ארכיון חודש: פברואר 2010

לא שעתו היפה של חנוך מרמרי (בלשון המעטה)

20 בפברואר 2010
 

קראתי את מאמרו של חנוך מרמרי ב"העין השביעית" על התחקיר שלנו בנושא יצחק לאור. לא זכיתי להכיר אישית את מרמרי. מרחוק, הערכתי אותו. אולי סתם הנחתי שאם הוא עומד בראש העיתון הטוב בארץ, אז הוא צריך להיות מהטובים.

המאמר שהוא פרסם לא עושה לו כבוד, בלשון המעטה. בפתיח למאמר מרמרי מסביר כי הוא מסכים להידרש לתחקיר, כי כלי תקשורת שונים שאלו אותו. הוא מוכן להתייחס לכמה היבטים בתחקיר ושופך על אותם היבטים, מאות רבות של מילים. מהם אותם היבטים? נסלי ברדה אמרה שהיו כפופות ללאור נשים בדסק החדשות וזה לא היה בדיוק ככה. הגר להב, אחת המתלוננות, אמרה כך, אבל בעצם זה אחרת וכמובן, למה בילי מוסקונה לרמן הייתה שותפה לתחקיר. איזו שערורייה (פשוט מכיוון שהיא עזרה בהתנדבות לשכנע את המתלוננות לדבר בטלוויזיה).

רק להיבט אחד שכח מר מרמרי להתייחס – האם אתה, עורך "הארץ" ידעת או לא ידעת שנגד לאור יש תלונות קשות על הטרדות ותקיפות מיניות? האם הגיעה אליך תלונה כזו? לזה משום מה, מר מרמרי, לא מוצא לנכון להתייחס. כנראה שכלי התקשורת, שפנו אליו, לא שאלו. הנה כמה עובדות שידועות לנו:

1. אחת המתלוננות לפחות הביאה את המקרה שלה בפני מרמרי. לא ברור מה הוא עשה עם תלונתה.

2. יש לפחות 2 נשים, שעבדו ב"הארץ" בתקופת מרמרי, שטוענות שלאור התקיף אותן מינית. לא הטריד. התקיף. בכוח ובמגע. מרמרי ידע או לא ידע? ואם ידע, עשה משהו? ואם לא ידע, האם ניסה לדעת? או שיותר חשוב, מה בדיוק היה הניסוח של נסלי ברדה בכתבה?

3. יש עוד מספר רב של נשים, שהתלוננו בפנינו (השמות שמורים במערכת) על הטרדות מילוליות קשות מצד לאור, בזמן שעבדו ב"הארץ". הן הביאו את תלונותיהן לעתים לממונים עליהן. זה לא עזר. עורך העיתון ידע? לא ידע? מי יודע?

3. מרמרי כותב שהוא הזיז את לאור מדסק החדשות, מכיוון שרצה שלאור יתמקד בכתיבה. בכך הוא הופך את עצמו למקום העבודה היחיד של לאור, שלא הושפע מהתלונות על התנהגותו. בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, טען באוזנינו אדם בכיר, שלאור הוזז בגלל תלונות על הטרדות מיניות (זה לא מנע ממנו לחזור אחר כך כמרצה מן החוץ לחוג לספרות באותה אוניברסיטה). בבי"ס לקולנוע סם שפיגל הזיזו את מר לאור בגלל תלונות דומות (ואח"כ החזירו ושוב הזיזו). "הארץ" בראשות מרמרי, מסתבר, חשבו שהוא מציל את העיתון מפאשלות מביכות וכותב באופן מבריק. מה זה חשוב כל השאר.

לא שעתו היפה של חנוך מרמרי (בלשון המעטה)

20 בפברואר 2010
 

קראתי את מאמרו של חנוך מרמרי ב"העין השביעית" על התחקיר שלנו בנושא יצחק לאור. לא זכיתי להכיר אישית את מרמרי. מרחוק, הערכתי אותו. אולי סתם הנחתי שאם הוא עומד בראש העיתון הטוב בארץ, אז הוא צריך להיות מהטובים.

המאמר שהוא פרסם לא עושה לו כבוד, בלשון המעטה. בפתיח למאמר מרמרי מסביר כי הוא מסכים להידרש לתחקיר, כי כלי תקשורת שונים שאלו אותו. הוא מוכן להתייחס לכמה היבטים בתחקיר ושופך על אותם היבטים, מאות רבות של מילים. מהם אותם היבטים? נסלי ברדה אמרה שהיו כפופות ללאור נשים בדסק החדשות וזה לא היה בדיוק ככה. הגר להב, אחת המתלוננות, אמרה כך, אבל בעצם זה אחרת וכמובן, למה בילי מוסקונה לרמן הייתה שותפה לתחקיר. איזו שערורייה (פשוט מכיוון שהיא עזרה בהתנדבות לשכנע את המתלוננות לדבר בטלוויזיה).

רק להיבט אחד שכח מר מרמרי להתייחס – האם אתה, עורך "הארץ" ידעת או לא ידעת שנגד לאור יש תלונות קשות על הטרדות ותקיפות מיניות? האם הגיעה אליך תלונה כזו? לזה משום מה, מר מרמרי, לא מוצא לנכון להתייחס. כנראה שכלי התקשורת, שפנו אליו, לא שאלו. הנה כמה עובדות שידועות לנו:

1. אחת המתלוננות לפחות הביאה את המקרה שלה בפני מרמרי. לא ברור מה הוא עשה עם תלונתה.

2. יש לפחות 2 נשים, שעבדו ב"הארץ" בתקופת מרמרי, שטוענות שלאור התקיף אותן מינית. לא הטריד. התקיף. בכוח ובמגע. מרמרי ידע או לא ידע? ואם ידע, עשה משהו? ואם לא ידע, האם ניסה לדעת? או שיותר חשוב, מה בדיוק היה הניסוח של נסלי ברדה בכתבה?

3. יש עוד מספר רב של נשים, שהתלוננו בפנינו (השמות שמורים במערכת) על הטרדות מילוליות קשות מצד לאור, בזמן שעבדו ב"הארץ". הן הביאו את תלונותיהן לעתים לממונים עליהן. זה לא עזר. עורך העיתון ידע? לא ידע? מי יודע?

