בלייר? מקנא באוטוביוגרפיה של בלייר? מי כתב את השטויות האלה (אני)? קראתם את אולמרט? איזה תענוג, איזה כיף. אני כבר מודיע להוצאת "ידיעות" – תחסכו את הכסף, אין צורך לשלוח לי ספר. אני אלך לקנות. ראשון בתור. שווה כל שקל.

אני יודע – אתם רואים בי עיתונאי צמא דם, מחפש שערוריות והכפשות. בסדר. אבל אני גם חושב שככה צריך. שברק יידע, בתכך הפוליטי הבא שלו, שזה עשוי לצאת. שדיכטר יידע. שמופז יידע. מה עדיף – רמטכ"ל שאומר למצלמה ש"אין מתח בינו לבין שר הבטחון", כשבמגירה שוכב לו "מסמך גלנט" והוא בטוח שברק מנסה לחסל אותו? באולמרט תמיד היה את הצד הווכחני הזה, התגרני, לחסל, להחזיר, לא להשאיר חשבון פתוח. אני זוכר שפעם, כשעוד היינו מדברים, חטפתי שיחה איתו במזנון הכנסת. הוא היה במיטבו, כלומר רתח על סילבן שלום. "תשדר שהוא קריקטורה של שר חוץ", הוא ביקש. אולמרט היה אז ממלא מקום ראש ממשלה ושלום, כשר חוץ, ניסה לטרפד לו פגישות בארה"ב. "אהוד, אתה הרי תתחרט על זה אחר כך", אמרתי לו (לא יודע מאיפה זה בא לי). "לא, לא", הוא היה נחוש, "תשדר שאני אמרתי שהוא קריקטורה של שר חוץ". שידרתי (עוד לפני כן זה שודר ברדיו. היה שם כתב נוסף ששמע את חילופי הדברים). אחר כך, אולמרט התנצל בפני שלום, אבל, מן הסתם, מעולם לא התחרט. ככה הוא אוהב את עצמו וככה הוא כותב את ספר הזכרונות שלו. 

אני לקחתי, בינתיים, תובנה אחת משני הפרקים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". אולמרט מפוכח דיו כדי להבין שאין סיכוי שיחזור לפוליטיקה. אני כותב את זה, כי אנשים רבים שפוגשים אותו משתכנעים ממנו, שאוטוטו הוא חוזר. יש לו כוח שכנוע רב וביטחון עצמי. הם, באופן טבעי, לא מכירים את התיק הפלילי נגדו והוא משכנע אותם שאין כלום, שהוא ייצא זכאי ושהוא חוזר. אולמרט, מן הסתם, רוצה לשדר לסביבה ששווה להיות איתו בקשר, שהוא עשוי לחזור, אבל כשהוא כותב את ספר הזכרונות שלו, הוא מעדיף, מסתבר, את האמת על הסיכוי התיאורטי שאי פעם יחזור. מי שיש לו מחשבה מעשית לחזור לפוליטיקה לא מביך את לבני, שטרית, מופז, דיכטר, פרס וברק והכל בפרק אחד. מתי כבר הפרק הבא?

בלייר? מקנא באוטוביוגרפיה של בלייר? מי כתב את השטויות האלה (אני)? קראתם את אולמרט? איזה תענוג, איזה כיף. אני כבר מודיע להוצאת "ידיעות" – תחסכו את הכסף, אין צורך לשלוח לי ספר. אני אלך לקנות. ראשון בתור. שווה כל שקל.

אני יודע – אתם רואים בי עיתונאי צמא דם, מחפש שערוריות והכפשות. בסדר. אבל אני גם חושב שככה צריך. שברק יידע, בתכך הפוליטי הבא שלו, שזה עשוי לצאת. שדיכטר יידע. שמופז יידע. מה עדיף – רמטכ"ל שאומר למצלמה ש"אין מתח בינו לבין שר הבטחון", כשבמגירה שוכב לו "מסמך גלנט" והוא בטוח שברק מנסה לחסל אותו? באולמרט תמיד היה את הצד הווכחני הזה, התגרני, לחסל, להחזיר, לא להשאיר חשבון פתוח. אני זוכר שפעם, כשעוד היינו מדברים, חטפתי שיחה איתו במזנון הכנסת. הוא היה במיטבו, כלומר רתח על סילבן שלום. "תשדר שהוא קריקטורה של שר חוץ", הוא ביקש. אולמרט היה אז ממלא מקום ראש ממשלה ושלום, כשר חוץ, ניסה לטרפד לו פגישות בארה"ב. "אהוד, אתה הרי תתחרט על זה אחר כך", אמרתי לו (לא יודע מאיפה זה בא לי). "לא, לא", הוא היה נחוש, "תשדר שאני אמרתי שהוא קריקטורה של שר חוץ". שידרתי (עוד לפני כן זה שודר ברדיו. היה שם כתב נוסף ששמע את חילופי הדברים). אחר כך, אולמרט התנצל בפני שלום, אבל, מן הסתם, מעולם לא התחרט. ככה הוא אוהב את עצמו וככה הוא כותב את ספר הזכרונות שלו. 

