ארכיון חודש: ספטמבר 2012

שלא תתבלבלו – ה'איש הרע' בסיפור של "מעריב" הוא נוחי דנקנר (ואנשיו)

23 בספטמבר 2012
 

לפני שנה וחצי התקשר אליי רני רהב. לא אירוע של מה בכך. אין בינינו יחסי קירבה מיוחדים, אם לנקוט בלשון המעטה. פעם הוא אפילו כינה אותי ואת עפר שלח בשיחת טלפון "נאצים". רני התקשר כדי לבשר לי שהאיש שהוא מייצג, נוחי דנקנר, קנה את "מעריב". לפי יחצ"ן הצמרת, דנקנר יציל את העיתון והוא עושה את זה בשביל הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי. הוא ביקש, מר רהב, שאתן לזה ביטוי, שאגיד פעם מילה טובה על דנקנר. האמת, שמחתי. אני מאוד אוהב את "מעריב" ומאוד רוצה שאיכשהו ימשיך לחיות (זה הזמן להתנצל על אמירה מטופשת שלי באיזה ראיון בו אמרתי שאני לא קורא את העיתון. התכוונתי שאני באמת לא מנוי, אבל משתדל לקרוא מה כותבים עפר שלח ובן כספית ובן דרור ימיני ונדב איל ומזל מועלם ואביעד פוהורילס ועוד ועוד).

ובכן, לפי התנהגותו של דנקנר ואנשיו מאז, דמוקרטיה זה לא בדיוק מה שעמד לנגד עיניהם. תיכף אגיע לזה. קודם למה שקורה עכשיו.

לזכות דנקנר ייאמר, שהוא כמעט הצליח לבלבל את כולנו. הספין על מכירת העיתון לשלמה בן צבי כמעט עבד, אבל אחרי שמתבררים פרטי העסקה, ברור מאוד מה באמת קרה פה.

דנקנר סוגר את "מעריב". זו האמת. הוא הולך לכינוס נכסים ואת הנכסים ששלמה בן צבי ירצה לקחת מתוך "מעריב", הוא יוכל לקחת. יכול להיות של"מעריב" אין הצדקה כלכלית בשוק התקשורת העכשווי, אבל דנקנר היה אמור לתת על העיתון פייט, לפחות אותו מאבק שהוא נותן כדי לא ללכת ל'תספורת' והוא לא נתן.

נכון, כפי שכותב בן כספית, הוא הוציא מאות מיליוני שקלים בשנה וחצי שהוא שם. אני לא מזלזל בזה, אבל ראשית, זה לא מכיסו. זה מהכיס של החברות הציבוריות ושנית ויותר חשוב, מה הוא עשה בכסף הזה? האם הוא ניסה להוליך מהלך אסטרטגי שיציל את העיתון? או שכל מה שהוא עשה בו זה לנסות להשתמש בו ככלי במלחמה שלו נגד אוייביו ובראש ובראשונה "דה מרקר" ועורכו הראשי, גיא רולניק?

קלמן ליבסקינד, כתב חוקר ב"מעריב", אמר בשבוע שעבר ב"סדר יום" עם קרן נויבך, שמה שהוא ראה בחצי השנה האחרונה בעיתון זה "סדום". הוא דיבר על "קריסה מוסרית", התפרקות של הערכים העיתונאיים. הוא לא רצה לנקוב בשמות, אבל כל אחד שמעורה קצת בשוק התקשורת יודע למי הוא התכוון. הוא התכוון לכך שדנקנר ואנשיו השתמשו בעיתון באופן בוטה וגס. הנה מה שנאמר לאדם שגוייס לעיתון לתפקיד בכיר בראיון עבודה. "אני רק רוצה שתדע שהעיתון הזה נועד בראש וראשונה כדי להילחם ב"דה מרקר" העיתון ובגיא רולניק האיש. אני רוצה לדעת שאתה בסדר עם זה". הבכיר נאלץ להגיד שכן, הוא בסדר עם זה. כמה מקומות עבודה ראויים פתוחים היום לאנשים ראויים בתקשורת?

כתבים ב"עסקים" סיפרו לי איך מצנזרים להם ידיעות, לעתים עם קשר רופף לאינטרסים של דנקנר וקבוצת איי די בי. נדמה לי שלא מוגזם יהיה להגיד שבן כספית, העיתונאי הבכיר בעיתון, עבר את התקופה הקשה ביותר שלו בתקשורת בשנה האחרונה. לזכותו ייאמר שהוא המשיך לכתוב באומץ את דיעותיו, גם כשזה לא היה נוח לבוס, אבל לחומרים שלו נמצא לפתע פחות ביקוש.