3. מרמרי כותב שהוא הזיז את לאור מדסק החדשות, מכיוון שרצה שלאור יתמקד בכתיבה. בכך הוא הופך את עצמו למקום העבודה היחיד של לאור, שלא הושפע מהתלונות על התנהגותו. בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב, טען באוזנינו אדם בכיר, שלאור הוזז בגלל תלונות על הטרדות מיניות (זה לא מנע ממנו לחזור אחר כך כמרצה מן החוץ לחוג לספרות באותה אוניברסיטה). בבי"ס לקולנוע סם שפיגל הזיזו את מר לאור בגלל תלונות דומות (ואח"כ החזירו ושוב הזיזו). "הארץ" בראשות מרמרי, מסתבר, חשבו שהוא מציל את העיתון מפאשלות מביכות וכותב באופן מבריק. מה זה חשוב כל השאר.

בין פורום "תקנה" לשלום דומראני

19 בפברואר 2010
 

מוטי אלון חטא. גם חיים רביבו חטא. באו כמה גדולים וחשובים מהקהילה של אלון, דנו בעניינו והחליטו לסגור את זה בשקט, בלי שאף אחד יידע. באו גם כמה גדולים בקהילה של רביבו (טוב, שלום דומראני הוא לא בדיוק מהקהילה של רביבו, אני מקווה), דנו בעניינו והחליטו לסגור את זה בשקט, בלי שאף אחד יידע. בעקבות הבירור של הגדולים של אלון, הוא עבר למגדל. בעקבות הבירור של הגדולים של רביבו, הוא עבר ללוס אנג'לס (יותר עדיף). מה ההבדל?

אני מודה. זו פרובוקציה. היא נועדה לעזור לכולנו להשתחרר שנייה מהשבחים שהורעפו בימים האחרונים על פורום "תקנה" ולחשוב עוד שנייה על פעילותו.

בימים האחרונים קראתי שורה של מאמרים שמהללים את פעילות הפורום. אנשים שבקיאים בהילכות הציבור הדתי לאומי, אמילי עמרוסי, קלמן ליבסקינד, יאיר שלג, חגי סגל ואחרים, הסבירו כמה חשובה פעילותו, איך הוא עוזר לשמור על החברה, לרכך זעזועים ולמנוע מקרים של הטרדות מיניות. הטיעונים שהם העלו, הם טיעונים כבדים ומשכנעים. אני גם בטוח שחברי פורום "תקנה" הם אנשים הגונים, ישרים, שרוצים רק טוב. בכל זאת, אני חולק עליהם לגמרי.

בוא נדמיין שנייה מצב שהפורום לא קיים. מה היו עושים מוטרדיו של הרב איילון (בהנחה שהם אכן קיימים ואני מאמין שהם קיימים)? הולכים לתקשורת? מצוין. היו מתפרסמות ידיעות בעיתונים. נכון, חלק מהציבור לא היה מאמין. המוטרדים היו צריכים להחליט. ללכת עוד צעד קדימה, למשטרה, לראיונות גלויים, לתביעות אזרחיות, או לעצור. בסופו של תהליך, הסיכוי שהיינו מגיעים קרוב יותר לחקר האמת ובזמן אמת, גבוה יותר. הזעזוע בציבור היה גדול יותר, אבל בעיניי טוב שכך. אם ציבור מעלה את אחד מאנשיו לדרגה משיחית משהו, הוא צריך זעזועים כאלו, כדי ללמוד לא לפתח יותר הערצה מוגזמת כלפי בני אדם. זו תמצית החילוניות. חלק מהציבור החילוני כבר יודע שמנהיגיו הם בני אדם, שיש להם חולשות וחסרונות. הגיע הזמן שההכרה הזו תחלחל גם לקהילה הדתית, אם עדיין לא חילחלה ולפי עוצמת הזעזוע מהמקרה של הרב אלון, היא לא חילחלה.

ייתכן אפילו שהיה מתחיל הליך פלילי ואז בכלל הסיכוי להגיע לחקר האמת היה גדל. בדרך, טוען מי שטוען, היו נהרסים חייו של איילון ובני משפחתו, גם אם לא עשה דבר. ועכשיו הם לא נהרסים?

במידה והרב אלון אכן עשה מה שנחשד בו, בוודאי שהפרסום רק מועיל. מה יגידו חברי פורום "תקנה" לנער שהוטרד על ידי הרב איילון בחודשים האחרונים? "מה יכולנו לעשות? הוא לא עמד בהסכם ההגלייה?". עם כל הכבוד, זה קשקוש.

 אם שמו היה מתפרסם כבר לפני כמה שנים, ייתכן שהנער הדמיוני שלי (לפי הפרסומים, הוא לא דמיוני), כלל לא היה מגיע אליו. זה כל הסיפור.

יגידו הרבנים המכובדים של "תקנה" (אני לא כותב את זה בלעג. אני מתרשם עמוקות בימים האחרונים מהדרך בה הם ניהלו את המשבר הזה, ברצינות, באיכפתיות ובאומץ): אם התהליך היה מצליח, הכל היה בסדר. הרב היה נשאר בגלות, לא מטריד ולא בא במגע עם תלמידים. אף אחד לא היה יודע שהדבר בא לעולם. מעולה.

בואו נלך שנייה עם התרחיש הזה. מה זאת אומרת שהתהליך היה מצליח? שלעולם לא היינו יודעים על טבעו האמיתי של הרב איילון (בהנחה שמדובר בהומו חבוי, שמטריד את תלמידיו). זו נקראת הצלחה? שאלפי ועשרות אלפי חסידיו היו ממשיכים לראות בו מה שהוא רחוק מלהיות? הצלחה, בעיניהם, זה, כנראה, שהם היו מצליחים להמשיך ולקיים חברה פיקטיבית עם אנשים פיקטיביים, חברה בלי הומואים, בלי הטרדות מיניות, שסוגרים הכל בשקט ויש כמה יחידי סגולה, מנהיגי ציבור, שיכולים לעמוד בהלם המציאות האמיתית ושומרים על צאן מרעיתם, שחס וחלילה לא יגלו את האמת, על עולמנו המכוער. זו הצלחה? לפי הפרסומים הבוקר, שי עוד 15 מקרים שנסגרו ככה בשקט על ידי פורום "תקנה". אולי צריך לשנות את שמו של הפורום ל"אמריקן ביוטי".

