התכנון היה קודם כל לשבור את הקרח. ליצור קצת אמון, להתיידד. חשבתי לעצמי – אני איכנס, אחייך יפה ואבקש ממנו להראות לנו קצת את דירתו המפוארת, שמשקיפה על הקרמלין. אולי אוסיף איזה משפט חנפנות נעים כזה. "אם ככה נראים חולי לב, אז גם אני רוצה את הלב שלך". משהו כזה. מכאן כבר נוכל לייצר איזה סמול טוק, מה שלומך, איך הבריאות, "איפה צולמה התמונה הזאת". כמה "וואו" מתפעלים בטח יחממו אותו לרמת הטמפרטורה הנכונה, זו שבה ארקדי מבושל ומחומם היטב. יורה בכל מה שזז, מחסל חשבונות. אלוהים יודע שהשנה וחצי האחרונות בגלות רוסיה, בלי להתחמם באור המצלמות, בלי לטוס, מין סדנת ויפאסנה כזו – בטח נתנה לו תחמושת למאה ראיונות טלוויזיוניים.

הפנטזיה קרסה איך שנכנסנו. ארקדי היה קר להחריד. מה זה קר, קפוא. הוא לא ענה לשאלת ה"מה שלומך", לא הגיב לאף משפט שלי, נראה חיוור, חולה, עשה רושם שהוא שמח לראות אותנו בערך כמו בליינד דייט עם מלאך המוות.

אני הייתי בטוח שהקור נובע מזה שארקדי זיהה אותי והתבאס. בטלפון, שבוע לפני שנחתנו בדירתו, הוא היה חביב להפליא. עוד אני שקוע לי במחשבות האגוצנטריות שלי וארקדי סוף סוף הוציא משפט מהפה: "אנחנו לא מכירים, נכון?". אם הייתי מרגיש נוח (ואם הוא לא היה מתמחה באומנויות לחימה), הייתי מחבק אותו. מזמן לא שמחתי כל כך על זה שמישהו לא זוכר אותי, שכל השליפות והעקיצות והתחקירים לא נחרטו לו בראש. מצוין.

כך או כך, צוות הצילום שאיתי (דודו בוקר ובוריס לויט) לא היה צריך שום סימן ממני. הוא ויתר מהר מאוד על אופציית השיטוט מקרב הלבבות בדירה והתחיל להכין את סט הצילום. אני זרקתי לפח את כל שאלות החימום וזרקתי מהר ככל אפשר את מילות הקסם – "לב לבייב". זה עבד. הקרח נשבר. לא, לא רקמנו בונדינג נוסח מה שיש לו עם אופירה אסייג, אבל את התפוקה שרצינו לצאת איתה, הוצאנו.

בסשן הראשון שהינו אצל ארקדי כשלוש שעות. הוא היה לבד. לא עוזר, לא מזכירה. ביקשתי ממנו ללכת לבית קפה, לשנות קצת את האווירה, לראות אותו עם אנשים. "אתה רוצה קפה?", הוא שאל. "לא, לא. חשבתי לראות אותך קצת ברחוב, עם אנשים". ארקדי שמע וקרא לסוכנת הבית שלו. "אלה, אלה". הוא, כנראה, רצה להזמין ממנה קפה. אלה לא ענתה ולא הגיעה. גם קפה לא. כשיצאנו וחיכינו למונית סרגיי הגיע. "רוצים מים?". כנראה הבין שקצת התייבשנו.

אני לא מתיימר לדעת מה בדיוק מצבו הכלכלי והבריאותי של ארקדי על סמך היומיים שהייתי איתו. בזהירות ועל סמך שיחות עם עוד כמה אנשים שהיו (וחלקם עדיין) סביבו, אני יכול להגיד שהתרשמתי שהלו"ז שלו בימים אלו  ריק, שיש לו המון זמן פנוי. הוא גם נראה די בודד. המשפחה, כנראה, לא באה לבקר הרבה. לא נשארו חברים, אם היו אי פעם וארקדי נראה קצת משועמם וממורמר. אין לארקדי זיכרונות טובים מישראל. כששאלתי את נציגיו למה הוא היה קשה איתי בהתחלה, הם הסבירו שהוא התלונן שאיחרתי לפגישה הראשונה ושבכלל אני נטול תרבות. בפגישה עם הרב פנחס גולדשמיט קראתי לו (בטעות. באמת בטעות) "פנחס" ולא "כבוד הרב".

 ארקדי ראה בזה דוגמא לחוסר תרבות, אותה חוסר תרבות, שעטפה אותו, לשיטתו, בישראל ולקחה ממנו את הונו.

לבסוף, אם אתם חושבים שזהו, ארקדי יצא מחיינו, נדמה לי שאתם חיים בטעות. כמות הסיפורים, שהוא נקשר בהם בישראל ועוד לא יצאו לאור, עצומה. קשריו האמיתיים עם אולמרט, מה בדיוק קרה במשולש נתניהו- רוני מאנה – ארקדי, מה טיב קשריו עם אהוד ברק, מה היחס של הממסד הבטחוני אליו וקשריו עם השב"כ והמוסד וכמובן, אינסוף סיפורים מדהימים על האיש ומעשיו יוצאי דופן, שלא לומר מוזרים. התרומה הגדולה למגן דוד אדום בהחלטה של רגע, אחרי ששמע מבזק חדשות, המבצע היקר וההיסטרי להטסת ביתו לטיפול רפואי בתל השומר בעקבות כאב גרון (כאב גרון) ממנו סבלה ועוד ועוד. רק לאחרונה ידע ערוץ 2 לדווח על תעודת חיסיון, שהוציא שר הבטחון על חלק מהראיות במשפטו של גיידמק. ארקדי סיפר לי במה מדובר. אני עוד לא מפרסם מה הוא אמר, כמו סיפורים אחרים שסיפר, כי האיש עשיר בסיפורים ודל בראיות. אולי הסיפור הכי מדהים שנשדר בכתבה עליו הוא הדרך בה קיבל לאחרונה את החוזה הלא חתום עם לבייב, אותו חוזה שבגללו הסכים לקבל אותנו לביתו. לאנשי עסקים מן השורה הסיפור הזה יישמע הזוי. ממה שאני שמעתי על ארקדי לאורך השנים, זה נשמע לי מאוד הגיוני.

