ארכיון חודש: יולי 2011

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גן ילדים, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על מבנה ציבור כזה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? אם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גינה, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על איזו גינה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? זה לא יקרה. חוץ מזה, מי יבנה את השיכונים האלה? קבלנים שיזכו במכרז או שהמדינה תחזור כמה עשרות שנים אחורה ותתחיל לבנות בעצמה? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? זה לא ישים במקרה הרע ואם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

מה הסיפור של מיכאל מירו?

19 ביולי 2011
 

נבחר מנהל רדיו חדש. מיכאל מירו. איכשהו, במקרה, כל דרדק ברשות ידע שהוא הולך להיבחר. איכשהו, כל אחד ברדיו יודע לספר, שהוא סומן מראש על ידי נתניהו לתפקיד ושהמכרז היה הליך פורמלי. אני לא יודע להוכיח את זה ומאוד רוצה לתת למירו ליהנות מהספק, אבל הידיעות על החלטותיו הראשונות של מירו נשמעות כמו קצין סובייטי, שמונה לתפקידו עם הנחיות ברורות ומתחיל לבצע אותן בחדות ובאגרסיביות, שאני מתקשה לזכור. הנה הידיעות שפורסמו עד עתה:

1. מגישים של תוכניות אקטואליה לא יוכלו לשדר פובליציסטיקה. במילים אחרות, לסתום את הפה לקרן נויבך, אריה גולן וירון דקל. הנימוק הפורמלי – מסמך נקדי. חבל שלא חוזרים להמצאת הדפוס. כשכל רדיו אזורי מביא מגישים עם דעה, מגישים עם אופי, מירו שלנו חוזר למסמך נקדי, השם ינקום דמו ומחפש בו אסמכתאות לכך שמגיש צריך להעביר את השידור ממרואיין למרואיין. ענייני זה לא. מירו, כנראה, לא אוהב את הדעות של גולן, נויבך ודקל ואולי הוא בכלל לא רוצה שיהיו לו מגישים עם משקל.

2. לתוכניות לא יהיה מגיש קבוע, אלא מגישים מתחלפים. טוב, את זה אפילו נקדי לא כתב. על זה אין איש תקשורת בעולם שחושב. אולי בצפון קוריאה. ההיגיון הוא, כנראה, שאסור לתת למאזין להיקשר למגיש מסוים, חס וחלילה שלא יפתח את הרדיו בבוקר כדי לשמוע את המגיש האהוב עליו. מירו, אם הידיעה ההזויה הזאת נכונה, רוצה מגישים גמדים. קטנים כאלה, "אנחנו מסיימים, אני הייתי איקס ומחר יהיה פה, רגע מי יהיה פה?". שלא תהיה רציפות בין השידורים, שאי אפשר יהיה באמת לעקוב אחר נושא, שלא יהיו נושאים קבועים, כל מגיש והאג'נדה שלו, סליחה, איזו אג'נדה, הרי אסור שתהיה להם אג'נדה. זה הפוך לכל מה שקורה בתקשורת בכל העולם. אולי מירו עלה על משהו חדש.

3. על הדרך מירו הדיח עורכים של יומני הבוקר, שינה שיבוצים, פגע בכמה מהאנשים המוכשרים של רשת ב'.

מרשות השידור לא נשאר הרבה. אחוזי הצפייה בערוץ הראשון יורדים לעתים מתחת לאחוז. מה שנשאר זה בעיקר "מבט", קצת "מבט שני" והרבה רשת ב'. מירו, כנראה, נחוש להילחם בבעייה הזאת. להרוג את מעט הכשרון והמוטיבציה שנשארו ברשות. אני לא זוכר בן כמה מירו, אבל אם הוא לא מתכוון למות כמנהל רשת ב', אז כדאי להזכיר לו שיש את היום שאחרי וביום שאחרי הוא יזכה לבוז מהדהד של כל קהילת התקשורת בארץ, אף אחד לא ילחץ לו את היד או ימנה אותו לוועדות נחשבות. הוא יהיה מצורע בקהילת התקשורת.

בתגובה של רשות השידור לידיעה בנושא ההנחייה לא לשדר פובליציסטיקה, שפורסמה בוואלה נאמר: "לצערנו, גורמים אינטרסנטים מנסים לייצר מצג-שווא, אולם העובדות הן שבשל יציאתם של חלק מעובדי רשת ב' לחופשות קיץ, חלו כמה שינויים בסידורי העבודה, ויחולו שינויים נוספים בשבועות הקרובים. במקביל, החל מנהל הרדיו החדש בהכנסת שינויים למבנה הצורני של רשת ב' בעקבות תלונות של מאזינים. בקרוב יחלו דיונים עם צוותי חשיבה לגבי לוח השידורים החדש של רשת ב', שיגובש בהתייעצויות פנימיות ויובא לאישור מוסדות רשות השידור". לא ממש הכחשה, בלשון המעטה. צוותי חשיבה? שינויים במבנה צורני? מה זה החרטא הזה?

לידיעה בנושא המגישים המתחלפים, שפורסמה ב"גלובס" נמסר אותו הדבר בדיוק. מירו עצמו הכחיש את הדברים ביום – יומיים האחרונים. אני ממש מקווה שהתגובה הרשמית, הלא מכחישה של רשות השידור היא רק ביטוי להתנהלות מגושמת ובעצם, סתם חשדנו במירו המסכן.

ועוד סיפור קטן – כשיולי אדלשטיין עדיין היה אחראי על רשות השידור, הוא ניסה לשכנע את נתניהו שזו לא האחוזה הפרטית שלו. בעדינות ובנימוס, כמובן. שייתן למנות לשם מינוי מקצועי כמו אמנון דיק. נתניהו לא רצה. אדלשטיין ניסה להסביר לו שאפילו אם הוא רוצה שזה יהיה מקום ידידותי עבורו, עדיף לו שזה יהיה מקום מצליח. אף אחד לא יפתח רדיו שמזוהה לחלוטין עם ראש הממשלה. נתניהו לא השתכנע. גם מירו, כנראה, לא.

