ארכיון חודש: יולי 2010

המקרה של שחר מזרחי

28 ביולי 2010
 

עפר ואני מקליטים את הדיעות והשליפות שלנו בבוקר התוכנית. פעם היינו עושים את השליפות בשידור חי, אבל הבנו שעדיף שיהיה זמן לתרגם אותן ולערוך אותן. גם ככה לא תמיד הן מובנות. המחיר הוא שלפעמים אתה לא עד הסוף אקטואלי. ביום רביעי שעבר זה בלט במיוחד. המהדורות ששודרו, ממש שעה לפני התוכנית שלנו, נפתחו עם סיפורו של שחר מזרחי. הסיקור היה לגמרי חד צדדי. השוטר המסכן, שרצה להגן על עצמו ועשה מקסימום טעות בשיקול דעת, נשלח לכלא כמו אחרון העבריינים. מהצד השני בית משפט עליון אטום, שופטים שלא מבינים כלום במציאות חיינו.

אני מודה. עוד לפני שבדקתי, ידעתי שתהיה לי דיעה אחרת. אולי זה האינסטינקט ה"איפכא מסתברא" שלי ואולי סתם שכל ישר. הכל אפשר להגיד על כבוד השופטת בייניש, אבל את הנושאים הללו היא מכירה מצוין, מתמצאת, ידענית, מנוסה, לא הגיוני שהיא תפסוק ככה בלי להכיר את הנסיבות. כשבדקתי, שמחתי לגלות שבמקרה אני גם יכול להיות שלם עם הדיעה ההפוכה…

המאמרים הנזעמים ביום שאחרי המשיכו עם הכיסוי החד צדדי. היה נדמה שרוב הכותבים בכלל לא קראו את פסה"ד, לא של המחוזי ולא של העליון. מילא הכותבים. השר לבטחון פנים התראיין לגלי צה"ל והודה שלא קרא את פסק הדין. זה לא הפריע לו לצאת חזיתית נגד ביהמ"ש העליון ובעד השוטר מזרחי. גם למפכ"ל – קרא או לא קרא – זה לא הפריע. גם לא לשאר המפכ"לים והניצבים וחברי הכנסת וכל שאר זמרי המקהלה המזייפת הזאת.

הערב נשדר ב"מקור" את כתבתו של מואב ורדי. היא תכלול ראיון עם שחר מזרחי, שמעמת אותו עם הגירסאות השונות שלו. בביהמ"ש המחוזי, למשל, לא טען מזרחי בכלל שירה כדי להגן על עצמו, כפי שטען בטלוויזיה (האם השר לבט"פ יודע את זה?). הוא טען שנפלט לו כדור. הכתבה גם תכלול שידור ראשוני של קלטת השיחזור המרתקת. שחר מזרחי שיחזר בפני מצלמות מח"ש את התקרית. נשדר גם את צילומי הזירה מייד אחרי הירי. תשפטו אתם אם מזרחי היה מאויים, לא מאויים, טעות בשיקול דעת, החלטה קרה. אני לא מתחסד. הטור הזה מכוון אתכם לחשוב בדרך מסוימת על המקרה, אבל באמת באמת שאפשר לבנות גם קייס להגנתו של מזרחי. רק לעזאזל, שילמדו את העובדות לפני שהם תוקפים שופטים של בימ"ש עליון.

הכתבה ב"המקור"

המקרה של שחר מזרחי

28 ביולי 2010
 

עפר ואני מקליטים את הדיעות והשליפות שלנו בבוקר התוכנית. פעם היינו עושים את השליפות בשידור חי, אבל הבנו שעדיף שיהיה זמן לתרגם אותן ולערוך אותן. גם ככה לא תמיד הן מובנות. המחיר הוא שלפעמים אתה לא עד הסוף אקטואלי. ביום רביעי שעבר זה בלט במיוחד. המהדורות ששודרו, ממש שעה לפני התוכנית שלנו, נפתחו עם סיפורו של שחר מזרחי. הסיקור היה לגמרי חד צדדי. השוטר המסכן, שרצה להגן על עצמו ועשה מקסימום טעות בשיקול דעת, נשלח לכלא כמו אחרון העבריינים. מהצד השני בית משפט עליון אטום, שופטים שלא מבינים כלום במציאות חיינו.

אני מודה. עוד לפני שבדקתי, ידעתי שתהיה לי דיעה אחרת. אולי זה האינסטינקט ה"איפכא מסתברא" שלי ואולי סתם שכל ישר. הכל אפשר להגיד על כבוד השופטת בייניש, אבל את הנושאים הללו היא מכירה מצוין, מתמצאת, ידענית, מנוסה, לא הגיוני שהיא תפסוק ככה בלי להכיר את הנסיבות. כשבדקתי, שמחתי לגלות שבמקרה אני גם יכול להיות שלם עם הדיעה ההפוכה…

המאמרים הנזעמים ביום שאחרי המשיכו עם הכיסוי החד צדדי. היה נדמה שרוב הכותבים בכלל לא קראו את פסה"ד, לא של המחוזי ולא של העליון. מילא הכותבים. השר לבטחון פנים התראיין לגלי צה"ל והודה שלא קרא את פסק הדין. זה לא הפריע לו לצאת חזיתית נגד ביהמ"ש העליון ובעד השוטר מזרחי. גם למפכ"ל – קרא או לא קרא – זה לא הפריע. גם לא לשאר המפכ"לים והניצבים וחברי הכנסת וכל שאר זמרי המקהלה המזייפת הזאת.

הערב נשדר ב"מקור" את כתבתו של מואב ורדי. היא תכלול ראיון עם שחר מזרחי, שמעמת אותו עם הגירסאות השונות שלו. בביהמ"ש המחוזי, למשל, לא טען מזרחי בכלל שירה כדי להגן על עצמו, כפי שטען בטלוויזיה (האם השר לבט"פ יודע את זה?). הוא טען שנפלט לו כדור. הכתבה גם תכלול שידור ראשוני של קלטת השיחזור המרתקת. שחר מזרחי שיחזר בפני מצלמות מח"ש את התקרית. נשדר גם את צילומי הזירה מייד אחרי הירי. תשפטו אתם אם מזרחי היה מאויים, לא מאויים, טעות בשיקול דעת, החלטה קרה. אני לא מתחסד. הטור הזה מכוון אתכם לחשוב בדרך מסוימת על המקרה, אבל באמת באמת שאפשר לבנות גם קייס להגנתו של מזרחי. רק לעזאזל, שילמדו את העובדות לפני שהם תוקפים שופטים של בימ"ש עליון.

הכתבה ב"המקור"

על החינוכית, גל"צ ועיתונאים שרוצים לסגור כלי תקשורת

27 ביולי 2010
 

אני לא מצליח להבין עיתונאים שקוראים לסגירת כלי תקשורת אחרים. טוב, בסדר, אני מצליח להבין אותם. אני אפילו מוכן להניח שזה לא נובע מכך שהם עובדים ב"ידיעות אחרונות", שזה רק מקרה. כך או כך, זה מדכא.

בנאום המפורסם שלו בבית חיל האוויר, קרא יאיר לפיד לסגירת הטלוויזיה החינוכית וגלי צה"ל. הוא נתן את זה כדוגמא לאימפוטנציה של המדינה. איך אין פה שלטון מספיק חזק שיצליח לסגור את כלי התקשורת הללו? איזו שערורייה. מעבר לכך שזו טעות טקטית של הפוליטיקאי לפיד (ואת זה דווקא אני מעריך. איש הקונצנזוס נקט בעמדה שסיבכה אותו עם 2 כלי תקשורת), אני לא מבין איך עיתונאי קורא לסגירת כלי תקשורת אחרים. אתמול עשה זאת גם נחום ברנע וקיבל הבלטה גדולה בעיתונו. העיתון אותת לקוראיו "זה חשוב". ברנע כבר הרבה זמן כותב שצריך לסגור את גל"צ וצריך לסגור את החינוכית ולסגור ולסגור ולסגור. אני לא מתכוון ללמד את לפיד וברנע על עיתונות. באמת שלא, אבל החוויה האישית שלי כעיתונאי היא צימאון למידע, סקרנות, לשמוע משהו שאף אחד לא שמע, שאסור לשמוע, שעוד מעט ישמעו. זה המנוע הרגשי שעומד מאחורי הכל.

אני מעריץ את ויקיליקס וקורא בשקיקה כל מאמר על ג'וליאן אסאנג' והאתר שלו. אם היה לי יותר אומץ, הייתי מייסד אתר דומה בישראל. יכול להיות שזה היה פוגע בביטחון, אבל כשאתה עיתונאי, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לפרסם, שהמידע יהיה בחוץ, שכולם יידעו.  לעתים, יש לך הצדקות טובות לפרסום, לפעמים לא, אבל אתה עדיין רוצה לפרסם. בדרך כלל עובדים במקצוע הזה גם אנשים שבאופן תבוני מבינים כמה תועלת מפיקה החברה מהאינסטינקט הזה לפרסם, לפרסם גם מה שלא נוח ולא נעים ומביך. זו "היד הנעלמה" של התקשורת, ההנחה שמתוך בליל הפרסומים, הנכונים והפחות נכונים, הראויים והפחות ראויים, יזדקק לו גרעין אמת, נלמד כולנו משהו, נבין יותר, נדע להתמודד טוב יותר עם המציאות.

עבור עיתונאי, סגירת כלי תקשורת, כל כלי תקשורת, היא אירוע עצוב. לפעמים, אין ברירה, אבל לעודד את זה? ללחוץ שזה יקרה? אני כבר לא מדבר על שליחת מאות אנשים הביתה. אני מוכן לקבל שעיתונאים לא צריכים לקבל עדיפות על פועלי טקסטיל. אלא שעיתונות מייצרת ערך מוסף, שלא קיים בטקסטיל ועיתונאים אמורים להיות הראשונים להבין את זה.

גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית הן אנומליות. אין ספק. אף אחד לא היה מקים אותם היום במתכונת שהוקמו, אבל הם הוקמו. הם עובדים. יותר טוב (גל"צ), פחות טוב (החינוכית), אבל עדיין, אתה יכול לשמוע שם הרבה דיעות מעניינות ועובדות חדשות. מכל האנומליות, המחדלים והביזבוזים במדינה, זה מה שדחוף לעשות? ואפילו אם, חלילה, צריך לסגור – שעיתונאים ידחפו את זה?

כל זה לא מכשיר, בעיניי, את המכרז ההזוי שפירסמה החינוכית לבחירת מגיש ל"ערב חדש", מכרז תפור לטובת דן מרגלית וזה גם לא מלבין את המאמר של בן כספית היום ב"מעריב", שהוא למעשה מודעה של החינוכית. אין סיבה לתפור לדן מרגלית מכרז ואין הצדקה שבן כספית ישתמש בעיתונו כדי להילחם בכוונה לסגור את כלי התקשורת בו הוא עובד. רגע, לפני שאתם קופצים. גם ערוץ 10 ואני בתוכו, נלחמנו נגד סגירת הערוץ. הקפדנו לא לעשות את זה על מסך ערוץ 10. הנושא לא הוזכר אצלנו במילה ואף אחד לא דיבר על זה בתוכניות של הערוץ.  בן כספית ושאר אנשי החינוכית צריכים להיאבק נגד הכוונה לסגור אותם ובעיניי, ראוי שכל עיתונאי יעמוד לצידם ( למען הסר ספק, אני בפנים), אבל שלא ינצלו את מעמדם וכלי התקשורת שלהם. זה מלכלך את המאבק הראוי שלהם.

על החינוכית, גל"צ ועיתונאים שרוצים לסגור כלי תקשורת

27 ביולי 2010
 

אני לא מצליח להבין עיתונאים שקוראים לסגירת כלי תקשורת אחרים. טוב, בסדר, אני מצליח להבין אותם. אני אפילו מוכן להניח שזה לא נובע מכך שהם עובדים ב"ידיעות אחרונות", שזה רק מקרה. כך או כך, זה מדכא.

בנאום המפורסם שלו בבית חיל האוויר, קרא יאיר לפיד לסגירת הטלוויזיה החינוכית וגלי צה"ל. הוא נתן את זה כדוגמא לאימפוטנציה של המדינה. איך אין פה שלטון מספיק חזק שיצליח לסגור את כלי התקשורת הללו? איזו שערורייה. מעבר לכך שזו טעות טקטית של הפוליטיקאי לפיד (ואת זה דווקא אני מעריך. איש הקונצנזוס נקט בעמדה שסיבכה אותו עם 2 כלי תקשורת), אני לא מבין איך עיתונאי קורא לסגירת כלי תקשורת אחרים. אתמול עשה זאת גם נחום ברנע וקיבל הבלטה גדולה בעיתונו. העיתון אותת לקוראיו "זה חשוב". ברנע כבר הרבה זמן כותב שצריך לסגור את גל"צ וצריך לסגור את החינוכית ולסגור ולסגור ולסגור. אני לא מתכוון ללמד את לפיד וברנע על עיתונות. באמת שלא, אבל החוויה האישית שלי כעיתונאי היא צימאון למידע, סקרנות, לשמוע משהו שאף אחד לא שמע, שאסור לשמוע, שעוד מעט ישמעו. זה המנוע הרגשי שעומד מאחורי הכל.

אני מעריץ את ויקיליקס וקורא בשקיקה כל מאמר על ג'וליאן אסאנג' והאתר שלו. אם היה לי יותר אומץ, הייתי מייסד אתר דומה בישראל. יכול להיות שזה היה פוגע בביטחון, אבל כשאתה עיתונאי, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לפרסם, שהמידע יהיה בחוץ, שכולם יידעו.  לעתים, יש לך הצדקות טובות לפרסום, לפעמים לא, אבל אתה עדיין רוצה לפרסם. בדרך כלל עובדים במקצוע הזה גם אנשים שבאופן תבוני מבינים כמה תועלת מפיקה החברה מהאינסטינקט הזה לפרסם, לפרסם גם מה שלא נוח ולא נעים ומביך. זו "היד הנעלמה" של התקשורת, ההנחה שמתוך בליל הפרסומים, הנכונים והפחות נכונים, הראויים והפחות ראויים, יזדקק לו גרעין אמת, נלמד כולנו משהו, נבין יותר, נדע להתמודד טוב יותר עם המציאות.

עבור עיתונאי, סגירת כלי תקשורת, כל כלי תקשורת, היא אירוע עצוב. לפעמים, אין ברירה, אבל לעודד את זה? ללחוץ שזה יקרה? אני כבר לא מדבר על שליחת מאות אנשים הביתה. אני מוכן לקבל שעיתונאים לא צריכים לקבל עדיפות על פועלי טקסטיל. אלא שעיתונות מייצרת ערך מוסף, שלא קיים בטקסטיל ועיתונאים אמורים להיות הראשונים להבין את זה.

גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית הן אנומליות. אין ספק. אף אחד לא היה מקים אותם היום במתכונת שהוקמו, אבל הם הוקמו. הם עובדים. יותר טוב (גל"צ), פחות טוב (החינוכית), אבל עדיין, אתה יכול לשמוע שם הרבה דיעות מעניינות ועובדות חדשות. מכל האנומליות, המחדלים והביזבוזים במדינה, זה מה שדחוף לעשות? ואפילו אם, חלילה, צריך לסגור – שעיתונאים ידחפו את זה?

כל זה לא מכשיר, בעיניי, את המכרז ההזוי שפירסמה החינוכית לבחירת מגיש ל"ערב חדש", מכרז תפור לטובת דן מרגלית וזה גם לא מלבין את המאמר של בן כספית היום ב"מעריב", שהוא למעשה מודעה של החינוכית. אין סיבה לתפור לדן מרגלית מכרז ואין הצדקה שבן כספית ישתמש בעיתונו כדי להילחם בכוונה לסגור את כלי התקשורת בו הוא עובד. רגע, לפני שאתם קופצים. גם ערוץ 10 ואני בתוכו, נלחמנו נגד סגירת הערוץ. הקפדנו לא לעשות את זה על מסך ערוץ 10. הנושא לא הוזכר אצלנו במילה ואף אחד לא דיבר על זה בתוכניות של הערוץ.  בן כספית ושאר אנשי החינוכית צריכים להיאבק נגד הכוונה לסגור אותם ובעיניי, ראוי שכל עיתונאי יעמוד לצידם ( למען הסר ספק, אני בפנים), אבל שלא ינצלו את מעמדם וכלי התקשורת שלהם. זה מלכלך את המאבק הראוי שלהם.

תחקיר בית הנשיא

21 ביולי 2010
 

נתחיל מהסוף: אין ספק ששמעון פרס החזיר לבית הנשיא מכובדות ורלוונטיות, שלא היו בו זמן רב. פרס מתפקד כחצי שר חוץ ושלושת רבעי זקן השבט, שעוזר לצעירים. אבל כל זה, יסכים גם פרס, לא אמור לקרות על חשבון מינהל תקין. על פי הנתונים שהגיעו ל"מקור", נדמה שבית הנשיא מתנהל כאילו החוקים של שירות המדינה לא חלים לגביו.

בבית הנשיא אין בארבע השנים האחרונות מבקר פנים, למרות שהחוק מחייב זאת. בכלל, נדמה שבית הנשיא לא אוהב ביקורת. אנשי פרס ניסו לחסום את כניסת אנשי מבקר המדינה שרצו לערוך ביקורת במקום, וגם כשהתרצו בלית ברירה, הקשו על תנאי העבודה שלהם. הם למשל סירבו לתת להם משרד לעבוד בו.

מתוך ראיון עם אפרת דובדבני, מנכ"לית בית הנשיא:

"כשאנחנו הגענו, הבית היה במצב לא פשוט, ואנחנו נמצאים כרגע ממש בסיומו של תהליך לקחת מבקר פנים".

כשכבר נכנסו, גילו אנשי המבקר נורמות מקולקלות. למען ההגינות צריך לומר שחלק מהן שררו עוד הרבה לפני כניסתו של פרס לתפקיד. בית הנשיא, מסתבר, לא ערך במשך שנים מכרזים לקבלה לעבודה, למרות שעל פי כללי שירות המדינה זו אמורה להיות דרך המלך לקבל ג'וב בשירות הציבורי. עם כניסתו לתפקיד, למשל, גייס פרס יועצת משפטית ומנהלת משאבי אנוש. שתיהן ללא מכרז, למרות שאלו התפקידים שאמורים לכאורה לנהל בעצמם מכרזים.

בכלל, בית הנשיא של פרס מצמצם אט אט את השלד הקבוע, המקצועי של המשרד לטובת אנשיו של פרס. פרס מינה, למשל, את הגב' יונה ברטל לסמנכ"ל בית הנשיא. לכאורה לענייני מנהל. אלא שבבית הנשיא יש כבר אדם בכיר, משנה למנכ"ל, שעשה אותו תפקיד ממש. ברטל משמשת למעשה כעוזרת האישית של פרס, היא מלווה אותו לכל מקום, אבל משום מה צריכה את התואר סמנכ"ל.

הכללים בשירות המדינה אוסרים בעיקרון על העסקת יועצים חיצוניים. החשש הוא שיועץ חיצוני, שיש לו עוד עבודות, ייקלע לניגוד עניינים. בית הנשיא של פרס מעסיק יועצים חיצוניים, כמו לדוגמה יועץ התקשורת יורם דורי. לפרס יש גם יועצים בהתנדבות, מקורבים כמו אבי גיל ורפי אלול. מה הבעיה ביועץ מתנדב? כללי שירות המדינה אוסרים בעיקרון את המודל הזה. המטרה – למנוע מצב בו מסתובבים אנשים עם כרטיס ביקור מפואר ואפס מחויבות. למשל, המקרה של עו"ד משה שליט, בן גילו של פרס וחבר קרוב הרבה מאוד שנים.