הכתבה המלאה מ"המקור"

התכנון היה קודם כל לשבור את הקרח. ליצור קצת אמון, להתיידד. חשבתי לעצמי – אני איכנס, אחייך יפה ואבקש ממנו להראות לנו קצת את דירתו המפוארת, שמשקיפה על הקרמלין. אולי אוסיף איזה משפט חנפנות נעים כזה. "אם ככה נראים חולי לב, אז גם אני רוצה את הלב שלך". משהו כזה. מכאן כבר נוכל לייצר איזה סמול טוק, מה שלומך, איך הבריאות, "איפה צולמה התמונה הזאת". כמה "וואו" מתפעלים בטח יחממו אותו לרמת הטמפרטורה הנכונה, זו שבה ארקדי מבושל ומחומם היטב. יורה בכל מה שזז, מחסל חשבונות. אלוהים יודע שהשנה וחצי האחרונות בגלות רוסיה, בלי להתחמם באור המצלמות, בלי לטוס, מין סדנת ויפאסנה כזו – בטח נתנה לו תחמושת למאה ראיונות טלוויזיוניים.

הפנטזיה קרסה איך שנכנסנו. ארקדי היה קר להחריד. מה זה קר, קפוא. הוא לא ענה לשאלת ה"מה שלומך", לא הגיב לאף משפט שלי, נראה חיוור, חולה, עשה רושם שהוא שמח לראות אותנו בערך כמו בליינד דייט עם מלאך המוות.

אני הייתי בטוח שהקור נובע מזה שארקדי זיהה אותי והתבאס. בטלפון, שבוע לפני שנחתנו בדירתו, הוא היה חביב להפליא. עוד אני שקוע לי במחשבות האגוצנטריות שלי וארקדי סוף סוף הוציא משפט מהפה: "אנחנו לא מכירים, נכון?". אם הייתי מרגיש נוח (ואם הוא לא היה מתמחה באומנויות לחימה), הייתי מחבק אותו. מזמן לא שמחתי כל כך על זה שמישהו לא זוכר אותי, שכל השליפות והעקיצות והתחקירים לא נחרטו לו בראש. מצוין.

כך או כך, צוות הצילום שאיתי (דודו בוקר ובוריס לויט) לא היה צריך שום סימן ממני. הוא ויתר מהר מאוד על אופציית השיטוט מקרב הלבבות בדירה והתחיל להכין את סט הצילום. אני זרקתי לפח את כל שאלות החימום וזרקתי מהר ככל אפשר את מילות הקסם – "לב לבייב". זה עבד. הקרח נשבר. לא, לא רקמנו בונדינג נוסח מה שיש לו עם אופירה אסייג, אבל את התפוקה שרצינו לצאת איתה, הוצאנו.

בסשן הראשון שהינו אצל ארקדי כשלוש שעות. הוא היה לבד. לא עוזר, לא מזכירה. ביקשתי ממנו ללכת לבית קפה, לשנות קצת את האווירה, לראות אותו עם אנשים. "אתה רוצה קפה?", הוא שאל. "לא, לא. חשבתי לראות אותך קצת ברחוב, עם אנשים". ארקדי שמע וקרא לסוכנת הבית שלו. "אלה, אלה". הוא, כנראה, רצה להזמין ממנה קפה. אלה לא ענתה ולא הגיעה. גם קפה לא. כשיצאנו וחיכינו למונית סרגיי הגיע. "רוצים מים?". כנראה הבין שקצת התייבשנו.

אני לא מתיימר לדעת מה בדיוק מצבו הכלכלי והבריאותי של ארקדי על סמך היומיים שהייתי איתו. בזהירות ועל סמך שיחות עם עוד כמה אנשים שהיו (וחלקם עדיין) סביבו, אני יכול להגיד שהתרשמתי שהלו"ז שלו בימים אלו  ריק, שיש לו המון זמן פנוי. הוא גם נראה די בודד. המשפחה, כנראה, לא באה לבקר הרבה. לא נשארו חברים, אם היו אי פעם וארקדי נראה קצת משועמם וממורמר. אין לארקדי זיכרונות טובים מישראל. כששאלתי את נציגיו למה הוא היה קשה איתי בהתחלה, הם הסבירו שהוא התלונן שאיחרתי לפגישה הראשונה ושבכלל אני נטול תרבות. בפגישה עם הרב פנחס גולדשמיט קראתי לו (בטעות. באמת בטעות) "פנחס" ולא "כבוד הרב".

 ארקדי ראה בזה דוגמא לחוסר תרבות, אותה חוסר תרבות, שעטפה אותו, לשיטתו, בישראל ולקחה ממנו את הונו.