מה שהכי עצוב הוא שדנקנר ואנשיו יכלו להילחם על העיתון. יש בו כל כך הרבה עיתונאים טובים שלכתיבתם יש ביקוש. אני לא רוצה להתיימר להביא עכשיו איזה מודל כלכלי שהיה מציל את העיתון, אבל דבר אחד ברור – בשנה וחצי חוץ מגלי פיטורין, לא תמיד ענייניים (האם יש קשר בין מה שכתבו כמה עיתונאים בכירים בעיתון על נוחי דנקנר, על חלק מאנשיו והמחאה החברתית, לפני שהעיתון נקנה על ידי דנקנר, לעובדה שהם פוטרו מהעיתון?), לא נעשה שם שום מהלך משמעותי שיכול היה לייצר תפנית.

ומילה אחרונה לקלמן ליבסקינד. אני באמת מעריך את ליבסקינד ויושרו. באמת. זה לא מס שפתיים לפני שאני 'תוקע לו'. אני באמת רוצה לנסח את דבריי כך שהוא יבין שזה לא בא ממקום של עוקצנות.

ליבסקינד קרא בעבר לסגור את גלי צה"ל. הייתה לו הנמקה מסודרת והגיונית, כהרגלו. המשמעות היא שהוא ביקש להעביר את עשרות עיתונאי גל"צ את מה שהוא עובר עכשיו. נכון, זה לא אותו דבר. זה אף פעם לא אותו דבר. יש גם כאלו שטוענים שהיה צריך לסגור את "מעריב" מזמן (בעיקר עיתונאים ב"דה מרקר") כי המשך קיומו הושתת לכאורה על אדנים לא ענייניים (ההלוואה המוזרה מבנק הפועלים, הרכישה הלא הגיונית של נוחי דנקנר) והאדנים הללו עיוותו את שוק התקשורת הישראלי והשקיעו את שאר כלי התקשורת בבוץ יותר גדול.

לא הסכמתי עם הטיעון בעד סגירת "מעריב" ואני חושב שאסור לסגור את גלי צה"ל. במדינה בה התקשורת משמשת שומר סף כל כך חשוב, אולי שומר הסף המשמעותי ביותר כרגע, כל כלי תקשורת שממשיך לתפקד כמו כלי תקשורת, צריך לשאוף שימשיך לפעול. לא פחות חשוב – אנחנו העיתונאים צריכים מאוד מאוד להיזהר לפני שאנחנו משמיעים עמדות כאלו.

אנקדוטה לסיום – לפני מספר חודשים הייתי בין המארגנים של כנס חירום למען תקשורת חופשית בסינמטק תל אביב. מאוד רצינו שנחום ברנע ידבר בכנס. רזי ברקאי פנה אליו והוא התלבט וחשב ואמר שיבוא לכנס ויחליט במקום. הוא אכן הגיע לכנס ונאמר לי שהוא החליט לדבר. נהדר. בנאום הקצר שלי דיברתי נגד עיתונאים שקוראים לסגור כלי תקשורת. גם ברנע כתב בעד סגירת גלי צה"ל והחינוכית והוא לא מאוד אמפטי למאבק של ערוץ 10. כשירדתי מהפודיום, נאמר לי שברנע הלך. רגשות האשם אכלו אותי. בגללי נחום נעלב והלך הביתה ולא נוכל לשמוע את דבריו. למה לא יכולתי להתאפק? אחר כך קראתי שזקפתי לעצמי קרדיט לא לי. ברנע הסביר כי הלך מהכנס מכיוון שהוא לא מוכן לדבר במקום בו דן מרגלית מדבר. היום חשבתי לעצמי שהיה מאוד משמח אם שניהם, מרגלית וברנע, יפנו קצת מהאנרגיה מעוררת הקנאה שלהם לכתוב הרבה ובלהט למען הצלת "מעריב".

ההתנגדות של לימור לבנת לקידום שי ניצן

19 בספטמבר 2012
 

שי ניצן שמאלני? אני לא מצליח לחשוב על פקיד יותר מימסדי, יותר לויאלי למערכת, שיכול לשרת כל שר וכל דיעה כמו ניצן. קשה לי לדמיין עמדה של המערכת שהוא לא מוכן לייצג, לטעון למענה. עינויים בשב"כ? ברור. עונש חמור לענת קם? בטח. העמדה לדין של אורי בלאו? אין בעיה. שינוי עמדה בעניין מיגרון? ניצן שם. האיטיות והרפיסות של ויינשטיין בעניין חקירת נתן אשל? ניצן מגן בחירוף נפש. להגיד שניצן הוא שמאלני זה כמו לטעון שיעקב נאמן עומד להנהיג את מרצ בבחירות הקרובות.