הנה מה שאמר לנו על כך עורך הדין משה שליט, חברו ויועצו בהתנדבות של פרס:

"שום יועץ בהתנדבות. לבית הנשיא ישנה יועצת משפטית קבועה, עובדת מדינה שהיא יועצת של הנשיא בתפקידו כנשיא. ואני משמש כעו"ד פרטי שלו לכל עניין פרטי שהוא זקוק. החל מכתיבת ספרים, עד סרטים, עד הקלטות, עד מיסים עד חוזי. כד לבר שאדם צריך, ויש הרבה מאוד דברים כאלה".

שליט שימש כיועץ משפטי בהתנדבות של בית הנשיא. התייעצו איתו בנושאים משפטיים, והוא אפילו ייעץ בנושא החנינה לרוצחי דני כץ, למרות שהוא בכלל לא חלק מהמנגנון של בית הנשיא. מתוך שיחה שערכנו עם עורך הדין משה שליט:

הבנו שאתה עובד כיועץ לענייני חנינות, אני אשמח אם אהה..

חנינות מעולם לא. אני אל עובד מדינה. אני עו"ד שלו לפני שהיה נשיא. שהיה ראש ממשלה, שהיה חבר כנסת. אנחנו חברים מגיל 13.

בית הנשיא יכול לכאורה לעבור על כל הכללים הללו, כי הוא מתנהל כממלכה אוטונומית. אין מעליו את נציב שירות המדינה, כמו כל משרד ממשלתי אחר, וגם עבור מבקר המדינה זה ביקור ראשון במקום. כך יכלו, למשל, בכירי בית הנשיא לא להחתים שעון נוכחות כמו כל עובד אחר בשירות המדינה, וכך יכלה מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני, עם כניסתה לתפקיד, לצ'פר את בכירי בית הנשיא של קצב. לדוברת של קצב היא נתנה כמה חודשים של חופשה בתשלום, ואז אפשרה לה מענק הסתגלות, כלומר משכורת של עוד שלושה חודשים בלי לעבוד. את המנכ"ל של קצב צ'יפרו בתוספת של חודש וחצי מענק הסתגלות. כמעט מיותר לציין, שבשני המקרים, העברת הכספים מנוגדת לכאורה לנהלים. הנה התייחסותה לנושא של אפרת דובדבני, מנכ"לית בית הנשיא, מתוך הראיון שקיימנו עימה:

"אני מוכנה להגיד שפה הייתה חריגה, ואני לא רוצה להיכנס בדיוק לסיבת החריגה, היו פה נסיבות אישיות מאוד קשות של שני האנשים עליהם מדובר".

אין ספק ש"ועידות הנשיא", יוזמה של פרס, הן מפעל מבורך, שמביא לפה מנהיגים עולמיים, אנשי עסקים ואנשי רוח מכל העולם. אלא שגם הועידות הללו מתנהלות באופן קצת עקום. הן נקראות "ועידת הנשיא", אבל נערכות בכלל על ידי גופים חיצוניים. לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אישי ציבור בכירים צריכים להיזהר מבקשת תרומות ומתן חסויות. שוב, חשש מניגוד עניינים. פרס, כמעט מיותר לומר, הוא המנוע העיקרי של התרומות והחסויות לועידת הנשיא שלו. כשועידת הנשיא קיבלה תרומת ענק מהמיליארדר שלדון אדלסון, היא נאלצה לשלם בהרבה כבוד למיליארדר ואישתו. כך עבר אירוע ממלכתי לכאורה למפגן חנופה קצת מביך לאדלסון. הנה התייחסותה של אפרת דובדבני, מנכ"לית בית הנשיא, בנושא התרומות ל"ועידת הנשיא":

"הנשיא פרס נוהג בהפרדה מוחלטת, בין גיוס תרומות לבית הועידה עצמה לבין התכנים. הנשיא פרס לא עסוק בגיוס כספים, לא עסוק בגיוס תרומות, הוא לא עוסק בדברים האלה".

אנשי פרס טוענים בתוקף – הרבה מהפאולים שנמצאו אצלנו כבר שופרו. יצאו מכרזים ראשונים, נפטרנו מרוב היועצים בהתנדבות, והבכירים מחתימים שעון. מתוך הראיון עם אפרת דובדבני, מנכ"לית בית הנשיא:

"אנחנו מצאנו בית נשיא במצב לא פשוט, בית נשיא בטראומה. אני גאה היום שבית הנשיא ממש עבר מהפכה של ממש מבחינת מנהל תקין".

בימים אלו הם עובדים אנשי פרס על עוד חגיגת יום הולדת דביקה משהו לבוס הפופולארי שלהם. אחרי שלוש שנים בתפקיד, לא מוגזם היה לצפות מפרס להשתמש במעמד הציבורי שלו כדי שבית הנשיא יתנהל אחרת, במקום לזרוק את האחריות על הירושה שקיבל מקצב. מה עוד, שכל הדברים עליהם דיברנו קרו, וקורים, במשמרת שלו.

כתבתו של רביב דרוקר

עורך: רפי אבולעפיה.

.

דודי אפל – האיש והתופעה

16 ביולי 2010
 

סיפור קטן על דודי אפל, "מעריב" ורני רהב.

ב 1995 הייתי כתב נדל"ן ב"מעריב". באופן תמים לגמרי, עשיתי תחקיר על פרוייקט חדש וענק בלוד, "גני אביב". כולם ידעו שהיזם הוא דודי אפל, אבל הוא הציג את עצמו כ"יועץ" לפרוייקט וטען שהמשקיעים הם קבוצה של יהודים זרים ששמם שמור בנאמנות אצל חברו הטוב (אז), עו"ד דרור חוטר ישי.

תחקיר זו מילה גדולה מדי לכתבה שהכנתי. לא היה מדובר בכתבה עם מסמכים סודיים וקשרים אפלים. בסה"כ, בדקתי את הבטחות היזמים לרוכשי הדירות והראיתי שרובן ככולן הבטחות שווא.

זמן קצר לפני שהכתבה ירדה לדפוס, הודיעו לי שהיא לא תודפס. התעצבנתי. פעם ראשונה שזה קורה לי. אזרתי אומץ ופניתי ישירות לראש הפירמידה, עורך העיתון, יעקב ארז. הוא הסביר שאפל ביקש שניתן לו עוד זמן להגיב, שבשום פנים ואופן הכתבה לא נגנזה ושהיא תתפרסם בקרוב. בשבועות שלאחר מכן, נידנדתי עד שהתייאשתי.

אלו היו ימים די מטרידים. אני אדם אופטימי מאוד. אף פעם לא האמנתי במשפטים כמו "מתקדם רק מי שיש לו קשרים", "התקשורת נשלטת על ידי בעלי ההון וחבריהם" וכו'. פתאום תמונת העולם שלי נסדקה. בחודשים שהכתבה לא פורסמה התוודעתי למקור משמעותי בפרשה, אחד שעבד בפרוייקט וידע גם לספק חומרים על הדרך בה הוא מתנהל. המקור סיפר שהוא היה בכמה כלי תקשורת, כולל המכובדים והחזקים שבהם ואף אחד מהם לא העז לפרסם. לא ידעתי לאמת או להפריך את דבריו. לא פעם מקורות מגיעים עם סיפור כזה. אח"כ מתברר שהראיות שלהם היו חלשות מדי ולכן דחו אותם. לא בגלל לחצים.

אחרי כמה חודשים טובים קראו לי ללשכתו של יעקב ארז, יחד עם הכתב המשפטי דאז, אלי קמיר. ארז היה חד ובוטה כהרגלו: תגידו, איך אתם לא עושים תחקיר על הפרוייקט המושחת הזה "גני אביב" בלוד? עפר נמרודי, הוא אמר, סיפר לי דברים נוראיים על הפרוייקט.

כשגמרתי לצחוק (טוב, לא באמת צחקתי. זה רק מרחק הזמן שנותן לי אומץ לצחוק) ולהסביר, ארז נתן אישור לפרסם את הכתבה ששכבה במחשב שלו ונשכחה, מסתבר, מזכרונו.

במקביל, המקור שלי אמר שעבר חתול שחור בין נמרודי לאפל. שוב, לא ידעתי אם זה נכון או לא, אבל לא ממש היה איכפת לי.

נערכתי שוב לפרסום. עדכנתי את הכתבה והעברתי שוב שאלות לתגובה. אפל התמהמה והתמהמה. ערב הפירסום התקשר רני רהב, היחצ"ן של אפל. ביקש להיפגש. לא יכולתי מטעמי לו"ז. רהב התעקש ובסוף נפגשנו בשעת לילה מאוחרת בביתו של רהב. את מה שקרה שם אני כל כך מצטער שלא הקלטתי. אפל ואני התחלנו לצרוח אחד על השני כמו משוגעים. לתחושתי, לא הייתה הרבה אמת בדבריו. רהב ניסה איכשהו לתרבת את הסיטואציה ולחזק את אפל.

השורה התחתונה – הכתבה פורסמה. לא שונתה בה מילה.

לפני כמה חודשים שוחחתי עם רהב. הזכרתי לו את הסיטואציה ההיא. "זו הייתה טעות גדולה שלי", הוא אמר. השבוע נידון אפל לשלוש וחצי שנות מאסר. מי אמר שאין צדק בעולם?

דודי אפל – האיש והתופעה

16 ביולי 2010
 

סיפור קטן על דודי אפל, "מעריב" ורני רהב.