לבסוף, אם אתם חושבים שזהו, ארקדי יצא מחיינו, נדמה לי שאתם חיים בטעות. כמות הסיפורים, שהוא נקשר בהם בישראל ועוד לא יצאו לאור, עצומה. קשריו האמיתיים עם אולמרט, מה בדיוק קרה במשולש נתניהו- רוני מאנה – ארקדי, מה טיב קשריו עם אהוד ברק, מה היחס של הממסד הבטחוני אליו וקשריו עם השב"כ והמוסד וכמובן, אינסוף סיפורים מדהימים על האיש ומעשיו יוצאי דופן, שלא לומר מוזרים. התרומה הגדולה למגן דוד אדום בהחלטה של רגע, אחרי ששמע מבזק חדשות, המבצע היקר וההיסטרי להטסת ביתו לטיפול רפואי בתל השומר בעקבות כאב גרון (כאב גרון) ממנו סבלה ועוד ועוד. רק לאחרונה ידע ערוץ 2 לדווח על תעודת חיסיון, שהוציא שר הבטחון על חלק מהראיות במשפטו של גיידמק. ארקדי סיפר לי במה מדובר. אני עוד לא מפרסם מה הוא אמר, כמו סיפורים אחרים שסיפר, כי האיש עשיר בסיפורים ודל בראיות. אולי הסיפור הכי מדהים שנשדר בכתבה עליו הוא הדרך בה קיבל לאחרונה את החוזה הלא חתום עם לבייב, אותו חוזה שבגללו הסכים לקבל אותנו לביתו. לאנשי עסקים מן השורה הסיפור הזה יישמע הזוי. ממה שאני שמעתי על ארקדי לאורך השנים, זה נשמע לי מאוד הגיוני.

הכתבה המלאה מ"המקור"

ארי שביט כעס על הדברים שאמרתי עליו ב"ליידי גלובס". בראיון אמרתי שיש לו מערכות יחסים קרובות עם ברק ונתניהו. הזכרתי שהוא פרסם מאמר קשה נגד ציפי לבני זמן קשה לפני הבחירות, תוך שהוא מסתמך, לדבריו על 12 אנשים שונים. טענתי שהוא היה צריך להגיד לנו שהוא קרוב לשני יריביה הפוליטיים של גברת לבני. זו עובדה רלוונטית  לדרך בה נקרא את המאמר הזה.

אני עדיין חושב שהמאמר ההוא היה לא ראוי ושלא ניתן בתקופת טרום בחירות להטיח האשמות כל כך חריפות, בלי לציין על מה אתה מסתמך. עם זאת, אני כן רוצה להבהיר למען ההגינות שני דברים:

1. אני לא טוען ששביט הוא חבר של נתניהו או ברק. אין לי שום מידע כזה. טענתי שיש לו קשר קרוב אליהם. שביט, למיטב ידיעתי, הוא אחד העיתונאים שנהנה מנגישות הכי טובה אליהם, אולי הנגיש ביותר. לעתים, שיחותיו איתם נשמעות, לפי מה שסיפרו לי, יותר כמו שיחות בין קברניט ליועץ. שביט משיא להם עצות והם שמחים להתייעץ. נגישות למקבלי החלטות היא, כמובן, יתרון גדול לעיתונאי, ממש לא פאול. אני אישית חושב שצריך להימנע מלשחק במשחק העצות, אבל גם זו סוגיה שנויה במחלוקת.

2. אין לי שום מידע שברק ונתניהו היו חלק מ 12 המובחרים של שביט. אין ספק שיש דמיון בין מה שברק ונתניהו חושבים ואומרים על לבני בחדרים סגורים, למה שנכתב במאמר, אבל לי אין שום הוכחה שהם היו חלק מה 12. שביט טוען בתוקף שלא. אני מקבל את אמירתו ונאמנים עליי דבריו.

אלון עידן, עורך "העיר", כעס מאוד על הפוסט שפרסמתי בעניין ההחלטה שלו לפרסם מאמר תגובה של יצחק לאור על ההאשמות כנגדו. לטענתו, הביקורת על ההחלטה לגיטימית, אבל אני רמזתי, לדבריו,  שהחלטתו נבעה מתכתיב של "הארץ" וזה לא נכון עובדתית.

בריב הצעקות שניהלנו ניסיתי לטעון שהנקודה היא ניראות. כששני עיתונים מתפרסמים על ידי אותו מו"ל ועיתון אחד עושה הנחה למישהו שכותב בעיתון השני (מאפשר לו להגיב במאמר ולא בראיון עם שאלות), זה יוצר תחושה של שיתוף פעולה. "המקור", אמרתי לו, לא יעשה תחקיר נגד החלטה לקנות גז טבעי מיצחק תשובה. בעלי ערוץ 10, יוסי מימן, הוא המתחרה העיסקי של תשובה וזה ממש לא משנה אם מימן מעולם לא דיבר איתי בנושא (אגב, מימן מעולם לא דיבר איתי על אייטם בערוץ 10 בשבע שנות עבודתי בערוץ). זה בדיוק הרציונל של הלכת ניגוד עניינים. אנחנו לא צריכים לבדוק האם פעלת בניגוד עניינים או לא. די שהעמדת את עצמך במצב הזה כדי שתהיה לנו טענה כלפיך.

למרות כל זאת ואחרי שנגמרו הצעקות, אני רוצה להגיד, שאני מאמין למר עידן שלא קיבל שום הכתבה מ"הארץ" ושזו הייתה החלטה שלו והחלטה שלו בלבד. הוא גם צודק ש"העיר" לא מהסס למתוח ביקורת על "הארץ" ויש לא מעט דוגמאות לכך, אפילו לאחרונה. בקיצור, נאמנים עליי דבריו ואין לי סיבה לחשוב שהוא לא יכול לעשות טעויות כאלו בלי שום עזרה מבחוץ.

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", חשב שעשיתי עוול לעיתון שהוא עורך, בדברים שאמרתי באותו ראיון ב"ליידי גלובס". בראיון טענתי שהדרך הנכונה להתמודד עם ההטייה הברורה של העיתון לטובת נתניהו, היא דרך עיתונאית ולא חקיקתית (יש עוד דרך – הממונה על ההגבלים יכולה לנקוט בפעולה, אבל הממונה הנוכחית חלשה וספק אם תעשה זאת).