זיוף בחירות – לא מכת טבע

17 ביולי 2011
 

אני יודע. הכרתכם מתערפלת כשמתחילים לדבר על מתפקדים, מפקד ארגזים, טפסים, הוראות קבע וכו'. בצדק. זה משעמם ובעיקר, לא ברור בכלל. מה זה עוזר למועמד שפקדו עבורו אנשים פיקטיביים? הרי הוא צריך קולות בקלפי, לא שמות על המחשב של המפלגה. ובכן, העניין הוא שחלק מהמתפקדים הפיקטיביים הופכים לקולות מזוייפים בקלפי. פעם אחר פעם זה קובע את זהות המנהיגים שלנו ולמרות זאת, ההתייחסות המעשית לזיופים היא כשל מכת טבע, טייפון. אין מה לעשות. ככה מתנהלות בחירות. זה קרה בפריימריז בין פואד לבורג, בין לבני למופז, בין עמיר פרץ לשמעון פרס, בין ברק לעמי איילון. אני לא יודע מה היו יכולות להיות התוצאות האמיתיות בכל אחת ממערכות הבחירות הללו. אני כן יודע שזה חוסם עלייה למעלה של אנשים ראויים, שלא רוצים להסתבך עם מתווכים, מזוודות של כסף שחור וקבלני קולות.

הנה, למשל, סיפורה של חקירת משטרה אחת.

ביוני 2007 ניצח אהוד ברק בדוחק את עמי איילון בסיבוב השני במפלגת העבודה. כתוצאה מהניצחון ההוא, ברק מכהן עד היום כשר הבטחון. בסיבוב הראשון של אותן בחירות התקבלו, כמעט כרגיל, תוצאות מאוד משונות ביישובים רבים במגזר הערבי. 97% הצבעה, 95%, ביישוב קטן בשם שעב התנפלו 80% מהבוחרים על הפתקים של דני יתום ונתנו לו ניצחון מוחץ. בכל הארץ, הבוחרים לא היו שותפים לאקסטזה של בוחרי שעב והם נתנו ליתום אחוזים בודדים, כמעט מעליבים, של הקולות.

לאור התוצאות המשונות, החלטנו אז להציב מצלמות מחוץ לכמה קלפיות במגזר הערבי. לצלם כמה נכנסו כל היום לקלפי ולהשוות עם מה שתדווח ועדת הקלפי. לא אלאה אתכם בפרטים. הם שודרו בכתבה הזאת והתגלגלו לכתבי האישום הללו, שהגישה פרקליטות מחוז דרום לפני כשבוע לבית המשפט בבאר שבע. 5 אנשים מואשמים שזייפו שתי קלפיות. בכסייפה הצביעו אולי 60. רשמו 400. אחד המצביעים מת שנה לפני הבחירות. מעבדת המסמכים קבעה שכמעט כל הספר זויף. בקלפי אחרת, באבו קורינאת, הצביעו 21 נשים, למרות שהיא הייתה ממוקמת במקום, שהכניסה לנשים אסורה אליו. מה כל כך מעצבן?

שעם קצת יותר מאמץ, מכל החוליות בשרשרת, היה אפשר למנוע את התופעה המכוערת הזאת.

המשטרה –

יאח"ה התאמצה מאוד וחילצה הודאות מכמה מהחשודים. היא גילתה גם ראיות לכאורה לזיופים בעוד קלפיות. בשפרעם מעבדת המסמכים גילתה הרבה זיופים בספר המצביעים. בשעב נגבו עדויות של משקיפים בקלפי, שקיבלו כסף כדי שיתעלמו מהזיופים. המשקיפים באו מטעמו של עמי איילון. האם ייתכן שלולא הזיופים, איילון היה מנצח את ברק? אנשי איילון בטוחים בכך גם היום.

בכל מקרה, ביאח"ה, למרות כל מה שגילו,  לא חשבו שזו חקירה שראוי פעם אחת להקדיש לה משאבים רציניים, לערוך האזנות, מעקבים, לעלות מעל לרמת נציג החמולה בקלפי. מישהו הרי משלם לנציג החמולה כדי שהוא יתנהג ככה בקלפי. המישהו שמשלם, מקבל את הכסף ממישהו, לא? למישהו למעלה יש אינטרס לשלם? האם ייתכן שהמועמדים לא יודעים כלום? אל תצחיקו אותי. כולם יודעים הכול, כולם יודעים מה שמות המתווכים בעניין, מי מעביר את הכסף, מי עוזר לעצב את זהות הנוכחים בקלפיות ככה שיהיה קל לגנוב, אבל אף אחד לא מונע את זה. אולי המועמדים מרגישים שאין ברירה. שאלו חוקי המשחק. מי שמפחד, שאיזה בדואי בפזורה יפיל אותו, פשוט לא נכנס לפריימריז. אגב, המשטרה ערכה כמה חקירות במהלך השנים. גם ב"קדימה", גם בליכוד. עלו לא מעט שמות, חזרו אותן תופעות, אף פעם לא הוחלט שם לרכז מאמץ גדול בנושא ולמגר אותו.

 הפרקליטות –

גם הפרקליטות בפעולתה העבירה לכולם מסר ברור וחד – זה לא מעניין אותנו. הבחירות נערכו ביוני 2007. למשטרה לקח שנה וחצי לסיים את החקירה. לפרקליטות לקח שנתיים וחצי לקחת תיק פשוט וברור ולהגיש כתבי אישום. בנסיבות הללו, לא פלא שאחד הנאשמים בזיוף הבחירות אז, נמצא שוב על ספר הבוחרים של העבודה, הוא ולא מעט אנשים מהחמולה. עוד מעט יש בחירות, למה לא לחזור על ההצלחות הקודמות?

מפלגת העבודה –

כל בחירות במפלגת העבודה עולה אותה רשימה של קבלני קולות. זה לא ייחודי רק לה. גם שאר המפלגות לא עושות מאמץ אמיתי להילחם בתופעה. כל אחד מהמועמדים, כנראה, מאמין שיש לו יתרון בחזית הזאת ולכן, למה לשנות סדרי עולם. יותר מזה, המועמדים חוששים שאם ייצאו נגד התופעה, יפסידו כבר כל סיכוי לקבל קול מזויף אחד ומצד שני, לא יצליחו לעצור את זה. התוצאה, מבחינתם, תהיה הכי רעה שאפשר.

