הרבה פעמים ניסיתי להרוג כבר את הטיעון ״אבו מאזן אמר ׳לא׳ אפילו להצעת אולמרט״. לא הצלחתי. המכונה חזקה מדי. ממרידור ועד ליברמן כולם מנגנים את הניגון הזה. לא עוזר שההצעה ניתנה, כשאולמרט כבר ארז את המזוודות החוצה מבלפור. לא משכנע את הטוענים הטיעון שאין מנהיג פוליטי שפוי, שיסכים לתת ויתור מרחיק לכת (במקרה של אבו מאזן – ויתור מעשי על זכות השיבה) כדי לקבל בתמורה הבטחות ישראליות ממישהו שלעולם לא יוכל ליישם אותן. 

לא מזמן יצא ספר חדש של אליוט אברהמס. אברהמס הוא עד אידיאלי לסיפור הזה. הוא היה מחזיק התיק הישראלי בבית הלבן. חשוב מזה, בעמדותיו הפוליטיות הוא ממוקם איפשהו בין הליכוד לבית היהודי. ספק אם היה באיזשהו בית לבן, מישהו בתפקיד דומה עם דעות כאלה. הוא עצמו חושב שאבו מאזן לעולם לא יחתום על הסכם שלום עם ישראל. במילים אחרות, לא מדובר באיזה שמאלני, שמנסה להוכיח שאבו מאזן הוא פרטנר.

הרבה דברים מרתקים כתב אברהמס. לא ידעתי, למשל, כמה רייס ואולמרט היו צהובים זה לזה, איזה ויכוחים התנהלו ביניהם, איך הצליח אולמרט להיות המנהיג היחיד בעולם שהצליח להביא את בוש להכריע לטובתו ונגד המקורבת האולטימטיבית שלו, רייס, אבל על זה בפוסט אחר.

הנה כמה מהדברים שאברהמס כותב בעניין הצעת אולמרט:

1. בספט׳ 2008 אבו מאזן בא לפגישה עם בוש. אני מתלבט אם להמשיך במו״מ עם אולמרט, אמר המנהיג הפלשתיני: אולמרט רציני, אבל הוא לא ימשיך, מה הטעם לדבר אתו. בוש הסכים שכבר לא ייצא הסכם מהמו״מ הזה, אבל תמשיכו לדבר בשביל המו״מ הבא. גם מזכירת המדינה רייס אמרה לפלשתינאים שאין כבר סיכוי להגיע להסכם, אבל טוב שיימשך המו״מ כי, לדעתה, מושגים בו הישגים (היא טענה, למשל, שיש סיכומים משמעותיים בנושא סידורי הבטחון שייקח ״15 דקות״ להעלות אותם על הכתב. אליוט:  שטויות. גם לא ב 15 חודשים).

2. כל המשתתפים בפגישות הסכימו שהשתתפותו של אולמרט במו״מ בשלב הזה (תזכורת: זה אחרי שהוא הודיע שלא רץ לבחירות הקרובות וב״קדימה״ כבר התנהלו פריימרס לבחירת מחליפו) היא נטל ולא נכס. מכל הספר ברור שאולמרט היה מאוד רציני במו״מ עם הפלשתינאים, אבל הפאזה הזאת, בה הוא ניסה להגיע להסכם שלום היסטורי מעמדה של מנהיג פורש, הזיקה מאוד למי שניסה מאז לשכנע את דעת הקהל הישראלית שיש פרטנר.

3. אברהמס כותב כי הוא חש שאולמרט ממשיך לרוץ בשלב הזה כדי לקבוע איזושהי מורשת, שתעמוד אל מול התיקים הפליליים. הוא יותר מרומז שגם עוזריו של אולמרט, טורבוביץ ותורג׳מן, חששו בשלב הזה שאולמרט יעשה ויתורים מפליגים במטרה להציל את כהונתו ומורשתו.

4. עריקאת נשאל ב 2010 למה הפלשתינאים אמרו ׳לא׳ לאולמרט. הוא טען שלא אמרו ׳לא׳ ואף הפקידו מפה נגדית אצל האמריקנים. אברהמס: שקר. לא היה דבר כזה.

אבו מאזן התראיין ב 2009 ואמר שבמו"מ עם אולמרט סוכם נושא הגבולות והבטחון. אברהמס: לא נכון. לא סוכם.

אולמרט טען בהתבטאות פומבית שהאמריקנים הסכימו לקלוט מאה אלף פליטים פלשתינאיים במסגרת הסכם הקבע. אברהמס: לא היה ולא נברא.

