בעוד שלושה ימים תתקיים ועידת הפסגה בוושינגטון. אובמה, נתניהו, אבו מאזן. מידת העניין בפסגת זעומה. אותי זה מאוד מעניין והסיבה היא מחוץ למגרתו של פוסט זה.

בכל מקרה, לאותם מעטים שמתעניינים בזה, הכנתי סיכום, שלא פורסם מעולם (את הכותרות פרסמתי ב"מקור" בעבר, אבל לא בכזה פירוט), של העמדות הישראליות והפלשתיניות במו"מ בתקופת לבני – אולמרט.

שלא תתבלבלו. מעולם לא חשבתי שהמו"מ הזה רציני. אולמרט היה כל כך חלש פוליטית, שהיה ברור שזה נעשה לצורכי יחצ"נות בלבד, אבל בכל זאת העמדות הוצגו והן נותנות מושג קרוב למה שיוצג, לפחות על ידי הפלשתינים, במו"מ הקרוב.

ניסיון העבר מלמד שכל מו"מ בנוי על חורבות קודמו. אולמרט ולבני אימצו במידה רבה את הרעיונות של ברק, בעת שהוא ניהל את המו"מ. סופיות הסכסוך, חילופי השטחים, אפילו כמות הטריטוריה שתינתן. קשה למצוא אצל לבני ואולמרט רעיון יצירתי חדש אחד. עמדתם היא במידה רבה – יתכחש נתניהו ככל שירצה – הנקודה ממנה ביבי יצטרך להתחיל את המו"מ, אם הוא מתכוון לנהל מו"מ. פחות מזה לא יהיה, או שיהיה פיצוץ.

טריטוריה

ישראל

הצעות לבני ואולמרט נבדלות מעט.

לבני – מדינה פלשתינית על 92.7% מהשטחים. ישראל תפצה את הפלשתינים בשטח השווה ל – 3% מהסיפוח בתחומי ישראל. גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית כך שיכללו 80% מהמתיישבים (זו אמירה ריקה. אי אפשר לשרטט מפה כזו). ישראל לא דרשה אפילו ריבונות על בקעת הירדן.

הפיצוי הקרקעי – 3% יהיה במקומות הבאים:

– איזור עזה – כ – 100 קמ"ר

– איזור טירת צבי, עד נחל בזק – 13 קמ"ר

– איזור נטף – 10 קמ"ר. יש בעיית שמורת טבע והקרבה לנטף.

– מבוא בית"ר – 0.5 קמ"ר. בעיות: קירבה לצור הדסה, שליטה על תוואי הרכבת לי-ם.

– לכיש 7.4 קמ"ר

– שומריה 3.2 קמ"ר

– יתיר עניים 42 קמ"ר

– מדבר יהודה 151 קמ"ר

אולמרט – מדינה פלשתינית על 93.5% מהשטחים. פיצוי בתוך ישראל ששווה ל- 5.8%. המעבר הקרקעי בין עזה לאיו"ש, שעובר בתחומי ישראל, 'שווה' עוד 0.7 אחוזים. סה"כ 100%.

החישוב הוא על בסיס השטח הכבוש ב – 67 ועוד מחצית משטח ההפקר.

הרשות הפלשתינית

מדינה פלשתינית על 98.1 משטח יהודה ושומרון. ישראל תספח 1.9% מהשטחים ותפצה את הפלשתינים בשטח זהה.

ה – 1.9% שיישארו בידי ישראל הם המקומות הבאים: גוש עציון מצומצם, אלקנה, אורנית, שערי תקווה, אזור מודיעין ושטח ההפקר של לטרון באזור כביש 1.

כן יישארו השכונות הבאות במזרח ירושלים בריבונות ישראלית:

גילה, ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, רמת שלמה, רמון אלון, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלות דפנה.

המקומות הבאים יפונו: גבעת בנימין, הר חומה, גבעת זאב, קרני שומרון, קדומים, אריאל, מעלה אדומים, אפרת, גבעת המטוס, גוש שקד, מבוא חורון.

הקרקע בתוך תחומי ישראל שתועבר לריבונות פלשתינית כפיצוי על סיפוח ה – 1.9% תהיה במקומות הבאים:

עמק בית שאן מדרום לטירת צבי ועד הירדן, מסדרון ירושלים – צפונית לנטף, דרומית לרמת רחל.

הצעת גישור אמריקנית – ישראל תוותר על אריאל בתמורה לויתור פלשתיני על מעלה אדומים. זה סוגר את רוב הפער הטריטוריאלי בין הצדדים.

פליטים

לבני – אין חזרת פליטים לישראל.

אולמרט – אין זכות שיבה

יחזרו לישראל 5,000 פליטים, אלף לשנה, על בסיס הומניטארי (בעל פה, אולמרט העלה את ההצעה באופן ניכר).

ישראל לא תכיר באחריותה לבעיית הפליטים, אבל תכיר בסבלם (אולמרט עשה זאת בפומבי).

ההסכם לא יאזכר את החלטה 194 של האו"ם, אבל יאזכר את היוזמה הערבית.

הפליטים יפוצו באמצעות מנגנון בינ"ל.

רשות פלשתינית

זכות שיבה

בטחון

ישראל

1. אבטחת המעטפת של המדינה הפלשתינית באמצעות מעורבות בינ"ל בצד הירדני והמצרי של הגבול.

2. אין נוכחות צבאית ישראלית גלויה בשטח המדינה הפלשתינית.

3. הפעלת תחנות התראה באמצעות צוותים ישראליים מוסווים או אמריקניים.

4. איסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

הרשות הפלשתינית

1. הסתייעות בכוח זר לשם מניעת נוכחות צבאית ישראלית והגנה על הגבולות.

2. הכוח הזר גם יסייע בבניית ואימון הכוחות הפלשתיניים.

3. איסור נוכחות צבאית ישראלית בפלשתין.

4. מוכנים לקבל עזרה מישראל בשלב הראשון של כינון המדינה.

5. שלוש כוחות מזויינים בפלשתין: משטרה, מודיעין ומשטרת גבולות.

6. הכוח הזר עשוי להיות נאט"ו.

7. מתנגדים למונח פירוז. הסכימו למונח "מדינה עם כוחות מוגבלים", אבל עם כוח הגנתי לאומי.

8. מוכנים לאיסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

9. מקבלים את הדרישה להיעדר צבא משלהם וכן להגבלות על יכולת ואמל"ח של גורמי הביטחון הפלשתיניים.

הצעת גישור אמריקנית –

נכונות למתן ערבויות ביטחוניות לישראל כדי לאפשר אי נוכחות צבאית ישראלית בשטח המדינה הפלשתינית וללא שליטה ישראלית במעטפת החיצונית.

ירושלים

לבני – סירבה לדון על ירושלים (זה לא פחות ממדהים. ראש צוות המו"מ יצרה תחושה שהיא מדברת על הכול, בזבזה שנה במו"מ עקר כשהיא לא מדברת על האגן הקדוש, העיר העתיקה.  רק טריטוריה. אגב, לבני, הטוענת לכתר מנהיגת מחנה השלום, מסרבת גם היום להציג עמדה בנושא ירושלים).

אולמרט – חלוקת ירושלים ל – 2 מדינות על בסיס דמוגראפי.

אגן קדוש במעמד מיוחד. ינוהל על ידי הקהילה הבינלאומית, במעורבות סמלית של 5 מדינות ערביות

הרשות הפלשתינית

מזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית.

שליטה פלשתינית באגן הקדוש, למעט הכותל המערבי החיצוני והרובע היהודי.

הצעת גישור אמריקנית –

לא פוסלים את רעיון "העיר הפתוחה" או ניהול של האגן הקדוש על ידי גוף זר.

שונות

ישראל

1. מינהלת השלום, שהוקמה על ידי אולמרט ולבני, ערכה השוואה בין גושי ההתיישבות למי מדד חיוניותם לישראל. המדד הורכב משיקולי בטחון, דמוגרפיה, אינטרסים לאומיים, כלכלה, דרכים ומרקם חיים.

גוש עציון קיבל 80, מעלה אדומים 85, מודיעין 80, אריאל 68.5, קדומים 50.

2. תקופת יישום ארוכה להסכם והסכמה בתקופת המעבר לפנות התנחלויות מבודדות.

3. מזח בנמל אשדוד בניהול פלשתיני במקום נמל בעזה. האמריקנים אהבו את הרעיון.

4. שחרור כולל של אסירים פלשתיניים עם החתימה על הסדר הקבע (הנה דרך חכמה לשחרר את גלעד שליט…).

5. חסינות מהפעלת סמכות פלילית מלאה בפלשתין כלפי אזרחים ישראליים: חיילים בתפקיד, טכנאים, נוסעים במעבר.