אני מוכן לטעון יותר מזה. אין סיכוי שזה היה מצליח. אם הרבנים המכובדים היו חושבים בהיגיון בתחילת הדרך ולא מתים מפחד, מהמחשבה על פרסום, הם היו משכילים להבין שאין סיכוי שסיפור ברמה הזו יישאר בחדרי חדרים. אין סיכוי. הרב מוטי איילון לעולם לא היה מרגיש שנעשה עימו צדק. המוטרדים לא היו מרגישים כך ומעל לכל – יותר מדי אנשים ידעו על זה. קשה לתאר שאף אחד מהם לא היה מספר על זה לעיתונאי.

למעשה, מתברר עכשיו שכמה עיתונאים ידעו, אבל חששו לפרסם, או בחרו לפעול בדרכים אחרות. אבישי בן חיים כתב, למשל, ב"מעריב" שהוא שידך בין "צביקה" לפורום "תקנה", כדי ש"צביקה" יספר להם מה עשה הרב איילון לחבר שלו. למה העיתונאי בן חיים לא פרסם את הסיפור בעיתונו? לא ברור. אני יודע שיש עוד כמה עיתונאים שהכירו את הסיפור. כולם שייכים לציבור הדתי לאומי. כולם, בעיניי, לא נהגו כעיתונאים, אלא כחברי קהילה נאמנים. זו לא האשמה כל כך חמורה. מותר להעדיף את נאמנותך לקהילה (כמו שהם פירשו את אותה נאמנות. כאמור, בעיניי, זה היה עושה שירות טוב יותר לקהילה, אם הדבר היה מתפרסם בזמן אמת) על נאמנותך למקצוע. אתה רק צריך להגיד לציבור שבמקרה של קונפליקט, זו תהיה הבחירה שלך.

עדכון – אבישי בן חיים התקשר אליי. אומר שעשיתי לו עוול גדול. הסיפור לא עמד בסטנדרטים העיתונאיים שלי ולכן, לא פרסמתי אותו, הוא הסביר. לפי בן חיים, לא היו ל"צביקה", חברו, הוכחות, מה עוד שבכלל לא היה ברור שהרב אלון, לפי עדות "צביקה", עשה משהו אסור. זו הסיבה שלא פרסם, עורכי "מעריב" ידעו מהסיפור וחשבו כמותו ואין לכך שום קשר לקהילה בה הוא חבר, מה עוד שהוא בכלל לא חלק מהקהילה הזו. תיק העבודות שלי מוכיח שאני לא נותן הנחה לאף אחד. אני פשוט לא מפרסם סיפור, אם אין לי הוכחות מוצקות, בדיוק כשם שד', שצוטט בכל כלי התקשורת בשבוע שעבר על החוויה שלו אצל הרב אלון, התקשר קודם אליי, אבל לא הסכמתי לפרסם את עדותו. "אני גאה שהסטנדרטים המוסריים והביקורתיים שלי לפרסום ידיעה עיתונאית שונים משל רביב דרוקר" סיכם.

תגובתי לתגובתו: שמח, שמח, אבל לפי ה"סטנדרטים המוסריים והביקורתיים" של בן חיים, אי אפשר אף פעם לפרסם תלונה של קורבן עבירת מין. בן חיים דורש מהקורבן הוכחה חיצונית. רצוי מוקלטת. כמה קורבנות עבירות מין מצליחים להקליט את התוקף? אפילו בית משפט לא מציב רף כזה גבוה. אני מתקשה לחשוב על מקרה אחד של קורבן עבירת מין, שעמד בו.  בשיחתנו, ניסיתי לתת לבן חיים שורה של מבחנים, לפיהם ניתן לבחון את התלונה. האם הקורבן שיתף מישהו במה שקרה לו סמוך לזמן התקיפה? האם מוכן להתלונן במשטרה? האם היה במגע עם התוקף מאוחר יותר?

הוא לא קיבל את עמדתי.

שאלתי אותו למה לפחות לא פרסם את הכותרת "פורום "תקנה" בודק עדויות כנגד הרב אלון". את זה הוא הרי ידע במיליון אחוז. הוא עצמו הביא את "צביקה" להעיד בפני הפורום. בן חיים ענה שאם היה עושה את זה, היה עושה עוול לרב, בלי שיש עדות אחת מוצקה נגדו. הוא בכלל סבור שגם עכשיו אין ממש סיפור וששופכים את דמו של הרב אלון. אם כך, למה פרסם עכשיו את סיפורו של "צביקה" תחת הכותרת "בלעדי" בעיתונו?

בין פורום "תקנה" לשלום דומראני

19 בפברואר 2010
 

מוטי אלון חטא. גם חיים רביבו חטא. באו כמה גדולים וחשובים מהקהילה של אלון, דנו בעניינו והחליטו לסגור את זה בשקט, בלי שאף אחד יידע. באו גם כמה גדולים בקהילה של רביבו (טוב, שלום דומראני הוא לא בדיוק מהקהילה של רביבו, אני מקווה), דנו בעניינו והחליטו לסגור את זה בשקט, בלי שאף אחד יידע. בעקבות הבירור של הגדולים של אלון, הוא עבר למגדל. בעקבות הבירור של הגדולים של רביבו, הוא עבר ללוס אנג'לס (יותר עדיף). מה ההבדל?

אני מודה. זו פרובוקציה. היא נועדה לעזור לכולנו להשתחרר שנייה מהשבחים שהורעפו בימים האחרונים על פורום "תקנה" ולחשוב עוד שנייה על פעילותו.

בימים האחרונים קראתי שורה של מאמרים שמהללים את פעילות הפורום. אנשים שבקיאים בהילכות הציבור הדתי לאומי, אמילי עמרוסי, קלמן ליבסקינד, יאיר שלג, חגי סגל ואחרים, הסבירו כמה חשובה פעילותו, איך הוא עוזר לשמור על החברה, לרכך זעזועים ולמנוע מקרים של הטרדות מיניות. הטיעונים שהם העלו, הם טיעונים כבדים ומשכנעים. אני גם בטוח שחברי פורום "תקנה" הם אנשים הגונים, ישרים, שרוצים רק טוב. בכל זאת, אני חולק עליהם לגמרי.