הנה רשימה חלקית של קבלני הקולות, אלו שבמפלגה אומרים שאם סגרת איתם, אל תדאג. תקבל תוצאה יפה בקלפי. פדל איברהים (עוזר לשעבר של עמיר פרץ) בדבורייה, הישאם זועבי בטייבה (נחשב מקורב לדני עטר, איש מחנה פרץ), חנה מסעד ביפיע (עוזר לשעבר של בוז'י הרצוג), משפחת זידאן מכפר מנדא, שהבולטים בבניה הם עלי וטארק (עוזר לשעבר של ראלב מג'אדלה, איש מחנה פרץ), שוקרי שופאני ממעיליה, מחמוד בוקאעי (כנראה יעזור לבוז'י הרצוג) משעב ועוד ועוד. כולם במפלגה יודעים שדני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, יכול לדאוג לך לתוצאה מאוד יפה בכמה יישובים ערביים, שבתחום המועצה שלו, כמו נאעורה. כולם יודעים שיש בפזורה הבדואית אדם בשם איברהים אבו סבייח. הוא יכול לסגור לך תוצאה יפה בכסייפה, אבו קורינאת, חורה ועוד. בכירי מפלגת העבודה מסדרים לאבו סבייח פעם אחר פעם ג'ובים במשרדים ממשלתיים. פעם במשרד התרבות, פעם בתמ"ת. הם, כנראה, מתפעלים מכשרונו לשנע מאות מצביעים בדואיים ביום הבחירות, בחום לוהט, לקלפיות במגזר הבדואי. אני יכול להמשיך עם מוקייבלה ובסמת טבעון וג'וליס ועוד ועוד. כולם יודעים, אף אחד לא עושה כלום.

כמובן שישנה אפשרות שאותם פעילים מרכזיים מצליחים לסדר לך תוצאה יפה באמצעים חוקיים לחלוטין, אבל אפילו כדי למנוע לזות שפתיים של אנשים ספקניים כמוני, המפלגה הייתה יכולה לעשות כמה דברים פשוטים. מה? שימו מצלמת אינטרנט פשוטה בכל קלפי, כמה מאות שקלים בסה"כ, חברו אותה למוקד מרכזי ותודיעו שאם היא לא תצלם כל מתפקד שנכנס לקלפי, אז הקלפי כולה פסולה. כל כך פשוט, כל כך אפקטיבי. גייסו חברה רצינית, לא אלו שביצעו את זה בעבר, שתפקח על הקלפיות, שתתחייב לשים מפקח חמוש בכל קלפי. האמת, לא צריך בכל קלפי. שתשים לפי שיקול דעתה איפה שהיא רוצה. כולם יודעים היכן ממוקמות הקלפיות הבעייתיות. שלישית, תעסיקו חברת חקירות שתתקשר עכשיו למתפקדים הפיקטיביים בכל המקומות הללו. זה לא כל הארץ, זה לא 70 אלף טלפונים, זה כמה אלפים שיכריעו בחירות. שיפסלו אותם עכשיו, לפני שהם לא באים בקלפי ומישהו מזייף את הצבעתם. אני יכול לחשוב על עוד 5 רעיונות איך למנוע את הזיופים הללו, אבל לצערי, ממה שאני שומע ממפלגת העבודה, זה הולך להיות בדיוק אותו דבר.

אני יודע מה אני הולך לעשות ביום אחרי הבחירות. אני הולך לבדוק את אחוזי ההצבעה בכל המקומות הללו שנקבתי. אם הם עולים על 70 אחוזים, אז זה זיוף בטוח. מעל 50 אחוזים, זה זיוף חלקי. רק שתדעו, שמועמדי מפלגת העבודה ואנשי המנגנון שלה, יכלו לעצור את הזיוף הזה ופחדו.

למסמכים המלאים:

• כתב האישום באבו קורינאת »

• כתב האישום בכסיפה »

• כתב אישום נוסף בכסיפה »

בורובסקי, הורוביץ ואמיר גילת נגד חנה מצקביץ: פרוטוקול העימות החזיתי

14 ביולי 2011
 

בחודשים האחרונים אני מקבל שטף של טלפונים מבכירים ברשות השידור. אתה חייב לעשות תחקיר על מה שקורה כאן, הם אומרים, כל אחד בשפתו ומוסיפים: גם המקום הזה – שמורגל בפוליטיקה – לא ראה ניסיון כל כך כוחני להשתלטות מצד נאמני ראש הממשלה. אחד הבכירים טען שאשת ראש הממשלה קובעת מי יהיה מנכ"ל הרשות. שמעתי את זה מבכיר בלשכת ראש הממשלה, הוא טוען.

אני עונה להם שזה עצוב ומעצבן, אבל ידיי קצת כבולות. עמדת המוצא שלי קשה. ביקורת בערוץ 10 על המתרחש בערוץ 1 נראית נגועה. על זה תוסיפו שאני נתפס, על ידי תומכי נתניהו, כיריב של ראש הממשלה ואישתו ותקבלו, לתחושתי, קשב מוגבל לכתבות שלי בנושא, מה עוד שזה בכלל לא תחום הסיקור הטבעי שלי. לכל הפונים אמרתי – יש מסמכים? יש משהו שיוכיח את זה באופן בלתי תלוי, בלי שתצטרכו לדבר ולסכן את מקום העבודה שלכם?

אז הנה מסמך אחד, די מדהים.

פרוטוקול של הוועד המנהל של רשות השידור מיום 12 ביוני 2011, מייד אחרי שהודחו המנהלים בפועל של הרדיו והטלוויזיה. אני מאוד ממליץ לכם לקרוא את המסמך הזה. היועצת המשפטית הוותיקה של הרשות מנהלת בישיבה עימות מילולי בטונים חריפים מאוד מול שלושה מחברי הוועד המנהל. הנרטיב שלהם – את לא נותנת לנו לנהל את המקום הזה. בגלל ההשתלטות המשפטית שלך, המקום הזה הגיע לאן שהגיע. הנרטיב שלה – אתם מנסים לכבוש את המקום משיקולים זרים. הנרטיב שלי – תקראו בעצמכם. אני רק אכיר לכם את הגיבורים ואפנה אתכם למקום אחד ספציפי.

אמיר גילת היה עיתונאי "מעריב" באזור חיפה, ראש דסק שם. הכרתי אותו כעיתונאי הגון ומקצועי. לאחר מכן הוא היה דובר של ביבי במשרד האוצר. גם שם הייתה לי תחושה חזקה שהוא עושה הכול כדי לשמור על נורמות אתיות, על צלם אנוש. ראיתי אותו אחרי שביבי התפטר ממשרד האוצר וגילת פתאום שהוא צריך לדברר אותו פוליטית. גילת ואופיר אקוניס, הדובר השני, חילקו ביניהם באופן מלאכותי את כלי התקשורת והעיתונאים, כדי לא לדרוך אחד על אצבעותיו של השני. גילת הגריל אותי. כשהוא התמנה למנכ"ל רשות השידור, שאלתי את עצמי אם יעז לעמוד מול דרישות הממנים שלו.