5. אברהמס עצמו חושב שאבו מאזן לא היה יכול להגיד 'כן' לאולמרט וכאמור, הוא לא כותב את זה מעמדה של פרו אבו מאזן. ממש לא. פשוט ניתוח קר של המצב הפוליטי.

שורה תחתונה – כל השותפים למו״מ הזה, אמריקניים, פלשתינאיים, אפילו ישראליים (לבני, שרים בממשלה, עוזרי אולמרט) ידעו שהשלב הזה, בו אולמרט הציע הצעות נדיבות, לא ייצר שום הסכם. אף אחד מהם לא השכיל לעצור את המו"מ ההוא כך שלא יתאפשר לכל מתנגדי ההסכם להמשיך להשתמש בו אל מול הצהרות כמו זו של ראש הממשלה הקטארי.

מעניין אם יאיר לפיד הרים טלפון השבוע לשלומי לחיאני. אני מניח שלא, אבל הגיע הזמן אולי לספר קצת יותר על יחסי לחיאני – לפיד, שניים שטיפחו באותו זמן את חלום המרוץ לראשות ממשלה. בזמן שהם טיפחו אותו, הפנטזיה של לחיאני נראתה פחות תלושה מהמציאות.

מעטים יודעים כמה לפיד ולחיאני היו מחוברים פעם. הם היו ממש חברים קרובים, יושבים ביחד על שפת הבריכה, מעשנים סיגארים, כוסית ויסקי, לא פעם באמצע היום (לפיד אז לא סבל מסדר יום עמוס מדי) נוסעים ביחד לחו״ל. לחיאני הוא סופר כריזמטי, אדם שיודע לקשור אנשים בדקה ורבע וטיפח מומחיות מיוחדת בהפיכת עיתונאים לחברים. אם רק היה מסוגל להבדיל בין אמת לשקר, היה באמת יכול להיות ראש ממשלה. ב 2007-2008 לפיד היה עמוק בארון הפוליטי. מכחיש מכל וכל כוונות כאלו. לחיאני כבר היה שם וידע להתנהל בעולם הזה. לא פלא שהוא הרגיש בכירות מסויימת על כוכב הטלוויזיה במרוץ לצמרת. באיזשהו שלב, לחיאני התחיל לגבש סביבם קבוצה של אנשים: יעל גרמן מהרצליה, מאיר כהן מדימונה ואם אני מבין נכון אז גם פרופ׳ קנת מן, כרמי גילון ואולי עוד אחד שניים. הקבוצה הייתה נפגשת מדי פעם, אוכלים, שותים, מדברים פוליטיקה, כולם מבינים שיש משהו באוויר, אף אחד עוד לא מעז לדבר ביזנס. לחיאני ראה בקבוצה את הסיירת שעל כתפיה יגיע למשרד ראש הממשלה. הוא אמר את זה לאחד המשתתפים. ״רק שתדע שלומי״, ענה אותו משתתף ״שגם יאיר דיבר איתי על זה, אלא שהוא רואה את עצמו כמנהיג הקבוצה״. לולא התפוצצות החקירה כנגד לחיאני, ייתכן שיאיר ושלומי היו צריכים להחליט מי מהם ינהיג, אבל ענני השחיתות הקבועים, שליוו את לחיאני מיומו הראשון בפוליטיקה, פוצצו גם את מערכת היחסים. עד המעצר, לפיד עוד הכיל את זה. אולי אכל את סיפורי לחיאני, שאין כלום ושטויות וכאלה. אחרי המעצר, לחיאני טען שלפיד זרק אותו לכלבים, אפילו לא התקשר. לפיד נשבע בפני מי ששאל – בטח שהתקשרתי וגם דיברתי אתו. אני מאמין ללפיד. היכרות ארוכת ימים עם האמינות של לחיאני. כך או כך, מאז הקבוצה הפוליטית הפכה להיות הקבוצה הסודית של יאיר. הם המשיכו להתראות בסתר, שחלילה לא תילקח מיאיר הכורסה של מגיש ״אולפן שישי״, אבל לכולם היה ברור לאן זה הולך. לחלקם לפיד אפילו אמר את זה מפורשות. הוא אפילו שקל להתמודד ב 2009, אבל דאג לא להשאיר כמעט טביעות אצבעות. כל מי ששאל את עצמו איך גרמן שרת בריאות ומאיר כהן שר רווחה, חפשו את זה כבר במפגשים ההם.

לפעמים אני שומע את לפיד מתאר את הקריירה העיתונאית שלו. כן, הוא היה בעל טור מחונן. הוא כותב בחסד, אבל אני לא מכיר עוד עיתונאים פעילים שמנהלים במקביל לעבודתם, צוות סתרים של אישים פוליטיים שמתכונן להשקה הפוליטית.

