קראתי את ספרו החדש של מי שכיהן כראש המו"מ עם סוריה. למעשה, זה חצי ספר, חצי חוברת. קצת דק, לא ממש עשיר בגילויים חדשים, אבל בשביל אנשים שמתעניינים בנושא, הוא ספר מעניין מאוד. תרגמתי אותו עבורכם לאינדקס פרסונלי.
דני יתום – שגיא מציג את ראש המוסד לשעבר, ראש המטה המדיני בטחוני של ברק, אלוף בדימוס, כנודניק. מישהו שיושבי במטבח ביתו בכוכב יאיר ומסתכל דרך החלון על הכביש, שמוביל לביתו של שכנו, אהוד ברק. ברגע שהוא רואה ששגיא מגיע, יתום ישר מתייצב, כדי לא להחמיץ. כל כך נודניק יתום, על פי שגיא, שלעתים הוא היה מחנה רחוק, אחרי תיאום שושואיסטי עם המזכיר הצבאי של ברק, תת אלוף דאז גדי אייזנקוט ומתגנב ברגל כדי שיתום לא יבוא ויפריע. (אם יבוא, אולי גם לו יהיה מה לכתוב לספר הזכרונות).
מילא הנודניקיות, אבל שגיא גם מאשים את יתום בכך שהדליף לאמנון אברמוביץ', אז בערוץ הראשון, את מה שהפך מאוחר יותר לפיאסקו לא קטן. ספק אם אתם זוכרים, אבל באחד מערבי שישי פתח אברמוביץ' את ה"יומן" של הערוץ הראשון ואמר ש"תוך שלושה עד חמישה שבועות יוצג ההסכם עם סוריה להכרעת הכנסת, הממשלה והציבור". אחרי זה היו המון פרטים, אבל מה שכולם הבינו מהידיעה זה שיש הסכם. שגיא כותב בספרו לראשונה את מאחורי הקלעים של הידיעה הזאת. הוא וצוותו הכינו באותה תקופה את ההצעה הישראלית להסכם עם סוריה, הצעה שהם כינו "תוכנית הלל". ההצעה הייתה אמורה להיות משווקת לאמריקנים, שמצידם היו צריכים לשווק אותה לסורים כאילו זו הצעה שלהם (קצת שחוק התרגיל הזה, לא? אולי אפילו הערבים "המטומטמים" התחילו להבין אותו). פתאום התקשר "בכיר בלשכת ברק" (ששגיא רומז ברמזים עבים שזה דני יתום ואני יודע ממקורותיי שהוא מתכוון אליו) וביקש להעביר אליו דחוף את המסמך הכתוב. המסמך הזה התגלגל באותו ערב לאותו שידור של אברמוביץ'.
אהוד ברק – החלק הצפוי בספר הוא הביקורת הקשה מאוד שמטיח שגיא בברק על הרגליים הקרות שקיבל בשפרדסטאון, כשהכול היה מוכן לפריצת דרך. שגיא מספר כמה התקשה להתווכח עם נאום התוכחה של פארוק א שרע בסוף הועידה ההיא, מכיוון ששר החוץ הסורי פשוט צדק. שגיא מתאר איך ברק במקום להתעלות לגודל הרגע, התעסק בהתלבטויות קטנוניות כמו האם ללחוץ להוא את היד ומתי לקום ומתי לשבת. החלקים היותר מפתיעים בספר, שחושפים את הגינותו הבסיסית של שגיא, הם אלו שבהם הוא מחמיא לברק, הן על יכולת עיבוד המידע שלו, יכולת הניתוח והן על הרצון האמיתי להגיע להסכם.
מה שהכי היה חסר לי זה מה עשה שגיא בזמן אמת כשברק שרף זמן בשפרדסטון, בניגוד לסיכומים המוקדמים ולא אפשר לנהל מו"מ אמיתי. האם ייתכן שהוא לא הלך אליו פעם אחת ודפק על השולחן? ביקש הסברים? שגיא כותב שביקש הסבר בדיעבד וברק אמר לו שאינו מודע לתמונה המלאה. יופי, אבל מה בזמן אמת? המנוף שבאמצעותו שגיא מסביר מדוע כתב את הספר הוא שחשוב שישראל תתחיל לחקור את כשלונות השלום שלנו, לפחות כשם שאנחנו בודקים את כשלונות המלחמה. צודק. אם הייתה מוקמת ועדת חקירה לבדיקת כשלון המו"מ ההוא, היו לה גם כמה שאלות קשות עבור שגיא.
סמדר פרי – בעיצומו של המו"מ פרסמה סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות" כתבה מעניינת עם גילויים מהמו"מ. הרוח הכללית הייתה שהכול מוכן לסגירה. זו הייתה חלק מהרוח הכללית שנשבה בתקשורת סביב המו"מ הזה. הכול סגור, חתום, מבושל, עושים לנו הצגה של מו"מ וחותמים. כל השנים חשבתי שהרוח הזאת מקורה, כך או אחרת, באורי שגיא. התחקיר שאני עשיתי על המו"מ הראה שבהחלט הסורים הציגו גמישות חסרת תקדים, אבל הצדדים ממש לא הגיעו לשלב שהכול סגור ומסוכם. ממש לא.
מספרו של שגיא הבנתי שני דברים. 1. הוא אכן היה אחראי בעקיפין לדיווחי ה"הכול סגור" שנשבו מסביב למו"מ. 2. המו"מ ממש לא היה בנקודה הזאת.
