי לעשות אחרי מכתב כזה? להיפרד לשלום. מה היה עלי לעשות כשהעורך הציג אותי כדייג של דגי רקק שכבר הפוכים על גבם? להחזיר את המפתחות. זה מה שעשיתי.

"במשך עשרות שנות כתיבתי בעיתון לא שלחו אלי העורכים אפילו מכתב תלונה אחד. להיפך: מכתבי שבח רבים, כפי שהצגתי את אלה שמצאתי בביתי. עכשיו בא העורך הצעיר, שניסיונו המקצועי היחסי דל, ודאי לא דומה לזה של קודמיו, והוא מלגלג על עבודתי בארסיות. מהיכרותי את ארנון מוזס היה ברור לי שמכתב כזה לא יצא אלא אחרי שמוזס ראה וברך עליו. היה ברור לי שהעורך הצעיר ימשיך לקשור את ידי בהוראת בעל הבית. היה ברור לי שבדרך הזאת ינתקו אותי מקוראי, אהפוך לעיתונאי מת ואז יוכל נוני מוזס לטעון : "גילת לא מספק את הסחורה".

מסמך: התצהיר של מרדכי גילת נגד "ידיעות"

16 בינואר 2010
 

לפני מספר חודשים הגיש העיתונאי, מרדכי גילת, תצהיר בתביעה שלו נגד "ידיעות אחרונות". גילת עבד בעיתון במשך עשרות שנים והוא חתום על כמה מההישגים הגדולים בתקשורת הישראלית בכלל וב"ידיעות" בפרט. לפני כשנתיים הוא עזב לטובת "ישראל היום". אחרי שעזב, הוא הגיש תביעה לבי"ד לעבודה. גילת דורש את פיצויי הפיטורין שלו.

מכיוון שאני "נגוע" בחיכוך עם "ידיעות", אני אתן למסמך המדהים הזה לדבר בעד עצמו. לצערי, הוא לא התפרסם במקומות אחרים ולכן, הוא מתפרסם כאן. מדובר במסמך שקשה להגזים בחשיבותו. לטובת אלו שאין להם כוח לקרוא עשרות עמודים, הנה כמה פיסקאות מהתצהיר.

פסקאות נבחרות מתוך תצהירו של מרדכי גילת

"בשנות ה – 2000 החל העיתון לשנות כיוון: הוא בחר להגן על ראשי מדינה החשודים בעבריינות ובקשרים עם עבריינים, במקום להילחם בהם. הוא בחר להגן על חשודי צמרת במקום להוקיע את התופעה. הוא לחם במתריעים בשער במקום לשמור עליהם".

"פרשיות אהוד אולמרט וחיים רמון – שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס – גרמו לעימותים קשים ביני לבין המו"ל ולדחיקתי הסופית החוצה. מאמרים שלי נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים, עמודי החדשות נחסמו בפני בניגוד לדפוס העבודה בעבר. העיתון פגע אנושות במעמדי המקצועי ובנורמות העיתונאיות הבסיסיות, אשר הן חלק בלתי נפרד מהסכם העבודה".

"הפעם הראשונה שחשתי במתח מסויים ביני לבין מוזס הייתה כשנתיים אחרי הופעת המדור שלי במוסף לשבת. המדור הזה החל להתפרסם בשנת 97 עם הפניה בשער המוסף ובעמוד הראשון של העיתון, וקצר הצלחה גדולה. למרבה האירוניה, ככל שהוא השפיע יותר על סדר היום הציבורי, ככל שגדל מספר הפונים אלי בפרשיות שונות – כך עלה מפלס העוינות למדור ואלי מצד מוזס. הרקע היה שקוף. תיארתי מדי שבוע התנהלות לא ראויה של שרים, חברי כנסת, אנשי עסקים, מוסדות ציבור וגורמים אחרים שמוזס חפץ ביקרם".

"השינוי במדיניות העיתון ותחילת ההתערבות הבלתי לגיטימית הממשית של נוני מוזס בשיקולי העבודה העיתונאית החל עם חשיפת מעשי השחיתות הציבורית של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, של בניו ושל מקורביהם ובהם אהוד אולמרט. החל מחודש מרץ 2001, כשהחלו להתפרסם בעיתון החשיפות הראשונות של המעשים הבלתי חוקיים לכאורה, שבוצעו במטה הבחירות של אריאל שרון ושל המעשים הבלתי כשרים שביצעו רה"מ שרון ושני בניו, החל המו"ל להפעיל לחצים ישירים נגד פרסומים אלו, שנעו מהצבת מכשולים וקשיים בדרך לפרסום ועד פסילתם המוחלטת לפרסום".