ב 1995 הייתי כתב נדל"ן ב"מעריב". באופן תמים לגמרי, עשיתי תחקיר על פרוייקט חדש וענק בלוד, "גני אביב". כולם ידעו שהיזם הוא דודי אפל, אבל הוא הציג את עצמו כ"יועץ" לפרוייקט וטען שהמשקיעים הם קבוצה של יהודים זרים ששמם שמור בנאמנות אצל חברו הטוב (אז), עו"ד דרור חוטר ישי.

תחקיר זו מילה גדולה מדי לכתבה שהכנתי. לא היה מדובר בכתבה עם מסמכים סודיים וקשרים אפלים. בסה"כ, בדקתי את הבטחות היזמים לרוכשי הדירות והראיתי שרובן ככולן הבטחות שווא.

זמן קצר לפני שהכתבה ירדה לדפוס, הודיעו לי שהיא לא תודפס. התעצבנתי. פעם ראשונה שזה קורה לי. אזרתי אומץ ופניתי ישירות לראש הפירמידה, עורך העיתון, יעקב ארז. הוא הסביר שאפל ביקש שניתן לו עוד זמן להגיב, שבשום פנים ואופן הכתבה לא נגנזה ושהיא תתפרסם בקרוב. בשבועות שלאחר מכן, נידנדתי עד שהתייאשתי.

אלו היו ימים די מטרידים. אני אדם אופטימי מאוד. אף פעם לא האמנתי במשפטים כמו "מתקדם רק מי שיש לו קשרים", "התקשורת נשלטת על ידי בעלי ההון וחבריהם" וכו'. פתאום תמונת העולם שלי נסדקה. בחודשים שהכתבה לא פורסמה התוודעתי למקור משמעותי בפרשה, אחד שעבד בפרוייקט וידע גם לספק חומרים על הדרך בה הוא מתנהל. המקור סיפר שהוא היה בכמה כלי תקשורת, כולל המכובדים והחזקים שבהם ואף אחד מהם לא העז לפרסם. לא ידעתי לאמת או להפריך את דבריו. לא פעם מקורות מגיעים עם סיפור כזה. אח"כ מתברר שהראיות שלהם היו חלשות מדי ולכן דחו אותם. לא בגלל לחצים.

אחרי כמה חודשים טובים קראו לי ללשכתו של יעקב ארז, יחד עם הכתב המשפטי דאז, אלי קמיר. ארז היה חד ובוטה כהרגלו: תגידו, איך אתם לא עושים תחקיר על הפרוייקט המושחת הזה "גני אביב" בלוד? עפר נמרודי, הוא אמר, סיפר לי דברים נוראיים על הפרוייקט.

כשגמרתי לצחוק (טוב, לא באמת צחקתי. זה רק מרחק הזמן שנותן לי אומץ לצחוק) ולהסביר, ארז נתן אישור לפרסם את הכתבה ששכבה במחשב שלו ונשכחה, מסתבר, מזכרונו.

במקביל, המקור שלי אמר שעבר חתול שחור בין נמרודי לאפל. שוב, לא ידעתי אם זה נכון או לא, אבל לא ממש היה איכפת לי.

נערכתי שוב לפרסום. עדכנתי את הכתבה והעברתי שוב שאלות לתגובה. אפל התמהמה והתמהמה. ערב הפירסום התקשר רני רהב, היחצ"ן של אפל. ביקש להיפגש. לא יכולתי מטעמי לו"ז. רהב התעקש ובסוף נפגשנו בשעת לילה מאוחרת בביתו של רהב. את מה שקרה שם אני כל כך מצטער שלא הקלטתי. אפל ואני התחלנו לצרוח אחד על השני כמו משוגעים. לתחושתי, לא הייתה הרבה אמת בדבריו. רהב ניסה איכשהו לתרבת את הסיטואציה ולחזק את אפל.

השורה התחתונה – הכתבה פורסמה. לא שונתה בה מילה.

לפני כמה חודשים שוחחתי עם רהב. הזכרתי לו את הסיטואציה ההיא. "זו הייתה טעות גדולה שלי", הוא אמר. השבוע נידון אפל לשלוש וחצי שנות מאסר. מי אמר שאין צדק בעולם?

תחקיר רשות המיסים

14 ביולי 2010
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

לפני 60 שנה נוצרהסרט "רשומון". סיטואציה אחת, אונס ורצח, מתוארת בדרכים לגמרי שונות על ידי 4 עדים שונים. כל אחד והאמת שלו. זו קצת התחושה שמקבל מי שמתעמק בתיק רשות המיסים. האם זה התיק החמור ביותר שהיה פה אי פעם, כפי שטען מני מזוז לא מזמן? או, בלון חם שנופח מטעמים לא ענייניים, אולי זה משהו באמצע, ואולי זה הכל ביחד?

מתוך ראיון עם עו"ד מרים רוזנטל, לשעבר פרקליטת מחוז ת"א:

"לפי מיטב ידיעתי לא העמידו לדין אף אחד בסיטואציה כזאת שמישהו עשה לובי לטובתו כדי למנות אותו לתפקיד כזה או אחר".

הדרך הראשונה ברשומון שלנו להסתכל על התיק הזה היא מאוד מוכרת. שני מאכערים ניסו וכמעט הצליחו להשתלט על רשות המיסים לטובת עסקיהם הפרטיים. יורם קארשי וקובי בן גור ניצלו את קשריהם כדי למנות את ג'קי מצא לתפקיד מנהל רשות המיסים. אחר כך הם דחפו מולו מינויים של בכירים נוספים ברשות, כאשר כל בכיר התבקש למנות את הכפופים אליו, וכך הלאה. ממש מאפיה.

מוזר לקרוא לקובי בן גור מאכער. בן גור, רואה חשבון, הוא בשר מבשרו של הליכוד. חבר של סילבן שלום, לימור לבנת מינתה אותו לדירקטוריון בזק, יו"ר פלאפון, מנהל בית"ר ירושלים, מועמד לנציב מס הכנסה כשהליכוד עלה לשלטון בשנת 1996, מועמד לחשב כללי.

ג'קי מצא שימש עד לפני ארבע שנים כדוגמא להתגשמות החלום הישראלי. אדם שבגיל 37 התמנה לאחד התפקידים החשובים והרגישים בישראל. מנהל רשות המיסים. הוא נחשב למקצוען, מוכשר ואחד ששומר על קשרים טובים עם כולם. כשמצא עשה לובינג כדי להתמנות לתפקיד הנכסף, הוא נעזר גם בבן גור ובקשריו עם שולה זקן, מנהלת הלשכה של השר שמכריע בגורלו, אהוד אולמרט.

מתוך דבריו עו"ד אודי ברזילי, לשעבר היועץ המשפטי של מס הכנסה:

"לא הייתה תופעה כזו בזמני. להיפך, אם מישהו היה רק מעז לפנות בנושא של מינוי, היו או טורקים לו את הטלפון או אומרים לו הלו, הלו, זה לא המקום".

עכשיו תשמעו את השיחה הבאה. בן גור המאכער, שקשרים ברשות המיסים שווים לו מיליונים, מדבר ישירות עם ראש הפירמידה, שלתחושתו חייב לו בכלל את תפקידו. מצא מתעניין בכישוריה של עובדת שבן גור מינה לתפקיד ברשות המיסים. כן, שמעתם טוב. המאכער מינה, המנהל מתעניין.

הנה קטע מהשיחה בין ג'קי מצא לקובי בן גור, 20.4.2006:

ג'קי: איך התרשמת ממנה? היא נראית יותר בולדוזרית?

קובי: לא, היא בולדוזרית, היא בולדוזרית.

ג'קי: כן?

קובי: היא בולדוזרית, אין ספק. תשמע היא לא קלה עם העובדים שלה, כן, קח את זה בחשבון. אתה יודע הבולדוזריות עובדת לשני הכיוונים.

ג'קי: כן, טוב תראה, העובדים פחות מעניין אותי, יותר מעניין אותי שהיא תשתלט שם על הבלגן.

קובי: בקטע הזה היא בולדוזרית, בקטע הזה היא תהיה בולדוזרית.

ג'קי: היא הזכירה אותי משהו?

קובי: לא שום דבר.

ג'קי: טוב מה אני ממנה?

קובי: אה?

ג'קי: טוב הרי אני לא ממנה, זה לא משנה.

קובי: לא מה פתאום. מה לך ולזה (צוחק).

והנה עוד שיחה שמדגימה את היחסים הלא בריאים, לכאורה, שנרקמו בין המאכער למנהל רשות המיסים. בן גור מדבר עם ידידה שלו ומספר לה על יחסיו עם מנהל רשות המיסים. מתוך השיחה בין קובי בן גור לידידתו, 10.3.2006:

קובי: יש לי איתו יום ראשון ישיבת שיבוצים. אני אומר לך, לפחות עשרה תפקידים.

ידידה: הוא הבין שהוא חייב אותך?.

קובי: יש לי כמה רעיונות.

ידידה: מה הרעיונות שלך?

קובי: אמרתי לך מי אני רוצה שתבוא להיות סגנית אצלכם.

ידידה: דיברת איתו על זה?

קובי: כן, כן, זה מוצא חן בעיניו. אולי אני אקח עוד פעם את אורנה.

ידידה: לא היה לי איתה דיונים מקצועיים, אבל היא לא הבן אדם הכי מקצועי בעולם.

קובי: הדבר הכי חשוב לי, זה להביא סגן לתל אביב 1, מישהו שאני יכול לסמוך עליו.

האישה עליה השניים מדברים היא אורנה בכר, והיא אכן מונתה לתפקיד סגן פקיד שומה ת"א 1. נשמע אפור, אבל מאוד חשוב לעסקים של המאכער בן גור. מצא, על פי כתב האישום, עוזר לתפור את המינוי ואפילו שולח את המאכער לראיין את בכר. כדי שלא תשכח מי מינה אותה.