הדרך הנכונה, בעיניי, היא לנסות להרים תחקיר בשאלה האם העיתון אכן מפסיד כסף רב וממומן על ידי שלדון אדלסון מטעמים חוץ-כלכליים, עזרה לנתניהו. רגב חושב שהאמירה שלי נטולת בסיס ולא הייתה צריכה להיאמר, מכיוון שאני לא מתמצא בעובדות הכלכליות של העיתון. לפחות היית צריך לשאול לפני שאמרת את זה, הוא טען. רגב גם הפנה את תשומת ליבי לכמות המודעות הגדולה ב"ישראל היום", כמות שמעידה על זכות הקיום המסחרית של העיתון ולכך שיש גם מודלים דומים של חינמונים בעולם. אף אחד לא טוען כנגדם שכל תכליתם היא לתמוך באיש פוליטי כזה או אחר.

המלצתי למר רגב שוב ושוב במהלך השיחה לפרסם את הנתונים הכספיים של העיתון. אם אכן זו תמונת המצב והנתונים הכספיים יוכיחו אותה, אז ללא ספק זה יעזור ל"ישראל היום" להיראות כמו עיתון. רגב סירב. הוא אמר שמדובר בחברה פרטית והוא לא חייב לפרסם את נתוניה. שאלתי אותו ישירות אם העיתון מרוויח. הוא סירב לענות. אמר שלא חייב לי דין וחשבון (צודק). הוא הזכיר לי שבירכתי אותו עם יציאת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום" וסימסתי לו שאחזיק לו אצבעות שימשיך לכרסם בהגמוניה של נוני מוזס. בעיניו, הסמס ההוא עומד בסתירה לדברים שאמרתי ב"ליידי גלובס".

ניסיתי להסביר שמבחינתי אין שום סתירה: התקווה להיחלשותה של אימפריית "ידיעות" חיה בשלום עם השאיפה ש"ישראל היום" יפסיק לשמש כשופר התעמולתי של מר נתניהו.

מר רגב חושב שבמיוחד למי שעובד בערוץ 10, כמוני, אין זכות להשמיע ביקורת כזו. לטענתו, זהו ערוץ מפסיד שחי מכספי משלם המיסים. הזכרתי למר רגב שהוא עבד באותו ערוץ מפסיד. חוץ מזה, גם אם טענותיו כלפי הערוץ נכונות (ולדעתי, הן לא מדויקות. משלם המיסים לא משלם אגורה לערוץ 10. זה נכון שניתנו לערוץ הקלות, כלומר, המחוקק אפשר לו להשקיע פחות ממה שהתחייב), אין לכך קשר לטענה כלפי "ישראל היום". נפרדנו בחוסר הסכמה.

ארי שביט כעס על הדברים שאמרתי עליו ב"ליידי גלובס". בראיון אמרתי שיש לו מערכות יחסים קרובות עם ברק ונתניהו. הזכרתי שהוא פרסם מאמר קשה נגד ציפי לבני זמן קשה לפני הבחירות, תוך שהוא מסתמך, לדבריו על 12 אנשים שונים. טענתי שהוא היה צריך להגיד לנו שהוא קרוב לשני יריביה הפוליטיים של גברת לבני. זו עובדה רלוונטית  לדרך בה נקרא את המאמר הזה.

אני עדיין חושב שהמאמר ההוא היה לא ראוי ושלא ניתן בתקופת טרום בחירות להטיח האשמות כל כך חריפות, בלי לציין על מה אתה מסתמך. עם זאת, אני כן רוצה להבהיר למען ההגינות שני דברים:

1. אני לא טוען ששביט הוא חבר של נתניהו או ברק. אין לי שום מידע כזה. טענתי שיש לו קשר קרוב אליהם. שביט, למיטב ידיעתי, הוא אחד העיתונאים שנהנה מנגישות הכי טובה אליהם, אולי הנגיש ביותר. לעתים, שיחותיו איתם נשמעות, לפי מה שסיפרו לי, יותר כמו שיחות בין קברניט ליועץ. שביט משיא להם עצות והם שמחים להתייעץ. נגישות למקבלי החלטות היא, כמובן, יתרון גדול לעיתונאי, ממש לא פאול. אני אישית חושב שצריך להימנע מלשחק במשחק העצות, אבל גם זו סוגיה שנויה במחלוקת.

2. אין לי שום מידע שברק ונתניהו היו חלק מ 12 המובחרים של שביט. אין ספק שיש דמיון בין מה שברק ונתניהו חושבים ואומרים על לבני בחדרים סגורים, למה שנכתב במאמר, אבל לי אין שום הוכחה שהם היו חלק מה 12. שביט טוען בתוקף שלא. אני מקבל את אמירתו ונאמנים עליי דבריו.

אלון עידן, עורך "העיר", כעס מאוד על הפוסט שפרסמתי בעניין ההחלטה שלו לפרסם מאמר תגובה של יצחק לאור על ההאשמות כנגדו. לטענתו, הביקורת על ההחלטה לגיטימית, אבל אני רמזתי, לדבריו,  שהחלטתו נבעה מתכתיב של "הארץ" וזה לא נכון עובדתית.

בריב הצעקות שניהלנו ניסיתי לטעון שהנקודה היא ניראות. כששני עיתונים מתפרסמים על ידי אותו מו"ל ועיתון אחד עושה הנחה למישהו שכותב בעיתון השני (מאפשר לו להגיב במאמר ולא בראיון עם שאלות), זה יוצר תחושה של שיתוף פעולה. "המקור", אמרתי לו, לא יעשה תחקיר נגד החלטה לקנות גז טבעי מיצחק תשובה. בעלי ערוץ 10, יוסי מימן, הוא המתחרה העיסקי של תשובה וזה ממש לא משנה אם מימן מעולם לא דיבר איתי בנושא (אגב, מימן מעולם לא דיבר איתי על אייטם בערוץ 10 בשבע שנות עבודתי בערוץ). זה בדיוק הרציונל של הלכת ניגוד עניינים. אנחנו לא צריכים לבדוק האם פעלת בניגוד עניינים או לא. די שהעמדת את עצמך במצב הזה כדי שתהיה לנו טענה כלפיך.