את ניצב בדימוס יעקב בורובסקי צריך פחות להציג לכם, מן הסתם. אני רק יכול להוסיף פרט מעניין. בלוח הזמנים של נתניהו, עוד כשהיה באופוזיציה, מופיעה פגישה עם בורובסקי, מייד אחרי שזה פרש ממשרד המבקר. הפגישה נערכת בביתו של עוזי ארד בצפון תל אביב. לא בלשכה. מישהו רצה להסתיר אותה? למה בכלל בורובסקי הלך לפגוש את נתניהו? לא יודע. אני מניח שזה מה שהיה אומר לכם אולמרט, אם הייתם שואלים אותו: "מה זאת אומרת למה? בורובוסקי עשה הכול כדי להפיל אותי מתוך משרד המבקר והנה הסיבה. קשריו עם נתניהו". אני מקווה שאין לזה בסיס, אבל אין ספק שבורובסקי הוא הבוטה שבחברי המליאה כלפי היועצת המשפטית.

יואב הורוביץ הוא אקס יחידה. יש לו קריירה במגזר העסקי. מנכ"ל אוויס או משהו כזה. הוא עבד עבור נתניהו בכל מיני עבודות שקטות. כשהיה צריך לחבר בין הכסף שגייס נתניהו, למילואימניקים, שיצאו כנגד אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הורוביץ היה שם. למיטב התרשמותי, מדובר באדם שופע כוונות טובות, ישר וחכם. למה הוא חלק מהמכונה הזאת? אולי הוא באמת מאמין שזו הדרך לנער את המקום.

למי שאין כוח לקרוא הכול – לכו לעמוד 29. מוטי שקלאר, המנכ"ל שעומד לעזוב, שואל את החברים – או.קיי, פיטרתם את המנהלים בפועל, אבל מי במקומם עד שייבחר מישהו במכרז? התשובה מאוד מעניינת. רק ברשות השידור.

להורדת המסמך המלא » 

מותר לקצב לשכור חוקרים פרטיים

12 ביולי 2011
 

כן, מותר לו. איך נאשם בפלילים אמור לנסות להתגונן? עורכי דין זה אחלה, יועצי תקשורת זה חשוב, אבל בשורה התחתונה, מה שיקבע את גורלו זה העובדות ואת העובדות אוספת המשטרה. אם המשטרה החליטה שאתה אשם, אל תצפו ממנה שתעבוד כדי לאסוף עובדות מזכות. לכאורה, באופן תיאורטי ולגמרי לא מעשי, היא אמורה לעשות את זה. מעשית, אין טעם לצפות ממנה לעשות את זה. זה טיבם של בני אדם וזו טיבה של משטרה. פרקליטיו של דומיניק שטראוס – קאהן הודיעו בפומבי שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לזכות את הלקוח שלהם. החוקרים נסעו לארץ מוצאה של המתלוננת, חיפשו עדים וייתכן שאף תרמו לתפנית במשפט. למה להם מותר ולקצב לא?

אחרי משפט רמון, שכר מקורבו של רמון, אפרים קונדה, חוקרת פרטית ממשרד ויצמן יער, שניסתה לדובב את המתלוננת ה'. גם אז, המשטרה פוצצה את הפרשה ברעש גדול. מאז ועד היום לא הוחלט על הגשת כתבי אישום. בצדק. אין סיבה. צריך, לדעתי, לפרש את העבירה של "הטרדת עד" באופן מצמצם, כשמדובר בניסיון של אדם להילחם על חירותו. מה כן שווה "הטרדת עד"? אם מאיימים עליו, אם עורכים אחריו עיקוב גלוי, אם מתקשרים בשתיים לפנות בוקר או שמפיצים נגדו שמועות מכפישות.

למכור איזה סיפור כיסוי על במאי דוקומנטרי שעושה סרט, או ראיון עבודה, זו ממש לא הטרדה. בלי הכלים הבסיסיים הללו של תחבולות, שקרים קטנים וכו', אין שום סיכוי לחוקרים הפרטיים לגייס מידע.

משרד המשפטים חייב להיות קוהרנטי. אם זו הטרדה ו"חציית כל הקווים האדומים", כפי שאמר בכיר במשטרה, אז הם צריכים להודיע בפומבי שמקצוע החוקר הפרטי הוא בלתי חוקי וזהו. איך אמור חוקר פרטי לבצע מלאכת איסוף מידע כלשהי? הוא אמור להציג את עצמו כחוקר פרטי? קצת היגיון. מותר לקצב להתגונן, לחפש עובדות מזכות, זה בסדר, לא קרה שום נזק. העובדה שהוא ניהל את האופרציה הזאת באופן שלומיאלי, רק מעידה על שיקול דעתו בימים אלו. בשביל מה הוא היה צריך להשתתף בעצמו בישיבות העדכון עם החוקרים? מה זה נותן בכלל בשלב הזה של ההליך? (ביהמ"ש העליון לא אמור לשמוע בזמן הערעור ראיות חדשות) כנראה שמעל לכול, יש בעיה עם שיקול דעתו בכל מה שקשור לאדם שגוייס למשימה, בקיצור, לא חכם. אבל לא חכם, זה לא בהכרח אשם בפלילים. קצב צריך ללכת לכלא על האונס שביצע, לא על הניסיון הלגיטימי שלו להגן על עצמו.

שוקן 1, דנקנר 0

12 ביולי 2011
 

בחודשיים האחרונים מתחולל מאחורי הקלעים אחד המאבקים המרתקים ביותר בעיתונות הישראלית. הטייקון נגד המו"ל. האיש שחי, כנראה, בעולם בו כסף יכול לקנות הכול, בטח עיתונאים, מול האיש שעל המצבה שלו יכתבו, מן הסתם, "תגידו תודה שעוד משלמים לכם". נוחי דנקנר נגד עמוס שוקן. עד שדנקנר קנה את "מעריב", הקרב הזה כלל קמפיין חריף של ה"מרקר" נגד דנקנר וחרם מודעות, בהיקף משתנה, של דנקנר על "הארץ". אל תטעו. הניסוח לא מרמז לסימטריות מוסרית. בצד האחד, יש עיתונאים עצמאיים ב"מרקר", שמאמינים באמת ובתמים שדנקנר מהווה בעייה קשה למשק הישראלי. הם אולי מגזימים, הם אולי אכזריים מדי עם הסכין, אבל הם עושים את זה בתום לב ומתוך אמונה יוקדת. מהצד השני מצוי טייקון, שמשתמש בכוחו הכלכלי, כדי להחניק ביקורת כנגדו, במקום להתייצב מולה באומץ, להסביר ולנמק. לפחות כך אני רואה את זה, אבל אלו כבר חדשות ישנות.