אני לקחתי, בינתיים, תובנה אחת משני הפרקים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". אולמרט מפוכח דיו כדי להבין שאין סיכוי שיחזור לפוליטיקה. אני כותב את זה, כי אנשים רבים שפוגשים אותו משתכנעים ממנו, שאוטוטו הוא חוזר. יש לו כוח שכנוע רב וביטחון עצמי. הם, באופן טבעי, לא מכירים את התיק הפלילי נגדו והוא משכנע אותם שאין כלום, שהוא ייצא זכאי ושהוא חוזר. אולמרט, מן הסתם, רוצה לשדר לסביבה ששווה להיות איתו בקשר, שהוא עשוי לחזור, אבל כשהוא כותב את ספר הזכרונות שלו, הוא מעדיף, מסתבר, את האמת על הסיכוי התיאורטי שאי פעם יחזור. מי שיש לו מחשבה מעשית לחזור לפוליטיקה לא מביך את לבני, שטרית, מופז, דיכטר, פרס וברק והכל בפרק אחד. מתי כבר הפרק הבא?

פרקליט המדינה לדור: ברכות לתובעות המוצלחות שלנו. הבטחתן הרשעה וקיימתן.

אחת התובעות: תודה. תודה, אבל אני חייבת לנצל את ההזדמנות להגיד משהו. אנחנו הפקרנו את הזירה התקשורתית לכל אורך המשפט והתוצאה היא שלמרות שהתיק היה חזק וברור לכל אורך הדרך, הצליחו הסניגורים ליצור תחושה של סימני שאלה, ספקות.

משה כהן, דובר הפרקליטות: טוב, אבל כמו שאמרתי לך בעבר – בסוף, פסק הדין מדבר. הנה, מה עזר לסניגורים כל הספינים שלהם?

תובעת: עזר, עזר. שמעת רדיו היום? אחרי הכרעת הדין? עדיין דיברו על סימני שאלה והישוו לברנס ולכנופיית מע"צ. אף אחד לא יקרא את פסק הדין ולא יבין שהייתה פה הודאה חזקה, מתועדת, ללא שום לחץ, הודאה שכללה פרטים שרק הוא יודע. כזכור לך, ביקשנו במהלך המשפט להתראיין, להעביר קצת פרטים לתקשורת, כאלו שממילא הוגשו לביהמ"ש. זה היה מונע הרבה מהקישקושים שהפיצו מרוז ושפיגל.

לדור – אגב, לא הבנתי באמת. מה היה תפקידו של עו"ד מרוז בסיפור הזה?

התובעת – אף אחד לא מבין. הוא ייצג את משפחת ראדה.

לדור – למה הם צריכים שייצגו אותם?

תובעת – לא ברור. הוא גם תיפקד כקול נוסף בעד חפותו של זדורוב, גם כשהקליינטים שלו היו משוכנעים באשמתו של זדורוב.

לדור – את מכירה את המדיניות שלנו. אנחנו לא מוציאים ראיות לתקשורת.

תובעת – אבל משה, זה לא הגיוני. אלו ראיות שהוגשו לביהמ"ש. מה לעשות שהכתבים היו עצלים ולא רצו לבוא לביהמ"ש בנצרת? צריך לפעמים להאכיל אותם בכפית.

משה כהן – את ראית מה קרה שמפקד המחוז הצפוני הודיע למצלמות שהרצח פוענח? ראית מה עשו לו?

תובעת – כן, אבל זה שהענשנו את התקשורת על ההתנפלות ההיא והחלטנו שלא משתתפים במשחק, זו החלטה לא חכמה. אתם מדברים הרבה על אמון הציבור במערכת. אם חקירה כל כך מוצלחת ומהירה, שמביאה להרשעה חדה של רוצח מתועב, מביאה לירידת האמון במערכת, אז מה נעשה כשתהיה חקירה לא מוצלחת?

לדור – אני מציע לא לקבוע כללים על פי תיק ייחודי אחד. חשוב לנו מאוד איך אנחנו נראים בתקשורת, אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. התקשורת הייתה פה מאוד לא אחראית.

 תובעת – נכון, אבל אנחנו כבר לא נשנה את התקשורת ואם היינו נותנים להם חומר, הם לא מתעלמים ממנו.

סתם דיון דמיוני, שרקמתי לי בראש.

פרקליט המדינה לדור: ברכות לתובעות המוצלחות שלנו. הבטחתן הרשעה וקיימתן.

אחת התובעות: תודה. תודה, אבל אני חייבת לנצל את ההזדמנות להגיד משהו. אנחנו הפקרנו את הזירה התקשורתית לכל אורך המשפט והתוצאה היא שלמרות שהתיק היה חזק וברור לכל אורך הדרך, הצליחו הסניגורים ליצור תחושה של סימני שאלה, ספקות.

משה כהן, דובר הפרקליטות: טוב, אבל כמו שאמרתי לך בעבר – בסוף, פסק הדין מדבר. הנה, מה עזר לסניגורים כל הספינים שלהם?

תובעת: עזר, עזר. שמעת רדיו היום? אחרי הכרעת הדין? עדיין דיברו על סימני שאלה והישוו לברנס ולכנופיית מע"צ. אף אחד לא יקרא את פסק הדין ולא יבין שהייתה פה הודאה חזקה, מתועדת, ללא שום לחץ, הודאה שכללה פרטים שרק הוא יודע. כזכור לך, ביקשנו במהלך המשפט להתראיין, להעביר קצת פרטים לתקשורת, כאלו שממילא הוגשו לביהמ"ש. זה היה מונע הרבה מהקישקושים שהפיצו מרוז ושפיגל.

לדור – אגב, לא הבנתי באמת. מה היה תפקידו של עו"ד מרוז בסיפור הזה?

התובעת – אף אחד לא מבין. הוא ייצג את משפחת ראדה.

לדור – למה הם צריכים שייצגו אותם?

תובעת – לא ברור. הוא גם תיפקד כקול נוסף בעד חפותו של זדורוב, גם כשהקליינטים שלו היו משוכנעים באשמתו של זדורוב.