האי היווני

"בחודש מרץ 2001 הכנתי כתבת תחקיר מקיפה על פרשה שכונתה "פרשת האי היווני". היא תיארה תיק משטרה רגיש ביותר, ששכב במשרדי היחב"ל חודשים רבים, ללא טיפול…התחקיר הוכן בעצה ובשיתוף פעולה עם רות יובל. היא גיבתה את העבודה, היא החליטה שהנושא ראוי להבלטה גדולה, היא הבינה שיש בידה חבית אבק שריפה. היה ברור לנו כי זהו סיפור ענק, שווה עמוד שער גדול וזועק…אבל המו"ל, נוני מוזס, התנגד לפרסום. הוא ניסה להגן על שרון, אולמרט ודוד אפל. רות יובל סיפרה לי כי לקראת פרסום התחקיר על פרשת האי היווני היא נקראה לחדר העורך משה ורדי, לישיבה משותפת עם המו"ל, נוני מוזס. מוזס אמר לה, לדבריה, כי הסיפור כולו אינו יותר מניפוח של עובדות חסרות חשיבות. כך ברצינות. מוזס הסביר ליובל כי "רק מי שלא מבין איך הדברים עובדים, חושב שיש כאן בעיה. אין איש עסקים רציני שלא מעורב בדברים כאלה ואין עם זה שום בעיה", הוא הוסיף. יובל ניסתה להגן על התחקיר והבהירה כי להערכתה מדובר בסיפור בעל חשיבות ציבורית רבה. גם העורך הראשי, סיפרה לי, סבר כמוה. בסופו של ויכוח ארוך כאשר הגברת יובל חששה שלא יאשרו לה את הסיפור לפרסום, היא הגיעה עם מוזס לפשרה. התחקיר על האי היווני יתפרסם, אך לא יקבל את שער המוסף כולו, כפי שהיה ראוי לעשות. תהיה רק הפנייה בשער המוסף. יובל ביקשה מעורך העיתון לפרסם יום קודם לפרסום הכתבה ידיעת הפניה בעמודי החדשות של העיתון, מעין קדימון בולט לתחקיר שלי (שהוא הליך שגרתי בעיתון כשמדובר בתחקירים בסדר גודל כזה), אבל העורך השיב בשלילה. היא התרשמה שהדבר נבע מהנחייה של המו"ל…זוהי הפעם הראשונה, ככל שאני זוכר, שנוני מוזס ניסה למנוע פרסום כתבה בעלת חשיבות ציבורית עצומה משיקולים זרים, תוך הפרת כל הכללים המקובלים".

כתבות תחקיר על פרשיות אברהם בורג – "חוק המו"לים"