הרשות הפלשתינית

1. הפלשתינים היו מוכנים שמתנחלים יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית.

2. הפלשתינים לא הסכימו להגדרה של 2 מדינות לאום, שמקפלת מבחינת ישראל את ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי.

3. הפלשתינים איימו שאם לא יהיה הסכם, יפנו לחלופה של מדינה דו לאומית.

תובנות שלי:

1. מו"מ עקר, בניהול פחדני ולא יצירתי של לבני, לא הוביל לשום מקום. בתקופת ברק הצדדים היו יותר קרובים.

2. הזמן רק מקשיח את העמדה הפלשתינית ומגמיש את העמדה הישראלית. בתחילת המו"מ להסדר הקבע במאי 2000, באילת, ישראל הציעה מדינה פלשתינית על 83% מהשטח (בשלבים, בהתחלה רק 66%) ובלי חילופי קרקע. הפלשתינים היו מוכנים למדינה על 96% מהשטח וסיפוח של 4%. ברק עלה בקמפ דייויד ל – 91% פלוס 1% חילופי קרקע וסיים עם 97% פלוס 1% חילופי קרקע. ישראל של אולמרט כבר הייתה מוכנה ל – 93.5% עם פיצוי קרקעי שישלים ל – 100%! הפלשתינים, לעומת זאת, ירדו מ – 4% סיפוח ל – 1.9% סיפוח. בנושא בטחון הסכימו הפלשתינים בקמפ דייויד לנוכחות ישראלית צבאית בפלשתין. גם באוויר וגם ביבשה (תחנות התראה). בעידן פוסט אינתיפאדה הם לא מוכנים לשמוע על זה.

3. בטריטוריה, הפערים ניתנים לגישור. התוואי הכי סביר, אם כן, להתקדמות, אם נתניהו רציני, הוא להגיע להסדר על מדינה פלשתינית בגבולות אולמרט מינוס (הפלשתינים יעלו ל – 4-5 אחוזים, נתניהו יצטרך לרדת מהצעת אולמרט קצת ולפצות בשטח זהה בתוך ישראל). לסכם את נושא הביטחון. את שאר הנושאים יצטרכו לדחות. הפלשתינים לא יסכימו לדחייה, אבל ייתכן וניתן לשכנע אותם תמורת ערבויות אמריקניות חזקות – הצהרה פומבית של אובמה בנושא ירושלים בשילוב עם דד ליין קשיח (קשי, כלומר, שבצידו אמירה מה קורה אם הצדדים לא מגיעים להסכם) לסיום המו"מ.

בעוד שלושה ימים תתקיים ועידת הפסגה בוושינגטון. אובמה, נתניהו, אבו מאזן. מידת העניין בפסגת זעומה. אותי זה מאוד מעניין והסיבה היא מחוץ למגרתו של פוסט זה.

בכל מקרה, לאותם מעטים שמתעניינים בזה, הכנתי סיכום, שלא פורסם מעולם (את הכותרות פרסמתי ב"מקור" בעבר, אבל לא בכזה פירוט), של העמדות הישראליות והפלשתיניות במו"מ בתקופת לבני – אולמרט.

שלא תתבלבלו. מעולם לא חשבתי שהמו"מ הזה רציני. אולמרט היה כל כך חלש פוליטית, שהיה ברור שזה נעשה לצורכי יחצ"נות בלבד, אבל בכל זאת העמדות הוצגו והן נותנות מושג קרוב למה שיוצג, לפחות על ידי הפלשתינים, במו"מ הקרוב.

ניסיון העבר מלמד שכל מו"מ בנוי על חורבות קודמו. אולמרט ולבני אימצו במידה רבה את הרעיונות של ברק, בעת שהוא ניהל את המו"מ. סופיות הסכסוך, חילופי השטחים, אפילו כמות הטריטוריה שתינתן. קשה למצוא אצל לבני ואולמרט רעיון יצירתי חדש אחד. עמדתם היא במידה רבה – יתכחש נתניהו ככל שירצה – הנקודה ממנה ביבי יצטרך להתחיל את המו"מ, אם הוא מתכוון לנהל מו"מ. פחות מזה לא יהיה, או שיהיה פיצוץ.

טריטוריה

ישראל

הצעות לבני ואולמרט נבדלות מעט.

לבני – מדינה פלשתינית על 92.7% מהשטחים. ישראל תפצה את הפלשתינים בשטח השווה ל – 3% מהסיפוח בתחומי ישראל. גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית כך שיכללו 80% מהמתיישבים (זו אמירה ריקה. אי אפשר לשרטט מפה כזו). ישראל לא דרשה אפילו ריבונות על בקעת הירדן.

הפיצוי הקרקעי – 3% יהיה במקומות הבאים:

– איזור עזה – כ – 100 קמ"ר

– איזור טירת צבי, עד נחל בזק – 13 קמ"ר

– איזור נטף – 10 קמ"ר. יש בעיית שמורת טבע והקרבה לנטף.

– מבוא בית"ר – 0.5 קמ"ר. בעיות: קירבה לצור הדסה, שליטה על תוואי הרכבת לי-ם.

– לכיש 7.4 קמ"ר

– שומריה 3.2 קמ"ר

– יתיר עניים 42 קמ"ר

– מדבר יהודה 151 קמ"ר

אולמרט – מדינה פלשתינית על 93.5% מהשטחים. פיצוי בתוך ישראל ששווה ל- 5.8%. המעבר הקרקעי בין עזה לאיו"ש, שעובר בתחומי ישראל, 'שווה' עוד 0.7 אחוזים. סה"כ 100%.

החישוב הוא על בסיס השטח הכבוש ב – 67 ועוד מחצית משטח ההפקר.

הרשות הפלשתינית

מדינה פלשתינית על 98.1 משטח יהודה ושומרון. ישראל תספח 1.9% מהשטחים ותפצה את הפלשתינים בשטח זהה.

ה – 1.9% שיישארו בידי ישראל הם המקומות הבאים: גוש עציון מצומצם, אלקנה, אורנית, שערי תקווה, אזור מודיעין ושטח ההפקר של לטרון באזור כביש 1.

כן יישארו השכונות הבאות במזרח ירושלים בריבונות ישראלית:

גילה, ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, רמת שלמה, רמון אלון, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלות דפנה.

המקומות הבאים יפונו: גבעת בנימין, הר חומה, גבעת זאב, קרני שומרון, קדומים, אריאל, מעלה אדומים, אפרת, גבעת המטוס, גוש שקד, מבוא חורון.

הקרקע בתוך תחומי ישראל שתועבר לריבונות פלשתינית כפיצוי על סיפוח ה – 1.9% תהיה במקומות הבאים:

עמק בית שאן מדרום לטירת צבי ועד הירדן, מסדרון ירושלים – צפונית לנטף, דרומית לרמת רחל.

הצעת גישור אמריקנית – ישראל תוותר על אריאל בתמורה לויתור פלשתיני על מעלה אדומים. זה סוגר את רוב הפער הטריטוריאלי בין הצדדים.

פליטים

לבני – אין חזרת פליטים לישראל.

אולמרט – אין זכות שיבה

יחזרו לישראל 5,000 פליטים, אלף לשנה, על בסיס הומניטארי (בעל פה, אולמרט העלה את ההצעה באופן ניכר).

ישראל לא תכיר באחריותה לבעיית הפליטים, אבל תכיר בסבלם (אולמרט עשה זאת בפומבי).

ההסכם לא יאזכר את החלטה 194 של האו"ם, אבל יאזכר את היוזמה הערבית.

הפליטים יפוצו באמצעות מנגנון בינ"ל.

רשות פלשתינית

זכות שיבה

בטחון

ישראל

1. אבטחת המעטפת של המדינה הפלשתינית באמצעות מעורבות בינ"ל בצד הירדני והמצרי של הגבול.

2. אין נוכחות צבאית ישראלית גלויה בשטח המדינה הפלשתינית.

3. הפעלת תחנות התראה באמצעות צוותים ישראליים מוסווים או אמריקניים.

4. איסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

הרשות הפלשתינית

1. הסתייעות בכוח זר לשם מניעת נוכחות צבאית ישראלית והגנה על הגבולות.

2. הכוח הזר גם יסייע בבניית ואימון הכוחות הפלשתיניים.

3. איסור נוכחות צבאית ישראלית בפלשתין.

4. מוכנים לקבל עזרה מישראל בשלב הראשון של כינון המדינה.

5. שלוש כוחות מזויינים בפלשתין: משטרה, מודיעין ומשטרת גבולות.

6. הכוח הזר עשוי להיות נאט"ו.