לדור – את מכירה את המדיניות שלנו. אנחנו לא מוציאים ראיות לתקשורת.

תובעת – אבל משה, זה לא הגיוני. אלו ראיות שהוגשו לביהמ"ש. מה לעשות שהכתבים היו עצלים ולא רצו לבוא לביהמ"ש בנצרת? צריך לפעמים להאכיל אותם בכפית.

משה כהן – את ראית מה קרה שמפקד המחוז הצפוני הודיע למצלמות שהרצח פוענח? ראית מה עשו לו?

תובעת – כן, אבל זה שהענשנו את התקשורת על ההתנפלות ההיא והחלטנו שלא משתתפים במשחק, זו החלטה לא חכמה. אתם מדברים הרבה על אמון הציבור במערכת. אם חקירה כל כך מוצלחת ומהירה, שמביאה להרשעה חדה של רוצח מתועב, מביאה לירידת האמון במערכת, אז מה נעשה כשתהיה חקירה לא מוצלחת?

לדור – אני מציע לא לקבוע כללים על פי תיק ייחודי אחד. חשוב לנו מאוד איך אנחנו נראים בתקשורת, אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. התקשורת הייתה פה מאוד לא אחראית.

 תובעת – נכון, אבל אנחנו כבר לא נשנה את התקשורת ואם היינו נותנים להם חומר, הם לא מתעלמים ממנו.

סתם דיון דמיוני, שרקמתי לי בראש.

תראו מה קרה לתהליך הרך והשברירי של נתניהו ואבו מאזן. היו כמה מילים אופטימיות בבית הלבן ומייד אחר כך זרם של זבל. איך זה קורה? פשוט מאוד, הכי טבעי ולגמרי צפוי.

המשימה הכי קשה במו"מ להסדר מדיני היא ניהול התקשורת הפומבית. כן, הכי קשה. לכן, נולד הקונספט עתיר הסיכונים של ועידות פיסגה. אפילו שם, הסתבר, אי אפשר לשמור על שקט תקשורתי. זו לא סוגיה מיקרו טקטית של איך מנהלים תקשורת. זה הרבה יותר גדול מזה. לא סתם אמר ברק בתחילת כהונתו כראש ממשלה – שימו אותי בחדר עם אסד ואני יוצא עם הסדר. לא סתם אומר נתניהו היום אותו הדבר על אבו מאזן. לא בכדי היה פרס בטוח בתחילת האינתיפאדה השנייה, שפגישות כאלו שלו עם ערפאת, היו גומרות את הסיפור, ולא במקרה אולמרט חשב את זה על אבו מאזן. זו מחשבה ילדותית, אבל מובנת. במובן מסוים, היא גם נכונה. בעולם דמיוני, בו הציבור לא מעורב בענייני המדינה, ברק באמת היה מגיע להסדר עם אסד תוך שעה. אולי פחות. המשימה, אם כן, היא לא הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות הצד השני, כמו הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות שמכרת לציבור כל כך הרבה שנים. זה לא ניהול התקשורת, אלא שיווק ההסכם המדיני לציבור. לנתניהו יותר קל לשכנע את אבו מאזן, מאשר לשכנע את הציבור בעמדותיו החדשות.

הנה דוגמא חשובה: בעיצומו של המו"מ שניהל ברק עם סוריה כתב עמוס עוז מאמר חשוב ב"הארץ". השמאלן המושבע עוז, כתב בעיתון השמאל מאמר נגד ההסכם עם הסורים. לא, לא נכון. זה לא היה נגד ההסדר. זה היה נגד ההתנהגות הסורית. אין הבקעה רגשית, כתב עוז בשפתו המיוחדת. הסורים לא מתנהגים כמי שרוצים לעשות שלום. עוז לא חזר בו מתמיכתו בהסדר, אבל למאמר היה חלק חשוב ב"רגליים הקרות" שקיבל ברק בוועידת הפסגה עם הסורים בשפרדסטאון.

כשקראתי את המאמר בזמן אמת, הסכמתי עם כל מילה של עוז. הסירוב של פארוק א שרע ללחוץ את ידו של ברק, הנאום הקשה שלו, היעדר הדיפלומטיה הציבורית מצידם, ההסתה בעיתונים הסורים, זה היה מרגיז ויותר מרמז שהם לא הפנימו, המנוולים, מה זה לעשות שלום באמת. עברו חודשים ארוכים עד שגיליתי את האמת והאמת הייתה, שעוז לא היה יכול להיות יותר רחוק מהאמת. באותו זמן בו הוא כתב את מאמרו, הסורים רצו לעבר הסדר שלום עם ישראל, כמו שלא רצו מעולם. הם עשו ויתורים בלתי נתפסים, שהממו את הישראלים והאמריקניים. הנשיא אסד הסכים לחידוש השיחות עם ישראל בלי לקבל פיקדון, בלי הבטחה, בלי כלום. הוא הסכים לשלוח דרג בכיר באופן חסר תקדים לפגישה פומבית, לא פגישת רמטכ"לים סודית. בפגישות החשאיות הסכימו הסורים לקו נסיגה, שישאיר לישראל שליטה על הכנרת. הם הסכימו גם לצעדים בוני אמון, כמו צוות שיבוא לחפש את הקבר של נעדרי סולטן יעקוב (לא נמצא).  זה נכון שהוא לא הסכים ליטול חלק בדיפלומטיה הפומבית בסגנון המערבי, שעוז כל כך רצה ובצדק.