בוא נדמיין שנייה מצב שהפורום לא קיים. מה היו עושים מוטרדיו של הרב איילון (בהנחה שהם אכן קיימים ואני מאמין שהם קיימים)? הולכים לתקשורת? מצוין. היו מתפרסמות ידיעות בעיתונים. נכון, חלק מהציבור לא היה מאמין. המוטרדים היו צריכים להחליט. ללכת עוד צעד קדימה, למשטרה, לראיונות גלויים, לתביעות אזרחיות, או לעצור. בסופו של תהליך, הסיכוי שהיינו מגיעים קרוב יותר לחקר האמת ובזמן אמת, גבוה יותר. הזעזוע בציבור היה גדול יותר, אבל בעיניי טוב שכך. אם ציבור מעלה את אחד מאנשיו לדרגה משיחית משהו, הוא צריך זעזועים כאלו, כדי ללמוד לא לפתח יותר הערצה מוגזמת כלפי בני אדם. זו תמצית החילוניות. חלק מהציבור החילוני כבר יודע שמנהיגיו הם בני אדם, שיש להם חולשות וחסרונות. הגיע הזמן שההכרה הזו תחלחל גם לקהילה הדתית, אם עדיין לא חילחלה ולפי עוצמת הזעזוע מהמקרה של הרב אלון, היא לא חילחלה.

ייתכן אפילו שהיה מתחיל הליך פלילי ואז בכלל הסיכוי להגיע לחקר האמת היה גדל. בדרך, טוען מי שטוען, היו נהרסים חייו של איילון ובני משפחתו, גם אם לא עשה דבר. ועכשיו הם לא נהרסים?

במידה והרב אלון אכן עשה מה שנחשד בו, בוודאי שהפרסום רק מועיל. מה יגידו חברי פורום "תקנה" לנער שהוטרד על ידי הרב איילון בחודשים האחרונים? "מה יכולנו לעשות? הוא לא עמד בהסכם ההגלייה?". עם כל הכבוד, זה קשקוש.

 אם שמו היה מתפרסם כבר לפני כמה שנים, ייתכן שהנער הדמיוני שלי (לפי הפרסומים, הוא לא דמיוני), כלל לא היה מגיע אליו. זה כל הסיפור.

יגידו הרבנים המכובדים של "תקנה" (אני לא כותב את זה בלעג. אני מתרשם עמוקות בימים האחרונים מהדרך בה הם ניהלו את המשבר הזה, ברצינות, באיכפתיות ובאומץ): אם התהליך היה מצליח, הכל היה בסדר. הרב היה נשאר בגלות, לא מטריד ולא בא במגע עם תלמידים. אף אחד לא היה יודע שהדבר בא לעולם. מעולה.

בואו נלך שנייה עם התרחיש הזה. מה זאת אומרת שהתהליך היה מצליח? שלעולם לא היינו יודעים על טבעו האמיתי של הרב איילון (בהנחה שמדובר בהומו חבוי, שמטריד את תלמידיו). זו נקראת הצלחה? שאלפי ועשרות אלפי חסידיו היו ממשיכים לראות בו מה שהוא רחוק מלהיות? הצלחה, בעיניהם, זה, כנראה, שהם היו מצליחים להמשיך ולקיים חברה פיקטיבית עם אנשים פיקטיביים, חברה בלי הומואים, בלי הטרדות מיניות, שסוגרים הכל בשקט ויש כמה יחידי סגולה, מנהיגי ציבור, שיכולים לעמוד בהלם המציאות האמיתית ושומרים על צאן מרעיתם, שחס וחלילה לא יגלו את האמת, על עולמנו המכוער. זו הצלחה? לפי הפרסומים הבוקר, שי עוד 15 מקרים שנסגרו ככה בשקט על ידי פורום "תקנה". אולי צריך לשנות את שמו של הפורום ל"אמריקן ביוטי".

אני מוכן לטעון יותר מזה. אין סיכוי שזה היה מצליח. אם הרבנים המכובדים היו חושבים בהיגיון בתחילת הדרך ולא מתים מפחד, מהמחשבה על פרסום, הם היו משכילים להבין שאין סיכוי שסיפור ברמה הזו יישאר בחדרי חדרים. אין סיכוי. הרב מוטי איילון לעולם לא היה מרגיש שנעשה עימו צדק. המוטרדים לא היו מרגישים כך ומעל לכל – יותר מדי אנשים ידעו על זה. קשה לתאר שאף אחד מהם לא היה מספר על זה לעיתונאי.

למעשה, מתברר עכשיו שכמה עיתונאים ידעו, אבל חששו לפרסם, או בחרו לפעול בדרכים אחרות. אבישי בן חיים כתב, למשל, ב"מעריב" שהוא שידך בין "צביקה" לפורום "תקנה", כדי ש"צביקה" יספר להם מה עשה הרב איילון לחבר שלו. למה העיתונאי בן חיים לא פרסם את הסיפור בעיתונו? לא ברור. אני יודע שיש עוד כמה עיתונאים שהכירו את הסיפור. כולם שייכים לציבור הדתי לאומי. כולם, בעיניי, לא נהגו כעיתונאים, אלא כחברי קהילה נאמנים. זו לא האשמה כל כך חמורה. מותר להעדיף את נאמנותך לקהילה (כמו שהם פירשו את אותה נאמנות. כאמור, בעיניי, זה היה עושה שירות טוב יותר לקהילה, אם הדבר היה מתפרסם בזמן אמת) על נאמנותך למקצוע. אתה רק צריך להגיד לציבור שבמקרה של קונפליקט, זו תהיה הבחירה שלך.

עדכון – אבישי בן חיים התקשר אליי. אומר שעשיתי לו עוול גדול. הסיפור לא עמד בסטנדרטים העיתונאיים שלי ולכן, לא פרסמתי אותו, הוא הסביר. לפי בן חיים, לא היו ל"צביקה", חברו, הוכחות, מה עוד שבכלל לא היה ברור שהרב אלון, לפי עדות "צביקה", עשה משהו אסור. זו הסיבה שלא פרסם, עורכי "מעריב" ידעו מהסיפור וחשבו כמותו ואין לכך שום קשר לקהילה בה הוא חבר, מה עוד שהוא בכלל לא חלק מהקהילה הזו. תיק העבודות שלי מוכיח שאני לא נותן הנחה לאף אחד. אני פשוט לא מפרסם סיפור, אם אין לי הוכחות מוצקות, בדיוק כשם שד', שצוטט בכל כלי התקשורת בשבוע שעבר על החוויה שלו אצל הרב אלון, התקשר קודם אליי, אבל לא הסכמתי לפרסם את עדותו. "אני גאה שהסטנדרטים המוסריים והביקורתיים שלי לפרסום ידיעה עיתונאית שונים משל רביב דרוקר" סיכם.