"כארבעה חודשים אחרי פרסום פרשת האי היווני בקיץ 2001, פרסמתי במוסף לשבת של העיתון שתי כתבות תחקיר על התנהלות יו"ר הכנסת דאז, אברהם בורג…חודשים ספורים אחרי פרסום הכתבות על בורג, החלה להתבשל בכנסת הצעת חוק שזכתה לכינוי "חוק המו"לים". לכאורה, חוק תמים שימנע קיום מונופול של עיתון כלשהו. למעשה, הצעת חוק שבאה לעולם כדי להלך אימים על ידיעות אחרונות ותפוצתו. זה היה שקוף…באחד הימים פגש אותי סמנכ"ל הכספים של העיתון, מר ינון אנגל, באקראי במסדרון קומת ההנהלה, לקח אותי הצידה ואמר לי בערך כך: אני מאוד מעריך את העבודה שלך, תרמת רבות לעיתון, אבל אתה צריך לדעת שעכשיו אתה עלול לעלות לעיתון מיליונים רבים. הדיונים בעניין החוקים המטורפים נגד התקשורת עוסקים בעצם בך…שבועות אחדים אחרי אותה שיחה, ביום שלישי בערב, שוחח איתי אנגל פעם נוספת במשרדי המערכת של העיתון…למחרת יום רביעי בצהרים טילפנה אלי מזכירתו של משה ורדי וביקשה שאגיע לפגישה דחופה עם העורך. כיוון שבימי רביעי הייתי טרוד בכתיבת המדור או הכתבה התורנית, ביקשתי לדחות את הפגישה. ורדי סירב. הגעתי אליו בשתיים וחצי בצהריים והוא ניגש לעניין: "המדור השבועי שלך במוסף לשבת מיצה את עצמו. החלטתי להפסיק את פרסומו". שאלתי ממתי והוא השיב "מעכשיו". היה ברור לי שזה לא ורדי, העורך הראשי שמדי שנה שיבח שוב ושוב את עבודתי…היה ברור לי שזו החלטה של מוזס ושהרקע שלה – אי עמידה בלחצים של חברים ובעלי אינטרסים בכנסת…הודעתי לורדי שאני יוצא לחופשת מחאה ולא אשוב בלי המדור…וכך, ישבתי בבית למעלה מחודש, כשבמהלך התקופה הזאת משוחח איתי נוני מוזס בטלפון, מנסה בשלב ראשון להרגיע ואומר שהבעיה תיפתר. פעמיים מר מוזס הגיע גם לפגישה בביתי. נוני מוזס לא הכחיש כי ההחלטה על סגירת המדור היתה החלטה שלו. אך הוא טען כי הסיבה לכך היתה שפרסום המדור בא על חשבון פרסום תחקירים. ניסיתי להוכיח לו שאין שחר לטענה הזאת – אבל הוא סירב לעסוק בכך או להתעמק בעובדות, שפשוט לא היו נוחות לו. מר מוזס אמר לי בסיומה של הפגישה הראשונה בביתי ובפעם הראשונה "אם לא טוב לך אתה יכול להתפטר". בהמשך אמר לי זאת עוד מספר פעמים אגב הצרת צעדי בעיתון עד שבשלהי 2007 הרמתי את הכפפה וקיבלתי החלטה: לעזוב. לשמור על כבודי. לשים קץ להשפלה המתמשכת".

דוד אפל – "הזמן השחור"

"בראשית ינואר 2003 התבקשתי בידי עורכת המוסף" 7 ימים", רות יובל, להכין כתבת פרופיל גדולה על הקבלן דוד אפל לגיליון נושא מיוחד – "הזמן השחור". החוברת תיארה קשרים משחיתים לכאורה בין אנשי פשע לאנשי שררה מצמרת השלטון. הכתבה על אפל אמורה היתה לתאר כיצד זה עובד ובחברת מי צמח ממליך המלכים בליכוד. הכתבה הוכנה מבעוד מועד, אך נוני מוזס סירב לפרסם אותה. הוא אמר לרותי יובל שאני נטפל לאפל והוא בטוח שכל המאמר בנוי על דברים שכבר כתבתי בעבר. המערכת הסבירה לו שלא רק שהכתבה מחדשת עובדתית, אלא גם חושפת את התמונה המלאה והמבהילה מאוד של הנעשה מאחורי הקלעים במרכז הליכוד ובאחת מהמערכות הציבוריות החשובות ביותר. עורכת העיתון, שחששה כי הכתבה תיפסל, הציעה לו לעיין במסמכים המלמדים על החשדות לפלילים. הוא סירב. היא אף הציעה למוזס לקרוא את הכתבה תוך שהיא מסמנת עבורו את כל הקטעים החדשים. הפעם הסכים. מוזס החזיר ליובל את הכתבה כאשר מרביתה לא מאושרת לפרסום. בהוראתו של מר מוזס הכתבה צונזרה מהותית, סורסה וליבה נקרע. הקטעים החשובים ביותר והמענינים ביותר, לרבות אלה הנוגעים לקשר בין אפל לבין הפוליטיקאים הבכירים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט וראובן ריבלין – נפסלו…לא היה כל שיקול מקצועי ב"עריכה" הזו. להיפך. נרמס כאן כל כלל בסיסי של עבודה עיתונאית מקצועית. רותי יובל התקשתה אז לעבור על כך לסדר היום".