למה לא? ראשית, כי לתחושתו הוא כבר עשה את זה במהלך המו"מ עם רבין (ראיון לטלוויזיה הישראלית). שנית, כי גם הוא לא רצה לבזבז הון פוליטי בדרך. הוא העדיף להשקיע אותו אחרי הסכם מהיר. א-שרע, מצידו, נהג כפי שנהג, כי פחד שהוא מוקרב פוליטית על ידי אסד. נשלח בעצמו לדבר עם ברק, מה שיהפוך אותו לאויב העולם הערבי. מבחינתו, צמצום הסיכון עבר דרך הפגנת נוקשות פומבית.

חזרה לתהליך הנוכחי. איך, אם כן, התחלפה התחושה כל כך מהר? פשוט מאוד והכי טבעי ולגמרי צפוי.

אבו מאזן מרגיש צורך לגונן על עצמו. הוא הרי נאנס לבוא לשם. הוא מותקף בדעת הקהל שלו על שהלך למו"מ עם מאחז העיניים (מבחינתם) נתניהו, סיפק לו לגיטימציה בינלאומית, בלי לקבל הבטחה להמשך ההקפאה או ערובות לקיומו של תהליך אמיתי. הוא מרגיש שהוא חייב להתראיין ולהסביר. באופן הכי טבעי, בראיון הוא מנסה להישמע הכי נחרץ ונוקשה. לגונן על עצמו פוליטית. מה הוא אומר? שום דבר חדש. למעשה, הוא אמר שיעמוד על עמדותיו. הוא רק ניסח את זה בטון חריף. אם יבקשו ממני לוותר, אארוז את המזוודות. ישר רצים עיתונאים ישראליים ועושים כותרות (בצדק, מבחינתם. העורך מצפה לפולו אפ על פיסגת השלום שלשום. הרי לא יכול להיות שמהדורה שלמה תוקדש לכך יום אחד ואחרי יומיים לא יהיה כלום. לכתב אין הרבה מה להגיד, אז הוא מסתער על כל רבע ציטוט בעיתון ערבי ומנפח אותו).

ברשת ב' שמעתי כתב מדווח בהתרגשות על ציטוט המזוודות של אבו מאזן. איזו מין עמדה זו, תהה הכתב וממתי בן אדם מגיע למו"מ בלי נכונות לשנות את עמדותיו (…). בו זמנית עיתונאים פונים ללשכת נתניהו. מה תגובתכם. גם הם לא רוצים לצאת פראיירים. "גורם בכיר" אחד מאיים שהמו"מ ייפסק. "גורם בכיר" אחר ואולי אותו אחד, מתבטא בחריפות נגד אבו מאזן ב"ישראל היום". כשתתכנס הפגישה הבאה בין צוותי המו"מ, חציה יוקדש לטיהור האווירה התקשורתית. אתה אמרת ככה ואתה ענית ככה. כל אחד מהצדדים יסביר לשני, שהוא צריך לפתח קצת עור של פיל, שלא צריך להגיב לכל ידיעה. כמובן שהם יחילו את התובנות הבוגרות האלה רק על הצד השני. איך אני יודע שזה יקרה? כי ככה זה התרחש פעם אחר פעם. דניס רוס כתב בספר זיכרונותיו, שכל פגישת מו"מ נפתחה בריטואל הקבוע הזה. האמריקנים ניסו לקבוע קוד התנהגות, לעודד את הצדדים לשתוק, לג'ורג' מיטשל יש כמה תובנות בנושא מצפון אירלנד. מר מיטשל היקר, זה לא יעבוד פה. עבור מנהיג פוליטי, לא להתבטא בנושאים כאלו זו התאבדות. זה מרמז לקהל שלו שהוא כבר ויתר. מה עושים? מנהלים את הדיפלומטיה הציבורית כאילו אין מו"מ ואת המו"מ כאילו אין דיפלומטיה ציבורית. זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל הרעיון הוא לנסות שעמדותיך במו"מ לא יושפעו מאמירה בעיתון וההיפך.

יש כמה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור. שיחות ועידה קבועות בין הדוברים של הצדדים, אבל בסופו של יום, מנהיג פוליטי צריך להבין שזה חלק מהמשחק, שזו איוושת רוח חולפת ובלתי חשובה. אף אחד לא זוכר היום את ההתבטאויות הקשות בדרך להסכם עם המצרים ומה בדיוק אמרה דעת הקהל בכל נקודה בדרך. מה שחשוב זה להגיע להסכם טוב ואז, אחרי ההסכם, המנהיגים בהחלט צריכים לעזור אחד לשני לשווק את ההסכם. לא להתרברב בוויתורי הצד השני, לכבד אותו.

עד עכשיו נתניהו עומד במבחן בצורה מעוררת כבוד. הוא דורש הכרה בישראל כמדינה יהודית, למרות שיודע שזו עז בלתי נחוצה, אבל מודיע במפורש שזה לא תנאי מוקדם. הוא לא מתבצר בהצהרות סביב הקפאת הבנייה וממשיך לשדר חיוביות. כל מנהיג פוליטי מתקשה להתמודד עם מצב שהמספרים שלו נופלים, כשהוא לא יודע בכלל אם יהיה לו הסכם בסוף הדרך, אם זה בכלל שווה לו לשתוק, אבל מה לעשות – אם אתה רוצה להיות צ'רצ'יל או מינימום בן גוריון, אז זה לא עובר דרך מספרים גבוהים ודרך קלה ונעימה.

תראו מה קרה לתהליך הרך והשברירי של נתניהו ואבו מאזן. היו כמה מילים אופטימיות בבית הלבן ומייד אחר כך זרם של זבל. איך זה קורה? פשוט מאוד, הכי טבעי ולגמרי צפוי.