תגובתי לתגובתו: שמח, שמח, אבל לפי ה"סטנדרטים המוסריים והביקורתיים" של בן חיים, אי אפשר אף פעם לפרסם תלונה של קורבן עבירת מין. בן חיים דורש מהקורבן הוכחה חיצונית. רצוי מוקלטת. כמה קורבנות עבירות מין מצליחים להקליט את התוקף? אפילו בית משפט לא מציב רף כזה גבוה. אני מתקשה לחשוב על מקרה אחד של קורבן עבירת מין, שעמד בו.  בשיחתנו, ניסיתי לתת לבן חיים שורה של מבחנים, לפיהם ניתן לבחון את התלונה. האם הקורבן שיתף מישהו במה שקרה לו סמוך לזמן התקיפה? האם מוכן להתלונן במשטרה? האם היה במגע עם התוקף מאוחר יותר?

הוא לא קיבל את עמדתי.

שאלתי אותו למה לפחות לא פרסם את הכותרת "פורום "תקנה" בודק עדויות כנגד הרב אלון". את זה הוא הרי ידע במיליון אחוז. הוא עצמו הביא את "צביקה" להעיד בפני הפורום. בן חיים ענה שאם היה עושה את זה, היה עושה עוול לרב, בלי שיש עדות אחת מוצקה נגדו. הוא בכלל סבור שגם עכשיו אין ממש סיפור וששופכים את דמו של הרב אלון. אם כך, למה פרסם עכשיו את סיפורו של "צביקה" תחת הכותרת "בלעדי" בעיתונו?

תשובות לביקורת הטלוויזיה על תחקיר יצחק לאור

18 בפברואר 2010
 

לא, הביקורת לא עיצבנה אותי ובשני המקרים היא מאוד לגיטימית ומנומקת. בכל זאת, אני לא מסכים.

אלון עידן כותב ב"הארץ" שהתחקיר ששודר אתמול על יצחק לאור, העביר מסר שיש לנו ציפיות יתר מלאור, מכיוון שהוא מתנגד לכיבוש, וכנ"ל לגבי המקומות שהעסיקו ומעסיקים אותו. הוא כותב שבעצם טענו שמכיוון שאותם מקומות מזוהים עם השמאל המדיני ואנטי כיבוש, לא אמורים לעבוד בהם מטרידנים.

לא נכון. לא טענו את זה.

טענו שיש לנו ציפיות יתר ממי שמזוהה עם מלחמה על זכויות אדם, זכויות נשים, שוויון וכבוד אדם. נכון, בדרך כלל זה הולך ביחד עם השמאל המדיני בארץ, אבל ברמה העיונית, אין בכך שום הכרח ויש כידוע, ימניים מובהקים שרואים בעצמם ובצדק, לוחמי זכויות אדם. בפתיח שלי לתחקיר של נסלי ברדה, אמרתי במפורש – "מקומות ליברליים והומאניסטיים" וכך גם בהמשך. לא אמרתי מקומות שמאלניים. זה נכון שבילי מוסקונה לרמן וד"ר להב, שהשתתפו בתחקיר, מתחו קשר בין הדברים. בעניין הזה אני קצת חולק עליהן.

ב"ישראל היום" שוב נטענה הטענה הכל כך נכונה, שעניינים מהסוג הזה צריכים להידון בבימ"ש ורק אח"כ בתקשורת. כל כך נכונה הביקורת ולגמרי בלתי מעשית. לא סתם רוב המקרים הללו מתחילים בתקשורת. קצב, גולדבלט ואחרים. מי שניסה לשכנע קורבן עבירת מין להתלונן במשטרה, יודע במה מדובר. לשכנע מוטרדת/מותקפת להתראיין, זה כמעט בלתי אפשרי. משטרה? אפילו לא בצחוק.

לחכות לביהמ"ש ולמשטרה, זה בדיוק המתכון לחסינות עבור עברייני מין ותעודת ביטוח למטרידים סדרתיים להמשיך להטריד.

לבסוף, מילה על "הארץ", העיתון שאני אוהב (כן, אוהב, אל תשאלו שאלות) ומעריך. התנהלות "הארץ" בפרשה הזו לא הייתה אופטימלית, שלא לומר מילים חריפות מאלה.

קודם כל, העיתון היחיד שלא פירסם ידיעה בעניין התלונות נגד לאור, הוא "הארץ" (תיקון: "הארץ" כן פירסם בבוקר בו עלה הפוסט הזה. לא ראיתי. סליחה. עם זאת, "הארץ" היה עדיין האחרון לפרסם. העיתונים האחרים פרסמו לפניו). שנית, בכירים בעיתון, מאוד בכירים, בעבר ובהווה, שמעו תלונות נגד האיש, כולל תלונה על תקיפה פיזית. חוץ מאחד (רונן זרצקי, שבהגינותו הודה בכך שהתלונה הגיעה אליו), כל השאר הכחישו שהכירו תלונות על לאור ובוודאי לא עשו די כדי להפסיק את התנהגותו לאורך השנים, או לשקול את המשך דרכו ככותב בעיתון. שלישית, תגובת "הארץ" לתחקיר הייתה מניפולטיבית ולא מדויקת. התחקיר הביא, כאמור, את עדותה של ד"ר הגר להב, שעבדה בעבר בעיתון. "הארץ" כתב בתגובה שאיך יעלה על הדעת שמי שנשואה לאדם שהיה מנכ"ל "הארץ", מתקשה לקבל טיפול בתלונתה. אלא שד"ר להב לא הכירה את בעלה לעתיד, בזמן שהדברים קרו וב"הארץ" היו אמורים לדעת את זה.