ב 2008 ציפי לבני קיבלה הזדמנות של פעם בחיים להרכיב ממשלה. אחרי שנכשלה, אמר לי גדעון סער – ״אתם לא נותנים מספיק קרדיט לביבי על זה שהצליח לטרפד ללבני את הממשלה״. הוא לא הסכים לפרט ואני הייתי ספקן. סילבן שלום אמר באותם ימים ״כבר כמה שנים שלא ראיתי את ביבי כל כך חד וממוקד״. לקח לי לא מעט זמן להבין על מה הם דיברו.

נתניהו, מסתבר, באותם ימים היה בטירוף. הוא היה מוכן לעשות הכול, כנראה כמו שמישהו שרוצה להיות ראש ממשלה צריך לעבוד. אז למען ההיסטוריה, הנה חיבור מאוחר של פיסות הפאזל מאז.

החזית המרכזית הייתה ש״ס. סילבן שלום אוהב להתהדר בקשריו בש״ס, אבל הוא לא הצליח לספק את הסחורה. גדעון סער התיימר להיות מחובר בבית הרב. גם זו התבררה כהבטחה ריקה. אריאל אטיאס היה האיש הכי חשוב באותה תקופה (כנראה גם עכשיו) והוא נראה נחוש להכניס את ש״ס לממשלה, בדיוק כפי שתקופה לא ארוכה לפני כן המליך את פרס לנשיא.

כפי שסיפרנו השבוע בתחקיר על בד״צ בית יוסף, מי שהביא את פריצת הדרך היה דווקא ישראל כץ, שחיבר איש עסקים בשם דודי עזרא, הבעלים של ״נטו״ ושותף של בד״צ בית יוסף, לנתניהו. נתניהו בכלל לא רצה לפגוש אותו בהתחלה. הוא לא הבין מה הקשר. אחרי שבועיים, בייאושו, הוא הסכים. עזרא בא לביבי ואמר "אתה רוצה לדבר עם רבי משה? מה הבעיה?", הוציא את הנייד שלו וחייג על המקום לאיש החזק בש"ס. "משה, אני צריך לפגוש אותך. עוד היום". מפה, מסתבר, נפרצה הדרך למשה יוסף, הבן של מר״ן ומשם הדרך להפוך את ש״ס הפכה לקלה יותר.

אגב, אטיאס שמע על הערוץ הסודי בשלב מוקדם, כמובן. הוא התקשר לנתניהו בעצבים. באותם ימים נתניהו פוגש את אטיאס 4 פעמים לפגישות חשאיות בבית של אבא של ביבי, ברחוב הפורצים בירושלים. אטיאס רתח על השימוש בערוץ כלכלי- עסקי בהקשר הזה. נתניהו הביע אמפטיה והמשיך. אם זה כואב לאטיאס, אז כנראה שזה הערוץ הנכון, הוא הסיק.

במקביל נתניהו שכר את איציק סודרי, אח של אישתו של משה יוסף. דודי ישפיע על משה, איציק ישפיע על יהודית, אישתו, הכול נשאר במשפחה. נתניהו לא המציא את הצעד הזה. הרבה מאוד גופים עיסקיים שוכרים את סודרי באמתלה של לוביסט, כשלמעשה הרצון הוא להשפיע על בית הרב. בשבועות הקריטיים ההם, סיפרו אנשי נתניהו, איציק סודרי סיפק את הסחורה. ערב אחד הוא התריע שלבני מוזמנת לבית הרב. נתניהו עשה כמה טלפונים והזימון בוטל. אפילו הטקסט שש"ס דרשה על ירושלים נכתב בכלל על ידי אנשי נתניהו.

אגב, שנים שניסיתי לפצח מי האיש המסתורי שתיווך פה. אף אחד לא רצה להגיד. "מה אתה רוצה", אמר לי ליכודניק בכיר, "שנביך את ש"ס על כך שמערבבת עסקים ופוליטיקה גבוהה?".

חזית שנייה שנתניהו ניהל הייתה מול רפי איתן והגימלאים. נתניהו עבד בזה קשה מאוד. הוא הפתיע את איתן בביקורים, חיזר אחריו, בתיווך אקטיבי של אלי לנדאו. בשיא המסע, הוא הגיע חצי בהפתעה בשבע וחצי בבוקר לבית של רפי איתן. נתניהו נתן לו מעטפה סגורה. בפנים הייתה הצעה חצי מטורפת. לשריין את כל הח״כים של הגימלאים (פחות אחד) ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. לא היה דבר כזה. ספק אם הליכוד היה מעביר את זה, אבל נתניהו, כאמור, היה מוכן לעשות הכול. אחר כך נתניהו ארגן פגישה עם איתן בבית של גדעון סער בנוכעות סחר וסילבן שלום. המטרה הייתה להוכיח לאיתן שיש מי שיעביר את זה בתוך הליכוד. איתן התרשם עמוקות, אבל היסס ועד שסגר, ההזדמנות כבר נעלמה.

