ארכיון חודש: אוגוסט 2011

בויכוח עם גיא מרוז, אני בעד שרון גל

30 באוגוסט 2011
 

אני בעד המחאה, חושב שדפני ליף עשתה דבר גדול ושאין שום קשר בין העובדה שלא עשתה שירות צבאי לכך שהיא מסמלת את המחאה, אבל לכל זה אין קשר לעובדה שצריך לשאול אותה את כל השאלות וטוב עשה שרון גל ששאל. היא הייתה עושה עוד יותר טוב אם הייתה עונה לכל השאלות ולא בורחת מהראיון. בנושא השירות הצבאי, למשל, היא ענתה מצוין. היא הסבירה שסובלת ממחלת הנפילה ולכן לא שירתה בצבא, אבל התנדבה במשך שנה וחצי. זה בדיוק תפקידה של עיתונות. עולה אדם לעמדת השפעה משמעותית, צצים מתנגדים. טבעי ורצוי. במהלך העימות צצות כל מיני עובדות נכונות ולא נכונות, קשורות ולא קשורות. העיתונות צריכה לבדוק את העובדות הללו. אחרי חיבוק חם של חודשיים, מותר לשאול את דפני ליף על העובדה שהוריה גרים בכפר שמריהו, או על כך שהיא עצמה לא ישנה באוהלי רוטשילד. אלו שאלות לגיטימיות ונכונות. אם לא נשאל אותן עכשיו, נצטער אחר כך, כשמתנגדי המחאה יגידו לנו בצדק, שחדלנו מלהיות עיתונאים והפכנו למפגינים.

שרון גל שאל את השאלות הנכונות. ראיתי את הראיון ואני חושב שהוא התנהג כמו עיתונאי אמיתי. אחרי זה בא גיא מרוז לתבוע את דמה השפוך של דפני ליף. מרוז, בניגוד לשרון גל, לא השתית את הביקורת שלו על היסודות הנכונים. הוא סתם תקע לשרון מתחת לחגורה על זה שפעם הייתה לו מרצדס ושהוא הלך לחתונה של הבן של יצחק תשובה. מה זה קשור? אם מרוז היה הולך לראיין את שרון גל לאחת מתוכניותיו, זה בהחלט הכי לגיטימי, שהוא ישאל אותו על המרצדס ותשובה ואיך הוא יכול להוביל תוכנית כלכלה אקטיבית, שתומכת במחאה, מהעמדה של מרצדס ותשובה, אבל מה זה קשור לראיון שעשה שרון גל עם דפני ליף? מרוז טען בראיון שהשאלות של שרון גל בקשר לשירות הצבאי אינן קשורות למחאה. לא נכון. ליף היא סמל המחאה וכולנו רוצים להבין ממה עשוי הסמל ומה הביוגרפיה האמיתית שלו. זה לא אומר שיסודות המחאה ישתנו, אם היא כן שירתה או לא שירתה. זה כן אומר שנדע מי התחיל את הכול ומאיזה חומרים ביוגרפיים הוא עשוי. זה נכון לגבי כל אדם בעל משמעות בחיינו וזה בוודאי נכון לגבי דפני ליף.

התקשורת בסיפור המחאה צועדת על קו מאוד דק וקשה להינדוס. מצד אחד, תמיכה גורפת וחסרת תקדים במחאה. מצד שני, להמשיך לעשות עיתונות. הרבה מהעיתונאים פשוט עוזבים את כובע העיתונאי ואומרים – יותר חשובה המחאה. בעיניי, זה מאוד לא נכון. אפשר לתמוך במחאה, אבל עדיין להביא את העובדות החשובות. אפשר להסביר למה המחאה חייבת להביא לכאן שינוי, אבל להגיד שהייתה אכזבה גדולה ממספר המפגינים במוצאי שבת, שהתביעה להתפטרות טרכטנברג היא לא חכמה ומארגני המחאה כבר לא ישנים באוהלים. אפשר לקונן על היעדר המנהיגות פה וגם לספר שדניאל אברהם עמד מאחורי חלק ממימון המחאה. גיא מרוז שידר את זה וטוב עשה. ההשתלחות בשרון גל הייתה מיותרת, אבל גם במקרה הזה טוב עשה שרון גל שהביא אותה לשידור.