7. מתנגדים למונח פירוז. הסכימו למונח "מדינה עם כוחות מוגבלים", אבל עם כוח הגנתי לאומי.

8. מוכנים לאיסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

9. מקבלים את הדרישה להיעדר צבא משלהם וכן להגבלות על יכולת ואמל"ח של גורמי הביטחון הפלשתיניים.

הצעת גישור אמריקנית –

נכונות למתן ערבויות ביטחוניות לישראל כדי לאפשר אי נוכחות צבאית ישראלית בשטח המדינה הפלשתינית וללא שליטה ישראלית במעטפת החיצונית.

ירושלים

לבני – סירבה לדון על ירושלים (זה לא פחות ממדהים. ראש צוות המו"מ יצרה תחושה שהיא מדברת על הכול, בזבזה שנה במו"מ עקר כשהיא לא מדברת על האגן הקדוש, העיר העתיקה.  רק טריטוריה. אגב, לבני, הטוענת לכתר מנהיגת מחנה השלום, מסרבת גם היום להציג עמדה בנושא ירושלים).

אולמרט – חלוקת ירושלים ל – 2 מדינות על בסיס דמוגראפי.

אגן קדוש במעמד מיוחד. ינוהל על ידי הקהילה הבינלאומית, במעורבות סמלית של 5 מדינות ערביות

הרשות הפלשתינית

מזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית.

שליטה פלשתינית באגן הקדוש, למעט הכותל המערבי החיצוני והרובע היהודי.

הצעת גישור אמריקנית –

לא פוסלים את רעיון "העיר הפתוחה" או ניהול של האגן הקדוש על ידי גוף זר.

שונות

ישראל

1. מינהלת השלום, שהוקמה על ידי אולמרט ולבני, ערכה השוואה בין גושי ההתיישבות למי מדד חיוניותם לישראל. המדד הורכב משיקולי בטחון, דמוגרפיה, אינטרסים לאומיים, כלכלה, דרכים ומרקם חיים.

גוש עציון קיבל 80, מעלה אדומים 85, מודיעין 80, אריאל 68.5, קדומים 50.

2. תקופת יישום ארוכה להסכם והסכמה בתקופת המעבר לפנות התנחלויות מבודדות.

3. מזח בנמל אשדוד בניהול פלשתיני במקום נמל בעזה. האמריקנים אהבו את הרעיון.

4. שחרור כולל של אסירים פלשתיניים עם החתימה על הסדר הקבע (הנה דרך חכמה לשחרר את גלעד שליט…).

5. חסינות מהפעלת סמכות פלילית מלאה בפלשתין כלפי אזרחים ישראליים: חיילים בתפקיד, טכנאים, נוסעים במעבר.

הרשות הפלשתינית

1. הפלשתינים היו מוכנים שמתנחלים יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית.

2. הפלשתינים לא הסכימו להגדרה של 2 מדינות לאום, שמקפלת מבחינת ישראל את ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי.

3. הפלשתינים איימו שאם לא יהיה הסכם, יפנו לחלופה של מדינה דו לאומית.

תובנות שלי:

1. מו"מ עקר, בניהול פחדני ולא יצירתי של לבני, לא הוביל לשום מקום. בתקופת ברק הצדדים היו יותר קרובים.

2. הזמן רק מקשיח את העמדה הפלשתינית ומגמיש את העמדה הישראלית. בתחילת המו"מ להסדר הקבע במאי 2000, באילת, ישראל הציעה מדינה פלשתינית על 83% מהשטח (בשלבים, בהתחלה רק 66%) ובלי חילופי קרקע. הפלשתינים היו מוכנים למדינה על 96% מהשטח וסיפוח של 4%. ברק עלה בקמפ דייויד ל – 91% פלוס 1% חילופי קרקע וסיים עם 97% פלוס 1% חילופי קרקע. ישראל של אולמרט כבר הייתה מוכנה ל – 93.5% עם פיצוי קרקעי שישלים ל – 100%! הפלשתינים, לעומת זאת, ירדו מ – 4% סיפוח ל – 1.9% סיפוח. בנושא בטחון הסכימו הפלשתינים בקמפ דייויד לנוכחות ישראלית צבאית בפלשתין. גם באוויר וגם ביבשה (תחנות התראה). בעידן פוסט אינתיפאדה הם לא מוכנים לשמוע על זה.

3. בטריטוריה, הפערים ניתנים לגישור. התוואי הכי סביר, אם כן, להתקדמות, אם נתניהו רציני, הוא להגיע להסדר על מדינה פלשתינית בגבולות אולמרט מינוס (הפלשתינים יעלו ל – 4-5 אחוזים, נתניהו יצטרך לרדת מהצעת אולמרט קצת ולפצות בשטח זהה בתוך ישראל). לסכם את נושא הביטחון. את שאר הנושאים יצטרכו לדחות. הפלשתינים לא יסכימו לדחייה, אבל ייתכן וניתן לשכנע אותם תמורת ערבויות אמריקניות חזקות – הצהרה פומבית של אובמה בנושא ירושלים בשילוב עם דד ליין קשיח (קשי, כלומר, שבצידו אמירה מה קורה אם הצדדים לא מגיעים להסכם) לסיום המו"מ.

 זה כבר כמעט מעייף להפריך את כתבות החיסול של שכניק ב"ידיעות". האמת, שגם יש בי איזה קול פנימי (גם אני שומע קולות) שאומר – למה לך? מה אתה צריך את זה עוד פעם? כבר נכתבה עליך איזו מילה טובה ב"ידיעות", יש שמועה ששמו אפילו תמונה שלי ב YNET, אבל מה לעשות. זה חזק ממני. אני כל כך מזדהה עם חברת החדשות של ערוץ 10, שאני לא יכול לשתוק כששופכים את דמה, בלי צדק וממניעים זרים.

היום התפרסמה ב"ידיעות" כתבה על "התפרקותה" של חברת החדשות של ערוץ 10. על המניעים לכתבה יכולתם לקרוא קצת בוואלה ברנז'ה. מכיוון שאין לי ידע ממקור ראשון על המניעים, אני לא יודע להגיד מה נכון ומה לא נכון. מניסיון העבר שלי, אני משער שענייניות אין כאן. על תיק ההוכחות ל"התפרקותנו", שהוצג בכתבה, יש לי ידע קרוב ועל זה אני רוצה לכתוב וכן, זה עומד להיות ארוך וטרחני.

1. בשער "7 לילות" כתוב ש"כך התרסקה חברת החדשות החלומית". מתי היינו ב"ידיעות" חברה חלומית? זה, כנראה, מקרה מעניין של נוסטלגיה לתקופה שלא הייתה, כי "ידיעות" הרי תמיד יידו בנו אבנים. כדוגמא ל'חלומיותינו', מביא שכניק, שורה של חשיפות, שפורסמו בערוץ 10. החשיפות משתרעות על כ – 6 שנים. האחרונה שבהן לפני חצי שנה (הקלטת הלוהטת של ראש לשכתו של אבו מאזן, שהביא צביקה יחזקאלי ל"מקור"). אז מתי בדיוק חדלנו להיות חלומיים?

2. שכניק פותח את הכתבה בכך שאנשי חברת החדשות של ערוץ 10 התבאסו לקרוא כותרות עיתונים, שמדווחות על מאבק בין ערוץ 1 לערוץ 2 ואנחנו, נאבעכים שכמונו, לא היינו במשחק. אז ככה. לא היו כותרות עיתונים. הייתה כותרת אחת. מי כתב אותה? שכניק. היא הייתה נכונה בערך כמו שאר הדברים שהוא כותב. ערוץ 1 דיווח שבסבירות גבוהה מסמך גלנט מזויף.  יום לפני כן, ברוכי קרא אמר במהדורה שלנו שהנחת היסוד של המשטרה היא שהמסמך מזויף. אם רוצים לנדנד, אז ערוץ 1 העתיק את הידיעה של קרא, אבל אני מאמין שהם הביאו אותה ממקורות עצמאיים. כך או כך, ברור שאם היה משחק, אז ערוץ 10 היה במשחק. שכניק יצר מציאות מפוברקת (ערוץ 1 נגד ערוץ 2) ואחר כך השתמש בה כדי לתמוך את התיאוריה שלו. לגופו של עניין, מסמך גלנט רחוק מלהיות הישג עיתונאי. למעשה, מדובר בפאשלה קשה. ב – 2004 הציג הכתב-כוכב של סי בי אס, דן ראת'ר, מסמכים ב"60 דקות" על שירותו הלאומי של הנשיא בוש. התברר שאי אפשר לאמת את האותנטיות של המסמכים, שלא לומר שהם, כנראה, היו מזוייפים. הנהלת הרשת הקימה ועדת חקירה פנימית לברר איך זה שודר. ראת'ר התנצל בשידור, מנכ"ל סי בי אס התנצל, המפיקה שהביאה את המסמך ועוד כמה אנשי צוות פוטרו. כמה חודשים לאחר מכן הובל גם ראת'ר, המגה כוכב, הביתה. רק בעיני מי שלא מבין כלום בעיתונות, "מסמך גלנט" יכול להיות דוגמא למשהו שערוץ 10 מתבייש בו.