מהרגע שדנקנר קנה את "מעריב" המלחמה עברה לעידן הגרעיני. דנקנר התחיל ישר בהתקפה על הבטן הרכה של שוקן. המשכורות הנמוכות, יחסית, שהוא משלם לבכיריו. "מעריב" יצא לצייד. אנשי דנקנר, ניר חפץ וחיים גבריאלי, גיבשו רשימה של בכירי "הארץ", נפגשו איתם בנפרד, הבטיחו הרים וגבעות, שידרוג בשכר, התחייבות כתובה לעצמאות עיתונאית. רק תבואו. רשימת היעדים כללה את הבכירים הבאים: אלוף בן, עורך הדעות, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", אבי יששכרוב, הפרשן לענייני ערבים, עמוס הראל, פרשן צבאי, יוסי ורטר, פרשן פוליטי, ארי שביט, הפובליציסט הבכיר של העיתון ומזל מועלם, הכתבת הפוליטית. סביר להניח שהחמצתי עוד אחד או שניים. לא צריך לחטוא בדרמטיות יתר כדי לדמיין את המכה שהייתה נוחתת על "הארץ", אם דנקנר היה מצליח.

בדרך כלל כשבכיר בא לשוקן להגיד לו שהוא עוזב, התגובה שהוא מקבל היא "זבש"ך". מדויק יותר לומר שהוא לא מקבל שום תגובה, כי שוקן, כנראה, בכלל לא ידבר איתו. הפעם, שוקן סטה ממנהגו, הוציא את הידיים מהכיסים ויצא למלחמה. הוא מיהר והכניס אוליגרך שנוי במחלוקת, כשותף בבעלות על העיתון. ליאוניד נבזלין הביא על שוקן ביקורת של אניני טעם (יותר נכון, אינטרסנטים) אבל הוא נתן לו בדיוק את מנת החמצן הדרושה כדי להתחרות על עיתונאיו הבכירים. פתאום היה לבכירי "הארץ" מישהו בבית, שמוכן להילחם עליהם ולא רק באמצעות מילים טובות. בסיום הסיבוב הזה של המלחמה, שוקן ניצח בגדול. מועלם וגולדן עזבו. לא מכה קלה, אבל בהחלט כזו ש"הארץ" יכול לחיות איתה. גולדן ממילא היה עם חצי רגל בחוץ, בגלל פוליטיקה פנימית של העיתון ומעזיבה של כתבת פוליטית, מוכשרת ככל שתהיה, לא בונים מהפכה בעיתונות. כל שאר הבכירים אמרו לדנקנר – "לא, תודה". כמה מעליב.

עקבתי אחרי הקרב מרחוק ואני מאוד שמח על תוצאות הסיבוב הזה. ראשית, כי אני חסיד מושבע של "הארץ", עוד מגיל 14. זה עיתון חכם, רחב אופקים, הגון והכי חשוב – חופשי. חופש עיתונות כמו שנותן עמוס שוקן לעיתונאיו, אין באף כלי תקשורת בארץ. שנית, טוב שדנקנר הציל את "מעריב", אבל אם הוא עשה את זה כדי לחסל את "הארץ", אז אותי הוא איבד (טוב, יכול להיות שהוא איבד אותי כבר לפני זה). כשדנקנר החליט לרכוש את "מעריב", רני רהב הרים לי טלפון. הוא סיפר לי שדנקנר עושה את זה בגלל הדמוקרטיה, שלא ייעלם קול חשוב בתקשורת הישראלית ועוד כל מיני ערכים שחשובים מאוד לכולנו, בטח לרני רהב. קשה לי להאמין שאין עיתונאי אחד, באחד העיתונים האחרים, "גלובס", "ידיעות", "כלכליסט", רשת ב', שמתאים לחזון הזה וכולם כולם נמצאים רק ברחוב שוקן.

שלישית, יש סימנים ראשונים ומטרידים להשפעתו של דנקנר על התוכן של "מעריב". תקראו את הכתבה ב"עין השביעית" בנושא. אולי עיתונאים מחילים על עצמם התנהגות פרו דנקנרית, מתוך פחד או רצון לשאת חן. אישית, קשה לי מאוד להאמין שיהודה שרוני, העורך הכלכלי של העיתון, עיתונאי ותיק, שאני מכיר שנים ארוכות, יחליט על דעת עצמו על תת סיקור למלחמת החיתולים המדהימה. קשה לי להאמין שזו החלטה שלו. אולי זה סתם צירוף מקרים. 

בסוף בסוף, זה סיפור הרבה יותר גדול ממה שיקרה ל"מעריב" ו"הארץ". זה סיפור הוליוודי קלאסי עם מוסר השכל בצבעים, שקיימים בדרך כלל רק בסרטים. שחור ולבן. כן, כן, ילדים, אי אפשר לקנות הכול בכסף, אפילו אם יש לך הרבה ממנו וגם כשמדובר בעיתונאים בעיתונות הכתובה והמדוכאת. איזה כיף.

תיקון – בפוסט המקורי נכתב שניר חפץ מגיע למסדרונות העיתון ואולי זה גורם לעיתונאי "מעריב" ליישר קו עם עמדת נוחי דנקנר. חפץ התקשר ואמר שטעיתי. הוא לא היה פעם אחת ב"מעריב", אחרי שדנקנר קנה אותו. אני מקבל את דבריו והורדתי את המשפט הזה מהפוסט.

איך קשורה פרשת הולילנד לטל בן חיים, רמי כרמי, הבעל של שולה זקן, צילי נווה, אורי שני ועוד

7 ביולי 2011
 

עדותו של אהוד אולמרט רצופה בקטעים מעניינים שלא בהכרח קשורים לתיק הזה. הנה כמה מהקטעים הללו וכמו כל שאר העדויות בפוסט הזה, אלו סיכומים שלי לעדויות והם משקפים את ההבנה שלי. לא מדובר ברוב המקרים בציטוטים ישירים.