חוזה שלושת המיליונים של גלעד שרון

"במסגרת הכנת הכתבה המקיפה על קשריו של אפל עם השלטון, נודע לי כי נחתם בין דודי אפל לגלעד שרון חוזה על סך של 3 מיליוני דולרים, וזאת תמורת יעוץ בלתי ברור בקידום האי היווני. זה נעשה כשהיה ברור שראש הממשלה הוא זה שפועל לקידום עסקת רכישת האי בידי דודי אפל. בעזרתו של גידי ויץ, שעבד אז בעיתון, הצלחנו להשיג גם את המסמך המקורי…רצינו לפרסמו במסגרת אותו גיליון על הזמן השחור – כגולת הכותרת של המוסף המיוחד…רותי יובל סיפרה לי כי היא פנתה מיד אל עורך העיתון, מר ורדי, ואל המו"ל, מר מוזס והציגה להם את החומר. לדבריה, מוזס וורדי קראו את המסמכים ונדהמו. עוד סיפרה לי כי תגובתו הראשונה של מוזס היתה שהדבר לא יאמן, "ממש פאטה מורגנה". אבל מיד הודיע כי המסמך הבלעדי לא יתפרסם. לא ניתן לה נימוק מקצועי ממשי…היא אמרה לי שכל מאמציה לא הועילו ומוזס הדף את לחציה. בסופו של הויכוח הזה, עדכנה אותי יובל, היא חששה שהידיעה החשובה כל כך לא תפורסם כלל – לכן הסכימה שהסיפור יתפרסם בעמוד החדשות…ביום פרסום הידיעה בעמודי החדשות, התחילו להצטבר במערכת וגם אצלי, תגובות וידיעות המשך. עדכנתי את יובל והיא עדכנה את העורך משה ורדי, אולם ורדי הודיע ליובל נחרצות, והיא העבירה זאת אלי, כי המו"ל קיבל החלטה שלא תתפרסם כל ידיעת מעקב. לא חשוב עד כמה המידע המצטבר חשוב ומעניין. הנימוק היה "במשרד ראש הממשלה מאוד כועסים על העיתון. זה לא עניין פשוט לא לעיתון ולא לבעלים שלו, לצאת נגד ראש ממשלה מכהן". כך אמרה לי יובל שמר ורדי נימק בפניה את עצירת הפרסומים. יובל סיפרה לי כי היא פנתה ישירות אל מר נוני מוזס בניסיון לשכנע אותו שהעדר כל ידיעה עוקבת לסיפור כזה, כשכל התקשורת והמערכת הפוליטית רוגשות בעקבות הפרסום של "ידיעות אחרונות", יהיה לא רק משגה מקצועי אלא גם יעורר חשדות כלפי השיקולים המערכתיים העומדים מאחורי ההשתקה הפתאומית של הסיפור. באותו ערב אמרו העורכים בדסק החדשות דברים דומים לעורך ורדי, ורק אז ובסופו של המאמץ המשותף, ורדי שכנע את המו"ל לפרסם ידיעת המשך.

"שרון לא דיבר אמת – פיטורי העורך מירון"

ביום שלישי 5.8.03 הצעתי לעורך העיתון משה ורדי שאכתוב קטע פרשנות על ממצאי מבקר המדינה בפרשת ניגודי האינטרסים של אריאל שרון בכפר מלל. ורדי הסכים להצעה. כתבתי מאמר בן 350 מילה ומכיוון שמדו"ח המבקר עלה ששרון לא העיד אמת – הענקתי לקטע הזה את הכותרת "לא דיבר אמת". עורך החדשות, מר מירון רפפורט, הוסיף לכותרת את המילה שרון – כלומר "שרון לא דיבר אמת". הכותרת שיקפה את דו"ח המבקר, היתה נכונה ועמדה בכל שיקול מערכתי ועיתונאי. אבל במשרד ראש הממשלה זעמו על הטור ועל הכותרת. מירון רפפורט, שהיה אחראי לכותרת הזו, פוטר בתוך ימים מהעבודה. לא הועילה מחאת כמאה מעובדי העיתון…מוזס לא נרגע גם אחרי פיטורי רפפורט. הבעיה האמיתית שלו, התרשמתי, הייתי אני שכתב את הכתבה. באחת השיחות הקשות ביני לבינו, כמדומני באפריל 2004, הבהיר לי מוזס כי אינו מעוניין שאפרסם כתבות על גורמים בשלטון וכי הוא חושב שעליו להתערב בעבודתי העיתונאית".