עכשיו, "הארץ" צריך להחליט מה עושים עם לאור. לתת לו להמשיך לכתוב? הכתיבה לא כרוכה, למיטב הבנתי, במגע עם נשים ובהיעדר הליך פלילי, קשה להעניש אותו. דילמה. מצד שני, לתת לקרדיט שלו להמשיך להתנוסס בעיתון, זה לא ממש עושה כבוד ל"הארץ".

תשובות לביקורת הטלוויזיה על תחקיר יצחק לאור

18 בפברואר 2010
 

לא, הביקורת לא עיצבנה אותי ובשני המקרים היא מאוד לגיטימית ומנומקת. בכל זאת, אני לא מסכים.

אלון עידן כותב ב"הארץ" שהתחקיר ששודר אתמול על יצחק לאור, העביר מסר שיש לנו ציפיות יתר מלאור, מכיוון שהוא מתנגד לכיבוש, וכנ"ל לגבי המקומות שהעסיקו ומעסיקים אותו. הוא כותב שבעצם טענו שמכיוון שאותם מקומות מזוהים עם השמאל המדיני ואנטי כיבוש, לא אמורים לעבוד בהם מטרידנים.

לא נכון. לא טענו את זה.

טענו שיש לנו ציפיות יתר ממי שמזוהה עם מלחמה על זכויות אדם, זכויות נשים, שוויון וכבוד אדם. נכון, בדרך כלל זה הולך ביחד עם השמאל המדיני בארץ, אבל ברמה העיונית, אין בכך שום הכרח ויש כידוע, ימניים מובהקים שרואים בעצמם ובצדק, לוחמי זכויות אדם. בפתיח שלי לתחקיר של נסלי ברדה, אמרתי במפורש – "מקומות ליברליים והומאניסטיים" וכך גם בהמשך. לא אמרתי מקומות שמאלניים. זה נכון שבילי מוסקונה לרמן וד"ר להב, שהשתתפו בתחקיר, מתחו קשר בין הדברים. בעניין הזה אני קצת חולק עליהן.

ב"ישראל היום" שוב נטענה הטענה הכל כך נכונה, שעניינים מהסוג הזה צריכים להידון בבימ"ש ורק אח"כ בתקשורת. כל כך נכונה הביקורת ולגמרי בלתי מעשית. לא סתם רוב המקרים הללו מתחילים בתקשורת. קצב, גולדבלט ואחרים. מי שניסה לשכנע קורבן עבירת מין להתלונן במשטרה, יודע במה מדובר. לשכנע מוטרדת/מותקפת להתראיין, זה כמעט בלתי אפשרי. משטרה? אפילו לא בצחוק.

לחכות לביהמ"ש ולמשטרה, זה בדיוק המתכון לחסינות עבור עברייני מין ותעודת ביטוח למטרידים סדרתיים להמשיך להטריד.

לבסוף, מילה על "הארץ", העיתון שאני אוהב (כן, אוהב, אל תשאלו שאלות) ומעריך. התנהלות "הארץ" בפרשה הזו לא הייתה אופטימלית, שלא לומר מילים חריפות מאלה.

קודם כל, העיתון היחיד שלא פירסם ידיעה בעניין התלונות נגד לאור, הוא "הארץ" (תיקון: "הארץ" כן פירסם בבוקר בו עלה הפוסט הזה. לא ראיתי. סליחה. עם זאת, "הארץ" היה עדיין האחרון לפרסם. העיתונים האחרים פרסמו לפניו). שנית, בכירים בעיתון, מאוד בכירים, בעבר ובהווה, שמעו תלונות נגד האיש, כולל תלונה על תקיפה פיזית. חוץ מאחד (רונן זרצקי, שבהגינותו הודה בכך שהתלונה הגיעה אליו), כל השאר הכחישו שהכירו תלונות על לאור ובוודאי לא עשו די כדי להפסיק את התנהגותו לאורך השנים, או לשקול את המשך דרכו ככותב בעיתון. שלישית, תגובת "הארץ" לתחקיר הייתה מניפולטיבית ולא מדויקת. התחקיר הביא, כאמור, את עדותה של ד"ר הגר להב, שעבדה בעבר בעיתון. "הארץ" כתב בתגובה שאיך יעלה על הדעת שמי שנשואה לאדם שהיה מנכ"ל "הארץ", מתקשה לקבל טיפול בתלונתה. אלא שד"ר להב לא הכירה את בעלה לעתיד, בזמן שהדברים קרו וב"הארץ" היו אמורים לדעת את זה.

עכשיו, "הארץ" צריך להחליט מה עושים עם לאור. לתת לו להמשיך לכתוב? הכתיבה לא כרוכה, למיטב הבנתי, במגע עם נשים ובהיעדר הליך פלילי, קשה להעניש אותו. דילמה. מצד שני, לתת לקרדיט שלו להמשיך להתנוסס בעיתון, זה לא ממש עושה כבוד ל"הארץ".

"בדרכים" עם עמיר בניון

10 בפברואר 2010
 

תקראו בבקשה מה שעמיר בניון אמר עלינו ב"מעריב" היום.

עכשיו העובדות. אכן, רדפנו אחריו זמן רב. מאוד רצינו להתלוות אליו. שנינו מאוד אוהבים אותו. על הפלאפון שלי יש כמה משיריו. בסוף הוא התרצה. שמחנו. היו במערכת אנשים שהסתייגו מהאייטם. הוא התראיין הרבה. אנשיו נתנו לנו להבין, שרק אנחנו נלווה ואז התברר שגם ערוץ 2 הוזמן. סוג העניינים שמאוד מטריד מערכות תחרותיות כמו שלנו. עפר ואני התעקשנו. הוא מספיק מעניין כדי לשרוד כמה ראיונות.

באנו. היינו הכי חנפניים שאני זוכר. הנה כמה מהדברים שאני אמרתי לו (איכשהו, אני לא זוכר מה עפר אמר…): "אני מת על המאבק שלך בחברות התקליטים", "לא חששת שיתנקמו בך?", "אני אגיד לך משהו שעוד לא שמעת – יש לך קול מדהים (זה היה אחרי ההופעה)".

פרובוקציות? הלוואי.  עקיצות? רק אם מגע של לשון רטובה עושה לך עוקץ.