למרות כל זאת ואחרי שנגמרו הצעקות, אני רוצה להגיד, שאני מאמין למר עידן שלא קיבל שום הכתבה מ"הארץ" ושזו הייתה החלטה שלו והחלטה שלו בלבד. הוא גם צודק ש"העיר" לא מהסס למתוח ביקורת על "הארץ" ויש לא מעט דוגמאות לכך, אפילו לאחרונה. בקיצור, נאמנים עליי דבריו ואין לי סיבה לחשוב שהוא לא יכול לעשות טעויות כאלו בלי שום עזרה מבחוץ.

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", חשב שעשיתי עוול לעיתון שהוא עורך, בדברים שאמרתי באותו ראיון ב"ליידי גלובס". בראיון טענתי שהדרך הנכונה להתמודד עם ההטייה הברורה של העיתון לטובת נתניהו, היא דרך עיתונאית ולא חקיקתית (יש עוד דרך – הממונה על ההגבלים יכולה לנקוט בפעולה, אבל הממונה הנוכחית חלשה וספק אם תעשה זאת).

הדרך הנכונה, בעיניי, היא לנסות להרים תחקיר בשאלה האם העיתון אכן מפסיד כסף רב וממומן על ידי שלדון אדלסון מטעמים חוץ-כלכליים, עזרה לנתניהו. רגב חושב שהאמירה שלי נטולת בסיס ולא הייתה צריכה להיאמר, מכיוון שאני לא מתמצא בעובדות הכלכליות של העיתון. לפחות היית צריך לשאול לפני שאמרת את זה, הוא טען. רגב גם הפנה את תשומת ליבי לכמות המודעות הגדולה ב"ישראל היום", כמות שמעידה על זכות הקיום המסחרית של העיתון ולכך שיש גם מודלים דומים של חינמונים בעולם. אף אחד לא טוען כנגדם שכל תכליתם היא לתמוך באיש פוליטי כזה או אחר.

המלצתי למר רגב שוב ושוב במהלך השיחה לפרסם את הנתונים הכספיים של העיתון. אם אכן זו תמונת המצב והנתונים הכספיים יוכיחו אותה, אז ללא ספק זה יעזור ל"ישראל היום" להיראות כמו עיתון. רגב סירב. הוא אמר שמדובר בחברה פרטית והוא לא חייב לפרסם את נתוניה. שאלתי אותו ישירות אם העיתון מרוויח. הוא סירב לענות. אמר שלא חייב לי דין וחשבון (צודק). הוא הזכיר לי שבירכתי אותו עם יציאת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום" וסימסתי לו שאחזיק לו אצבעות שימשיך לכרסם בהגמוניה של נוני מוזס. בעיניו, הסמס ההוא עומד בסתירה לדברים שאמרתי ב"ליידי גלובס".

ניסיתי להסביר שמבחינתי אין שום סתירה: התקווה להיחלשותה של אימפריית "ידיעות" חיה בשלום עם השאיפה ש"ישראל היום" יפסיק לשמש כשופר התעמולתי של מר נתניהו.

מר רגב חושב שבמיוחד למי שעובד בערוץ 10, כמוני, אין זכות להשמיע ביקורת כזו. לטענתו, זהו ערוץ מפסיד שחי מכספי משלם המיסים. הזכרתי למר רגב שהוא עבד באותו ערוץ מפסיד. חוץ מזה, גם אם טענותיו כלפי הערוץ נכונות (ולדעתי, הן לא מדויקות. משלם המיסים לא משלם אגורה לערוץ 10. זה נכון שניתנו לערוץ הקלות, כלומר, המחוקק אפשר לו להשקיע פחות ממה שהתחייב), אין לכך קשר לטענה כלפי "ישראל היום". נפרדנו בחוסר הסכמה.

בהתכתשות הגדולה בין נתניהו לנחום ברנע, יש, לדעתי, מנצח בנוק אאוט. ביבי. זה לא קשור לשאלה אם הסיפור נכון או לא נכון, הוא פשוט משחק  לידי נתניהו. למעשה, אם הייתי יותר קונספירטיבי, הייתי אומר שנתניהו דואג שסיפורים כאלו יתפרסמו. זה הדבר הכי טוב שקרה לו. טוב, אני מגזים. אבל ממש לא רע.

למי שלא עקב, ברנע פרסם שלפני כעשר שנים אקי"ם רצו הרצאה מנתניהו ונציגו של נתניהו ביקש 50 אלף דולר. הסאבטקסט היה – איך ראש ממשלה לשעבר יכול להיות תאב בצע מול ארגון כמו אקי"ם? ברנע ציטט מתוך תמליל חקירה משטרתית ואני ממש לא רוצה להיכנס למאבק שהתלקח בין ברנע ללשכת רה"מ על אמינות הפרסום (אקי"ם ולשכת רה"מ טענו שנתניהו בכלל הרצה לאקי"ם בהתנדבות).

אני פשוט חושב שלשים בכותרת הראשית סיפור על נתניהו מלפני עשר שנים, סיפור שאין בו, אפילו לכאורה, היבט פלילי, זה מוכיח את גרעין הטיעון של נתניהו – נטפלים אלינו, מחפשים אותנו. שלא תבינו אותי לא נכון, הסיפור שווה פרסום. זה מסוג הסיפורים שמלחלחים טור פרשנות או בונים פרק טוב בספר על ביבי. אבל מפה ועד כותרת ראשית, המרחק גדול.