3. שכניק ו"ידיעות" כותבים הרבה על הכישלון של "השבוע", מהדורת יום ו' בהגשת מיקי רוזנטל. רוזנטל החליט להפסיק להגיש את התוכנית. הוא אמר שהוא לא נהנה. מעדיף להיות בשטח במקום להיות באולפן. בסדר. תפסת אותנו. נכשלנו. מה לזה ולהתרסקות חברת החדשות? יוחלף מגיש והתוכנית תמשיך. אם החלפת מגיש מצדיקה כתבה על התרסקות, איזו כתבה היה כותב שכניק על עיתון שהיה הכי נפוץ בישראל עשרות שנים ואיננו עוד? מיקי רוזנטל, מתוך אחריות, ימשיך להגיש את התוכנית עד שיימצא מחליף. אהה. שכניק ציטט "עיתונאי בערוץ" (שכניק  עוד לא פגש מקור עם שם), שאומר שרוזנטל ממשיך כדי שהערוץ יוכל להגיד שנגמרה העונה כשהוא יירד. מין תיחמון כזה לחפות על הכישלון. עכשיו, לפינת השכל הישר. אם זו הייתה המטרה, אף אחד לא היה מודיע שמיקי יורד מהאוויר, לא? רוזנטל הודיע ביושר, שהוא מפסיק בדיוק מכיוון שלא עלה על דעתו לשחק את משחקי ה"נגמרה העונה".

4. סלימאן א –שאפעי: זו האשמה מבדרת במיוחד, במיוחד כשהיא מודפסת על דפי "ידיעות אחרונות". איך ערוץ 10 לוקחים כתב, שואל שכניק, שנתפס בחוסר אמינות ונזרק מערוץ 2? חבל ששכניק לא מזכיר את חטאו הנורא של סלימאן. אני אזכיר. הוא לא סיפר למנהליו בערוץ 2, שהוא כותב ספר על השבי של גלעד שליט. למי הוא כתב את הספר? להוצאת "ידיעות אחרונות". כלומר, חוסר אמינותו של סלימאן אינו בעבודה העיתונאית, אלא בכך שחבר להוצאת "ידיעות" בלי להגיד לערוץ 2.

5. קניית הסרט של שלומי אלדר – בלי לדבר עם איש, אני בטוח שאין אחד בערוץ 10 שלא מצטער שלא קנו את הסרט (המצוין) של שלומי. אבל מה לזה ולחברת החדשות? זו החלטה של ערוץ 10, שנלקחה בימים הקשים של הערוץ, כשלא היה ברור אם נמשיך להתקיים. דבר אחד ברור – אין לה שום קשר ל"התרסקות חברת החדשות".

6. המאבק בין מהדורת החדשות לתוכנית של רפי רשף – נכון, היה מאבק כזה. המון זמן. אבל דווקא בחצי השנה האחרונה הוא נפסק. המאבק היה על צוותי צילום, כתבים וכו'. אלא ששכניק מפספס את הסיפור. לפי הטענה בכתבה, כתבי המהדורה מתלוננים שרפי רשף משתמש בהם לתוכניתו ולכן אין להם זמן לעבוד למהדורה. ושוב, לפינת השכל הישר. שמעתם פעם על כתב, שמסרב להופיע באולפן ומעדיף במקום זאת לעשות כתבה למהדורה? כל הכתבים יכולים להגיד בקלות לרפי או לאוקון, העורך שלו, שהם לא מופיעים. אף אחד לא יכריח אותם. הבעיה הייתה בדיוק הפוכה. חלק מהכתבים רצו להופיע באולפן של רפי רשף ובצוות המהדורה הרגישו שזה בא על חשבון ההשקעה של אותם כתבים במהדורה. בחצי השנה האחרונה הבעיה הזאת נפתרה. אני לא רוצה להכביר מילים על הפתרון, כי זה מאוד פרסונאלי, אבל בוא נגיד ככה – אם זו הדרך בה שומר שכניק על מקורותיו, אז תיזהרו לא להיות מקור שלו.

הערה אחרונה לסיום. יש סיבות לבקר את חברת החדשות. הייתה לה גם תקופה לא טובה, שנבעה לא מעט מהאילוצים הבלתי אפשריים איתם התמודד הערוץ והתמודדנו כולנו. הפגנות, איומי סגירה, קיצוצי שכר. דווקא בחצי השנה האחרונה יש תנופה גדולה. חברת החדשות השיקה את "לילה כלכלי" בהגשת שרון גל, הצטרפו הרבה מאוד כתבים ופרשנים חדשים (נדב איל, אבישי בן חיים, רועי שרון), הושקה "צינור לילה" בהגשת גיא לרר, היחסים בין התוכניות שופרו ונוסדה מחלקת פיתוח חדשה. אני מאוד מוטה, אבל נדמה לי שלערוץ יש גם תוכנית תחקירים חזקה. חוץ מזה, החברה ה'מתרסקת' ממשיכה לשדר את "היום שהיה" של גיא זהר, "לונדון וקירשנבאום" ו"5 עם רפי רשף", חתיכת התרסקות. ואתם יודעים למה אני כל כך מזדהה עם החברה הזאת? כי מנהלים באו ומנהלים התחלפו, אבל יש בה איזה חוט שידרה, איזו הגינות בסיסית, שלא השתנתה. אצלנו, למשל, אף אחד לא היה מעלה על הדעת לעשות תחקיר על רז שכניק (ולא עד כדי כך קשה למצוא חומר), או על מה שקורה ב"ידיעות", על בסיס מקורות אנונימיים ומתוך מניעים זרים. זה לא עולה על דעתנו ולא היה מגיע לעולם למסך. 

 זה כבר כמעט מעייף להפריך את כתבות החיסול של שכניק ב"ידיעות". האמת, שגם יש בי איזה קול פנימי (גם אני שומע קולות) שאומר – למה לך? מה אתה צריך את זה עוד פעם? כבר נכתבה עליך איזו מילה טובה ב"ידיעות", יש שמועה ששמו אפילו תמונה שלי ב YNET, אבל מה לעשות. זה חזק ממני. אני כל כך מזדהה עם חברת החדשות של ערוץ 10, שאני לא יכול לשתוק כששופכים את דמה, בלי צדק וממניעים זרים.

היום התפרסמה ב"ידיעות" כתבה על "התפרקותה" של חברת החדשות של ערוץ 10. על המניעים לכתבה יכולתם לקרוא קצת בוואלה ברנז'ה. מכיוון שאין לי ידע ממקור ראשון על המניעים, אני לא יודע להגיד מה נכון ומה לא נכון. מניסיון העבר שלי, אני משער שענייניות אין כאן. על תיק ההוכחות ל"התפרקותנו", שהוצג בכתבה, יש לי ידע קרוב ועל זה אני רוצה לכתוב וכן, זה עומד להיות ארוך וטרחני.

1. בשער "7 לילות" כתוב ש"כך התרסקה חברת החדשות החלומית". מתי היינו ב"ידיעות" חברה חלומית? זה, כנראה, מקרה מעניין של נוסטלגיה לתקופה שלא הייתה, כי "ידיעות" הרי תמיד יידו בנו אבנים. כדוגמא ל'חלומיותינו', מביא שכניק, שורה של חשיפות, שפורסמו בערוץ 10. החשיפות משתרעות על כ – 6 שנים. האחרונה שבהן לפני חצי שנה (הקלטת הלוהטת של ראש לשכתו של אבו מאזן, שהביא צביקה יחזקאלי ל"מקור"). אז מתי בדיוק חדלנו להיות חלומיים?