זה לא שמישהו בימין העמוק, שנלחם נגד ניצן, חשב אחרת. הם פשוט מבינים שאם הם מצליחים להביא את ישראל כץ ולימור לבנת לדבר נגד ניצן ואם נתניהו ויעקב נאמן לא מעזים לצאת בקולי קולות למענו, אז זה יזעזע את אחרון הפקידים במשרד המשפטים. הפקיד הצעיר יסתכל למעלה ויגיד – אם אם על ניצן הם עשו קמפיין כזה, אז מה יהיה עלינו.

שרת התרבות, לימור לבנת, בפזילה עמוקה לכיוון ימין, אמרה בדיון שהבעיה שלה היא לא עם העמדות של ניצן, אלא עם דרך המינוי שלו. בתקשורת צחקו עליה ובצדק. גם אני מתקשה להאמין שזה באמת מה שהפריע לה, אבל האמת, זה כן מה שהיה צריך להפריע לממשלה כולה. מבקר המדינה כבר אמר מה הוא חושב על הדרך בה מתמנים אנשים במשרד שאמור לשמש דוגמא עבור כולנו לשמירת חוק. משרד המשפטים עושה צחוק באופן שיטתי ממכרזים לבחירת אנשים. הוא מטיף לכל העולם מה מותר ומה אסור בועדות איתור, מכרזים וכו', אבל בתוכו פנימה, משתמש שוב ושוב בכל מיני שיטות, בעיקר מינויים בפועל, כדי למנות אנשים. הכול תפור וסגור וכולם יודעים. גם במקרה ניצן מצאו איזו פרצה. אם זה מתחת לשנתיים אז מותר. גם במינוי הקודם של משנה ליועץ, כל הפרקליטות ידעה שרז ניזרי יקבל את זה. אם אלו שמפרשים עבורנו את הנורמות נוהגים כך, אז מה אפשר לבקש מהשר הממונה על שירותי הדת. 

פסק הדין שהורה לחשוף את ציוני המיצ"ב – לנשק את השופטים

16 בספטמבר 2012
 

המאמר הזה פורסם במקור באתר התנועה לחופש המידע

לפני כחמש שנים ביקשנו לדעת מהם ציוני המיצ"ב של בתי הספר. לפני כחודש פסק בית המשפט העליון כי המידע הזה צריך להתפרסם. אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה. טקסט אופטימי לשנה החדשה מאת יו"ר התנועה לחופש המידע

תחנה ראשונה, 2006-2007: התקשרה אליי אישה והציגה את עצמה כאמא של ילדים ממודיעין (אולי היא אמרה שהיא מורה? כבר לא זוכר). היא אמרה שהם מבקשים מהעירייה לדעת מה ציוני המיצ"ב בבית הספר, אבל לא מוכנים להגיד להם. כנראה, שומרים עליהם מפני עצמם. שלא יזדעזעו, שלא יבקשו חלילה להחליף בית ספר או, אלוהים ישמור, לדרוש שבית הספר ישתפר. הגשנו בקשת חופש מידע למשרד החינוך לפרסם את ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר ולא רק לפי ערים, כפי שהם נהגו לעשות. משרד החינוך הוא אחד המשרדים הפחות שקופים ופחות יעילים. לא ציפינו להרבה. הם סירבו, לא לפני שטירטרו אותנו קצת. ביחד עם עמותת הל"ה ו-13 הורים (ובאמצעות עו"ד רז בן דור אז עוד במשרד של בעז בן צור) עתרנו לבית המשפט המינהלי, אבל אז ציפתה לנו הפתעה.

תחנה שנייה, 2009: הליכוד חוזר לשלטון ומרכיב ממשלה. בהסכמים הקואליציוניים אני מופתע לגלות שכתוב שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה מתחייבות לתמוך בחשיפת ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר. מאיפה זה בא? למי זה היה חשוב? איך בכלל זה הפך לנושא? התקשרתי ליו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד, גדעון סער. שר החינוך המיועד לא ידע על מה אני מדבר. לא מאשים אותו. היו סוגיות יותר חשובות על הפרק. סער שיער שאגף התקציבים באוצר הכניס את זה ומכיוון שלאף אחת מהמפלגות לא היה ממש איכפת מהנושא, אז כולם חתמו בלי בעיות. לתומנו חשבנו שבזאת הסתיימה העתי! רה. עלה שלטון חדש, ייצר הסכמה על הנושא, יו"ר צוות המו"מ הקואליציוני התמנה לשר חינוך, ברור שמשרד החינוך יירד מהעתירה. ציפתה לנו עוד הפתעה.