הדבר נכון גם לגבי עוד שני סיפורים שפורסמו לאחרונה על נתניהו. הסיפור על החליפה שלקח, שפורסם ב"מעריב" והסיפור על הכסף הרב, שלקח מעמותה במקסיקו על מסע הרצאות לפני עשר שנים, סיפור שפורסם ב"ידיעות". שני הסיפורים שווים. שניהם קיבלו הבלטה מוגזמת ושיחקו לידיים של נתניהו. זה בדיוק סוג הסיפורים שמוכיחים, בעיני אנשי נתניהו, את העובדה שמחפשים אותו, שרודפים אותו, שמפרסמים בהבלטה עצומה סיפורים קטנוניים מלפני עשר שנים. אני מוכן להניח שעודף ההבלטה בשלושת המקרים לא נובע מסיבות לא ענייניות. אני מניח שהוא נובע מתסכול עיתונאי. התסכול נובע מכך שלא מעט עיתונאים שומעים סיפורים פנטסטיים על נתניהו ואין לנו דרך להוכיח אותן.

הנה דוגמא לאיך עושים את זה נכון – כש"מעריב" פרסם בתום מלחמת לבנון השנייה את העובדה שהרמטכ"ל, דן חלוץ, מכר את מניותיו מייד כשהחל הבלגאן, הוא לא שם את הסיפור בכותרת הראשית. זו הייתה דרך חכמה להבליט את הסיפור, בלי להיראות כבעל תשוקת יתר.

בהתכתשות הגדולה בין נתניהו לנחום ברנע, יש, לדעתי, מנצח בנוק אאוט. ביבי. זה לא קשור לשאלה אם הסיפור נכון או לא נכון, הוא פשוט משחק  לידי נתניהו. למעשה, אם הייתי יותר קונספירטיבי, הייתי אומר שנתניהו דואג שסיפורים כאלו יתפרסמו. זה הדבר הכי טוב שקרה לו. טוב, אני מגזים. אבל ממש לא רע.

למי שלא עקב, ברנע פרסם שלפני כעשר שנים אקי"ם רצו הרצאה מנתניהו ונציגו של נתניהו ביקש 50 אלף דולר. הסאבטקסט היה – איך ראש ממשלה לשעבר יכול להיות תאב בצע מול ארגון כמו אקי"ם? ברנע ציטט מתוך תמליל חקירה משטרתית ואני ממש לא רוצה להיכנס למאבק שהתלקח בין ברנע ללשכת רה"מ על אמינות הפרסום (אקי"ם ולשכת רה"מ טענו שנתניהו בכלל הרצה לאקי"ם בהתנדבות).

אני פשוט חושב שלשים בכותרת הראשית סיפור על נתניהו מלפני עשר שנים, סיפור שאין בו, אפילו לכאורה, היבט פלילי, זה מוכיח את גרעין הטיעון של נתניהו – נטפלים אלינו, מחפשים אותנו. שלא תבינו אותי לא נכון, הסיפור שווה פרסום. זה מסוג הסיפורים שמלחלחים טור פרשנות או בונים פרק טוב בספר על ביבי. אבל מפה ועד כותרת ראשית, המרחק גדול.

הדבר נכון גם לגבי עוד שני סיפורים שפורסמו לאחרונה על נתניהו. הסיפור על החליפה שלקח, שפורסם ב"מעריב" והסיפור על הכסף הרב, שלקח מעמותה במקסיקו על מסע הרצאות לפני עשר שנים, סיפור שפורסם ב"ידיעות". שני הסיפורים שווים. שניהם קיבלו הבלטה מוגזמת ושיחקו לידיים של נתניהו. זה בדיוק סוג הסיפורים שמוכיחים, בעיני אנשי נתניהו, את העובדה שמחפשים אותו, שרודפים אותו, שמפרסמים בהבלטה עצומה סיפורים קטנוניים מלפני עשר שנים. אני מוכן להניח שעודף ההבלטה בשלושת המקרים לא נובע מסיבות לא ענייניות. אני מניח שהוא נובע מתסכול עיתונאי. התסכול נובע מכך שלא מעט עיתונאים שומעים סיפורים פנטסטיים על נתניהו ואין לנו דרך להוכיח אותן.

הנה דוגמא לאיך עושים את זה נכון – כש"מעריב" פרסם בתום מלחמת לבנון השנייה את העובדה שהרמטכ"ל, דן חלוץ, מכר את מניותיו מייד כשהחל הבלגאן, הוא לא שם את הסיפור בכותרת הראשית. זו הייתה דרך חכמה להבליט את הסיפור, בלי להיראות כבעל תשוקת יתר.

שר החוץ, אביגדור ליברמן, מכר היום למרב מיכאלי ב"הארץ" את הסיפור על אבו מאזן, שמתחנן לקברניטים ישראליים להמשיך בתקיפות הישראליות על עזה בזמן "עופרת יצוקה".

פעם חשבתי שהאיש מסתובב עם גפרורים קטנים וזורק לכל מקום שיש בו קצת שמן. נראה לי שהוא החליף לבקבוקי מולוטוב. מישהו יכול להסביר לי מה עובר לשר חוץ ישראלי בראש לפני שהוא אומר את הדברים הסופר מזיקים הללו? אפילו לשיטת ליברמן זה מטומטם לגמרי. נאמר שאבו מאזן לא פרטנר, שהוא מנוול בתחפושת, מה שתרצו. מה זה נותן להציג אותו כמשת"פ? תגיד שהוא מנוול, שברצה לדפוק לנו את ה OECD, אבל בשביל מה לצייר אותו כמי שמעודד הרג פלשתינים, שחובר לישראל נגד חמאס. יש לזה רק מטרה אחת – לשרוף את אבו מאזן, לפגוע בשותף המתון של ישראל, להחליש את מי ששומר על השטחים שקטים, לעצבן את האמריקנים, שרואים באבו מאזן שותף. זו אמירה של רוע צרוף. רק רצון להזיק, לפגוע, שום תועלת, אפילו לא פוטנציאלית לא יוצאת מזה. אגב, זו אמירה יותר מזיקה מכל מברק של משרד החוץ, שליברמן עושה מאבק היסטרי למנוע את הדלפתו.