זמן להכיר את יורם קארשי, אחיה של שולה זקן, האישה החזקה בלשכת אולמרט. גם קארשי הוא בשר מבשרו של הליכוד. חבר מרכז, בעבר יועץ של צחי הנגבי, חבר מועצת עיריית ירושלים וכמובן, גם איש עסקים עם אינטרסים בכל מיני מקומות. גם קארשי ישמח שבכירים ברשות המיסים יהיו חייבים לו את מינויים, ויחד עם בן גור הם מנסים לשלוט במצא. הם גם מאוד מעוניינים שבני טיפוחיהם ברשות המיסים יידעו מי מרח את החמאה על הלחם. כשמצא רוצה למנות אדם בשם יגאל סער לתפקיד נציג רשות המיסים בארה"ב, בן גור לוחץ עליו לעכב את ההודעה. הוא רוצה להודיע לו קודם. הנה קטע מהשיחה בין ג'קי מצא לקובי בן גור, 12.3.2006:

קובי: הוא מאוד מאוד חשוב לו שלא תזמין אותו היום. שמחר תזמין אותו למחר.

ג'קי: ועד אז לא להוציאאת זה?

קובי: לא , לא להוציא.עד שאתה יושב איתו לא להוציא.

ג'קי: טוב.

קובי: תוציא אחרי שאתה יושב.

ג'קי: אבל למהחשוב לו שזה יהיה מחר?

קובי: כי הוא הבטיח לו שלא תקרא לו היום והוא אומר לי תשמע, אני לא יכול שכל מה שאני מבטיח לו, לא מתקיים.

ג'קי: או קיי בסדר.

זהו תור הזהב של קארשי ובן גור. שלושה – ארבעה חודשים אחרי שמצא מונה, תחושת המחויבות שלו כנראה גבוהה, והמאכערים חוגגים.הנה קטע משיחה נוספת בין קובי בן גור לבחורה, 12.3.2006:

בחורה: טוב,אז מה זה היתה הפגישה היום?

קובי: היו איזה עשרים תפקידים. שבצנו 18.

בחורה: אתה והוא לבד?

קובי: כן.

נדמה שככל שהם חוגגים, כך הם הופכים לחמדניים יותר. תראו את השיחה הבאה. לא ברור מי פה המאכער ומי מחזיק באחד התפקידים החשובים והרגישים במדינה. הרקע, אגב, רצונם של בן גור וקארשי שאחד, יוסי שטיינמץ, ימונה לתפקיד גובה המכס באשדוד. הנה קטע נוסף משיחה בין קובי בן גור לג'קי מצא, 29.3.2006:

קובי: אם לא אז לא, אני פשוט רציתי להזכיר לך, כי אני רואהשאתה קצתשוכחדברים אז רציתי להזכיר לך.

ג'קי: למה אתה אומר את זה, הרי אתה יודע שאני לא נפגש עםמנהלים בכירים ואיתו כן נפגש, למה אתה אומר.

קובי: האמת שאתה כבר מזכיר לי את הגמלאים למען האמת .

ג'קי: לא , לא, הם גםלא רואים. אבל תגיד לאיתן שאתה לא מתכוון ברצינות אתה מעליב אותי לידו , זה לא יפה.

איתן שהשניים מזכירים הוא איתן רוב, מנהל רשות המיסים לפני מצא ומקורבו של בן גור. למצא זה קצת מפריע שרוב, קודמו, עד לדרך בה מאכער מדבר אליו. בן גור מגלה רגישות. חזרה לשיחה בין קובי בן גור לג'קי מצא, 29.3.2006:

ג'קי: לא. אני אגיד לך את האמת,אני לא יכול להעליב אותך ליד איתן, כי הוא מכיר אותך יותר טוב ממני.

ג'קי: לא משנה תשמע, אני עודבונה על קידום בבזק.

קובי: קידום איפה?

ג'קי: בבזק.

קובי: בבזק חכה .קודם תוכיח את עצמך חביבי.

ג'קי: אתה…אז, אז מה אתה עושה לי, אתה…..

קובי:נראה שאתה יכול לנהל 6,000 עובדים אז נטפל בך הלאה.

בן גור וקארשי מתאמצים כל כך בשביל שטיינמץ, כי על פי התביעה, בשורת שיחות הוא מבטיח להם שהוא יספק את הסחורה ורומז רמזים עבים שיהיה איש שלהם בנמל אשדוד. פעם אחת הוא גם מקיים. הנה קטע משיחה בין יורם קארשי ליוסי שטיינמץ, 4.6.2006:

יורם: יוסי, תשמע, קיבלתי הודעה עכשיו, יש לי איזה קונטיינר שתקעו לי אותו סתם, יש לי מפות, כיסויים לחלה, ולא ידעתי שצריך להיות מסומן סוג א' , לא מסומן סוג א', לא מסומן כלום, ועכשיו לא נותנים לי לשחרר את זה.

יוסי: עכשיו אין עם מי לדבר.

יורם: לא אכפת לי מחר, השאלה אם אתה יכול לטפל בזה? או שאני אדבר עם אלי בן דוד?

יוסי: אין לי שום בעיה לטפל בזה.

עשרים שעות לאחר מכן, עניין המכולה כבר סודר. מתוך משיחה שנערכה למחרת היום בין יורם קארשי ליוסי שטיינמץ, 5.6.2006:

יורם: יוסי, נגמר, תודה רבה, אני חייב שתספר לי מה עשית , בשביל העתיד.

יוסי: יקירי… אתה יודע, זה אפרופו השיחות שלנו, עדיף לשבת אצל הבן זנונים (מצא) הזה?

שטיינמץ מכוון לכך שמצא מסרב למנות אותו למה שהוא וקארשי רוצים. במקום זאת, מצא מציע לו לבוא להיות עוזרו. גם קארשי מסכים שצריך להגיד "לא" להצעה הזאת. בחזרה לשיחה בין יורם קארשי ויוסי שטיינמץ, 5.6.2006:

יורם: לא, ממש לא, דרך אגב אם הייתי מבקש ממנו ,אולי עוד שבועיים הייתי מקבל איזה .. אתה יודע מה?

יוסי: אתה יודע זה נפל לנו משמים, חבל שזה נפל, אבל זה כאילו רקלהמחיש לך את כל השיחות שלנו, או שאני יושב שם, או שאני יושב אצלו בצורה מסוימת.

יורם: לא, אתה חייב להיות שם , אבל בתפקיד הכי בכיר.

כששומעים שיחות כאלו, אפשר להבין למה החוקרים והפרקליטים הרגישו שהם עלו פה על השחיתות של המאה. הנה לדוגמה שיחה בה מנהל רשות המיסים, ג'קי מצא, מודיע למאכער קובי בן גור, מה הוא עשה למענו, 8.7.2006:

קובי: מה נשמע?

ג'קי: תם ולא נשלם.

קובי: תם ולא נשלם?

ג'קי: מה לא נשלם?

ג'קי: כרגע אני הולך על ***** לרמלה. ***** למסמ"ק רחובות מסמ"ק רחובות פורש, ***** מסמ"ק ב"ש, אה.. ***** במקום ***** לחקירות ת"א ***** אה.. בהוצל"פ וסגן פקיד שומה נתניה *****. הסברים שניפגש בסופ"ש.

קובי: הלכת על מהלך גדול… לא קטן כמו שחשבת.

ג'קי: לא אבל בסגנים עצרתי אחרי אחד. אבל מה זאת אומרת, יש לך 8-9 איש.

קובי: הבנתי.

למי שהתקשה לעקוב, מנהל אחד הגופים החזקים במדינה מדווח למאכער נטול כל מעמד ועתיר אינטרסים בכוונות המינויים שלו.

לא יאומן, נכון? מושחת. אבל בוא נלך שנייה ל"רשומון" שלנו ונבחר דרך אחרת להסתכל על הדברים. אולי בכלל מצא מבלף? אולי בכלל הוא ממנה את מי שהוא רוצה, אבל יודע ליצור אצל המאכערים תחושה שזה בעצם גללם? ברוכים הבאים לנרטיב השני של תיק רשות המיסים, הנרטיב שאומר: השיחות מגעילות, מצא מתרפס. הנה מה שאומר ג'קי מצא במשיחה עם קובי בן גור, 10.3.2006:

ג'קי: אתה (קובי בן גור) אלוף העולם. אלוף העולם אתה. המון המון תודה.

אבל התוצאה האמיתית היא כמעט כלום. היו בחישות מכוערות, הפוליטיקה בכל מקום – מה עוד חדש, נוהל לובינג למינויים בכירים ברשות, גם זה לא דבר שהמציאו ברשות המיסים. אבל במבחן הסופי, שום דבר לא קרה. לא שונתה שומה, לא שונתה חקירה. אפשר להירגע.

העדים הטובים ביותר לנרטיב הזה הם המאכערים בעצמם. הם עמדו בראש תור התסכול, כשמצא שוב ושוב לא סיפק את הסחורה מבחינתם. הנה קטע נוסף משיחה בין קובי בן גור לג'קי מצא, הפעם מיום 22.3.2006:

קובי: תשמע זה יעשה לי פנצ'ר גדול. אני אגיד לך את האמת, כי זה בן אדם שביקש ממני משהו מאוד חשוב לגביו. הוא ביקש ממני מזמן מזמן

ג'קי: טוב, תן לי להרים טלפונים, אני אראה…

קובי: תחזור אליי, שלא יהיה לי פנצ'ר.

ג'קי: אני לא מבטיח קובי, בוא נראה…

קובי: בסדר תטפל בזה ותחזור אליי בכל מקרה…שאני לא אהיה מופתע מחר.