תיק השוחד של אריאל שרון קיץ 2004

"בקיץ 2004, בעקבות הוראה של מוזס למנוע פרסום כתבה שלי על סגירת תיק השוחד של אריאל שרון בפרשת האי היווני – צלצלתי למוזס והוא לא הכחיש שפסל את הכתבה. בשיחה שקיימנו כעבור שעה בחדרי במערכת הוא חזר על הנימוק הידוע שלו:אין חדש בדברים שכתבת…נמאס לי מההטפות שלך…אמרתי לו: נוני, אתה הורס את מפעל החיים של הוריך. אתה גורם לעיתון נזק כבד, והוא הגיב: אתה גורם נזק – אתה, אתה!"

"התפיסה החדשה שהתפשטה בעיתון בהשראת המו"ל, ארנון מוזס, המעיטה וזלזלה בחומרתן של עבירות מרמה והפרת אמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ועובדי ציבור ועברייני צווארון לבן, ודחפה להוצאתן מההגדרה הפלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם. "העבירות האלו טובות רק על הנייר", נהג המו"ל והעורך האחראי, ארנון מוזס, לבטא את תפיסותיו, "אלו הן "עבירות פח", המצמצמות את מרחב הפעולה של מנהלים ונבחרי ציבור ומפריעות להם לתפקד…קלות הפסילה, הצנזורה וההכתבה בנושאים הללו, הפכה למדרון חלקלק והגבירה עד מהרה את תדירות ההתערבות והפסילות גם בנושאים אחרים מסיבות רבות ומגוונות. בתצהירי אני נותן דוגמאות בלבד, למה שאני עברתי. אם כי הקו החמור הזה נכפה גם על אחרים".

פרשת חיים רמון

"נגד חיים רמון, חברו הטוב של המו"ל, הוגש כתב אישום ומוזס ניסה לסייע לו בכל כוחו. צוות העיתון גוייס כדי לסייע לחיים רמון. המו"ל מוזס, ניסה לגייס גם אותי. הוא בא לחדרי, ניסה להסביר לי את גודל העוול שנעשה לרמון, וביקש בדרכו לגייס אותי למפעל הצלת החבר רמון…כיוון שדעתי היתה שונה ולא רציתי לעשות שקר בנפשי – לא פרסמתי מילה בזכות רמון. אבל לבושתי לא העזתי לכתוב נגד רמון לאורך משפטו ולהגן על מי שמוזס כיוון את חיצי העיתון אליהם. העיתון היה מגויס ליצירת דעת קהל תומכת ברמון, העורכים בדסק ידעו מה קורה, כתבים הבינו מה רוצים ומצפים מהם – לא היה לי סיכוי לומר את אשר על ליבי אלא בעד רמון…אחת הדוגמאות לאופן טיפול העיתון בפרשת רמון ולפגיעה המקצועית הקשה בי – התקיימה בראשית פברואר 2007. עורכי העיתון ועורך המוסף החליט אז להכין פרויקט מיוחד על פרשת רמון והזמינו כתבות, טורים ומאמרים מסימה קדמון, מאיר שלו, ב. מיכאל, דניאל פרידמן, נחמה דואק, אורי פורת, גדעון מרון, אורי אורבך, אורי אליצור, ג'קי לוי ומסמדר שיר. רק עיתונאי אחד, שבעבר נהג העיתון להפקיד בידיו את הובלת הטיפול בפרשיות האלה – נשכח. מרדכי גילת…

קראתי אז את הרשימות על השר המורשע רמון, והיחיד כמדומני שהעז לכתוב דברים קשים בגנותו, היה עמיתי ב.מיכאל. חייכתי ואמרתי לו בבדיחות הדעת שזה לא יעבור לו בשלום. הוא לא ביטל את האפשרות הזאת. ואמנם, כאשר העז למתוח ביקורת גם על שר המשפטים פרידמן – היה ברור לי שיומו יגיע. לפני כמה חודשים הוא פוטר. אחרי עשרות שנים של כתיבה במוסף לשבת, נשלח הפובליציסט המבריק הזה הביתה".