יום הצילומים הראשון עבר נהדר. צחוקים, חיבה הדדית. תענוג. אחרי ההופעה פגשנו אותו בחדר אומן. הוא שמח לפגוש אותנו והתחלנו לדבר. אחרי בערך דקה של גישושים, עפר שאל אותו איך הוא אפילו לא מזיע. עמיר אמר בחיוך שאולי התאורה היא סוג ב'. עפר זרק משהו כמו – מתנכלים לך (יום קודם הוא הסביר לנו איך חברות התקליטים התנכלו לו). מפה התחיל מונולוג בלתי יאומן שנמשך ונמשך ונמשך. המתנחלים, גלי צה"ל, ערוץ 2, התקשורת, הטלוויזיה. אבא שלו התערב, היחצ"ן ניסה לעצור, מעריצות ביקשו תמונה, לא עזר. בניון הלך לכיוון החדר וחזר, שוב הלך ושוב חזר ודיבר ותקף אותנו ואת העולם כולו.

כל הזמן הזה אנחנו כמעט ולא דיברנו. הרגשנו שזו לא בדיוק הזמנה לדיאלוג ושהאיש שלפנינו לא נמצא במיטבו. למחרת בניון התקשר לתחקירנית שלנו, טל גרנות והודיע שהוא לא רוצה לשמוע מאיתנו ולא רוצה להצטלם יותר. התקשרתי לאמרגן שלו, בני מנשה. אולי בכל זאת? "אם לא תורידו את הסצנה אחרי ההופעה, אין על מה לדבר. אם תורידו, נעשה ראיון". לא הורדנו. 

הצצה לכתבה עם בניון שתשודר הערב ב-21:00   

"בדרכים" עם עמיר בניון

10 בפברואר 2010
 

תקראו בבקשה מה שעמיר בניון אמר עלינו ב"מעריב" היום.

עכשיו העובדות. אכן, רדפנו אחריו זמן רב. מאוד רצינו להתלוות אליו. שנינו מאוד אוהבים אותו. על הפלאפון שלי יש כמה משיריו. בסוף הוא התרצה. שמחנו. היו במערכת אנשים שהסתייגו מהאייטם. הוא התראיין הרבה. אנשיו נתנו לנו להבין, שרק אנחנו נלווה ואז התברר שגם ערוץ 2 הוזמן. סוג העניינים שמאוד מטריד מערכות תחרותיות כמו שלנו. עפר ואני התעקשנו. הוא מספיק מעניין כדי לשרוד כמה ראיונות.

באנו. היינו הכי חנפניים שאני זוכר. הנה כמה מהדברים שאני אמרתי לו (איכשהו, אני לא זוכר מה עפר אמר…): "אני מת על המאבק שלך בחברות התקליטים", "לא חששת שיתנקמו בך?", "אני אגיד לך משהו שעוד לא שמעת – יש לך קול מדהים (זה היה אחרי ההופעה)".

פרובוקציות? הלוואי.  עקיצות? רק אם מגע של לשון רטובה עושה לך עוקץ.

יום הצילומים הראשון עבר נהדר. צחוקים, חיבה הדדית. תענוג. אחרי ההופעה פגשנו אותו בחדר אומן. הוא שמח לפגוש אותנו והתחלנו לדבר. אחרי בערך דקה של גישושים, עפר שאל אותו איך הוא אפילו לא מזיע. עמיר אמר בחיוך שאולי התאורה היא סוג ב'. עפר זרק משהו כמו – מתנכלים לך (יום קודם הוא הסביר לנו איך חברות התקליטים התנכלו לו). מפה התחיל מונולוג בלתי יאומן שנמשך ונמשך ונמשך. המתנחלים, גלי צה"ל, ערוץ 2, התקשורת, הטלוויזיה. אבא שלו התערב, היחצ"ן ניסה לעצור, מעריצות ביקשו תמונה, לא עזר. בניון הלך לכיוון החדר וחזר, שוב הלך ושוב חזר ודיבר ותקף אותנו ואת העולם כולו.

כל הזמן הזה אנחנו כמעט ולא דיברנו. הרגשנו שזו לא בדיוק הזמנה לדיאלוג ושהאיש שלפנינו לא נמצא במיטבו. למחרת בניון התקשר לתחקירנית שלנו, טל גרנות והודיע שהוא לא רוצה לשמוע מאיתנו ולא רוצה להצטלם יותר. התקשרתי לאמרגן שלו, בני מנשה. אולי בכל זאת? "אם לא תורידו את הסצנה אחרי ההופעה, אין על מה לדבר. אם תורידו, נעשה ראיון". לא הורדנו. 

הצצה לכתבה עם בניון שתשודר הערב ב-21:00   

למה שילמנו לציון נתן כסף

1 בפברואר 2010
 

זו פעם ראשונה שאני שותף בתשלום כסף למרואיין, למרות שמעולם לא הייתה לי בעיה אידיאולוגית עם העניין. למעשה, כשדיברתי לראשונה על זה עם ציון נתן, התקשיתי להסביר לו למה לא בעצם. יש הרבה צביעות ביחס התקשורת לעניין הזה. הדיל אומר – אנחנו נפיק יתרונות כלכליים מהמרואיינים שלנו. אתם תקבלו כלום. זה לא אתי. למה בעצם?

ציון נתן עבד במשך שבועות ארוכים על התחקיר ביחד איתנו. הוא לקח על עצמו סיכונים לא מבוטלים. צילם בסתר אנשים, שהוא חשב בעבר לידידיו. למה לא מגיע לו כסף? הסיכום בינינו לנתן הוא – אם אמרת לנו משהו שהוא לא אמת במודע, לא תהיה זכאי לשקל. אם יתברר לנו שביצעת עבירות פליליות בנוגע לפרשה הנדונה, לא תקבל כלום (חשד שלא עלה כלל). אני מעדיף עדיין לשמור את הסכום בסוד, אבל אני יכול להגיד שהוא פחות מ 2 משכורות חודשיות של נתן ב"מכבי" ופחות משליש ממה ששילמה אופירה אסייג למשפחת פנאן. האם זה סכום שבגללו נתן ישקר? לא נראה לי, מה עוד ששמענו את גירסתו עוד לפני שהוחלט על התשלום ועל הראיון.