המשימה הכי קשה במו"מ להסדר מדיני היא ניהול התקשורת הפומבית. כן, הכי קשה. לכן, נולד הקונספט עתיר הסיכונים של ועידות פיסגה. אפילו שם, הסתבר, אי אפשר לשמור על שקט תקשורתי. זו לא סוגיה מיקרו טקטית של איך מנהלים תקשורת. זה הרבה יותר גדול מזה. לא סתם אמר ברק בתחילת כהונתו כראש ממשלה – שימו אותי בחדר עם אסד ואני יוצא עם הסדר. לא סתם אומר נתניהו היום אותו הדבר על אבו מאזן. לא בכדי היה פרס בטוח בתחילת האינתיפאדה השנייה, שפגישות כאלו שלו עם ערפאת, היו גומרות את הסיפור, ולא במקרה אולמרט חשב את זה על אבו מאזן. זו מחשבה ילדותית, אבל מובנת. במובן מסוים, היא גם נכונה. בעולם דמיוני, בו הציבור לא מעורב בענייני המדינה, ברק באמת היה מגיע להסדר עם אסד תוך שעה. אולי פחות. המשימה, אם כן, היא לא הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות הצד השני, כמו הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות שמכרת לציבור כל כך הרבה שנים. זה לא ניהול התקשורת, אלא שיווק ההסכם המדיני לציבור. לנתניהו יותר קל לשכנע את אבו מאזן, מאשר לשכנע את הציבור בעמדותיו החדשות.

הנה דוגמא חשובה: בעיצומו של המו"מ שניהל ברק עם סוריה כתב עמוס עוז מאמר חשוב ב"הארץ". השמאלן המושבע עוז, כתב בעיתון השמאל מאמר נגד ההסכם עם הסורים. לא, לא נכון. זה לא היה נגד ההסדר. זה היה נגד ההתנהגות הסורית. אין הבקעה רגשית, כתב עוז בשפתו המיוחדת. הסורים לא מתנהגים כמי שרוצים לעשות שלום. עוז לא חזר בו מתמיכתו בהסדר, אבל למאמר היה חלק חשוב ב"רגליים הקרות" שקיבל ברק בוועידת הפסגה עם הסורים בשפרדסטאון.

כשקראתי את המאמר בזמן אמת, הסכמתי עם כל מילה של עוז. הסירוב של פארוק א שרע ללחוץ את ידו של ברק, הנאום הקשה שלו, היעדר הדיפלומטיה הציבורית מצידם, ההסתה בעיתונים הסורים, זה היה מרגיז ויותר מרמז שהם לא הפנימו, המנוולים, מה זה לעשות שלום באמת. עברו חודשים ארוכים עד שגיליתי את האמת והאמת הייתה, שעוז לא היה יכול להיות יותר רחוק מהאמת. באותו זמן בו הוא כתב את מאמרו, הסורים רצו לעבר הסדר שלום עם ישראל, כמו שלא רצו מעולם. הם עשו ויתורים בלתי נתפסים, שהממו את הישראלים והאמריקניים. הנשיא אסד הסכים לחידוש השיחות עם ישראל בלי לקבל פיקדון, בלי הבטחה, בלי כלום. הוא הסכים לשלוח דרג בכיר באופן חסר תקדים לפגישה פומבית, לא פגישת רמטכ"לים סודית. בפגישות החשאיות הסכימו הסורים לקו נסיגה, שישאיר לישראל שליטה על הכנרת. הם הסכימו גם לצעדים בוני אמון, כמו צוות שיבוא לחפש את הקבר של נעדרי סולטן יעקוב (לא נמצא).  זה נכון שהוא לא הסכים ליטול חלק בדיפלומטיה הפומבית בסגנון המערבי, שעוז כל כך רצה ובצדק.

למה לא? ראשית, כי לתחושתו הוא כבר עשה את זה במהלך המו"מ עם רבין (ראיון לטלוויזיה הישראלית). שנית, כי גם הוא לא רצה לבזבז הון פוליטי בדרך. הוא העדיף להשקיע אותו אחרי הסכם מהיר. א-שרע, מצידו, נהג כפי שנהג, כי פחד שהוא מוקרב פוליטית על ידי אסד. נשלח בעצמו לדבר עם ברק, מה שיהפוך אותו לאויב העולם הערבי. מבחינתו, צמצום הסיכון עבר דרך הפגנת נוקשות פומבית.

חזרה לתהליך הנוכחי. איך, אם כן, התחלפה התחושה כל כך מהר? פשוט מאוד והכי טבעי ולגמרי צפוי.

אבו מאזן מרגיש צורך לגונן על עצמו. הוא הרי נאנס לבוא לשם. הוא מותקף בדעת הקהל שלו על שהלך למו"מ עם מאחז העיניים (מבחינתם) נתניהו, סיפק לו לגיטימציה בינלאומית, בלי לקבל הבטחה להמשך ההקפאה או ערובות לקיומו של תהליך אמיתי. הוא מרגיש שהוא חייב להתראיין ולהסביר. באופן הכי טבעי, בראיון הוא מנסה להישמע הכי נחרץ ונוקשה. לגונן על עצמו פוליטית. מה הוא אומר? שום דבר חדש. למעשה, הוא אמר שיעמוד על עמדותיו. הוא רק ניסח את זה בטון חריף. אם יבקשו ממני לוותר, אארוז את המזוודות. ישר רצים עיתונאים ישראליים ועושים כותרות (בצדק, מבחינתם. העורך מצפה לפולו אפ על פיסגת השלום שלשום. הרי לא יכול להיות שמהדורה שלמה תוקדש לכך יום אחד ואחרי יומיים לא יהיה כלום. לכתב אין הרבה מה להגיד, אז הוא מסתער על כל רבע ציטוט בעיתון ערבי ומנפח אותו).