סתימת פיות גם ברדיו – ההגנה על אולמרט (3): בנק לאומי

"בינואר 2007 התראיינתי (ולא בפעם הראשונה) בגלי צה"ל אצל רזי ברקאי על פרשת בנק לאומי וההחלטה לפתוח בחקירה נגד אולמרט. זמן מה אחרי הראיון צלצלה אלי מזכירתו של נוני, ורדית, ואמרה שנוזס מבקש לראות אותי בדחיפות. לא יכולתי להגיע משום שהייתי עסוק בכתיבה לסוף השבוע, והסברתי שאגיע מאוחר יותר. מוזס זעם על כך, עלה על הקו ואמר שככה זה לא יימשך יותר. ביקשתי להבין על מה הוא מדבר, מה קרה, מה מכעיס אותו – אבל הוא סירב לפרט. למחרת בצהריים קיימנו פגישה בחדרו והוא הודיע לי, קטגורית, שהוא אוסר עליי מרגע זה ואילך להתראיין בכלי התקשורת. כלומר, לא רק בעיתון ביקש מוזס להשתיק אותי, אלא גם מחוצה לו. ואז הוא חזר על משפט המפתח של השנה האחרונה לעבודתי: "אם זה לא נראה לך" אמר "אתה יכול לא לעבוד כאן".

שנת השבר – 2007

"העיתון הוביל קו ברור ובוטה של "עיתונות מטעם", דיבורים מפורשים בזכות חשודי צמרת ממשרדי הממשלה, והגנה ברורה על החשוד אהוד אולמרט ומקורביו. מצד אחד מגונן העיתון על השחיתות השלטונית ומצד שני שולח חיצי רעל באופן מודע כלפי מי שהעז לחשוף את מעלליו של החשוד אולמרט ומקורביו…העיתון שימש אז כ"חמ"ל" של קבוצת תומכי השר לשעבר פרידמן והתנפל על הנשיאה, כב' השופטת דורית בייניש. במסגרת אותה מדיניות קשרו את ידי וסתמו את פי. כך התנהל העיתון גם אחרי שבמחצית הראשונה של 2007 החליף שילה דה בר את רפי גינת כעורך ראשי. דה-בר היה תלמיד שלי והוא נמנה בעבר עם תלמידי בקורס להכשרת עורכים בעיתון. הוא נקלט בעיתון בתפקידים בכירים בדסק החדשות, עזב לערוץ 10, חזר כעוזרו של מוזס ולמד לרצות את הבוס שלו.

זמן מה אחרי כניסתו לתפקיד קיימתי איתו פגישה מחוץ למערכת כדי להבין לאן נושבת הרוח. שמעתי אותו מסביר לי שהוא אינו מבין איך הצלחתי לשרוד בעיתון בשנים האחרונות, אחרי כל מה שעבר עלי. הרחיקו אותך מדרך המלך, אמר, לכן נכנסת לסמטאות צדדיות כדי להישרד. עזור לי לעזור לך לצאת מהן, הוסיף…

נאחזתי עדיין בתקווה, עוד תקווה, שהנס יתרחש. אלא ששילה לא שינה את היחס אלי. להיפך – הוא החריף אותו. הוא התעלם מפניות בע"פ אליו בעניין קבורת הכתבות, ודחק אותי הצידה. בישיבות הדסק מיעטו העורכים ורכזי הכתבים להציע הזמנת מאמרים או טורי פרשנות שלי לעמוד הראשון…אפשרו לי לפרסם כתבה על תיק אולמרט בפרשת החשד להטיית המכרז למכירת בנק לאומי, וכן כתבה על הריקבון ברשות המיסים. אלו היו שני פרסומים חריגים באותן שנים…

זה קרה גם במוספי החגים. נוני מוזס לא רצה למצוא אותי שם. באחד המקרים סוכם ביני לבין עורך אחד המוספים, ישראל ולמן, על פרסום כתבה במוסף פסח שכותרתה "שנת הניקיון הלאומי". נוני מוזס התערב אישית והורה לעורך המוסף לחזור בו מהזמנת הכתבה…בעוד עמודי החדשות נחסמים בפני, בחר ידיעות אחרונות לפרסם בעמוד הראשון ידיעה שאינה אמת: המשטרה מבקשת לחקור את מבקר המדינה בחשד להדלפת מידע. אף שעורכי העיתון היו אמורים להבין שאין ממש בידיעה ושמבקר המדינה לא ייחקר, הם בחרו לפרסם את דבר ההבל הזה ככותרת ראשית. בהיכרותי את רוח העיתון, ההתנהלות והחשיבה – הסיבה היחידה לפרסום: חיסול חשבונות עם מבקר המדינה שחשף חלק מפרשיות ראש הממשלה.