למחרת קובי מנסה שוב. הוא רוצה למנות אדם בשם עמוס שמעונוב לרכז חקירות בפקיד שומה תל אביב. מה לבן גור ושמעונוב? בן גור רוצה לעשות טובה לאברהם נתן, חבר בכיר במרכז הליכוד עם קשרים מצוינים בהרבה מקומות. נתן הוא גיסו של אותו שמעונוב ובן גור רוצה לעזור לו. מצא מתפתל. הנה מה שאומר קובי בן גור לג'קי מצא בעניין הזה, 23.3.2006:

קובי: עזוב עזוב, אתה פישלת פהבגדול תדע לך.

ג'קי: אוי באמת, תפסיק נו.

קובי: אתה פישלת בגדול, אני צריך לדעת בזמן אמת. אני דיברתי איתך, אתה יודע מתי דיברתי איתך? שישבנו עם יורם (יורם קארשי, אחיה של שולה זקן) דיברתי איתך.

ג'קי: (ממלמל).

קובי:הגיס של הבן אדם הזה זהחבר מאוד קרוב שלי, זה אברהם נתן, אם אתה יודע מי זה.

כשהתפוצצה חקירת רשות המיסים, טענו במשטרה שבעלי עסקים קיבלו הנחות משמעותיות במס, מחיקת חובות. ובכן, לא מדויק, בלשון המעטה. הנה מה שאמר לנו עו"ד אודי ברזלי, לשעבר היועץ המשפטי של מס הכנסה, בראיון שערכנו עימו:

"בתחילת הדרך באמת האמירות היו שיש שומות והתערבו בשומות, ובדקו, ובדקו הרבה מאוד שומות, ומסתבר שבאמת אין השפעה בשומות. אם אין השפעה בשומות, אז אולי כל התיאוריה קרסה".

עשרות חוקרים הפכו כל נייר ברשות המיסים. בדקו שומות, חקירות, החלטות. בסופו של דבר, בכתבי האישום אין דוגמא להחלטה אחת רצינית ששונתה בעקבות התערבות המאכערים. הם, למשל, לוחצים מאוד על מצא שיעזור להם לעצור חקירה נגד מקורב שלהם, סימו טובול. מצא מתפתל ומתרפס, אבל לא עוזר. למאכערים ההתנהגות הזאת לא באה טוב. מתוך שיחה בין קובי בן גור לבחורה בעניין מצא, 26.6.2006:

קובי: לא קשור, אמרתי לך כבר שלא היה לי משהו יותר טוב, אני לא מצטער על הבחירה (על הבחירה במצא לראש רשות המיסים).

בחורה: לא נכון, אתה לא צודק. מה זה, לא היה לך יותר טוב.

קובי: לא היה לי מישהו יותר טוב.

בחורה: אולי אחד האחרים היה יותר טוב?

קובי: אני לא יודע, אני לא מאמין. בואי נגיד שהפוטנציאל איתו היה הכי גבוה.

בחורה: כן, כן, אני אומרת. אתה חוזר על זה כל פעם שלא היה לך יותר טוב.

קובי: כן, אבל הוא גם ירגיש את זה, אני מניח שאני גם אתן לו קצת להרגיש את זה, אתן לו להזיע, עכשיו אני בקטע של לתת לו להזיע.

בחורה: אתה חושב שאתה יכול? יש לך במה?

קובי: בטח שאני יכול.

קובי בן גור כל כך מתוסכל, שהוא מפנטז על מסע נקמה במצא שסרח, ומתחיל בשיחה עם קודמו של מצא, איתן רוב. מתוך שיחה בין איתן רוב לקובי בן גור, 5.7.2006:

קובי: לא, לא, אני שפכתי עליו אצל קרשי חבל על הזמן.

איתן: מה ז'תומרת?

קובי: אה?

איתן: דיברת עם יורם?

קובי: אני שורף לו ת'תחת לאט לאט בכל מקום עכשיו.

איתן: מה יורם אמר?

קובי: הוא נדהם. הוא אומר לי מה הבאת אותו. אמרתי לו מה הבאתי? זה מה שהיה לי. מה אני יכול לעשות? בוא'נה, הבן אדם הזה מוזר. מה אני אגיד לך, איתן, אני לא מבין בכלל ת'התנהגות שלו ות'התנהלות שלו, אתה יודע זה כבר גובל בטמטום, מה אני אגיד לך. פשוט גובל בטמטום.

איתן: מה אתה אומר? מאז הוא לא התקשר אליך? מאז השיחה שלפני חודש?

קובי: כן, כן, אתה מבין ת'מטומטם הזה. עכשיו הוא גם יתקשר, אני לא אענה לו, כן. כי אסור לי לענות לו עכשיו אם הוא יתקשר אלי. עכשיו אני צריך להריץ אותו קצת, חייב להריץ אותו. מה אני אגיד לך, איזה אנשים, איתן, איזה אנשים, איזה זבל של אנשים, לא יאומן פשוט לא יאומן, אתה יודע אני פשוט מוטרף מההתנהגות שלו. איזה כפיות טובה. איזה זבל של בן אדם.

איתן: בסדר הוא מזהה שההוא (מתכוון לקארשי) קריטי יותר.

בתחילת החקירה עצרה המשטרה את איתן רוב. בסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אבל קשה לומר שהתנהלותו בפרשה היא מודל לתפקוד הגון של עובדי ציבור, אפילו אם הם לשעבר. הנה מה שאומר קובי בן גור לאיתן רוב בשיחה נוספת שערכו השניים בתאריך 14.7.2006:

קובי: יש לי מחשבות מאוד מרחיקות לכת לגביו אני מוכרך להגיד לך, אני הולך לעשות לו נזק אדיר, פשוט אדיר, עד כדי זה שהוא הולך הביתה. זה הראש שלי היום, אני לא מחפש ת'דעה, אני גמרתי להתפשר איתו, הבנתי מי זה הבן אדם, הבנתי שאני טעיתי בקטע איתו, אתה יודע אנחנו בחיים עושים טעויות צריכים לתקן אותם.

מצא לא אדיש לכעס של המאכערים. מתוך שיחה בין ג'קי מצא לקובי בן גור, 22.9.2006:

ג'קי: קובי,אולי לא זיהיתזה ג'קי.

קובי: זיהיתי גם זיהיתי.

ג'קי: אה, טוב לא,רציתי להפנות אתתשומת ליבך שאולי ענית בטעות, אז אני.

קובי: לא, ראיתיהמספר ועניתי.

ג'קי: אז אני מודה לכבודו, מודה לכבודו. קובי, התקשרתי קודם כל לאחל שנה טובה ,שנת בריאות א… אם אני צריך להתנצל על דבריםמסוימים או רבים זה עוד נדבר על זה אז אני כבר מראש מתנצל מצטער, שתדע לך שכל מה שעשיתי, זה בוודאי לא בזדון, כי אניבאמת באמת באמת אוהב אותך, אוהב אותך וזוכר, אוהב אותך וזוכר.

קובי: קודם כל תודה רבה, אני…

ג'קי: באמת, קובי, אני באמת אומר לך את זה, באותה עוצמה שאני מאחל למשפחה שלי, אתה אתה פשוט לא יודע כמה כמה כמה אני כן מעריך אותך, וכמה אני מכבד אותך ואוהב אותך. רק אתה יודע. גם בין אוהבים יש חילוקי דעות.

קובי: או קיי אז אנחנו באמת נדבר על כל הדברים ובאמת שתהיה לך שנה טובה, אני מאחל לך את כל האיחולים שאיחלת לי.

ג'קי: תודה.

קובי: ובאמת צריכים לברר את הדברים, כי אצלי יש פצע מאוד גדול ממך. אני אומר לך את האמת.

ג'קי: אני יודע, אני יודע , לא בצדק לא בצדק.

מצא מתרפס, מתנצל, מתמרן, לא מדבר כמו שראש רשות מיסים אמור לדבר, אבל האם הוא עושה משהו? מתוך שיחה בין קובי בן גור לג'קי מצא, 1.11.2006:

קובי: אני מוכרח לשאול אותך, למה אתה לא מחזיר לי טלפון, גם אם אין לך תשובה. ..

ג'קי: אני יגיד לך למה..

קובי: אני מחזיק בן אדם, היום ב 9 וחצי הדיון. ראבק, יומיים. הבטחת לי לפני יומיים לחזור אלי.

ג'קי: כי הואהיה צריך לתת לי תשובות הוא נתן לי תשובות מגוחכות …

קובי: תגיד לי- אין לי תשובה. תגיד לי משהו. תגיד לי מילה, … זה עולה לך כסף אני אשלם לך על השיחה

ג'קי: חזרתיאתמול הייתי עם 5 איש באוטו ב 11 וחצי בלילה. אחרי המשחק

קובי: אתה יודע שיומיים אני משאיר לך חמש הודעות. ג'קי, באמת לא יפה

ג'קי: לא אוהב לחזור עם תשובות מגומגמות

בתקופת כהונתו הקצרה הספיק ג'קי מצא למנות 25 אנשים ברשות המיסים. כתב האישום מייחס למאכערים מעורבות במינוי של חמישה מהם. את רוב המינויים שהם דחפו הם לא הצליחו לממש וגם על החמישה שהם לוקחים קרדיט, לא בטוח שהם לוקחים בצדק. אז האם יכול להיות שהתיק החמור ביותר בתולדות המדינה הוא 3 מינויים, לא ממש בכירים, ברשות המיסים? הנה מה שאומר על כך עו"ד אודי ברזלי, לשעבר היועץ המשפטי של מס הכנסה:

"אתה רואה שרוב רובם של האנשים שנעצרו ונחקרו, בדיעבד אין כנגדם שום דבר. וכל מה שנשאר זה נגד קומץ
אנשים, בעיה של מינויים. כלומר, אפשר היה לפתור את זה אחרת. יכול להיות שיש פה שאלות של הפרת אמונים. יכול להיות שיש פה שאלות של דין משמעתי, של מינויים, של התערבות במינויים, אבל לקחת את זה לתחום השוחד זה נראה לי ממש לא נכון".