אהוד אולמרט – זמנים שונים

באחת החקירות ניהל אולמרט שיחת חולין עם החוקרת איריס ברק על היחידה המשטרתית החדשה והמחוזקת לכאורה, להב 433. אולמרט מתגאה בכך שהוא תקצב אותה ולא עשה חשבונות בזמן שהם חקרו אותו. הוא גם מדבר על המקליט הותיק של יאח"ה, ישי בן דרור. הוא איש טוב, אומר אולמרט, הוא מתפוצץ מאיך שאתם מתנהגים אליי. הוא לא אמר לי, אומר אולמרט, אבל אני יודע. ישי מספר לו שהוא עומד לפרוש. אולמרט עונה שהוא איש צעיר ויש לו את כל הזמן בעולם.

אחר כך אולמרט מספר שהכדורגלן טל בן חיים ביקש ממנו פעם להיפגש עם הבעלים של בולטון והוא נפגש כדי לעזור לטל בקבוצה, בלי שקיבל ממנו כלום אי פעם על זה. הבעלים בא לפגישה כדי להתלונן על כך שישראל מאפשרת לייבא קומקומים מסין שיכולים להתפוצץ, קומקומים שאינם בהתאם לתקינה בטיחותית. אולמרט אומר שהתברר שבעלי בולטון צודק בעניין. כתוצאה מהפגישה, סיכם אולמרט, הקריירה של טל בן חיים בבולטון השתפרה (צוחק).

החוקרים שואלים את אולמרט באריכות במספר חקירות על ההתנהלות מול עד המדינה וניסיונותיו לקבל כסף, עוד לפני שהגיע למשטרה.

אולמרט סיפר שאיש העסקים אביגדור קלנר פנה במחצית 2008 לחבר שלו, שהוא איש עסקים בינלאומי ידוע, שלא הכיר אותו בכלל וביקש להיפגש דחוף דחוף דחוף בשביל אולמרט. בפגישה גולל בפניו את הסיפור (הסיפור הוא שעד המדינה רוצה כסף ומאיים ללכת למשטרה או לתבוע, אם לא יקבל ובכך להפליל גם את אולמרט – ר.ד.). החבר עצר אותו ואמר שלא רוצה לשמוע, אבל צלצל לאולמרט בלילה וסיפר לו. אחר כך קלנר פנה לעוד אנשים שיפנו לאולמרט ובסוף הגיע אליו לפגישה בלשכת ראש הממשלה ואמר לו שהתמנה למגשר ולא רוצה שייפגע, לא סחט אותו בשום דרך, אבל אמר לו שאם יגייס חצי מיליון דולר, אז הכול ייפתר. אולמרט דחה את הרעיון ואמר שבסוף זה יתפוצץ, תהיה משטרה וישאלו אותו – אם אתה חף מפשע, למה נתת חצי מיליון. אח"כ קלנר המשיך ללחוץ דרך אנשים שונים. כשעבר למשרדים במגדל פלטינום בתל אביב, הם התקרבו למרחק 2 קומות אחד מהשני. אולמרט עדכן אחרי הפגישה הראשונה עם קלנר את עורך דינו, אלי זהר, שאמר לו – אני עורך דינך, אני אטפל בזה. זהר הציע לו להיפגש שוב עם קלנר בפלטינום. נפגשו ושוב אולמרט לא הסכים לעזור. קלנר התחיל לארוב ליד המעליות של הבניין, לנסות להיפגש איתו ולשכנע אותו. אולמרט נתן הוראה לא לתת לו להיכנס. עורכי דינו הנוספים, נבות תל צור ורמי כספי אכן ידעו מזה, אבל לא לחצו להתפשר ולא כלום.

החוקרים גילו שצ'קים של עד המדינה הגיעו לחשבונותיו של יורם שטרית, אחיו של מהנדס עיריית ירושלים, אורי שטרית.

יורם שטרית 19.4.10

עובד כמנכ"ל חברה בשם אטורה תעשיות. יורם שטרית העיד שלא ידע מעולם על החובות של אחיו אורי (שנקלע אליה, לדבריו, בגלל התאבדות אח אחר – ר.ד.). יורם שטרית קיבל 25-50 אלף דולר מעד המדינה בכמה צ'קים. יום אחד עד המדינה התקשר אליו. הוא לא ידע מי הוא ומה שמו. שטרית בא למשרדו ועד המדינה, שהוא לא הכיר כלל, אמר לו שיש להם ידיד משותף ולכן רשם לו כמה צ'קים והוא לקח והלך. זה היה אמור להיות בעיניו הלוואה, אבל היא מעולם לא הוחזרה. אין הסכם הלוואה, אין היכרות קודמת והוא לא נוקב באוזני החוקרים בסיבה לתת לו את הכסף.

החוקרים גילו שעד המדינה נתן כסף רב לשולה זקן וקנה לה מתנות שונות

שולה זקן 27.4.10

זקן העידה שאכן קיבלה מעד המדינה כסף, רהיטים, טבעת ויצאה איתו ל"ימי כיף". אהבה אותו כמו סוג של אבא. יחס אבהי. עזר לה בבית וכו'. לא נתנה לו, לדבריה, שום תמורה. הוא מצידו, לדבריה, לא שיתף אותה בבעיותיו המקצועיות. אומרים לה שהנהג שלו העיד שבא אליה המון פעמים עם מעטפות עם כסף מזומן. טוענת שלא מכירה אותו. מראים לה מעטפה בה ניתנו לה, לדברי עד המדינה, 150 אלף שקלים וכתב ידה על המעטפה. היא אומרת שלא זוכרת על מה ולמה היו צריכים את ה – 150 אלף שקל.

בעדות מאוחרת יותר אמרה ששיתפה את עד המדינה במצוקותיה ושבעלה ידע הכל על יחסיהם ועל המתנות שקיבלה ולא היה אכפת לו כי ידע שזה לא רומנטי אלא יחסים אבהיים.

משה זקן, בעלה של שולה זקן –  29.4.10

הבעל אומר 200 פעם בעדות שהוא לא יודע מי זה עד המדינה. לא ידע שקנה לשולה נעליים, תיק, תמונה של רימר, רהיטים, עזר בקניית הבית, טבעות, לא יודע כלום ולא מאמין שהיא תקבל מתנות כאלה כי היא עובדת ציבור. לא שמע את שמו של עד המדינה, לא יודע מיהו. הוא עובד בעבודות זוטרות והיא מתעסקת בכל ענייני הכספים, כשהוא מתעסק בגידול הילדים. שואלים אותו ממה יש הכנסות לש.מ.ר.נ.ת, החברה החדשה של שולה. הוא לא יודע.