ברשת ב' שמעתי כתב מדווח בהתרגשות על ציטוט המזוודות של אבו מאזן. איזו מין עמדה זו, תהה הכתב וממתי בן אדם מגיע למו"מ בלי נכונות לשנות את עמדותיו (…). בו זמנית עיתונאים פונים ללשכת נתניהו. מה תגובתכם. גם הם לא רוצים לצאת פראיירים. "גורם בכיר" אחד מאיים שהמו"מ ייפסק. "גורם בכיר" אחר ואולי אותו אחד, מתבטא בחריפות נגד אבו מאזן ב"ישראל היום". כשתתכנס הפגישה הבאה בין צוותי המו"מ, חציה יוקדש לטיהור האווירה התקשורתית. אתה אמרת ככה ואתה ענית ככה. כל אחד מהצדדים יסביר לשני, שהוא צריך לפתח קצת עור של פיל, שלא צריך להגיב לכל ידיעה. כמובן שהם יחילו את התובנות הבוגרות האלה רק על הצד השני. איך אני יודע שזה יקרה? כי ככה זה התרחש פעם אחר פעם. דניס רוס כתב בספר זיכרונותיו, שכל פגישת מו"מ נפתחה בריטואל הקבוע הזה. האמריקנים ניסו לקבוע קוד התנהגות, לעודד את הצדדים לשתוק, לג'ורג' מיטשל יש כמה תובנות בנושא מצפון אירלנד. מר מיטשל היקר, זה לא יעבוד פה. עבור מנהיג פוליטי, לא להתבטא בנושאים כאלו זו התאבדות. זה מרמז לקהל שלו שהוא כבר ויתר. מה עושים? מנהלים את הדיפלומטיה הציבורית כאילו אין מו"מ ואת המו"מ כאילו אין דיפלומטיה ציבורית. זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל הרעיון הוא לנסות שעמדותיך במו"מ לא יושפעו מאמירה בעיתון וההיפך.

יש כמה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור. שיחות ועידה קבועות בין הדוברים של הצדדים, אבל בסופו של יום, מנהיג פוליטי צריך להבין שזה חלק מהמשחק, שזו איוושת רוח חולפת ובלתי חשובה. אף אחד לא זוכר היום את ההתבטאויות הקשות בדרך להסכם עם המצרים ומה בדיוק אמרה דעת הקהל בכל נקודה בדרך. מה שחשוב זה להגיע להסכם טוב ואז, אחרי ההסכם, המנהיגים בהחלט צריכים לעזור אחד לשני לשווק את ההסכם. לא להתרברב בוויתורי הצד השני, לכבד אותו.

עד עכשיו נתניהו עומד במבחן בצורה מעוררת כבוד. הוא דורש הכרה בישראל כמדינה יהודית, למרות שיודע שזו עז בלתי נחוצה, אבל מודיע במפורש שזה לא תנאי מוקדם. הוא לא מתבצר בהצהרות סביב הקפאת הבנייה וממשיך לשדר חיוביות. כל מנהיג פוליטי מתקשה להתמודד עם מצב שהמספרים שלו נופלים, כשהוא לא יודע בכלל אם יהיה לו הסכם בסוף הדרך, אם זה בכלל שווה לו לשתוק, אבל מה לעשות – אם אתה רוצה להיות צ'רצ'יל או מינימום בן גוריון, אז זה לא עובר דרך מספרים גבוהים ודרך קלה ונעימה.

טוני בלייר מספר באוטוביוגרפיה שלו עד כמה אריאל שרון היה בלתי נסבל בפגישות. הוא היה משגע אותו בהרצאות ארוכות על טרור, כאילו בלייר לא נתקל בקונספט הזה מעולם. "הייתי יוצא מפגישות איתו ושואל את עוזריי. מה הוא חושב שאני? צרפתי?". בגילוי לב מרתק, בלייר מספר איך סירובו לגנות את ישראל במלחמת לבנון השנייה פגע בו פוליטית. האמנתי שישראל צודקת, הוא כותב, ראיתי איך דעת הקהל במערב לא מצליחה לעמוד מול התמונות הקשות מלבנון, לא מצליחה להתעלות מעל האמוציות ולהפנים שחיזבאללה צריכים לצאת מופסדים מהסיבוב הזה, גם אם ישראל פוגעת בעל כורחה באזרחים חפים מפשע. בלייר מתוודה, שידע שסירובות לגנות את ישראל, יפגע בו פוליטית. עשר שנים קודם, כשנבחרתי, הייתי מגנה את ישראל, מן הסתם, הוא כותב. בלייר מתלבט – האם זו בגרות של מנהיג או גאוותנות? איך מפרידים בין מניעים שונים לפעולה? בין אגו לאידיאולוגיה?

העניין שלי בפוליטיקה בריטית מוגבל. למרות זאת, אני קורא עכשיו שתי אוטוביוגרפיות. של בלייר ושל פיטר מנדלסון, האיש אולי הכי מרתק בפוליטיקה הבריטית בעשור האחרון, חבר בטריו שהמציא את הניו לייבור הבריטי, בראון – בלייר – מנדלסון. הם הפכו להיות ראשי ממשלות, הוא היה לאלטר אגו של בלייר, הופרש פעמיים מהקבינט שלו, היה לאוייב מר של בראון ואז חזר פתאום לקבינט שלו. למה אני קורא בכל זאת? כי גילוי הלב והפתיחות כובשים. לא כך כך מעניין אותי הטיפול של בראון בפנסיות הבריטיות, אבל היחסים האישיים בין השלושה הם דרמה שאי אפשר להפסיק לקרוא. הדרך בה הדרמה הזאת משפיעה על כל החלטה של בלייר, מדהימה.