נתניהו ניהל ערוצים נוספים. הוא, למשל, סגר סגירה שקטה עם זאב אלקין, אז ח״כ ב״קדימה״ שיעבור לליכוד. מה בכלל עשה אלקין, האידיאולוג הימני ב״קדימה״? מה זאת אומרת? הוא קיבל מקום ברשימה בלי להתאמץ, לא הייתם לוקחים?

בשעת הכושר הזאת אלקין זיהה את ההזדמנות הנכונה לקפוץ לליכוד. זו הייתה סגירה רכה. נתניהו לא יכול היה להבטיח שיריון, אבל הבטיח הכי קרוב לזה. אלקין הבטיח לעזור ככל יכולתו כדי להרוס למנהיגת מפלגתו באותה תקופה את הממשלה ואפילו הרים טלפון לבכיר בש"ס כדי להעביר לו את המסר שללבני אין ממשלה.

אז איך הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה שיכןה פה הכי הרבה זמן, חוץ מבן גוריון? בין השאר בגלל השיפור הדרמטי ביכולותיו הפוליטיות, שיפור שבא לידי ביטוי באותם שבועות בסוף 2008 (וכמובן, המזל העצום שהיה לו בכך שהיריבה העיקרית שלו הייתה ציפי לבני).

לפני כחודשיים מבקר המדינה, יוסף שפירא, הוציא הודעת התנצלות/הבהרה פומבית. שפירא התנצל בפני נחום לוי, היועץ לענייני שחיתות (ש'שוחרר' על ידו מתפקידו), על כך שאמר און רקורד (בשיחה איתי) שייתכן שלוי מחזיק את תיק "ביבי טורס" כשבוי, כדי בעצם להישאר בתפקיד. אמר והתנצל/הבהיר.

לפני כשבוע וחצי התנצל מבקר המדינה בפני המבקר הקודם, מיכה לינדשטראוס, על הדברים החריפים שאמר כנגדו בראיון ל"ידיעות אחרונות" ("השאיר אחריו אדמה חרוכה"). אחרי פירוט דקדקני כמה לינדנשרטאוס היה מבקר איום, לא ניהל את משרד המבקר, התערב בעניינים לא לו, טעה בעניין השריפה בכרמל והרפז ומה לא, פתאום בסוף השבוע באה לו לשפירא הארה. טעיתי. הוא התנצל ולידנשטראוס באבירותו (גם הוא בטח עדיין משפשף את העיניים) קיבל את ההתנצלות.

במקביל שפירא גם שלח מכתב חצי מתנצל, חצי מבהיר, שוב לנחום לוי. כשאמרתי ב"ידיעות" שפעלת בחוסר סמכות בחלק מחקירת "ביבי טורס", התכוונתי שמשרד המבקר פעל בחוסר סמכות, לא אתה אישית.

הנה שאלה ממבחן אמריקני – מה מסביר את שטף ההתנצלויות הללו ממבקר, שעד היום לא עשה הרבה, חוץ מלהגיד דברים ולהתנצל עליהם?

1. המבקר שפירא לא שולט בלשונו.

2. המבקר שפירא לא בודק את העובדות לפני שהוא אומר אותן.

3. המבקר שפירא מאמין במה שהוא אומר, אבל נבהל מהתגובות וממהר להתנצל.

4. המבקר שפירא לא מתאים לתפקידו.

5. המבקר שפירא מאוד מתאים לתפקידו (בטח לדעת ראש הממשלה)

האם יכול להיות הסבר טוב להתנהלות הזאת? האם ראיתם פקיד ציבור בכיר עם התנהלות יותר ביזארית מזו של שפירא? כך או כך, יש רק בעיה קטנה. הוא מבקר המדינה ואנחנו תקועים אתו לשנים ארוכות. לא לבלוע ולא להקיא. כל התהליך המבורך בו משרד המבקר לאורך עשרים שנה קיבל שיניים, ממרים בן פורת ועד אליעזר גולדברג ומגולדברג עד לינדנשטראוס (שאכן קצת לקח את זה גשר אחד רחוק מדי), נמחק בבת אחת. לא סתם נלחם נתניהו על שפירא כל כך קשה (נגד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין) ועכשיו רק נותר לשאול את דליה איציק ורוני בר און, אנשי האופוזיציה דאז, שהלבינו את המינוי – אתם כבר מתחרטים?