אסור לתת כסף לעבריינים. זה ברור. כל השאר נמצא במסגרת שיקול הדעת הלגיטימי של שני הצדדים. במקרה של נתן, גם אני התקשיתי להאמין שהוא לא ידע על הבנק של מוני. גם לי היו שאלות על נכונותו להלוות למוני 2.6 מיליון שקלים. מואב ורדי שאל בראיון את השאלות הקשות והוסיף אינפורמציה משלו, אבל לא מצאנו ראיה אחת שתפריך את דבריו של נתן. באותם מקומות בהם הצלחנו לבדוק את דבריו של נתן, התברר כי אמר אמת. בנסיבות האלה אני באמת לא מצליח להבין למה גוף כלכלי כמו ערוץ 10 ייהנה מפירות הראיון של נתן והוא לא יפיק מכך דבר.

ברורה לי הרתיעה של כלי תקשורת מתשלום כסף למרואיינים. זו גם רתיעה כלכלית, שלא תיווצר נורמה כזו וזה גם אתוס מקצועי. אם שילמת, מה שווה ההישג המקצועי?

רוב המרואיינים גם לא שווים את הכסף, אבל אם ליליאן פרץ תתנה ראיון איתה בכסף, לא נשלם לה? ואם לא, למה? גם אני אוהב לטפוח לעצמי על החזה ולהגיד – תראו איך השגתי את הראיון ההישגי הזה רק בגלל כושר השכנוע המדהים שלי, אבל גם אני יודע, שלא פעם המחיר שמשלם עיתונאי בשביל ראיון הישגי בחינם, גבוה הרבה יותר ממה שמשלמים בכסף. אי הצבת שאלות קשות, תמיכה אוטומטית בגירסת המרואיין, עיסקאות אפלות שאתם לא יודעים עליהם.  אגב, כשמדובר בתמונה או סרט וידאו, הנורמה היא שמשלמים כסף (הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב). מה ההבדל? התמונה לא משרתת מסר מסוים? היא לא מספרת סיפור? וידאו המצלמה הנסתרת של נתן היה שווה לנו לבדו את כל הסיפור. זה בתוך הנורמה והראיון לא?

שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו נסכים לשלם כסף למרואיינים רק במקרים נדירים וגם אז, רק אחרי שעשינו כל מאמץ סביר לוודא שמדובר באמת ובכפוף לעובדה שנגלה זאת לצופינו  בצמוד לראיון.   

למה שילמנו לציון נתן כסף

1 בפברואר 2010
 

זו פעם ראשונה שאני שותף בתשלום כסף למרואיין, למרות שמעולם לא הייתה לי בעיה אידיאולוגית עם העניין. למעשה, כשדיברתי לראשונה על זה עם ציון נתן, התקשיתי להסביר לו למה לא בעצם. יש הרבה צביעות ביחס התקשורת לעניין הזה. הדיל אומר – אנחנו נפיק יתרונות כלכליים מהמרואיינים שלנו. אתם תקבלו כלום. זה לא אתי. למה בעצם?

ציון נתן עבד במשך שבועות ארוכים על התחקיר ביחד איתנו. הוא לקח על עצמו סיכונים לא מבוטלים. צילם בסתר אנשים, שהוא חשב בעבר לידידיו. למה לא מגיע לו כסף? הסיכום בינינו לנתן הוא – אם אמרת לנו משהו שהוא לא אמת במודע, לא תהיה זכאי לשקל. אם יתברר לנו שביצעת עבירות פליליות בנוגע לפרשה הנדונה, לא תקבל כלום (חשד שלא עלה כלל). אני מעדיף עדיין לשמור את הסכום בסוד, אבל אני יכול להגיד שהוא פחות מ 2 משכורות חודשיות של נתן ב"מכבי" ופחות משליש ממה ששילמה אופירה אסייג למשפחת פנאן. האם זה סכום שבגללו נתן ישקר? לא נראה לי, מה עוד ששמענו את גירסתו עוד לפני שהוחלט על התשלום ועל הראיון.

אסור לתת כסף לעבריינים. זה ברור. כל השאר נמצא במסגרת שיקול הדעת הלגיטימי של שני הצדדים. במקרה של נתן, גם אני התקשיתי להאמין שהוא לא ידע על הבנק של מוני. גם לי היו שאלות על נכונותו להלוות למוני 2.6 מיליון שקלים. מואב ורדי שאל בראיון את השאלות הקשות והוסיף אינפורמציה משלו, אבל לא מצאנו ראיה אחת שתפריך את דבריו של נתן. באותם מקומות בהם הצלחנו לבדוק את דבריו של נתן, התברר כי אמר אמת. בנסיבות האלה אני באמת לא מצליח להבין למה גוף כלכלי כמו ערוץ 10 ייהנה מפירות הראיון של נתן והוא לא יפיק מכך דבר.

ברורה לי הרתיעה של כלי תקשורת מתשלום כסף למרואיינים. זו גם רתיעה כלכלית, שלא תיווצר נורמה כזו וזה גם אתוס מקצועי. אם שילמת, מה שווה ההישג המקצועי?

רוב המרואיינים גם לא שווים את הכסף, אבל אם ליליאן פרץ תתנה ראיון איתה בכסף, לא נשלם לה? ואם לא, למה? גם אני אוהב לטפוח לעצמי על החזה ולהגיד – תראו איך השגתי את הראיון ההישגי הזה רק בגלל כושר השכנוע המדהים שלי, אבל גם אני יודע, שלא פעם המחיר שמשלם עיתונאי בשביל ראיון הישגי בחינם, גבוה הרבה יותר ממה שמשלמים בכסף. אי הצבת שאלות קשות, תמיכה אוטומטית בגירסת המרואיין, עיסקאות אפלות שאתם לא יודעים עליהם.  אגב, כשמדובר בתמונה או סרט וידאו, הנורמה היא שמשלמים כסף (הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב). מה ההבדל? התמונה לא משרתת מסר מסוים? היא לא מספרת סיפור? וידאו המצלמה הנסתרת של נתן היה שווה לנו לבדו את כל הסיפור. זה בתוך הנורמה והראיון לא?

שלא תבינו אותי לא נכון, אנחנו נסכים לשלם כסף למרואיינים רק במקרים נדירים וגם אז, רק אחרי שעשינו כל מאמץ סביר לוודא שמדובר באמת ובכפוף לעובדה שנגלה זאת לצופינו  בצמוד לראיון.