אריק שרון מעולם לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם הביוגרפיה של אורי דן. גילוי לב לא ממש היה שם. אהוד ברק לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם רן אדליסט. גילוי לב לא היה שם. שמעון פרס לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם מיכאל בר זוהר. גילוי לב לא היה שם. בנימין נתניהו לא כתב את זיכרונותיו. אפילו את ספרי התיזה שהוא כתב, הוא גנז. ממה הם כל כך מפחדים? למה הם לא כותבים? הרי הם מתים שנכיר את מורשתם ואת הגירסה שלהם לעובדות. מסתבר שהחשש שלהם מההשלכות של כתיבת האמת הוא כל כך גדול, שהם מעדיפים לא לעמוד לעולם מאחורי גירסתם. זכותם? בטח, רק שבגללם אנחנו נדפקים. יש ערך עצום לספרי הזיכרונות הללו של בלייר ומנדלסון. הם עוזרים לציבור להבין איך מנהיגים עובדים, הם מסדרים את הזיכרון ההיסטורי ואולי הכי חשוב – הם גורמים למי שפועל עכשיו, לזכור שמעשיו בסופו של דבר ייוודעו. זה מרתיע אותו מלעשות שטויות. זה יכול להרתיע פוליטיקאי מללכת לאיים על בלייר, כמו שבראון איים עליו, בפגישה מכוערת במיוחד. לאחרונה פרסמו דני חלוץ ודני יתום את ספרי הזיכרונות שלהם. אלו ספרים קצת פחדניים. אני בטוח שגם בלייר ומנדלסון צינזרו לא מעט, אבל יתום וחלוץ מצנזרים את הרוב הגדול של העובדות המעניינות ועדיין, יש לספרים הללו ערך. גירסתו של יתום לסיפור יהודה גיל, גרמה לגיל להפר שתיקה בת 13 שנה. הדרך בה חלוץ מתאר את עצמו מספרת לנו המון על איזה פוליטיקאי הוא עומד להיות. בקיצור, תכתבו רבאק. תפסיקו לפחד. מה כבר יקרה? יותר גרוע ממה שהציבור חושב עכשיו על הפוליטיקאים שלו, לא יכול להיות.

טוני בלייר מספר באוטוביוגרפיה שלו עד כמה אריאל שרון היה בלתי נסבל בפגישות. הוא היה משגע אותו בהרצאות ארוכות על טרור, כאילו בלייר לא נתקל בקונספט הזה מעולם. "הייתי יוצא מפגישות איתו ושואל את עוזריי. מה הוא חושב שאני? צרפתי?". בגילוי לב מרתק, בלייר מספר איך סירובו לגנות את ישראל במלחמת לבנון השנייה פגע בו פוליטית. האמנתי שישראל צודקת, הוא כותב, ראיתי איך דעת הקהל במערב לא מצליחה לעמוד מול התמונות הקשות מלבנון, לא מצליחה להתעלות מעל האמוציות ולהפנים שחיזבאללה צריכים לצאת מופסדים מהסיבוב הזה, גם אם ישראל פוגעת בעל כורחה באזרחים חפים מפשע. בלייר מתוודה, שידע שסירובות לגנות את ישראל, יפגע בו פוליטית. עשר שנים קודם, כשנבחרתי, הייתי מגנה את ישראל, מן הסתם, הוא כותב. בלייר מתלבט – האם זו בגרות של מנהיג או גאוותנות? איך מפרידים בין מניעים שונים לפעולה? בין אגו לאידיאולוגיה?

העניין שלי בפוליטיקה בריטית מוגבל. למרות זאת, אני קורא עכשיו שתי אוטוביוגרפיות. של בלייר ושל פיטר מנדלסון, האיש אולי הכי מרתק בפוליטיקה הבריטית בעשור האחרון, חבר בטריו שהמציא את הניו לייבור הבריטי, בראון – בלייר – מנדלסון. הם הפכו להיות ראשי ממשלות, הוא היה לאלטר אגו של בלייר, הופרש פעמיים מהקבינט שלו, היה לאוייב מר של בראון ואז חזר פתאום לקבינט שלו. למה אני קורא בכל זאת? כי גילוי הלב והפתיחות כובשים. לא כך כך מעניין אותי הטיפול של בראון בפנסיות הבריטיות, אבל היחסים האישיים בין השלושה הם דרמה שאי אפשר להפסיק לקרוא. הדרך בה הדרמה הזאת משפיעה על כל החלטה של בלייר, מדהימה.