2. שכניק פותח את הכתבה בכך שאנשי חברת החדשות של ערוץ 10 התבאסו לקרוא כותרות עיתונים, שמדווחות על מאבק בין ערוץ 1 לערוץ 2 ואנחנו, נאבעכים שכמונו, לא היינו במשחק. אז ככה. לא היו כותרות עיתונים. הייתה כותרת אחת. מי כתב אותה? שכניק. היא הייתה נכונה בערך כמו שאר הדברים שהוא כותב. ערוץ 1 דיווח שבסבירות גבוהה מסמך גלנט מזויף.  יום לפני כן, ברוכי קרא אמר במהדורה שלנו שהנחת היסוד של המשטרה היא שהמסמך מזויף. אם רוצים לנדנד, אז ערוץ 1 העתיק את הידיעה של קרא, אבל אני מאמין שהם הביאו אותה ממקורות עצמאיים. כך או כך, ברור שאם היה משחק, אז ערוץ 10 היה במשחק. שכניק יצר מציאות מפוברקת (ערוץ 1 נגד ערוץ 2) ואחר כך השתמש בה כדי לתמוך את התיאוריה שלו. לגופו של עניין, מסמך גלנט רחוק מלהיות הישג עיתונאי. למעשה, מדובר בפאשלה קשה. ב – 2004 הציג הכתב-כוכב של סי בי אס, דן ראת'ר, מסמכים ב"60 דקות" על שירותו הלאומי של הנשיא בוש. התברר שאי אפשר לאמת את האותנטיות של המסמכים, שלא לומר שהם, כנראה, היו מזוייפים. הנהלת הרשת הקימה ועדת חקירה פנימית לברר איך זה שודר. ראת'ר התנצל בשידור, מנכ"ל סי בי אס התנצל, המפיקה שהביאה את המסמך ועוד כמה אנשי צוות פוטרו. כמה חודשים לאחר מכן הובל גם ראת'ר, המגה כוכב, הביתה. רק בעיני מי שלא מבין כלום בעיתונות, "מסמך גלנט" יכול להיות דוגמא למשהו שערוץ 10 מתבייש בו.

3. שכניק ו"ידיעות" כותבים הרבה על הכישלון של "השבוע", מהדורת יום ו' בהגשת מיקי רוזנטל. רוזנטל החליט להפסיק להגיש את התוכנית. הוא אמר שהוא לא נהנה. מעדיף להיות בשטח במקום להיות באולפן. בסדר. תפסת אותנו. נכשלנו. מה לזה ולהתרסקות חברת החדשות? יוחלף מגיש והתוכנית תמשיך. אם החלפת מגיש מצדיקה כתבה על התרסקות, איזו כתבה היה כותב שכניק על עיתון שהיה הכי נפוץ בישראל עשרות שנים ואיננו עוד? מיקי רוזנטל, מתוך אחריות, ימשיך להגיש את התוכנית עד שיימצא מחליף. אהה. שכניק ציטט "עיתונאי בערוץ" (שכניק  עוד לא פגש מקור עם שם), שאומר שרוזנטל ממשיך כדי שהערוץ יוכל להגיד שנגמרה העונה כשהוא יירד. מין תיחמון כזה לחפות על הכישלון. עכשיו, לפינת השכל הישר. אם זו הייתה המטרה, אף אחד לא היה מודיע שמיקי יורד מהאוויר, לא? רוזנטל הודיע ביושר, שהוא מפסיק בדיוק מכיוון שלא עלה על דעתו לשחק את משחקי ה"נגמרה העונה".

4. סלימאן א –שאפעי: זו האשמה מבדרת במיוחד, במיוחד כשהיא מודפסת על דפי "ידיעות אחרונות". איך ערוץ 10 לוקחים כתב, שואל שכניק, שנתפס בחוסר אמינות ונזרק מערוץ 2? חבל ששכניק לא מזכיר את חטאו הנורא של סלימאן. אני אזכיר. הוא לא סיפר למנהליו בערוץ 2, שהוא כותב ספר על השבי של גלעד שליט. למי הוא כתב את הספר? להוצאת "ידיעות אחרונות". כלומר, חוסר אמינותו של סלימאן אינו בעבודה העיתונאית, אלא בכך שחבר להוצאת "ידיעות" בלי להגיד לערוץ 2.

5. קניית הסרט של שלומי אלדר – בלי לדבר עם איש, אני בטוח שאין אחד בערוץ 10 שלא מצטער שלא קנו את הסרט (המצוין) של שלומי. אבל מה לזה ולחברת החדשות? זו החלטה של ערוץ 10, שנלקחה בימים הקשים של הערוץ, כשלא היה ברור אם נמשיך להתקיים. דבר אחד ברור – אין לה שום קשר ל"התרסקות חברת החדשות".

6. המאבק בין מהדורת החדשות לתוכנית של רפי רשף – נכון, היה מאבק כזה. המון זמן. אבל דווקא בחצי השנה האחרונה הוא נפסק. המאבק היה על צוותי צילום, כתבים וכו'. אלא ששכניק מפספס את הסיפור. לפי הטענה בכתבה, כתבי המהדורה מתלוננים שרפי רשף משתמש בהם לתוכניתו ולכן אין להם זמן לעבוד למהדורה. ושוב, לפינת השכל הישר. שמעתם פעם על כתב, שמסרב להופיע באולפן ומעדיף במקום זאת לעשות כתבה למהדורה? כל הכתבים יכולים להגיד בקלות לרפי או לאוקון, העורך שלו, שהם לא מופיעים. אף אחד לא יכריח אותם. הבעיה הייתה בדיוק הפוכה. חלק מהכתבים רצו להופיע באולפן של רפי רשף ובצוות המהדורה הרגישו שזה בא על חשבון ההשקעה של אותם כתבים במהדורה. בחצי השנה האחרונה הבעיה הזאת נפתרה. אני לא רוצה להכביר מילים על הפתרון, כי זה מאוד פרסונאלי, אבל בוא נגיד ככה – אם זו הדרך בה שומר שכניק על מקורותיו, אז תיזהרו לא להיות מקור שלו.

הערה אחרונה לסיום. יש סיבות לבקר את חברת החדשות. הייתה לה גם תקופה לא טובה, שנבעה לא מעט מהאילוצים הבלתי אפשריים איתם התמודד הערוץ והתמודדנו כולנו. הפגנות, איומי סגירה, קיצוצי שכר. דווקא בחצי השנה האחרונה יש תנופה גדולה. חברת החדשות השיקה את "לילה כלכלי" בהגשת שרון גל, הצטרפו הרבה מאוד כתבים ופרשנים חדשים (נדב איל, אבישי בן חיים, רועי שרון), הושקה "צינור לילה" בהגשת גיא לרר, היחסים בין התוכניות שופרו ונוסדה מחלקת פיתוח חדשה. אני מאוד מוטה, אבל נדמה לי שלערוץ יש גם תוכנית תחקירים חזקה. חוץ מזה, החברה ה'מתרסקת' ממשיכה לשדר את "היום שהיה" של גיא זהר, "לונדון וקירשנבאום" ו"5 עם רפי רשף", חתיכת התרסקות. ואתם יודעים למה אני כל כך מזדהה עם החברה הזאת? כי מנהלים באו ומנהלים התחלפו, אבל יש בה איזה חוט שידרה, איזו הגינות בסיסית, שלא השתנתה. אצלנו, למשל, אף אחד לא היה מעלה על הדעת לעשות תחקיר על רז שכניק (ולא עד כדי כך קשה למצוא חומר), או על מה שקורה ב"ידיעות", על בסיס מקורות אנונימיים ומתוך מניעים זרים. זה לא עולה על דעתנו ולא היה מגיע לעולם למסך. 

תקשורתית, תקשורתית לטפל בו. כנראה, שבמובנים אחרים טיפלו במסמך הזה מספיק. בפוסט קודם כתבתי,  שהמסמך הציב דילמה לא פשוטה בפני אברמוביץ'. אי אפשר לגנוז דבר כזה במגירה ומצד שני, אי אפשר לאמת אותו. ובכן, טעיתי. אפשר היה לטפל בו טוב יותר.

אני מאוד מקווה שמה שאני עומד לכתוב לא יתפרש כהחלפת מהלומות בין עיתונאים. יש לי הרבה כבוד והערכה כלפי אברמוביץ, שהביא סקופים בימים שעוד הייתי בתיכון, אבל יש נורמה מקולקלת בתקשורת ואברמוביץ בסיפור הזה, כנראה, שיתף פעולה איתה: לפנות ברגע האחרון לקבלת תגובה.

לנורמה המקולקלת יש סיבה. החשש מדליפת הידיעה הבלעדית. יש בזה לא מעט היגיון, כשאתה בא לחשוף את זהות החברים בוועדת טירקל. פנייה מוקדמת מדי ללשכת ראש הממשלה, עלולה לגרום להם להקדים את מועד פרסום ההודעה הרשמית. גם הם לא רוצים שכלי תקשורת יכעסו עליהם ויבקרו את ההחלטה, רק כי היא התפרסמה בלעדית בכלי תקשורת אחד.