אפשר להבין את מצב רוחו של ליברמן, מצב רוח של "לשרוף את המועדון". תפיסת העולם שלו מתנפצת לו על הראש. הוא משחק אותה גיבור מול העולם, כמו שתמיד הבטיח שיעשה, אבל העולם לא כל כך מתרשם. למעשה, הוא הפך לשר חוץ לא רלוונטי, העמדה שהכי כואבת למי שמאוד רוצה להשפיע.

ההתבטאות המדינית השנייה היא נטולת רוע, אבל גם מעצבנת. הנשיא שמעון פרס חזר על דברים שנשמעים אינטואיטיבית כל כך נכון. סוריה צריכה לבחור – שלום עם ישראל או אספקת טילים לחיזבאללה. לתצרוכת חיצונית, כמסר ישראלי הסברתי, זה נשמע מצוין. אני מניח שגם פרס יודע שסוריה תתנהג באופן ממש לא רציונלי, אם תנהג כעצתו. בוא נהפוך את המשוואה. האם הנשיא פרס היה מייעץ לראש הממשלה נתניהו לבחור – שלום עם סוריה או המשך ההתחמשות של חיל אוויר. גם אסד יכול לטעון – איך אני יכול להאמין לישראלים שהם רוצים שלום, כשהם עובדים יומם ולילה על קניית מטוסים, שיפציצו אותי?

למה אני כותב את זה? כי לממשלת ישראל יש תנאי סף נגד הסורים. תבטיחו לנו להתנתק מאיראן ואז נסכים לעשות איתכם שלום. הגיוני. הגיוני בדיוק כמו שסוריה תדרוש – קודם תתנתקו מארה"ב ואז נעשה אתכם שלום. למה שהסורים יוותרו על בעלת ברית מאיימת לטובת מו"מ שברירי עם שותפים, שהיא לא סומכת עליהם?

ההיגיון הישראלי במו"מ צריך להיות, אם בכלל: הסכם עם סוריה יקרב אותה אוטומטית לארה"ב, יעזור לה כלכלית, יקטין את הצורך שלה באיראן ובסופו של דבר, ינתק אותה מציר הרשע.

שר החוץ, אביגדור ליברמן, מכר היום למרב מיכאלי ב"הארץ" את הסיפור על אבו מאזן, שמתחנן לקברניטים ישראליים להמשיך בתקיפות הישראליות על עזה בזמן "עופרת יצוקה".

פעם חשבתי שהאיש מסתובב עם גפרורים קטנים וזורק לכל מקום שיש בו קצת שמן. נראה לי שהוא החליף לבקבוקי מולוטוב. מישהו יכול להסביר לי מה עובר לשר חוץ ישראלי בראש לפני שהוא אומר את הדברים הסופר מזיקים הללו? אפילו לשיטת ליברמן זה מטומטם לגמרי. נאמר שאבו מאזן לא פרטנר, שהוא מנוול בתחפושת, מה שתרצו. מה זה נותן להציג אותו כמשת"פ? תגיד שהוא מנוול, שברצה לדפוק לנו את ה OECD, אבל בשביל מה לצייר אותו כמי שמעודד הרג פלשתינים, שחובר לישראל נגד חמאס. יש לזה רק מטרה אחת – לשרוף את אבו מאזן, לפגוע בשותף המתון של ישראל, להחליש את מי ששומר על השטחים שקטים, לעצבן את האמריקנים, שרואים באבו מאזן שותף. זו אמירה של רוע צרוף. רק רצון להזיק, לפגוע, שום תועלת, אפילו לא פוטנציאלית לא יוצאת מזה. אגב, זו אמירה יותר מזיקה מכל מברק של משרד החוץ, שליברמן עושה מאבק היסטרי למנוע את הדלפתו.

אפשר להבין את מצב רוחו של ליברמן, מצב רוח של "לשרוף את המועדון". תפיסת העולם שלו מתנפצת לו על הראש. הוא משחק אותה גיבור מול העולם, כמו שתמיד הבטיח שיעשה, אבל העולם לא כל כך מתרשם. למעשה, הוא הפך לשר חוץ לא רלוונטי, העמדה שהכי כואבת למי שמאוד רוצה להשפיע.

ההתבטאות המדינית השנייה היא נטולת רוע, אבל גם מעצבנת. הנשיא שמעון פרס חזר על דברים שנשמעים אינטואיטיבית כל כך נכון. סוריה צריכה לבחור – שלום עם ישראל או אספקת טילים לחיזבאללה. לתצרוכת חיצונית, כמסר ישראלי הסברתי, זה נשמע מצוין. אני מניח שגם פרס יודע שסוריה תתנהג באופן ממש לא רציונלי, אם תנהג כעצתו. בוא נהפוך את המשוואה. האם הנשיא פרס היה מייעץ לראש הממשלה נתניהו לבחור – שלום עם סוריה או המשך ההתחמשות של חיל אוויר. גם אסד יכול לטעון – איך אני יכול להאמין לישראלים שהם רוצים שלום, כשהם עובדים יומם ולילה על קניית מטוסים, שיפציצו אותי?

למה אני כותב את זה? כי לממשלת ישראל יש תנאי סף נגד הסורים. תבטיחו לנו להתנתק מאיראן ואז נסכים לעשות איתכם שלום. הגיוני. הגיוני בדיוק כמו שסוריה תדרוש – קודם תתנתקו מארה"ב ואז נעשה אתכם שלום. למה שהסורים יוותרו על בעלת ברית מאיימת לטובת מו"מ שברירי עם שותפים, שהיא לא סומכת עליהם?

ההיגיון הישראלי במו"מ צריך להיות, אם בכלל: הסכם עם סוריה יקרב אותה אוטומטית לארה"ב, יעזור לה כלכלית, יקטין את הצורך שלה באיראן ובסופו של דבר, ינתק אותה מציר הרשע.

היית צריך להגיד "לא". לא, אני לא מוכן שאיציק לאור יגיב על הטענות נגדו במאמר אינסופי בעיתון שאני עורך.