אריק שרון מעולם לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם הביוגרפיה של אורי דן. גילוי לב לא ממש היה שם. אהוד ברק לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם רן אדליסט. גילוי לב לא היה שם. שמעון פרס לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם מיכאל בר זוהר. גילוי לב לא היה שם. בנימין נתניהו לא כתב את זיכרונותיו. אפילו את ספרי התיזה שהוא כתב, הוא גנז. ממה הם כל כך מפחדים? למה הם לא כותבים? הרי הם מתים שנכיר את מורשתם ואת הגירסה שלהם לעובדות. מסתבר שהחשש שלהם מההשלכות של כתיבת האמת הוא כל כך גדול, שהם מעדיפים לא לעמוד לעולם מאחורי גירסתם. זכותם? בטח, רק שבגללם אנחנו נדפקים. יש ערך עצום לספרי הזיכרונות הללו של בלייר ומנדלסון. הם עוזרים לציבור להבין איך מנהיגים עובדים, הם מסדרים את הזיכרון ההיסטורי ואולי הכי חשוב – הם גורמים למי שפועל עכשיו, לזכור שמעשיו בסופו של דבר ייוודעו. זה מרתיע אותו מלעשות שטויות. זה יכול להרתיע פוליטיקאי מללכת לאיים על בלייר, כמו שבראון איים עליו, בפגישה מכוערת במיוחד. לאחרונה פרסמו דני חלוץ ודני יתום את ספרי הזיכרונות שלהם. אלו ספרים קצת פחדניים. אני בטוח שגם בלייר ומנדלסון צינזרו לא מעט, אבל יתום וחלוץ מצנזרים את הרוב הגדול של העובדות המעניינות ועדיין, יש לספרים הללו ערך. גירסתו של יתום לסיפור יהודה גיל, גרמה לגיל להפר שתיקה בת 13 שנה. הדרך בה חלוץ מתאר את עצמו מספרת לנו המון על איזה פוליטיקאי הוא עומד להיות. בקיצור, תכתבו רבאק. תפסיקו לפחד. מה כבר יקרה? יותר גרוע ממה שהציבור חושב עכשיו על הפוליטיקאים שלו, לא יכול להיות.

בזמן ממשלת אולמרט הציב יו"ר ש"ס אולטימטום – אם במהלך המו"מ עם הפלשתינים, יהיה דיון על ירושלים, אפרוש. הקו אדום הוצב ברף גבוה במיוחד. לא ויתור בירושלים. די בדיון כדי לפרוש וזה לא היה קו אדום אלא שחור. עיקרון יסוד. ישי הציב את התנאי הזה גם במו"מ עם לבני באוקטובר 2008. לבני נכשלה ונתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, הודיע מעל דוכן הכנסת שהוא לא ינהל דיון על ירושלים, במה שנתפס כיישום שלו למו"מ החשאי שניהל עם ישי, כדי שלא יחבור ללבני. נתניהו הודיע שלא ינהל. אז אמר.

 עכשיו מתחדש המו"מ. כל שותפיו, נתניהו, עבאס וקלינטון, כולם ביחד וכל אחד לחוד הודיעו בפומבי, שכל נושאי הליבה יידונו, לרבות ירושלים. נתניהו לא מנמק את שינוי עמדתו. מן הסתם, הנסיבות השתנו. מה השתנה? עכשיו נתניהו ראש ממשלה. חתכ'ת שינוי.

גם ישי שותק. שאלתי בלשכתו. אמרו לי שישי עדיין איתן בעמדתו, אבל הוא עוד לא שמע מראש הממשלה אישית בנושא הזה ועד שישמע, הוא לא רוצה להגיב. ישי, מסתבר, הוא אדם זהיר זהיר. הוא  לא מוכן להתייחס לעובדות, כל עוד הן לא בדוקות במיליון אחוז ועד אשר יחווה אותן בעצמו. מה שאמרה מזכירת המדינה בערוץ 2, לא מספיק לו. אולי הדברים בושלו? אולי מישהו ערך אותם?

 מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שזה לא סיפור. לא סיפור תקשורתי, לפחות. אין תגובה ציבורית, אין ביקורת תקשורתית. האם מנגנון האיתרוג השמאלני נכנס לפעולה, או שפשוט אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מתעניין ותעזוב אותנו באמש'ך?

בזמן ממשלת אולמרט הציב יו"ר ש"ס אולטימטום – אם במהלך המו"מ עם הפלשתינים, יהיה דיון על ירושלים, אפרוש. הקו אדום הוצב ברף גבוה במיוחד. לא ויתור בירושלים. די בדיון כדי לפרוש וזה לא היה קו אדום אלא שחור. עיקרון יסוד. ישי הציב את התנאי הזה גם במו"מ עם לבני באוקטובר 2008. לבני נכשלה ונתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, הודיע מעל דוכן הכנסת שהוא לא ינהל דיון על ירושלים, במה שנתפס כיישום שלו למו"מ החשאי שניהל עם ישי, כדי שלא יחבור ללבני. נתניהו הודיע שלא ינהל. אז אמר.

 עכשיו מתחדש המו"מ. כל שותפיו, נתניהו, עבאס וקלינטון, כולם ביחד וכל אחד לחוד הודיעו בפומבי, שכל נושאי הליבה יידונו, לרבות ירושלים. נתניהו לא מנמק את שינוי עמדתו. מן הסתם, הנסיבות השתנו. מה השתנה? עכשיו נתניהו ראש ממשלה. חתכ'ת שינוי.

גם ישי שותק. שאלתי בלשכתו. אמרו לי שישי עדיין איתן בעמדתו, אבל הוא עוד לא שמע מראש הממשלה אישית בנושא הזה ועד שישמע, הוא לא רוצה להגיב. ישי, מסתבר, הוא אדם זהיר זהיר. הוא  לא מוכן להתייחס לעובדות, כל עוד הן לא בדוקות במיליון אחוז ועד אשר יחווה אותן בעצמו. מה שאמרה מזכירת המדינה בערוץ 2, לא מספיק לו. אולי הדברים בושלו? אולי מישהו ערך אותם?

 מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שזה לא סיפור. לא סיפור תקשורתי, לפחות. אין תגובה ציבורית, אין ביקורת תקשורתית. האם מנגנון האיתרוג השמאלני נכנס לפעולה, או שפשוט אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מתעניין ותעזוב אותנו באמש'ך?