אבל אין סיבה אמיתית לפנות ברגע האחרון כשמדובר בסוג הזה של ידיעות. החשש שהמגיב המעוצבן, שמבין שהשמיים עומדים ליפול לו על הראש, ירוץ וידליף את הידיעה למישהו אחר, הוא חשש שווא. אנשים לא עושים את זה, בטח לא בסדר הגודל הזה של ידיעות. אם איל ארד היה מקבל יום שלם להגיב ולא שעה, למי הוא היה הולך?

נכון, יש סיכוי שארד היה מנצל את היום הזה כדי להגביר את הלחצים על חדשות 2 לא לפרסם את המסמך, או לפחות לא לקשור אותו אליו. בדיעבד, ברור כי הלחצים הללו רק היו מועילים לחדשות 2. הסיכוי שהוא היה פונה לעיתונאי אחר ונותן לו את הסיפור, הוא אפסי. למה? ראשית, מנסיוני זה אף פעם לא קרה. כשפירסמתי מסמך של נילי פריאל, עברו כמה ימים מבקשת התגובה ועד הפרסום. זה לא דלף. כנ"ל ביומני עומרי. כנ"ל בחשבונות המלון בלונדון של נתניהו. שנית, מה ההיגיון של ארד, או כל אחד אחר להעצים את הסיפור ולתת אותו לעוד עיתונאי? ומה העיתונאי הזה היה עושה? מגמד את הסיפור?

שלישית, רוב גדול של האנשים לא כאלה נכלוליים והם לא עושים דבר כזה.

ככל הנראה, אברמוביץ קיבל את המסמך ביום שישי וביקש תגובות מדובר צה"ל וארד שעה לפני הפרסום. הכל היה יכול להיראות אחרת, אם היה מחכה קצת ולא מלחיץ את המערכת. מרגע שאמרת לעורך שלך שיש לך מסמך כזה, הסיכוי שהוא ילחיץ אותך לפרסם בערב, עצום. מבחינת העורך, אם דוחיםאת הפרסום ביום, הסיפור כבר לא מתפרסם במהדורה שלו. לא מעניין. אם אברמוביץ' לא היה לחוץ לפרסם ביום שישי בערב, היה לו זמן לתת יותר כבוד להכחשה של ארד. ייתכן שהוא היה חוזר למקור שלו ומעמת אותו עם ההכחשה. המקור בטוח היה מתרעם ואומר "מה אתה מצפה? שארד יאשר?". אחרי שהם היו עוברים את השלב הזה, כל מה שאברמוביץ היה צריך להוציא ממנו זה, שכמה בכירים מאוד בצבא מכירים את המסמך הזה, לא מעט זמן והם נסערים בגינו. מכאן, הדרך לכותרת מדוייקת לחלוטין, הדרך כבר קצרה.

"אנחנו חושפים הערב מסמך שמסעיר את צמרת הצבא". אברמוביץ היה יכול להציג את אותו מסמך, להצביע על מה שנראה בעיניו כהתממשות של המסמך (אני לא בטוח שהמסמך התממש, כמו שמחברו רכב על התרחשויות שכבר קרו) ולטעון מלכתחילה, שהבכירים מאמינים שהמסמך אותנטי, בעוד לו אין כלים לשפוט בנושא. כך הייתה נחסכת הפגיעה המיותרת בשמם של ארד וגלנט והטויסט המוזר, שהנפיק בסופו של דבר מינוי בהול של רמטכ"ל שנוי במחלוקת. 

תקשורתית, תקשורתית לטפל בו. כנראה, שבמובנים אחרים טיפלו במסמך הזה מספיק. בפוסט קודם כתבתי,  שהמסמך הציב דילמה לא פשוטה בפני אברמוביץ'. אי אפשר לגנוז דבר כזה במגירה ומצד שני, אי אפשר לאמת אותו. ובכן, טעיתי. אפשר היה לטפל בו טוב יותר.

אני מאוד מקווה שמה שאני עומד לכתוב לא יתפרש כהחלפת מהלומות בין עיתונאים. יש לי הרבה כבוד והערכה כלפי אברמוביץ, שהביא סקופים בימים שעוד הייתי בתיכון, אבל יש נורמה מקולקלת בתקשורת ואברמוביץ בסיפור הזה, כנראה, שיתף פעולה איתה: לפנות ברגע האחרון לקבלת תגובה.

לנורמה המקולקלת יש סיבה. החשש מדליפת הידיעה הבלעדית. יש בזה לא מעט היגיון, כשאתה בא לחשוף את זהות החברים בוועדת טירקל. פנייה מוקדמת מדי ללשכת ראש הממשלה, עלולה לגרום להם להקדים את מועד פרסום ההודעה הרשמית. גם הם לא רוצים שכלי תקשורת יכעסו עליהם ויבקרו את ההחלטה, רק כי היא התפרסמה בלעדית בכלי תקשורת אחד.

אבל אין סיבה אמיתית לפנות ברגע האחרון כשמדובר בסוג הזה של ידיעות. החשש שהמגיב המעוצבן, שמבין שהשמיים עומדים ליפול לו על הראש, ירוץ וידליף את הידיעה למישהו אחר, הוא חשש שווא. אנשים לא עושים את זה, בטח לא בסדר הגודל הזה של ידיעות. אם איל ארד היה מקבל יום שלם להגיב ולא שעה, למי הוא היה הולך?

נכון, יש סיכוי שארד היה מנצל את היום הזה כדי להגביר את הלחצים על חדשות 2 לא לפרסם את המסמך, או לפחות לא לקשור אותו אליו. בדיעבד, ברור כי הלחצים הללו רק היו מועילים לחדשות 2. הסיכוי שהוא היה פונה לעיתונאי אחר ונותן לו את הסיפור, הוא אפסי. למה? ראשית, מנסיוני זה אף פעם לא קרה. כשפירסמתי מסמך של נילי פריאל, עברו כמה ימים מבקשת התגובה ועד הפרסום. זה לא דלף. כנ"ל ביומני עומרי. כנ"ל בחשבונות המלון בלונדון של נתניהו. שנית, מה ההיגיון של ארד, או כל אחד אחר להעצים את הסיפור ולתת אותו לעוד עיתונאי? ומה העיתונאי הזה היה עושה? מגמד את הסיפור?

שלישית, רוב גדול של האנשים לא כאלה נכלוליים והם לא עושים דבר כזה.

ככל הנראה, אברמוביץ קיבל את המסמך ביום שישי וביקש תגובות מדובר צה"ל וארד שעה לפני הפרסום. הכל היה יכול להיראות אחרת, אם היה מחכה קצת ולא מלחיץ את המערכת. מרגע שאמרת לעורך שלך שיש לך מסמך כזה, הסיכוי שהוא ילחיץ אותך לפרסם בערב, עצום. מבחינת העורך, אם דוחיםאת הפרסום ביום, הסיפור כבר לא מתפרסם במהדורה שלו. לא מעניין. אם אברמוביץ' לא היה לחוץ לפרסם ביום שישי בערב, היה לו זמן לתת יותר כבוד להכחשה של ארד. ייתכן שהוא היה חוזר למקור שלו ומעמת אותו עם ההכחשה. המקור בטוח היה מתרעם ואומר "מה אתה מצפה? שארד יאשר?". אחרי שהם היו עוברים את השלב הזה, כל מה שאברמוביץ היה צריך להוציא ממנו זה, שכמה בכירים מאוד בצבא מכירים את המסמך הזה, לא מעט זמן והם נסערים בגינו. מכאן, הדרך לכותרת מדוייקת לחלוטין, הדרך כבר קצרה.

"אנחנו חושפים הערב מסמך שמסעיר את צמרת הצבא". אברמוביץ היה יכול להציג את אותו מסמך, להצביע על מה שנראה בעיניו כהתממשות של המסמך (אני לא בטוח שהמסמך התממש, כמו שמחברו רכב על התרחשויות שכבר קרו) ולטעון מלכתחילה, שהבכירים מאמינים שהמסמך אותנטי, בעוד לו אין כלים לשפוט בנושא. כך הייתה נחסכת הפגיעה המיותרת בשמם של ארד וגלנט והטויסט המוזר, שהנפיק בסופו של דבר מינוי בהול של רמטכ"ל שנוי במחלוקת. 

ביהמ"ש נענה בלילה לבקשת המשטרה והורה לחדשות 2 למסור את "מסמך גלנט". כמובן, זה נעשה במעמד צד אחד. מתי שמעתם שבימ"ש לא נענה לבקשה במעמד צד אחד? ולמה בכלל במעמד צד אחד? זה לא צו להאזנות סתר. לא חיפוש או פעולה חקירתית חשאית, שאי אפשר לזמן את הצד השני.

עכשיו לעניין.

מסירת "מסמך גלנט" לא נושאת ערך חקירתי רב. אין הרבה מידע שאפשר להפיק מהחיבור בין הלוגו למסמך, בסוג הפונט וצבע הנייר.