אורי שגיא: למה שאספר לך? גם אני יכול לכתוב

29 באוגוסט 2011
 

ב – 2001 הלכתי לפגישה עם אורי שגיא. עבדתי אז על איסוף מידע ל"חרקירי" על תקופת כהונתו של אהוד ברק. שגיא היה חוליה משמעותית מאוד בפאזל. הערוץ הסורי, שניהל ברק, היה מלא בתעלומות גדולות. איך הושק? למה התפוצץ? שגיא היה אחד היחידים שידע. בפגישה הוא היה מאוד כן. יותר מדי, מבחינתי. הוא התחיל בשאלה "למה בעצם שאני אספר לך מה קרה? הרי גם אני יכול לכתוב ספר. אני יודע לכתוב". כל כך צודק. בכל עשרות הפגישות שעשיתי לספר, חששתי שמישהו יגיד את זה. בדיעבד, חששתי בצד. גלעד שר כתב ספר ושלמה בן עמי כתב ודני יתום כתב וברק העביר את מה שהיה נוח לו להעביר באמצעות שליח. בפגישה עצמה שגיא באמת היה די עצור. את הפרטים שאני גירדתי על הערוץ הזה, במאמץ מאוד גדול, הוא קצת אישר והרבה נתן לי תחושה שאני לא ממש בכיוון.

הערב ראיתי אותו ב"לונדון קירשנבאום". היה לו כל כך הרבה זמן. מוטי קירשנבאום נורא רצה לשאול. הוא מאוד לוהט בסיפור הזה, אבל לא היה זמן וזה נראה תלוש ולא אקטואלי. מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע בצמא ב – 2001, הפך להיות מדבר משעמם ב – 2011.

לא אמשיך להלאות אתכם בפרטים. שנים ארוכות אחר כך ראיתי ששגיא נתן ראיון גדול על הרגליים הקרות שקיבל ברק בשפרדסטאון. זה היה איזה 8 שנים אחרי שזה פורסם. עכשיו, באיחור של 10 שנים, יצא סוף סוף הספר ההוא. עכשיו, כשזה מים מתחת לגשר,  אורי שגיא נזכר לפרסם את הספר שלו. עכשיו, כשכל קורא שפוי יגיד – איזה מזל שברק קיבל רגליים קרות בשפרדסטאון ואנחנו לא צריכים לחשוש לגורל השותף הצפוני שלנו, בדיוק בזמן שכל העולם מחזיק אצבעות שיתלו אותו כבר.

אז מה אני רוצה להגיד? ראשית, שבטוח בטוח אני אקנה את הספר ואקרא אותו מהמילה הראשונה עד האחרונה. שנית, שבטוח בטוח, שאורי שגיא היה חייל ומפקד אמיץ. בזירה הציבורית ציפיתי ממנו לקצת יותר אומץ.

כמה הערות על היום הקשה ביותר של המחאה (עד עכשיו):

1 באוגוסט 2011
 

 1. זה טוב. זה טוב שהמחאה נתקלת גם בקשיים ובביקורת ולא רק בתקשורת מחבקת ואוהבת. אם זו מחאה אותנטית וחזקה, היא תדע להתגבר על הביקורת ולהמשיך הלאה. אם אלו באמת כמה מפונקים מתל אביב, שהתאגדו עם כמה אנרכיסטיים ונעזרו בהפנינג הרגיל של קיץ בשדרות רוטשילד, אז באמת שלא מגיע להם שום פרס נוסף על מה שקיבלו.