כשחדשות 2 עשו ראיון נטול שאלות אמיתיות עם משה קצב, כל הארץ רעשה. הרגו אותם. איציק לאור קיבל הנחה שקצב לא חלם עליה. אפילו מראיין פיקטיבי לא שמו מולו. כתוב מה שאתה רוצה ואנחנו נפרסם. אתה יכול לשקר, לרמות, להכפיש קורבנות, מה שבא לך, אנחנו נפרסם. וניתן לך תמונה יפה בשער.

שלא תבינו אותי לא נכון; מותר ללאור להגיב. מגיעה לו במה גדולה. גם ההאשמות נגדו הושמעו מעל במה כזו. מותר לו להשתלח במתלוננות נגדו ובנו, העיתונאים שביצעו את התחקיר. אבל אם הוא רוצה במה סטרילית, נטולת שאלות, נטולת בדיקה עיתונאית, אז יש לזה דרך מאוד פשוטה. שיפרסם מודעה.

עכשיו ל"העיר" ולעורכו, אלון עידן (שדווקא כותב יפה ב"הארץ" על עיתונות וטלוויזיה). אין לי מושג מה הייתה ההתנהלות בין "הארץ", בו מועסק לאור שנים ארוכות ועדיין כותב במדור הספרות, ל"העיר". כידוע, שני העיתונים בבעלות רשת שוקן. עם זאת, אני מתקשה להאמין שאם עורך "העיר" היה אומר "לא, אני לא מוכן", עמוס שוקן היה כופה עליו את הפרסום. בשנייה שמר עידן אמר "כן" והסכים ששער העיתון פלוס עשרה עמודים יוקדשו למאמר של לאור והתגובות עליו (לשם ההגינות, מדובר בעמודים קטנים וחלקם עתירי פרסומות) הוא הפך את "העיר" לחצר האחורית של "הארץ", למקום בו "הארץ" שולח אליו את הדברים שלא נעים לו לעשות על דפיו. למה "הארץ" לא פרסם את המאמר של לאור? למה לשלוח אותו לבן הפחות אהוב, מסתבר, של הרשת?

הנה, מר עידן, כמה דברים שמראיין היה שואל את מר לאור:

 מה עם מקומות העבודה שזרקו אותך בעקבות התלונות על ההטרדות שלך? מה עם מכתב הסטודנטיות בבי"ס "סם שפיגל", שדרש מההנהלה להעיף אותך, אחרי שסטודנטית התלוננה שתקפת אותה פיזית? איך אתה מגיב לשאר העדויות שפורסמו ב"מקור"; סטודנטים נוספת ב"סם שפיגל", שתיארה את הדרך בה ביזית אותה מול הכיתה? נשים נוספות מדסק החדשות של "הארץ" ועוד ועוד?

 במאמר אין בעיה להתחמק מהשאלות הללו ושאלות נוספות. בראיון קצת יותר קשה.

היית צריך להגיד "לא". לא, אני לא מוכן שאיציק לאור יגיב על הטענות נגדו במאמר אינסופי בעיתון שאני עורך.

כשחדשות 2 עשו ראיון נטול שאלות אמיתיות עם משה קצב, כל הארץ רעשה. הרגו אותם. איציק לאור קיבל הנחה שקצב לא חלם עליה. אפילו מראיין פיקטיבי לא שמו מולו. כתוב מה שאתה רוצה ואנחנו נפרסם. אתה יכול לשקר, לרמות, להכפיש קורבנות, מה שבא לך, אנחנו נפרסם. וניתן לך תמונה יפה בשער.

שלא תבינו אותי לא נכון; מותר ללאור להגיב. מגיעה לו במה גדולה. גם ההאשמות נגדו הושמעו מעל במה כזו. מותר לו להשתלח במתלוננות נגדו ובנו, העיתונאים שביצעו את התחקיר. אבל אם הוא רוצה במה סטרילית, נטולת שאלות, נטולת בדיקה עיתונאית, אז יש לזה דרך מאוד פשוטה. שיפרסם מודעה.

עכשיו ל"העיר" ולעורכו, אלון עידן (שדווקא כותב יפה ב"הארץ" על עיתונות וטלוויזיה). אין לי מושג מה הייתה ההתנהלות בין "הארץ", בו מועסק לאור שנים ארוכות ועדיין כותב במדור הספרות, ל"העיר". כידוע, שני העיתונים בבעלות רשת שוקן. עם זאת, אני מתקשה להאמין שאם עורך "העיר" היה אומר "לא, אני לא מוכן", עמוס שוקן היה כופה עליו את הפרסום. בשנייה שמר עידן אמר "כן" והסכים ששער העיתון פלוס עשרה עמודים יוקדשו למאמר של לאור והתגובות עליו (לשם ההגינות, מדובר בעמודים קטנים וחלקם עתירי פרסומות) הוא הפך את "העיר" לחצר האחורית של "הארץ", למקום בו "הארץ" שולח אליו את הדברים שלא נעים לו לעשות על דפיו. למה "הארץ" לא פרסם את המאמר של לאור? למה לשלוח אותו לבן הפחות אהוב, מסתבר, של הרשת?

הנה, מר עידן, כמה דברים שמראיין היה שואל את מר לאור:

 מה עם מקומות העבודה שזרקו אותך בעקבות התלונות על ההטרדות שלך? מה עם מכתב הסטודנטיות בבי"ס "סם שפיגל", שדרש מההנהלה להעיף אותך, אחרי שסטודנטית התלוננה שתקפת אותה פיזית? איך אתה מגיב לשאר העדויות שפורסמו ב"מקור"; סטודנטים נוספת ב"סם שפיגל", שתיארה את הדרך בה ביזית אותה מול הכיתה? נשים נוספות מדסק החדשות של "הארץ" ועוד ועוד?

 במאמר אין בעיה להתחמק מהשאלות הללו ושאלות נוספות. בראיון קצת יותר קשה.