הסתרת המידע לגבי חקירת ראש הממשלה: הגנה על אולמרט (4)

בראשית אוגוסט מספר חודשים לפני שהבנתי סופית שאין לי מה לחפש בעיתון, הגיע אלי מידע רגיש ביותר: פרקליט המדינה הגיע למסקנה שיש לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בפרשת מרכז ההשקעות…באותו ערב לא היו אירועים דרמטיים ובדסק החדשות חיפשו כותרת ראשית. לגמרי טבעי היה שחקירה נגד ראש המשלה תהפוך לכותרת ראשית של עמוד א'. אבל בשעות הערב לא ידעו עורכי החדשות דבר וחצי דבר על הסיפור. לא הייתה כוונה לפרסמו בצורה כלשהי בעמוד א'…בסופו של דבר, אחרי שיחה עם העורך, שילה דה-בר, ניתנה לאנשי הדסק הוראה לפרסם הפניה לסיפור הבלעדי, אבל להצניעה.

הכותרת הראשית של עמוד א' באותו סוף שבוע (3.8.2007) בידיעות אחרונות לא עסקה, איפוא, בסיפור הבלעדי והמדהים שהבאתי לעיתון. במקומו הופיעה הכותרת "חגיגת קניות – עליה חדה במכירת מוצרי חשמל, מדיחי כלים, מייבשי כביסה, אופנועים ומכוניות"…צחוק מהעבודה. בעקבות אותו אירוע שלחתי לעורך העיתון ב – 5.8.07 מכתב אישי נוסף. בין היתר שאלתי: האמנם ידיעות אחרונות איבד את הטיפות האחרונות של הבושה והכבוד המקצועי. קראתי לשילה לתקן את העוול.

הפעם היחידה שקיבלתי תשובה למכתבי היתה ביום 15.8.07. התשובה העבירה לי מסר ברור: אתה מחוק בעיתון. אין לך מה לחפש בעיתון. שילה דה-בר עשה זאת באמצעות סכין עטופה בצמר גפן. אמנם הוא ניסח את דבריו במילים רכות, אבל משמעותן היתה חדה כתער. הוא ניסה להפוך אותי לעיתונאי מתחיל, חסר שיקול דעת, קונספירטיבי, לא פחות…דה-בר כתב לי במפורש: "אם אינך מקבל את סמכותי ומאמין ששיקול דעתי פגום מוסרית, מושחת ואפל, וכו' וכו', אולי מוטב שתשקול את צעדיך היטב"…אחד משיאי הציניות בפרשה נמצא באותו מכתב של העורך אלי, שבו הציע לי "להביא תחקירים שירעידו את אמות הסיפים ויגררו גל תגובות והד ציבורי…תחקירים שישנו את המציאות ויתקנו עולם…" ועוד כתב: תעסוק פחות בדגי רקק, שכבר מוטלים על גבם הפוכים. אפוא התחקיר שיפיל ממשלה"?

ידיעות אחרונות שהגן על שר אוצר מושחת, על ראש ממשלה מושחת ועל נבחרי ציבור אחרים הקשורים עם עבריינים – מזמין ממני תחקיר שיפיל ממשלה? עד לאן יכולה העמדת הפנים הזו להגיע? איך לא רעדה היד לעורך שכתב את דבר השקר הזה? למוזס הפתרונים…מה נשאר לי לעשות אחרי מכתב כזה? להיפרד לשלום. מה היה עלי לעשות כשהעורך הציג אותי כדייג של דגי רקק שכבר הפוכים על גבם? להחזיר את המפתחות. זה מה שעשיתי.

"במשך עשרות שנות כתיבתי בעיתון לא שלחו אלי העורכים אפילו מכתב תלונה אחד. להיפך: מכתבי שבח רבים, כפי שהצגתי את אלה שמצאתי בביתי. עכשיו בא העורך הצעיר, שניסיונו המקצועי היחסי דל, ודאי לא דומה לזה של קודמיו, והוא מלגלג על עבודתי בארסיות. מהיכרותי את ארנון מוזס היה ברור לי שמכתב כזה לא יצא אלא אחרי שמוזס ראה וברך עליו. היה ברור לי שהעורך הצעיר ימשיך לקשור את ידי בהוראת בעל הבית. היה ברור לי שבדרך הזאת ינתקו אותי מקוראי, אהפוך לעיתונאי מת ואז יוכל נוני מוזס לטעון : "גילת לא מספק את הסחורה".