2. מסיבת העיתונאים אתמול הייתה טעות גדולה. זו טעות להושיב את מארגני המחאה ליד שולחן וליצור תחושה שאלו המנהיגים שלכם. כוחה של המחאה הוא בפיזור שלה, בתוהו ובוהו, בהיעדר מנהיגים, באוסף קבוצות שונות שפועלות ביחד, עם מכנה משותף והרבה הבדלים. ברגע ששמים 4 אנשים ליד שולחן, מול מצלמות, אז הרבה אחרים אומרים – אוהו, זה נהיה אישי, קרדום לחפור בו, פה אני לא רוצה להיות. נכון, גם לפני כן, כל האנשים האלה התראיינו, אבל זה דבר אחד לראות ראיון על הדרך עם מישהו שכתוב לו מתחת "אחד מיוזמי המחאה" וזה דבר אחר שעושים מסיבת עיתונאים ומקנים לה מראה מסודר. לכאורה, ניואנס, אבל ניואנס חשוב, במיוחד כשכל מוקדי הכוח במדינה מנסים להרוג את המחאה הזאת, לפני שתחליש אותם.

3. אברי גלעד אמר אתמול ב"מילה האחרונה" שהוא מבולבל. מצד אחד, הוא בעד. מצד שני, הוא גילה שאחד מיוזמי המחאה היה בחד"ש והשני בבל"ד והשלישי אלוהים יודע איפה. אברי, אני לא רוצה להוסיף לבלבול, אבל זה כל כך, כל כך לא חשוב מאיפה כל אחד מהם בא. בכלל, זה לא ממש משנה מי התחיל בזה. הלך לה קלף לדפני ליף ולשאר חבריה, אבל זה לא הופך אותם למנהיגי המחאה הזאת ובכלל, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה המסר. האם ייתכן שאברי גלעד, שכל חייו הטיף בדיוק למסרים הללו של ההפגנות, המסרים על השלטון הרקוב והפסיבי, היעדר השקיפות, הרוב הדומם והרמוס, האם ייתכן שהוא עומד מהצד בזמן שזה קורה? זה לא האברי גלעד שאני מכיר.

4. תקציב אפס – כן, צריך לנסח מטרות קונקרטיות למחאה, אבל לא, הן לא צריכות להיות עוד גרוש פה ועוד ירידה של 5% שם. זה צריך להיות גדול יותר, לאתגר את השיטה כולה. למשל, להגיד לממשלה – בואי תלכי על תקציב אפס. התקציב הוא מסמך המדיניות הכי חשוב. זה ברור. כל עוד הוא נבנה בצורה שבה הוא נבנה, אין סיכוי לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. היום הוא נבנה בשיטת הטייס האוטומטי. מה זה אומר? שלוקחים את תקציב השנה שעברה, משאירים אותו בדיוק אותו הדבר, מעדכנים אותו בהתאם למדד ושאר שינויים אוטומטיים (מספר אנשים, תוחלת חיים) ואז משנים בפינצטה כמה סעיפים, עוד קצת לפה, קצת פחות לשם וזהו. תקציב אפס אומר – להתחיל מהתחלה. אין יותר נחלות בטאבו לאף אחד. בואו נחליט ביחד כמה באמת אנחנו רוצים לתת לחינוך, בריאות, רווחה ובטחון. בואו נעשה מזה חגיגה דמוקרטית של דיונים מרתוניים, שמשודרים בערוץ הכנסת. שיבואו כולם וידברו. זה ייקח חודשים ארוכים, זה יהיה מייגע וייכנס לפינות של הפינות. יהיה קשה מאוד לעשות מזה תקציב שעובר בכנסת, אבל אם תהיה מחויבות אמיתית לתהליך ואם הגרעין הקשה של המחאה יסכים להישאר חודשים ברחובות, אז אפשר לעשות את זה. בדרך, יעלו על השולחן כל בורות השומן שאף אחד לא רוצה לגעת בהם – מערכת הביטחון, ההתנחלויות, החרדים, היטלי הייבוא. יהיו ויכוחים נוראיים, המחאה תיקרע לשניים, יהיה בלגאן, אבל אולי זה יחייב את המערכת הפוליטית שלנו סוף סוף לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן ולהפסיק להגיד – טוב, אין ברירה, הקואליציה קראה לי להצביע, לא הייתה לי ברירה.