החוקרים גובים עדות מחתנו לשעבר של עד המדינה, שהעסיק בעבר את צילי נווה, רעייתו של דני נווה, שכיהן אז כשר.

סטוארט באלאן 4.5.10

באלאן אישר בעדותו שהעסיק את צילי נווה, כדי שתעזור בהשגת עסקאות, אבל פיטר אותה אחרי שראה שאין לה ערך מוסף. החוקרים הראו לו חליפת מיילים בינו לבין מנכ"ל עו"ד עדן בר טל (אז עו"ד פרטי והיום מנכ"ל משרד התקשורת – ר.ד.) בקשר לשירותים שייתן אורי מסר לעסקה שנוגעת לסובארו. צילי נווה מכותבת על המיילים. סטוארט מסביר כי נווה הביאה את העסקה הזאת, עסקה יחידה שהביאה. לא זוכר מי הביא את השם אורי מסר. בר טל לא רצה לשלם למסר, כי חשב שהוא כעורך דין יכול לייעץ לעצמו ומסר אמר שעל שירותיו יחייב את סטוארט.

לפי חומר החקירה, חברת פולאר נדל"ן שיחדה עובדי ציבור, דרך עד המדינה. בחלק מהפרוייקטים פולאר הייתה שותפה עם חברת שיכון עובדים. החוקרים גובים עדות מאורי שני, פעם מנהל לשכת ראש הממשלה ובהקשר הזה – מנכ"ל "שיכון ובינוי", חברת האם של "שיכון עובדים".

אורי שני 6.5.10

חברת פולאר בה הדמויות המרכזיות היו אביגדור קלנר, אמנון ברודנר ואמנון ספרן העסיקה אז את עד המדינה בקידום פרוייקטים כמו עמק הצבאים ועוד. באותה תקופה שולמו לעד המדינה כספים שהועברו לתשלומי שוחד ופולאר ביקשה משיכון עובדים את חלקה. שיכון עובדים שילמה את החלק שלה, לדברי החוקרים, בתשלומי השוחד. לפי מסמך אחד הוסבר לאורי שני בעל פה למה צריך לשלם את זה. שני הכחיש הכל, הוא לא יודע מי זה עד המדינה, לא יודע למה שילמו לו, מופתע בכלל ששילמו ובטח שאם היה יודע שזו המטרה של התשלומים, לא היה מאשר אותה.

החוקרים גובים עדות מהאדריכל המקורי של הפרוייקט, רמי כרמי

רמי כרמי, 13.5.10

כרמי אמר בעדותו שמלכתחילה היזמים צירפו את ארתור ספקטור, אדריכל ירושלמי, כדי שזה יעזור לעבור את ועדות התכנון. כרמי טען שתוכנית הולילנד שעברה הייתה שונה מאוד מזו שהוא תכנן, לא היו רווחים בין הבניינים, למשל. כרמי ממשיך ומספר שהוא שלח אדם מיוחד שיבדוק את השינויים בין התב"עות, זו שהוא תכנן וזו שעברה,  אחרי שאמרו על הפרוייקט שהוא מפלצת.

ספקטור לא יכול להתנער מאחריותו כי חתום על 3507 ג (מספרה הסידורי של תוכנית הולילנד הראשונה שעברה – ר.ד.) ושהוא עצמו התפטר מהפרוייקט, או פוטר כי בא יזם חדש, הוא לא זוכר מי, שרצה פחות שטחי ציבור ויותר שטחים פרטיים ונתנו לו. זו כבר לא הייתה התוכנית שלו. הוא ממשיך ותוקף את ספקטור. אומר שזה לא נכון שספקטור פוטר, כי לא הסכים לתת עוד יחידות דיור לעד המדינה, שפעל מטעם היזמים, כפי שספקטור אמר בעדותו במשטרה. ספקטור, לפי כרמי, מעולם לא התנגד ולדעת כרמי, הוא בכלל עדיין האדריכל של המלון שאמור להיבנות במקום

כרמי אישר שעד המדינה בישל את זה ככה שגברנו על כל ההתנגדויות ועברנו חלק, אבל אני האחרון שהוא יעדכן אותו שעשה את זה לא חוקי. לא ידעתי מכלום.

החוקרים גילו שחלק מהצ'קים של עד המדינה ויד ימינו, מאיר רבין, עברו דרך אביו של מאיר רבין, שמכהן בתפקיד המכובד של אב ביה"ד הרבני בתל אביב. הם חוקרים את האב.

פנחס רבין, אב ביה"ד הרבני בתל אביב, 12.5.10

הוא יודע מי זה הבן שלו ולכן לא רצה לרשום דירה על שמו, כי פחד שימכור אותה. יש להם כסף למשפחה. הוא לא רצה לשאול את הבן שלו יותר מדי שאלות איך משתכר וכו' כי "זה יעלה לי". שואלים אותו אם הלווה לו כספים. הוא אומר שסכומים קטנים, לא 150-200 אלף שקל. מראים לו שעד המדינה אמר שמתישהו הוא הלווה למאיר 300 אלף שקל תמורת התחייבות ל – 20% ריבית ואח"כ מראים לו 12 צ'קים שמסתכמים בסופו של דבר ב – 360 אלף שקל, מה שמאשר לכאורה את גרסת עד המדינה. פנחס רבין טוען לא יודע מאיפה זה בא ויכול לבדוק. מראים לו צ'ק אחד שלו על סך  150 אלף שקל למאיר רבין ושואלים אותו איך זה מסתדר עם התשובה מקודם. הוא אומר שהוא לא מכיר ולא זוכר, למרות שהחתימה היא אכן שלו ומבטיח לבדוק ולהחזיר תשובה דרך עו"ד.

מאוחר יותר החוקרים חוקרים אותו שוב, הפעם באזהרה, הליך מאוד לא שגרתי לאדם במעמד של שופט. הם גילו עוד מעורבות כספית של מר רבין במסלול הכסף של בנו ושל עד המדינה. הדיין המכובד ממשיך  להכחיש ידיעה או מעורבות.

בינת שוורץ מועמדת כיום לתפקיד ראש מנהל התכנון. היא נתנה עדות סביב התנהלות הוועדה המחוזית בעיקר בפרוייקט פרי הר, פרוייקט גדול באזור ירושלים, שלא אושר על ידי הוועדה המחוזית. עד המדינה העיד שגם בפרוייקט הזה שולם שוחד כדי שהדחייה של הוועדה המחוזית לא תהיה מוחלטת, אלא תשאיר איזשהו פתח לחזור אליה ולהפוך את ההחלטה.