2 הערות והתנצלות: לינדנשטראוס ובר רפאלי

14 בינואר 2010
 

1. מה שקרה עם הבקשה של בר רפאלי להכרה כ"תושבת חוץ" לצורכי מס הוא בלתי ייאמן וכותב את זה מישהו, שחשב שצה"ל היה צריך להעמיד לדין פלילי את בר רפאלי על נישואי הכזב שלה לידיד המשפחה, כזב שחילץ אותה משירות צבאי. היום צה"ל מנסה להילחם בהפיכתה של רפאלי לפרזנטורית מובילה. על גבה מנסים להעביר מסר הרתעתי נגד משתמטים. המסר היה עובר פי אלף יותר טוב, אם פשוט היו מגישים נגדה כתב אישום בזמן הנכון. לא היה קושי, בלשון המעטה, להוכיח שאלו נישואין כוזבים, שכל תכליתם היא להשתמט משירות צבאי.

אחרי שאמרתי את זה, מישהו ברשות המיסים צריך לעוף הביתה. אני האחרון שיטיף נגד הדלפות, אבל המחשבה שאדם מגיש בקשה פרטית לרשות המסים ומוצא את עצמו לאחר מכן על דפי העיתונים היא בלתי נתפסת. נכון, לא תמיד החשוד הטבעי בהדלפה הוא אכן המדליף ואין לי אפילו מושג מי הראשון שפרסם את בקשתה של רפאלי (שנשמעת לי על פניה סבירה לחלוטין), אבל קשה לי לחשוב על מדליף אחר זולת רשות המסים וזה קו שאסור להם ברשות לחצות. אין שום אינטרס ציבורי משמעותי בידיעה שרפאלי הגישה את הבקשה הזו ואין שום סיבה עניינית להדליף אותה.

2. שיחק אותה מבקר המדינה. אם יש דבר קשה למבקר, זה לצאת נגד אחד משותפיו הבכירים ביותר למאבק. הביקורת שמתח לינדנשטראוס בדו"ח האחרון על זליכה, משדרת יושר וניקיון, דווקא מכיוון שהיא מכוונת נגד מי שהיה ידו הימנית במאבק באולמרט.

הנה סיפור קטן: בפרשת קצב, הייתי בצד של המתלוננות והאמנתי לעדויותיהן. בשלב מסוים, איתרתי את טלפוניהן של שתי העדות, שהפילו את א' מבית הנשיא. מדובר בשתי חברות שלה. א' סיפרה במשטרה כי היא סיפרה להן בזמן אמת על הטרדות הנשיא. המשטרה הלכה אליהן וגבתה את עדויותיהן. הן אמרו במשטרה – מה פתאום הטרדה. היא סיפרה לנו על רומן והפילו את התיק. שוחחתי  איתן בטלפון והקלטתי את השיחות. שתיהן עמדו על גרסאותיהן גם בפניי. הייתה לי התלבטות.  זה כבר היה הרבה אחרי שיא הפרשה. העובדה שהעידו כך, כבר פורסמה. יכולתי בקלות לגנוז את ההקלטות. אף אחד לא היה יודע שבאו לעולם. החלטתי לפרסם. למה? לא, לא כי חשבתי שיום אחד אוכל להתגאות בכך בפוסט הזה ולהיראות צדיק. לפחות אני מקווה שלא בגלל זה.  אולי זה היה דווקא משחק פנימי שלי עם עצמי. להוכיח לעצמי שאני מסוגל גם לפרסם חומר עובדתי בעד הנשיא. מה הפרסום גרם? כלום. לא שמעתי מעולם שום תגובה עליו, גם לא מאנשי הנשיא. כמו עץ שנפל ביער ואף אחד לא יודע (עד הפוסט הזה, כמובן).

3. ולסיום התנצלות, מי שלא ראה את תוכניתנו אתמול, שיראה בלי הכתוביות. זו הייתה בושה ואין לזה הסבר סביר. התביישנו באולפן.

עמוד 1 מתוך 212