אני לא מתיימר להיות מומחה, אבל זה בטח לא צעד חקירתי ראשון. אחרי שהמשטרה תסיים עם המחשבים של איל ארד, תגבה עדויות של אנשי מפתח, תשלח לפוליגרף כמה מהם, אז אולי יש טעם לאתגר את החיסיון העיתונאי ולבקש את המסמך. ברור שמסירת מסמך מסכנת את המקור. המקור הוא חלק מאוד מסקרן בסיפור, אבל הוא לא אמור להיות במרכז חקירת המשטרה. המשטרה אמורה לחקור – זויף או לא זויף. אם לא זויף, אין שום עבירה פלילית (אלא אם כן, ירצו למצות את הדין עם איל ארד על עדותו). אם זויף, יש מיליון דרכים לחפש את המזייף לפני ששוברים חיסיון עיתונאי.

בכלל, זה סיפור שנמצא כמעט כולו במישור הציבורי. אין עבירה בהכנת תוכנית אסטרטגית לקידום גלנט לתפקיד רמטכ"ל, אפילו אם היא בדרך ממליצה לעשות כמה דברים מכוערים לרמטכ"ל. המשטרה לא צריכה להתעסק בזה ובטח לא לשבור חיסיון עיתונאי. אני כותב שוב ושוב חיסיון עיתונאי ומניח שזה מובן, שללא החיסיון הזה לא היינו מתוודעים למסמך הזה מלכתחילה.

אמנון אברמוביץ', שחשף את המסמך, התראיין היום ל"הארץ" והסביר שהטיפול של חדשות 2 במסמך היה מאוזן, לא שינו את המשדר כולו. "אני יכול להזכיר", הוסיף אברמוביץ', "שלאחד מערוצי הטלוויזיה בעבר הייתה שמועה על דו"ח וינוגרד למלחמת לבנון השנייה ועל סמך שמועה עשו משדר מיוחד". הערוץ טלוויזיה האנונימי אליו מתייחס אברמוביץ' הוא ערוץ 10 ומעשה שהיה כך היה.

כמה ימים לפני הפרסום הרשמי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הביא צ'יקו מנשה ל"שישי" ציטוטים מהדו"ח.

עפר ואני הגשנו את המהדורה בה שידר צ'יקו את הידיעה. הקדשנו לה 6 דקות וחזרנו אליה בסוף המשדר. למחרת אכן הוקדש הרוב הגדול של המהדורה לחשיפה של צ'יקו.

הקו הכללי של הציטוטים היה "כואב, אבל לא נורא", רוצה לאמר – ביקורת של הוועדה, אבל כזאת שמקבלי ההחלטות יכולים לחיות איתה. כמה ימים לאחר מכן, כשפורסם דו"ח הביניים, התברר שמדובר בביקורת הרבה יותר חריפה.

אז מה הבעיה שלי עם העקיצה של אברמוביץ? ראשית, זו לא הייתה שמועה. כל הציטוטים שהביא צ'יקו היו בסופו של דבר בדו"ח. כן הייתה טעות בטיפול בידיעה. הטעות הייתה שלא הדגשנו מספיק בפני הצופה, שצ'יקו לא קרא את הדו"ח המלא. הוא קיבל ציטוטים מתוכו. שנית, החגיגה של ערוץ 10 הייתה צריכה להיות מתונה בהרבה כיאה לציטוטים חלקיים מדו"ח ולא ציטוטים, שבאים לאחר קריאה של הדו"ח המלא.

אבל ברור ש הטעות של ערוץ 10 לא מכשירה טעות של מישהו אחר.

המסמך, שחשף אברמוביץ, הוצג כאילו הוא נכתב במשרד של איל ארד. אברמוביץ חתם על אמינות המידע ואמר שהמקור הוא מקור אמין במשך שלושה עשורים. אם אכן המסמך נכתב במשרד של איל ארד, זה סקופ אדיר. לפי הידיעה הבוקר בגל"צ, המשטרה חושבת שזה אכן נכתב במשרד איל ארד.

אם המסמך זויף, מישהו עבד על אברמוביץ. בראיון ל"הארץ" אמר אברמוביץ: "ייתכן שהלוגו, נייר המכתבים מזויף". זה נשמע כאילו הוא עצמו כבר לא חותם על אותנטיות המסמך שהוא שידר. זה לא דבר של מה בכך. אם אתה פותח מהדורת יום שישי בידיעה דרמטית, שמתברר שהיסוד המרכזי בה לא נכון, אז זו פשלה נוראית.

מאז יום שישי אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם היה נופל לידיי מסמך כזה. הפיתוי עצום. המסמך מדהים ואכן מעיד על ידע בנבכי הצבא. מצד שני, ארד וגלנט מכחישים בכל תוקף. הכי פשוט זה לבדוק עם מי שמוסר לך את המסמך, אבל מה אם המקור לא יכול לערוב לאותנטיות שלו? מה אם המקור לא היה מעורב בכתיבתו ולכן אינו יודע מי כתב אותו?

אני מקווה שהיה לי את הכוח במקרה כזה לא לשדר, לפחות לא בעוצמה גדולה, אבל עד שזה נופל לך ליד אתה לא יודע כיצד תנהג.

ביהמ"ש נענה בלילה לבקשת המשטרה והורה לחדשות 2 למסור את "מסמך גלנט". כמובן, זה נעשה במעמד צד אחד. מתי שמעתם שבימ"ש לא נענה לבקשה במעמד צד אחד? ולמה בכלל במעמד צד אחד? זה לא צו להאזנות סתר. לא חיפוש או פעולה חקירתית חשאית, שאי אפשר לזמן את הצד השני.

עכשיו לעניין.

מסירת "מסמך גלנט" לא נושאת ערך חקירתי רב. אין הרבה מידע שאפשר להפיק מהחיבור בין הלוגו למסמך, בסוג הפונט וצבע הנייר.

אני לא מתיימר להיות מומחה, אבל זה בטח לא צעד חקירתי ראשון. אחרי שהמשטרה תסיים עם המחשבים של איל ארד, תגבה עדויות של אנשי מפתח, תשלח לפוליגרף כמה מהם, אז אולי יש טעם לאתגר את החיסיון העיתונאי ולבקש את המסמך. ברור שמסירת מסמך מסכנת את המקור. המקור הוא חלק מאוד מסקרן בסיפור, אבל הוא לא אמור להיות במרכז חקירת המשטרה. המשטרה אמורה לחקור – זויף או לא זויף. אם לא זויף, אין שום עבירה פלילית (אלא אם כן, ירצו למצות את הדין עם איל ארד על עדותו). אם זויף, יש מיליון דרכים לחפש את המזייף לפני ששוברים חיסיון עיתונאי.

בכלל, זה סיפור שנמצא כמעט כולו במישור הציבורי. אין עבירה בהכנת תוכנית אסטרטגית לקידום גלנט לתפקיד רמטכ"ל, אפילו אם היא בדרך ממליצה לעשות כמה דברים מכוערים לרמטכ"ל. המשטרה לא צריכה להתעסק בזה ובטח לא לשבור חיסיון עיתונאי. אני כותב שוב ושוב חיסיון עיתונאי ומניח שזה מובן, שללא החיסיון הזה לא היינו מתוודעים למסמך הזה מלכתחילה.

אמנון אברמוביץ', שחשף את המסמך, התראיין היום ל"הארץ" והסביר שהטיפול של חדשות 2 במסמך היה מאוזן, לא שינו את המשדר כולו. "אני יכול להזכיר", הוסיף אברמוביץ', "שלאחד מערוצי הטלוויזיה בעבר הייתה שמועה על דו"ח וינוגרד למלחמת לבנון השנייה ועל סמך שמועה עשו משדר מיוחד". הערוץ טלוויזיה האנונימי אליו מתייחס אברמוביץ' הוא ערוץ 10 ומעשה שהיה כך היה.

כמה ימים לפני הפרסום הרשמי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הביא צ'יקו מנשה ל"שישי" ציטוטים מהדו"ח.

עפר ואני הגשנו את המהדורה בה שידר צ'יקו את הידיעה. הקדשנו לה 6 דקות וחזרנו אליה בסוף המשדר. למחרת אכן הוקדש הרוב הגדול של המהדורה לחשיפה של צ'יקו.

הקו הכללי של הציטוטים היה "כואב, אבל לא נורא", רוצה לאמר – ביקורת של הוועדה, אבל כזאת שמקבלי ההחלטות יכולים לחיות איתה. כמה ימים לאחר מכן, כשפורסם דו"ח הביניים, התברר שמדובר בביקורת הרבה יותר חריפה.