ברוכים הבאים לנרטיב השלישי ברשומון של התיק הסופר מורכב הזה, הנרטיב שאומר: מצא אולי בילף את המאכערים, אבלי התנהלותו גרמה לבכירים רבים בארגון להרגיש שקראשי ובן גור באמת מנהלים את רשות המיסים. מצא, למשל, רצה למנות את שמואל בוברוב לסמנכ"ל למנהל. המאכערים רצו מישהו אחר, ויתרו בלית ברירה, אבל רצו לגזור את הקופון מול בוברוב. מצא נותן להם. מתוך שיחה בין קובי בן גור לשמואל בוברוב (בכיר ברשות המיסים), 10.3.2006:

קובי: עכשיו סגרנו את העניין שלך סופית, ביום ראשון תצא הודעה, דיבר איתך כבר?

שמואל: לא.

קובי בן גור פשוט הסתובב אצל הבכירים באחת הרשויות הרגישות במדינה ויצר תחושה שהוא זה שממנה אותם. הנה קטע משיחה בין קובי בן גור לפקיד א ברשות המיסים, 12.3.2006:

קובי: תשמע, ישבתי לפני יומיים עם הבוס שלך ואני מנסה, היום יש לי איתו עוד פעם פגישה בלילה, אחרי שאנחנו גומרים ברמלה ואני, הכיוון הוא, הכיוון הוא סגן בחמש. מתאים לך?

פקיד: מצוין כן, מצוין. זה מה שהייתי אמוראז גם.

מתוך שיחה בין קובי בן גור לפקיד ב ברשות המיסים, 13.3.2006.

פקיד: מר בן גור.

קובי: תגיד, אתה בן אדם רציני?

פקיד: למה?

קובי: אם אני לא דואג לך אתמול, למרות שאני לא הצלחתי לדבר איתך, אז אתה תישאר איפה שאתה עוד 30 שנה.

פקיד: למה, מה קרה?

קובי: לא, אני אתמול א… אתמול היה דיון בנושא שלך… לא בנושא שלך, בכל מיני נושאים שנוגעים אליך ואני רציתי לשאול אותך שתרענן את זכרוני בהשכלה שלך ולא תפסתי אותך.

פקיד: א… עו"ד. תואר ראשון במשפטים חשבונאות וכלכלה.

קובי: אוקי. אז תשמע אני, לאוזניך בלבד כן? אתה מיועד לסגן ל-1.

פקיד: אה, תודה רבה.

קובי: בסדר, מתאים לך?

פקיד: מתאים מאוד.

קובי: יופי. אבל אף מילה.

פקיד: מאה אחוז.

מתוך שיחה בין יורם קארשי ליוסי כהן, 1.6.2006:

יורם: הבחור הגדול (ג'קי מצא), שמונים פעם התקשר אלי בשביל לה.. להראות לי כמה הוא גדול על הקטע שלך, אתה מבין, (מגחך), בקטנות הוא רוצה, בקטנות. הסברתי לו שזה רק ההתחלה איתך , שעוד כמה חודשים צריך לגלגל אותו עוד קצת למעלה.

יוסי: בעזרת השם, הפכת אותי לאדם שמח, הפכת ירושלמי לאדם שמח.

לא נסיים את הרשומון שלנו בלי הנרטיב הקונספירטיבי, הנרטיב שאומר: תיק רשות המיסים נופח בכוונה על ידי הפרקליטות, כדי להתמודד עם מחדליה בפרשה אחרת, פרשת רמון. הנרטיב הזה בנוי במידה רבה על העובדה ששתי ההתקדמויות הכי משמעותיות בתיק רשות המיסים קורות במקרה או שלא במקרה, בדיוק בסמוך לביקורת הקשה על הפרקליטות בתיק רמון.

תיק רשות המיסים למעשה התחיל כתיק רשות הדואר. מתי הוא הופך לתיק רשות המיסים? בדיוק כשהפרקליטות והמשטרה צריכות להסביר למה הסתירו מחיים רמון את העובדה שעשו האזנות סתר בתיק שלו.

מתוך ראיון עם עו"ד מרים רוזנטל, לשעבר פרקליטת מחוז ת"א:

"לא נראה לי שזה קשור, זה גם לא הגיוני שזה קשור. יכול להיות שכשהם נאלצו לתת את החומר של האזנת הסתר בפרשה של רמון, אז כבר אי אפשר היה להמשיך לעשות עוד האזנות או עוד חקירות סמויות".

יתרה מזאת, אם זה התיק החמור בישראל, למה לא האזינו לדמות הבכירה והחשובה מכולן, ג'קי מצא?

עו"ד מרים רוזנטל:

"זה באמת מאוד מפתיע. אני חושבת שאני לא ראיתי אף תיק של האזנת סתר, שאני ראיתי אותו, שהייתה תופעה כזאת".

אם היו מאזינים לו, היו מגלים מן הסתם שבן גור וקארשי לא היו היחידים שלחצו עליו בענייני מינויים, ועוד יותר חשוב, שכנראה שהוא מרח עוד לוחצים למיניהם באותו טיפול חנפני ומתמסר, אבל ספק אם ליווה אותו במעשים.

דבר אחד בטוח – תיק רשות המיסים ריסק את רשות המיסים. צמרת הארגון נערפה, האמון בה דעך, עשרות מעובדיה, כולל המנהל הנוכחי, הסתובבו שנים ארוכות כשסכנת כתב אישום מעל ראשם. הנה מה שאומר על כך עו"ד אודי ברזילי, לשעבר היועץ המשפטי של מס הכנסה:

"רשות המיסים נמצאת היום במצוקה. הם לא התאוששו מהחקירות, יש הרבה מאוד אנשים שנחקרו והושבו למקום עבודתם. האנשים האלה נמצאים בפחד. קבלת ההחלטות איננה כמו שהייתה. בכלל, היכולת לקיים דיון לא כמו שהיה. הרבה יותר תשובות שליליות".

והנה מה שאומר על כך יאיר ניידורף, לשעבר ברשות המיסים:

"לדעתי זה ממש יום ולילה. הבעיה העיקרית היא שאנשים חששו לקבל החלטות. מפחדים לקבל החלטה גם במינויים. זאת אומרת, אין מינויים בפועל. אין".

לפני כמה חודשים מתח מבקר המדינה ביקורת על תפקודה של רשות המיסים. רוצה לדעת למה, מר לינדנשטראוס, הרשות לא כל כך מתפקדת? זה לא מעט בגלל התיק המדהים הזה, תיק רשות המיסים.

כתבתו של רביב דרוקר

צלמים: דודו בוקר, אמיתי אייזנברג.

גרפיקה: גיא לוין, רועי צורף, רע ברטפלד, מיטל ברק.

עורך: עידו זנד.

תחקיר: נעמה ברומר.

תגובות

ג'קי מצא טען בבית המשפט כי לא לקח שוחד, פעל כדין ולא עשה דבר בניגוד למחויב מתפקידו.

בן גור וקארשי אומרים בבית המשפט כי לא עשו דבר בניגוד לחוק, וכל שעשו הוא להעביר המלצות למינויים שבעיניהם היו ראויים ברשות המיסים, בדיוק כמו שעושים שורה של גורמים אחרים.

תגובת דובר משרד המשפטים בשם המחלקה הכלכלית:

פרשת רשות המיסים מגלה התנהלות מושחתת ומקולקלת בקרב עובדי ציבור בכירים ובראשם ראש רשות אכיפה במדינת ישראל. התיק טופל במשטרה ובפרקליטות במידת הרצינות והחומרה הראויה. ממילא מובן עד כמה חסרת שחר הטענה כאילו הפרקליטות ניפחה את כתב האישום.

תגובת עו"ד בעז בן צור ומשה מזור, באי כוחו של יוסי שטיינמיץ:

מר שטיינמיץ לא פעל לקדם שלא כשורה את עניינו של מאן דהוא, ובכלל זאת את ענייניהם של מר בן גור ומר קארשי.

תגובת איתן רוב:

כל מי שמכיר את קובי בן גור יודע שנימוסים והליכות אינו הצד החזק שלו. בין סגנונו של בן גור לבין מעשיו קיים מרחק רב. איתן רוב ניסה למזער את נקודות החיכוך בין קובי בן גור לג'קי מצא – לא תמיד בהצלחה.

תגובת אורנה בכר:

רשויות התביעה מצאו כי התנהלותה של הגב' אורנה בכר נקייה מכל רבב ואין להגיש כנגדה כתב אישום בפרשה, אלא שהיא היחידה שהוחזרה לעבודתה ברשות באופן מיידי עם תום חקירתה.

התביעה נגד "ידיעות" – פרק אחרון (תודה לאל)

12 ביולי 2010
 

אין לי אנרגיה לכתוב את "בפרקים הקודמים". מי שזה מעניין אותו, יכול לקרוא את זה באריכות אין קץ פה.

בתום הליך משפטי של שנתיים, שהתנהל רוב הזמן בגישור, סוכם על ההסדר הבא: "ידיעות" יפרסמו הבהרה בה ייכתב שהכתבה ההיא לא התכוונה להטיל דופי ב"יושרה האישית והמקצועית" שלי. הודעה קצרצרה, שפורסמה ביום שישי בעמוד 3 במוסף "7 לילות", אותו מוסף בה פורסמה הכתבה ההיא. הנה השיקולים שלי בעד ונגד ההסדר הזה:

נגד:

1. אין בהודעה כזאת תחושת נקמה אמיתית על מה שהרגשתי שעשו לי. לא כסף וגם לא פסק דין, שקורע אותם לגזרים.

2. איבוד ההזדמנות להפוך את המשפט הזה למשהו גדול יותר על הדרך בה מתנהלים הדברים ב"ידיעות". לזמן את הכתב לדוכן העדים, את עורך "ידיעות", את המו"ל, את נחום ברנע, לשאול אותם מי היה מעורב בכתבה, איך התקבלה ההחלטה לעשות אותה וכו'.