נכון, הייתה איזו אמירה של א שרע שאין באמת קווי 67 וצריך לסמן אותם ביחד, אבל מפה ועד התוכנית שהכינו שגיא וצוותו (בעיקר היה דומיננטי שם אדם בשם דוד שטנר), המרחק ממש גדול. הסורים לא הביעו שום נכונות לחילופי השטחים שהציע שגיא וגם לא לרעיון ה"שליטה" במקום "ריבונות", שהישראלים תכננו. הייתה גם אמירה של נציגים סוריים שהמים של הכנרת יישארו בריבונות ישראלית, אבל מפה ועד הסכמה סורית שהפינה הצפון מזרחית תישאר בריבונות ישראלית, המרחק מאוד גדול ושגיא, כמובן, יודע זאת.
איך הבנתי מהספר ששגיא היה בין האחראים לאווירת ה"הכול סגור"? הן מכיוון שהוא מצטט את עצמו בזמן אמת אומר ש"אנחנו עומדים להבקיע גול", אבל עוד יותר חשוב כי הוא כותב פתאום שבמהלך המגעים הוא נסע לגולן עם פטריק סיל ועם סמדר פרי. פטריק סיל זה ברור. הביוגרף של חאפז אל אסד היה גורם חשוב במגעים. דרכו שגיא העביר מסרים לא רשמיים לאסד. חכם. אבל מה עשתה בסיור כזה סמדר פרי? ברמה העיתונאית, יש לי רק קנאה בה, כמובן. לנסוע בעיצומו של מו"מ חשאי לגולן עם מנהל השיחות, כשהוא בדיוק מסביר לאדם שנוסע לאסד, את המורכבות של הגולן, זה חלום של כל עיתונאי. מבחינת שגיא, זה קצת מוזר. הוא הרי כותב כל כך הרבה על החשיבות של חשאיות המו"מ, שהצדדים לא ינעלו את עצמם בעמדות פומביות, לשמור על מרחב תמרון. האם זה עולה בקנה אחד עם נסיעה עם עיתונאית לגולן?
יותר חשוב, האם שגיא רצה במתכוון ליצור תחושה שהכול סגור, כדי להכשיר את דעת הקהל? כי אם כן, ברור שזו הייתה טעות בדיעבד. תחושת ה"הכול סגור, רק צריך לחתום", הביאה להתנגדות ציבורית עזה, להמלצה חד משמעית של יועצי הסקרים של ברק לנהל מו"מ קשוח וכנראה גם להתעכבות הלא חכמה של ברק בשיחות בשפרדסטאון.
בנימין נתניהו -גם שגיא כותב כי נתניהו וארד היו מוכנים, במו"מ שניהלו עם אסד, לרדת לקו גבול שיבוסס על "קווי 67 והגבול הבינ"ל". לא ברור לי, כותב שגיא, למה הם ממשיכים להכחיש את זה עד היום. אני דווקא חושב שאני מבין.
אורי סביר ואיתמר רבינוביץ' – שגיא כותב בלי חשבון כמה קודמיו למו"מ עם הסורים לא עשו את ההכנות המינימליות למו"מ הזה. לא בדקו היטב את מצב הכוחות ב – 67, מה מרחב התמרון, מה היקף המחלוקות, מפות, היסטוריית הגבול וכו'. צריך לא מעט אומץ כדי לתקוף ככה את האנשים שניהלו לפניך את המו"מ עם הסורים. שגיא יותר מרומז שהמו"מ שניהל פרס עם הסורים, אחרי רצח רבין, נוהל לצרכי בחירות ולא היה מו"מ אמיתי.
הערה פרסונלית – גם אני נכנסתי לספר. שגיא כותב שיום אחד פגשתי אותו בשדה התעופה בן גוריון. אתה נוסע לפגישה חשאית, קבעתי. הוא הסביר שלא וכדי לשכנע אותי אף הציג את משפחתו שנסעה יחד איתו לחופשה. לא השתכנעתי ושידרתי את הידיעה. ובכן, אני מקווה ששאר העובדות בספר קצת יותר מהימנות מהסיפור הזה. מעשה שהיה כך היה: פגשתי את שגיא במקרה בנתב"ג, כשנלוויתי לראש הממשלה לאחת מנסיעותיו. אכן אמרתי לו שהוא בטח נוסע לשליחות חשאית, אבל זה לא היה בקביעה, אלא בשאלה. לא באמת חשבתי שראש צוות המו"מ עם סוריה ייסע לשליחות חשאית כאשר לפני כן הוא יעשה קניות בדיוטי פרי, בדיוק כשפמליית ראש הממשלה נמצאת בנתב"ג. הוא הכחיש. אגב, מין הכחשה מוזרה כזאת. כאילו רוצה שאשדר את זה. הוא לא הציג לי את המשפחה שלו ולדעתי, לא ראיתי את רעייתו מימיי. ברור שגם לא שידרתי ידיעה כזאת. לא היה לי מידע כזה ולא שידרתי אותו. לראשונה כתבתי עם מי הוא נפגש בשיחות חשאיות ומתי רק ב"חרקירי", הספר על כהונת ברק, שהתפרסם שנתיים אחרי התפוצצות השיחות. באחד מדיווחיי על נסיעת ברק, סיפרתי בגל"צ שפגשתי את אורי שגיא בשדה התעופה וששאלתי אותו האם הוא נוסע לפגישה חשאית והוא אמר שלא. זה מעניין ששגיא בחר לזכור את האנקדוטה השולית הזאת קצת אחרת ועוד יותר מעניין שהוא בחר לכלול את זה בספרו.