אז מה הבעיה שלי עם העקיצה של אברמוביץ? ראשית, זו לא הייתה שמועה. כל הציטוטים שהביא צ'יקו היו בסופו של דבר בדו"ח. כן הייתה טעות בטיפול בידיעה. הטעות הייתה שלא הדגשנו מספיק בפני הצופה, שצ'יקו לא קרא את הדו"ח המלא. הוא קיבל ציטוטים מתוכו. שנית, החגיגה של ערוץ 10 הייתה צריכה להיות מתונה בהרבה כיאה לציטוטים חלקיים מדו"ח ולא ציטוטים, שבאים לאחר קריאה של הדו"ח המלא.

אבל ברור ש הטעות של ערוץ 10 לא מכשירה טעות של מישהו אחר.

המסמך, שחשף אברמוביץ, הוצג כאילו הוא נכתב במשרד של איל ארד. אברמוביץ חתם על אמינות המידע ואמר שהמקור הוא מקור אמין במשך שלושה עשורים. אם אכן המסמך נכתב במשרד של איל ארד, זה סקופ אדיר. לפי הידיעה הבוקר בגל"צ, המשטרה חושבת שזה אכן נכתב במשרד איל ארד.

אם המסמך זויף, מישהו עבד על אברמוביץ. בראיון ל"הארץ" אמר אברמוביץ: "ייתכן שהלוגו, נייר המכתבים מזויף". זה נשמע כאילו הוא עצמו כבר לא חותם על אותנטיות המסמך שהוא שידר. זה לא דבר של מה בכך. אם אתה פותח מהדורת יום שישי בידיעה דרמטית, שמתברר שהיסוד המרכזי בה לא נכון, אז זו פשלה נוראית.

מאז יום שישי אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם היה נופל לידיי מסמך כזה. הפיתוי עצום. המסמך מדהים ואכן מעיד על ידע בנבכי הצבא. מצד שני, ארד וגלנט מכחישים בכל תוקף. הכי פשוט זה לבדוק עם מי שמוסר לך את המסמך, אבל מה אם המקור לא יכול לערוב לאותנטיות שלו? מה אם המקור לא היה מעורב בכתיבתו ולכן אינו יודע מי כתב אותו?

אני מקווה שהיה לי את הכוח במקרה כזה לא לשדר, לפחות לא בעוצמה גדולה, אבל עד שזה נופל לך ליד אתה לא יודע כיצד תנהג.

1. "לא משנה אם זה מזויף או אותנטי – בכל מקרה זה סיפור חמור"/"נחצו הקווים האדומים"/"מעולם מאבק על רמטכ"לות לא ירד לשפל כזה" – חברים, קצת שפיות. חם ולח, אבל בואו לא נשתולל.

אם המסמך אותנטי, זו אכן שערורייה שאין כדוגמתה, אבל יש גם תסריט, לא בלתי סביר, שהמסמך מזויף וייתכן שהוא זוייף על ידי גורם, שאינו מקורב לאף אחד מהמועמדים, מישהו שלא אוהב את גלנט, שלא אוהב את ברק או אוהב את אשכנזי. במקרה כזה, זה ממש לא סיפור חמור ונורא. זה יהיה יותר דומה למייל זבל, שתוכנו קונספירציה נוראית ושודרג מתיבת המייל שלכם לקדמת התקשורת. זה לא יהיה שונה בהרבה מסיפור "השרוף" של חיים צינוביץ, או סיפור יחיעם אוחנה. במקרה כזה לא נחצו כל הקווים, לא ירדנו לשפל נוראי, לא דבק כתם בגלנט/ברק/גנץ או השד יודע מי. אפשר לשתות משהו, להפסיק להזדעזע ולהירגע.

2.  "צריך לחקור את העניין במהירות ולהגיע לחקר האמת"/"לציבור מגיעה תשובה"/"השב"כ צריך להיכנס לתמונה" – בואו שנייה ננחת לקרקע המציאות. הסיכוי שחקירה תגלה אם המסמך מזויף או אותנטי ואם זויף, מי זייף אותו, נמוך. בדיוק כמו בפרשת הקלטת של נתניהו או "מרכז המיקרופונים" של שרון. זה סוג החקירות שלמשטרה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להגיע לממצא. אני גם חושד שאלו חקירות בהן המשטרה לא מתאמצת במיוחד להגיע למימצא. בקיצור, יש סיכוי טוב שלעולם לא נדע אם זה אותנטי או מזויף. אם למעורבים באמת חשוב להוכיח את ניקיון כפיהם, שיילכו לפוליגרף. אני לא מתלהב משימוש בפוליגרף, אבל במקרה הזה, אין דרך אחרת לשפוך אור במהירות על הפרשה. ארד, חורב, אולי גם גלנט יכולים ללכת לבדיקה מהירה, לא צריך לחכות למשטרה ולהציג את התוצאות. זה הרבה יותר הגיוני מלחכות שהמשטרה תסרוק את המחשבים של איל ארד.

3. "זה נורא לחשוב שמועמדים לרמטכ"לות נעזרים ביועצי תקשורת" – גם כאן נדמה לי שצריך קצת להרגיע. יש הבדל בין מצב בו אלוף שוכר יועץ תקשורת שיפעל עבורו לבין מצב בו אלוף מתייעץ באדם חכם, שהוא מכיר, לגבי סיכוייו להתמנות. גלנט ששוכר את איל ארד, זה בעייתי מאוד. גלנט שמדבר עם ארד בטלפון ושואל אותו לדעתו בעניין, על בסיס חברי ואגבי, משהו אחר לגמרי.

1. "לא משנה אם זה מזויף או אותנטי – בכל מקרה זה סיפור חמור"/"נחצו הקווים האדומים"/"מעולם מאבק על רמטכ"לות לא ירד לשפל כזה" – חברים, קצת שפיות. חם ולח, אבל בואו לא נשתולל.

אם המסמך אותנטי, זו אכן שערורייה שאין כדוגמתה, אבל יש גם תסריט, לא בלתי סביר, שהמסמך מזויף וייתכן שהוא זוייף על ידי גורם, שאינו מקורב לאף אחד מהמועמדים, מישהו שלא אוהב את גלנט, שלא אוהב את ברק או אוהב את אשכנזי. במקרה כזה, זה ממש לא סיפור חמור ונורא. זה יהיה יותר דומה למייל זבל, שתוכנו קונספירציה נוראית ושודרג מתיבת המייל שלכם לקדמת התקשורת. זה לא יהיה שונה בהרבה מסיפור "השרוף" של חיים צינוביץ, או סיפור יחיעם אוחנה. במקרה כזה לא נחצו כל הקווים, לא ירדנו לשפל נוראי, לא דבק כתם בגלנט/ברק/גנץ או השד יודע מי. אפשר לשתות משהו, להפסיק להזדעזע ולהירגע.

2.  "צריך לחקור את העניין במהירות ולהגיע לחקר האמת"/"לציבור מגיעה תשובה"/"השב"כ צריך להיכנס לתמונה" – בואו שנייה ננחת לקרקע המציאות. הסיכוי שחקירה תגלה אם המסמך מזויף או אותנטי ואם זויף, מי זייף אותו, נמוך. בדיוק כמו בפרשת הקלטת של נתניהו או "מרכז המיקרופונים" של שרון. זה סוג החקירות שלמשטרה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להגיע לממצא. אני גם חושד שאלו חקירות בהן המשטרה לא מתאמצת במיוחד להגיע למימצא. בקיצור, יש סיכוי טוב שלעולם לא נדע אם זה אותנטי או מזויף. אם למעורבים באמת חשוב להוכיח את ניקיון כפיהם, שיילכו לפוליגרף. אני לא מתלהב משימוש בפוליגרף, אבל במקרה הזה, אין דרך אחרת לשפוך אור במהירות על הפרשה. ארד, חורב, אולי גם גלנט יכולים ללכת לבדיקה מהירה, לא צריך לחכות למשטרה ולהציג את התוצאות. זה הרבה יותר הגיוני מלחכות שהמשטרה תסרוק את המחשבים של איל ארד.

3. "זה נורא לחשוב שמועמדים לרמטכ"לות נעזרים ביועצי תקשורת" – גם כאן נדמה לי שצריך קצת להרגיע. יש הבדל בין מצב בו אלוף שוכר יועץ תקשורת שיפעל עבורו לבין מצב בו אלוף מתייעץ באדם חכם, שהוא מכיר, לגבי סיכוייו להתמנות. גלנט ששוכר את איל ארד, זה בעייתי מאוד. גלנט שמדבר עם ארד בטלפון ושואל אותו לדעתו בעניין, על בסיס חברי ואגבי, משהו אחר לגמרי.