תחנה שלישית, 2010: משרד החינוך נתן מלחמה. הוא הקים ועדה מקצועית שדנה והחליטה שאסור שההורים יידעו כמה טוב או רע בית הספר שלהם. המידע צריך להישמר רק בכספות משרד החינוך. די בכך. בית המשפט המחוזי, לצערנו הרב, נתן גיבוי להחלטה המוזרה. הפסדנו בעתירה. זו אחת העתירות היחידות שהפסדנו בכל השנים שהתנועה לחופש המידע קיימת, אם לא סופרים את העתירות בנושאי ביטחון שהגשנו. התלבטנו קצת אם לערער. משאבי התנועה מצומצמים. משרד החינוך מטפס על הקירות, בהימ"ש המחוזי איתו. בסוף, התקבלה ההחלטה שתמיד מתקבלת. ערערנו (באמצעות עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי ממשרדו של בעז בן צור).

תחנה רביעית, 2012: העליון בראשות המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, נתן פסק דין כל כך טוב, כל כך חכם, שאם אפשר, הייתי מנשק את כל השופטים. לא רק שניצחנו, לא רק שפסקו לזכותנו הוצאות (אפשר היה קצת יותר…), גם כללו בפסק הדין כאלו אמירות חשובות על החשיבות של חופש מידע, של שקיפות, על הצורך של השלטון להתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים שלו. תענוג. והכי חשוב, תקדים דרמטי שיעצב, אני מקווה, את כל הפסיקות העתידיות של בתי המשפט בעתיד.

מה השורה התחתונה? צריך לעתור יותר. הממשלה, לצערנו, עדיין לא מצליחה להתרגל לעידן השקיפות. בתפקידי הטלוויזיוני אנחנו מנהלים מאבק נגד המועצה להשכלה גבוהה, גוף שאמור להציב לכולנו דוגמה לשקיפות והתנהלות נכונה. באילו דרכים עלובות הם מתפתלים בניסיון לא למסור שום מידע אמיתי, פשוט מזעזע. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל כמעט בכל פעם שאנחנו מביאים את הדבר למגרש של בית המשפט, דברים משתנים (אם יקרה נס, ייתכן שבית המשפט יכריע סוף סוף גם בעתירה שלנו לחשיפת הדרך שבה נקבע ציון הקב"א על ידי הצבא, עתירה שאוטוטו מגיעה לגיל גיוס…). אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה.

ואם לבני הופכת למספר 2 של יחימוביץ׳?

16 בספטמבר 2012
 

הנה ספקולציה פוליטית שכדאי לעקוב אחריה:

מה אם ציפי לבני לא מקימה מפלגה חדשה, לא חוברת לחיים רמון ובמקום זאת, חוברת לשלי יחימוביץ ומקבלת שיריון כמספר 2 במפלגת העבודה? בשנייה הראשונה זה נשמע מופרך. במחשבה שנייה זה הצעד הפוליטי הכי חכם שיכול לקרות לגוש המרכז – שמאל. ברגע אחד יכולה להיווצר אלטרנטיבה לנתניהו כראש ממשלה. דמיינו שלטים עם יחימוביץ בצד אחד ולבני בצד שני. אולי זה יכול לספק את הטלטול שהמערכת הפוליטית המאובנת והתקועה שלנו כל כך זקוקה לו. אחת מביאה לכאורה את הצד המדיני – בטחוני, השנייה כלכלי – חברתי, החבירה משדרת כתמיד נכונות לוותר על אגו ומחוייבות לנצחון ושתי נשים ביחד על הכרטיס זה שח מט פוליטי (בהמשך הרשימה יהיו הרבה גברים. בכל זאת, מישהו יצטרך לנהל את זה…)

זו גם לא ממש הזייה. יחימוביץ ולבני מקיימות קשר על בסיס קבוע. אין ביניהן איזה דם רע שצריך לנקות. במצב של יחימוביץ׳ היום במפלגתה היא יכולה לשריין את לבני במרכז העבודה בדקה וחצי. המפאיניקים יצביעו בעד הנסיכה מרמת החייל בשתי ידיים. במידה לא מועטה הם מתחברים אליה יותר מאשר אל יחימוביץ׳. את יחימוביץ׳ לא צריך לשכנע. היא כבר בעניין מזמן.

מה נשאר? לבני.

פוליטית, אין לפליטת ״קדימה״ אופצייה כל כך מלבבת. המיזם של רמון לא ממש מתרומם. בסקרים הם טוענים שהם מקבלים 12 מנדטים, לא ממש משהו שמסכן את ביבי. נתניהו במצב כזה יעדיף את יחימוביץ או/ו לפיד וישאיר את לבני לעוד כמה שנים מדכאות באופוזיציה. הקריירה של לבני מלמדת שאפשר לסמוך עליה שתעשה את הצעד הלא נכון פוליטית. היא בטח תגיד שהבת של איתן לבני לא יכולה ללכת למפלגת העבודה. לגיטימי. היא רק תצטרך להסביר מה חוץ מהמשא ההיסטורי מונע ממנה לעשות את הצעד המתבקש. אידיאולוגיה הרי אין כאן.