3. ענת, בת זוגתי, חשבה שההסדר המוצע לא עושה צדק. לך תיראה נמושה בפני בת זוגתך הלוחמנית…

שיקולים בעד:

1. ההודעה שפורסמה, מינורית ככל שתהיה, מאיינת, בעיניי, את הכתבה ההיא. אם לא נפל דופי ביושרה האישית והמקצועית שלי, אז כל מה שהודבק לי שם, לא קיים. בסוף בסוף זה מה שהיה חשוב לי מתחילת הדרך.

2. אנרגיה – כאמור, עברו שנתיים ואפילו לא התחיל המשפט. בכל זאת, השתתפתי בטח באיזה עשר פגישות ומי יודע כמה שיחות טלפון. ים של אנרגיה מבוזבזת, שהייתי יכול להוציא על עבודה עיתונאית אמיתית וזה עוד לפני שהתחיל המשפט.

3. כסף – עורך הדין (המעולה) שלי, בועז בן צור, סירב לקחת ממני כסף. אנחנו ידידים הרבה שנים. אילצתי אותו לקחת תשלום סמלי בהתחלה. עכשיו, כשזה הסתיים, אני אשלם לו נגד רצונו. מה שלא אשלם יהיה, מן הסתם, הרבה פחות ממה שעורך דין ברמה שלו שווה. עדיין, ההליך יקר להחריד. תשלום למגשר אחד ומגשר שני ואגרת בימ"ש. לדעתי, כל מילה בהודעת ההבהרה שפורסמה,  עלתה לי אלף שקל…ברור שמשפט היה עולה עשרות ואולי מאות אלפי שקלים.

4. הסיכון המשפטי והמועקה – הייתי משוכנע שאנצח. זה לא ספין. עכשיו כבר נגמר הכל. הראיות שבידי נראו לי משכנעות וחדות, אבל כשנכנסים למשפט, מי כמוני יודע, תמיד יש סיכון מסוים. אתה יכול לנצח והשופט יכניס לך איזה משפט לא נעים, שיכתים לך את המוניטין. אתה יכול לנצח, אבל ביהמ"ש יאפשר ל"ידיעות" להפוך את זה למשפט כולל על עבודתך העיתונאית. סיכון. קטן, אבל סיכון.

5. כלל חכם אומר – תמיד תנסה להילחם בטריטוריה של היריב. מבחינתי, לנהל מאבק עם "ידיעות" זה דבר לגמרי סביר, אולי הכרחי עבור מישהו כמוני, אבל למה לריב איתם כשאני בהגנה? כשאני צריך להסביר איפה הייתי ומה עשיתי. אני מעדיף לנהל איתם את המאבק על הדרך בה הם מתנהלים ופועלים. לא ההיפך. אחרי שהסתיימה התביעה, הביקורת שלי עליהם תיראה אפילו למבקרים המחמירים ביותר כנקייה יותר. אני מקווה, לפחות.

ואחרי כל הניתוח הרציונלי הזה, אני חייב להודות שאני לא בטוח שקיבלתי את ההחלטה בצורה כ"כ מושכלת. כמו רבים, אני מניח, יש לי נטייה לעטוף באריזה רציונלית מרשרשת, החלטות שבאות ממקומות בכלל אחרים. אחרי הכתבה, הייתי נחוש ולוחמני. רציתי צדק, נקמה. אבל אז השופטת מציעה לך גישור ועורך הדין שלך מסביר לך, שזה לא ייראה טוב אם תגיד "לא" ובעצם למה לא לנסות, הנה "ידיעות" כבר מסכימים. אתה הולך לגישור ועוד גישור וזה נמשך ונמשך והמגשר, עמוס גבריאלי, מסרב לוותר, פשוט מסרב (הלוואי עלינו מגשר כזה בתהליך השלום), גם אחרי שזה התפוצץ פעם ועוד פעם. בינתיים עוברים חודשים ארוכים. אף אחד כבר לא זוכר את הכתבה. אש הקרב דועכת. אתה מרגיש כמו לוחם שנשאר להילחם מלחמה שכבר נגמרה ומוכן לקחת הבהרה צנועה שתסתור את הכתבה ההיא, עבור מתי המעט שעוד זוכרים אותה.

התביעה נגד "ידיעות" – פרק אחרון (תודה לאל)

12 ביולי 2010
 

אין לי אנרגיה לכתוב את "בפרקים הקודמים". מי שזה מעניין אותו, יכול לקרוא את זה באריכות אין קץ פה.

בתום הליך משפטי של שנתיים, שהתנהל רוב הזמן בגישור, סוכם על ההסדר הבא: "ידיעות" יפרסמו הבהרה בה ייכתב שהכתבה ההיא לא התכוונה להטיל דופי ב"יושרה האישית והמקצועית" שלי. הודעה קצרצרה, שפורסמה ביום שישי בעמוד 3 במוסף "7 לילות", אותו מוסף בה פורסמה הכתבה ההיא. הנה השיקולים שלי בעד ונגד ההסדר הזה:

נגד:

1. אין בהודעה כזאת תחושת נקמה אמיתית על מה שהרגשתי שעשו לי. לא כסף וגם לא פסק דין, שקורע אותם לגזרים.

2. איבוד ההזדמנות להפוך את המשפט הזה למשהו גדול יותר על הדרך בה מתנהלים הדברים ב"ידיעות". לזמן את הכתב לדוכן העדים, את עורך "ידיעות", את המו"ל, את נחום ברנע, לשאול אותם מי היה מעורב בכתבה, איך התקבלה ההחלטה לעשות אותה וכו'.

3. ענת, בת זוגתי, חשבה שההסדר המוצע לא עושה צדק. לך תיראה נמושה בפני בת זוגתך הלוחמנית…

שיקולים בעד:

1. ההודעה שפורסמה, מינורית ככל שתהיה, מאיינת, בעיניי, את הכתבה ההיא. אם לא נפל דופי ביושרה האישית והמקצועית שלי, אז כל מה שהודבק לי שם, לא קיים. בסוף בסוף זה מה שהיה חשוב לי מתחילת הדרך.

2. אנרגיה – כאמור, עברו שנתיים ואפילו לא התחיל המשפט. בכל זאת, השתתפתי בטח באיזה עשר פגישות ומי יודע כמה שיחות טלפון. ים של אנרגיה מבוזבזת, שהייתי יכול להוציא על עבודה עיתונאית אמיתית וזה עוד לפני שהתחיל המשפט.

3. כסף – עורך הדין (המעולה) שלי, בועז בן צור, סירב לקחת ממני כסף. אנחנו ידידים הרבה שנים. אילצתי אותו לקחת תשלום סמלי בהתחלה. עכשיו, כשזה הסתיים, אני אשלם לו נגד רצונו. מה שלא אשלם יהיה, מן הסתם, הרבה פחות ממה שעורך דין ברמה שלו שווה. עדיין, ההליך יקר להחריד. תשלום למגשר אחד ומגשר שני ואגרת בימ"ש. לדעתי, כל מילה בהודעת ההבהרה שפורסמה,  עלתה לי אלף שקל…ברור שמשפט היה עולה עשרות ואולי מאות אלפי שקלים.

4. הסיכון המשפטי והמועקה – הייתי משוכנע שאנצח. זה לא ספין. עכשיו כבר נגמר הכל. הראיות שבידי נראו לי משכנעות וחדות, אבל כשנכנסים למשפט, מי כמוני יודע, תמיד יש סיכון מסוים. אתה יכול לנצח והשופט יכניס לך איזה משפט לא נעים, שיכתים לך את המוניטין. אתה יכול לנצח, אבל ביהמ"ש יאפשר ל"ידיעות" להפוך את זה למשפט כולל על עבודתך העיתונאית. סיכון. קטן, אבל סיכון.

5. כלל חכם אומר – תמיד תנסה להילחם בטריטוריה של היריב. מבחינתי, לנהל מאבק עם "ידיעות" זה דבר לגמרי סביר, אולי הכרחי עבור מישהו כמוני, אבל למה לריב איתם כשאני בהגנה? כשאני צריך להסביר איפה הייתי ומה עשיתי. אני מעדיף לנהל איתם את המאבק על הדרך בה הם מתנהלים ופועלים. לא ההיפך. אחרי שהסתיימה התביעה, הביקורת שלי עליהם תיראה אפילו למבקרים המחמירים ביותר כנקייה יותר. אני מקווה, לפחות.

ואחרי כל הניתוח הרציונלי הזה, אני חייב להודות שאני לא בטוח שקיבלתי את ההחלטה בצורה כ"כ מושכלת. כמו רבים, אני מניח, יש לי נטייה לעטוף באריזה רציונלית מרשרשת, החלטות שבאות ממקומות בכלל אחרים. אחרי הכתבה, הייתי נחוש ולוחמני. רציתי צדק, נקמה. אבל אז השופטת מציעה לך גישור ועורך הדין שלך מסביר לך, שזה לא ייראה טוב אם תגיד "לא" ובעצם למה לא לנסות, הנה "ידיעות" כבר מסכימים. אתה הולך לגישור ועוד גישור וזה נמשך ונמשך והמגשר, עמוס גבריאלי, מסרב לוותר, פשוט מסרב (הלוואי עלינו מגשר כזה בתהליך השלום), גם אחרי שזה התפוצץ פעם ועוד פעם. בינתיים עוברים חודשים ארוכים. אף אחד כבר לא זוכר את הכתבה. אש הקרב דועכת. אתה מרגיש כמו לוחם שנשאר להילחם מלחמה שכבר נגמרה ומוכן לקחת הבהרה צנועה שתסתור את הכתבה ההיא, עבור מתי המעט שעוד זוכרים אותה.