בינת שוורץ, 11.5.10

בינת מספרת על יחסים חבריים עם יו"ר הוועדה, מתי חוטה. החוקרים הראו לה סיכום בכתב יד ששעוסק בשאלה איך תנוסח החלטת הוועדה המחוזית בנושא פרי הר. גברת שוורץ העידה שיש דמיון מבהיל בין הסיכום להחלטה הסופית של הוועדה, שנכתבה בכלל על ידה. היא לא יודעת להסביר את הדמיון הזה. החוקרים מציעים לה הסבר. אולי יו"ר הוועדה, מתי חוטה (שהם חושדים ששוחד גם הוא על ידי עד המדינה – ר.ד.) הכתיב לך. היא אומרת שייתכן. היא לא זכרה את עד המדינה, אבל אומרת שאחרי ששמו עלה בתקשורת, חבר של המשפחה, אונגר, הזכיר לה שהפגיש אותה איתו ושאמר לה שהיא לא בן אדם כי לא עזרה לו בכלום. פגישה באיזו תחנת דלק.

עכשיו כשמחפשים מנכ"ל חדש למנהל מקרקעי ישראל, מעניין לקרוא קטע קצר מעדותה של אישה בשם אלונה מור, שכיהנה כעוזרת לכמה ממנהלי מנהל מקרקעי ישראל.

אלונה מור

"האמת היא שאין לי למי להשוות את זה (תפקודו של יעקב אפרתי, מנכ"ל המנהל ואחד החשודים בפרשה – ר.ד.) כי מירון חומש (מנכ"ל אחד, שהיא עבדה לצידו – ר.ד.) – אף אחד לא בא אליו, כי הוא לא הבין כלום ואין לו שום השפעה. אח"כ בן אליהו (המנכ"ל שהחליף את חומש – ר.ד.) היה כמה חודשים והוא לא נפגש עם אף אחד, כי הוא כל הזמן רצה ללמוד את החומר ולא רצה להיפגש עם אף אחד ולבסוף גם החליט לעזוב".  

אחר כך תשאלו למה המנהל לא משווק קרקעות ולא מקבל החלטות…

החוקרים מתעניינים מאוד בעסקת קרקעות המלח, בה דני דנקנר, יו"ר תעשיות מלח, ניסה להיטיב את המצב של קרקעותיו. על הדרך הם חוקרים את רואה החשבון של החברה וגם שם יש קטע שכדאי לקרוא.

ארנון רצ'קובסקי, רואה החשבון של תעשיות מלח, 4.5.10

"אנחנו כרואי חשבון מאוד התעניינו דווקא במצבו של בנק הפועלים ולא רק משום שמניותיו שימשו כבטוחה לבנק לאומי (בנק לאומי הלווה לתעשיות מלח ולדנקנרים את כל הכסף (1.3 מיליארד), שהיה דרוש להם להשקעה ברכישת 11% ממניות בנק הפועלים – ר.ד.), אלא מאחר והדיבידנד שהיה משולם על ידי בנק הפועלים, היה המקור העיקרי והכמעט יחיד לתשלום הריבית לבנק לאומי. מאחר ועקב המצב הפיננסי של בנק הפועלים בשנת 2002 והאיסור של המפקח על הבנקים על חלוקת דיבידנד באותה עת, יצר לחץ לקבלת דחייה מתשלום הריבית לבנק לאומי, ואילו בנק לאומי היה דורש את הריבית, זה היה עלול למוטט את חברת תעשיות מלח ואנחנו היינו צריכים להיות מאוד ערים לנקודה הזאת".

מייד אחרי המעבר של החוקרים לחקירה גלויה, מתברר להם שעד המדינה שלהם, שהם יושבים איתו כבר כמה חודשים, כתב עם עורכי דינו 'כתב תביעה', שהוא בעצם דרך מכובסת לאיים על נותני השוחד לכאורה. אם לא תשלמו, נפוצץ את הסיפור. אלא שהתברר שפרטים רבים ב'כתב התביעה' היו שקריים. החוקרים הלכו לחקור את עורכי הדין של עד המדינה, שסגרו לו את הסכם עד המדינה.

עו"ד אמנון יצחקניא, עורך דינו של עד המדינה –  7.4.10

החוקרים שואלים את עו"ד יצחקניא על כתב התביעה. הוא אומר שאמר להם את זה כבר בפגישה הראשונה ושהוא מופתע שלא הכירו אותו. הם אומרים שלא מסרו להם אותו עד עכשיו עם הנספחים, שכוללים את ספחי הצ'קים (רבים מהם מזוייפים) ונכון שידעו עליו. עו"ד יצחקניא אומר שהוא מופתע שלא ביקשו. יצחקניא גם אומר שהוא הציע ללקוחו, עד המדינה, להכין כתב תביעה ושלחו אותו לעו"ד צבי אגמון, בא כוחו של אחד המשחדים, לגירסתו. יצחקניא טען שהוא לא עימת את עד המדינה עם הפרטים של כתב התביעה, אבל הניח שמה שמוסר זה נכון ומדויק ועד עכשיו חושב שמה שנמסר לגבי סנ"צ איקס איקס מיאח"ה, שכביכול שוחד, זה נכון ושעד המדינה אמר לו כל הזמן שיהיו דברים שימסור רק אחרי הסכם עד המדינה ושיש לו הכרת תודה לאיש (לאותו קצין משטרה, שכביכול שוחד על ידיו – ר.ד.) וממילא יש על זה התיישנות (על השוחד לכאורה לאיש משטרה – ר.ד.).

עו"ד אילן סובל, עורך דינו השני של עד המדינה –  7.4.10

אני לא יודע למה עד המדינה לא מסר את כתב התביעה. לא הייתה בעיה למסור אותו וידעתם שיש אותו כי אמרנו את זה. כתבנו בו כל דבר, כי הנייר סובל הכל ורצינו לכלול כמה שיותר פרטים מביכים כדי שצ'רני (יזם הולילנד – ר.ד.) יסכים להתפשר. זה תהליך שהחל במאי 2008 ושלחנו רק טיוטה אחת של כתב התביעה לעו"ד אגמון. אף אחד מאיתנו לא האמין שאי פעם זה יגיע למשטרה ועד המדינה היה בדילמה עד הרגע האחרון. רק כשהגיע ללדור נפל לו האסימון שאין דרך חזרה.