ההחלטה של שר החוץ האמריקני למנות את מרטין אינדיק, פעמיים שגריר ארה"ב בישראל, לשליחו לשיחות שווה עוד רגע של תשומת לב. אין הרבה אנשים שמתמחים יותר במו"מ המזרח תיכוני מאינדיק. הוא מכיר את כולם, מתמצא בכול הנושאים, מחויב לעניין בכל עצם מגופו, אלא שאינדיק ונתניהו לא חברים. לפחות לא היו חברים וזו לשון המעטה. הנה כמה קטעים מספר הזיכרונות של אינדיק, שפורסם ב – 2009:

אינדיק תיאר איך קלינטון, כנשיא מכהן, התערב בברוטליות לטובת פרס ונגד נתניהו בבחירות 96, כשהוא מתאם את מסריו הפומביים עם יועצי הבחירות של פרס. "נתניהו שלח את אחד מיועציו למחות בפניי, אבל קלינטון לא נרתע. מוקדם יותר ביבי התערב בפוליטיקה האמריקנית כששלח את יועציו לגבעת הקפיטון כדי לעורר התנגדות רפובליקנית להסכם שלום עם סוריה, שקלינטון ורבין ניסו להשיג".

בליל הבחירות, סיפר אינדיק, הוא ארגן ממש חדר מצב בשגרירות כדי לעקוב אחרי התוצאות עם שני מסכי טלוויזיה. "יכולתי להרגיש את החרדה בקולו של אהוד יערי כשהוא התקשר בפעם השלישית באותו לילה. יערי, חבר קרוב, עקב אחרי התוצאות מאולפן ערוץ 1. העברתי את האינפורמציה של יערי לבית הלבן כבר קודם. בחמש אחה"צ, שעון וושינגטון, כתבתי לנשיא ששמעון פרס יהיה ראש הממשלה הבא. שעתיים ורבע לאחר מכן, אהוד התקשר להגיד שהסוקרים הפכו את התחזית והם עומדים להודיע שנתניהו ניצח. "איך זה יכול להיות?", שאלתי בכעס…הרבה יותר מהמבוכה הפרטית שלי עמדו על השולחן: כול האסטרטגיה המזרח תיכונית של הנשיא קלינטון עמדה בסכנה. כל רבע שעה שלחנו דיווח עדכני לבית הלבן על התוצאות. זה היה כמו עינוי מים…נתניהו ניצח את הבחירות בפחות מ – 30 אלף קולות. בשעות הבוקר המוקדמות הלכתי לבד לחוף הרצליה, שם ישבתי והסתכלתי על האופק. כל מה שקלינטון וצוות השלום שלו עשו היה עכשיו בסכנה…למולות בטהרן הייתה סיבה לחגיגה…הייתי מאוד מוטרד גם מעתידי האישי מכיוון שהייתי שגרירו של קלינטון. המנצח בוודאי ידרוש בקרוב את החלפתי ואכן צדקתי".

קלינטון סרב לבקשת נתניהו, כתב אינדיק והוא נשאר עוד שנה בישראל (הוא חזר ב – 99 בעקבות בקשה אישית של ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק).

זו לא הייתה שנה קלה. נתניהו, לדבריו, פגע בניסיונות האמריקניים לגבש חזית נגד עיראק של סדאם חוסיין. "כך, למשל, באוגוסט 96 העברתי מכתב קשה מהנשיא קלינטון לנתניהו בנסיון לא מוצלח לשכנע אותו לא לבנות את הר חומה ולא לפתוח את מנהרת הכותל". מדינות ערב סרבו לעזור לנו בנושא העיראקי, בין השאר מכיוון שנתניהו הקפיא את תהליך אוסלו וכול ניסיונות קלינטון מולו, לא הועילו.

אחרי שנה לערך, מזכירת המדינה אולברייט קראה לו לכהן תחתיה במחלקת המדינה. זה היה קרש הצלה עבורו.

ב – 99 הגיע רגע הנקמה. הנשיא קלינטון, שתמיד היה רגיש מאוד לפוליטיקה ישראלית (רגיש מדי, לדעת אינדיק) שלח את יועצי הבחירות שלו –קארוויל, שרום וגרינברג – כדי לעזור לברק להביס את נתניהו בבחירות 99. עכשיו, תעזרו לי בפרשנות. האם העובדה שקרי מינה אותו, למרות כול העבר הזה, למרות שדניס רוס חפץ בתקציב ונתניהו בוודאי העדיף אותו, האם העובדה הזאת מבשרת על משהו, או שלא צריך להעצים מחלוקות עבר?

הערה קטנה לסיום – אינדיק תיאר בספרו אפיזודה מעניינת בקרב נגד הגרעין האיראני. באותה תקופה לדבריו, נתניהו בכלל האמין בהידברות עם איראן. הוא חשש מהתחמשות גרעינית שלה, אבל קיווה שהידברות יכולה להשיג תוצאה ולכן, ישראל הנמיכה את הטון האנטי איראני והקטינה את הלחץ על הקונגרס בנושא תוך שהיא מעודדת את הנשיא קלינטון להידבר אתם.

ההחלטה של שר החוץ האמריקני למנות את מרטין אינדיק, פעמיים שגריר ארה"ב בישראל, לשליחו לשיחות שווה עוד רגע של תשומת לב. אין הרבה אנשים שמתמחים יותר במו"מ המזרח תיכוני מאינדיק. הוא מכיר את כולם, מתמצא בכול הנושאים, מחויב לעניין בכל עצם מגופו, אלא שאינדיק ונתניהו לא חברים. לפחות לא היו חברים וזו לשון המעטה. הנה כמה קטעים מספר הזיכרונות של אינדיק, שפורסם ב – 2009:

אינדיק תיאר איך קלינטון, כנשיא מכהן, התערב בברוטליות לטובת פרס ונגד נתניהו בבחירות 96, כשהוא מתאם את מסריו הפומביים עם יועצי הבחירות של פרס. "נתניהו שלח את אחד מיועציו למחות בפניי, אבל קלינטון לא נרתע. מוקדם יותר ביבי התערב בפוליטיקה האמריקנית כששלח את יועציו לגבעת הקפיטון כדי לעורר התנגדות רפובליקנית להסכם שלום עם סוריה, שקלינטון ורבין ניסו להשיג".

בליל הבחירות, סיפר אינדיק, הוא ארגן ממש חדר מצב בשגרירות כדי לעקוב אחרי התוצאות עם שני מסכי טלוויזיה. "יכולתי להרגיש את החרדה בקולו של אהוד יערי כשהוא התקשר בפעם השלישית באותו לילה. יערי, חבר קרוב, עקב אחרי התוצאות מאולפן ערוץ 1. העברתי את האינפורמציה של יערי לבית הלבן כבר קודם. בחמש אחה"צ, שעון וושינגטון, כתבתי לנשיא ששמעון פרס יהיה ראש הממשלה הבא. שעתיים ורבע לאחר מכן, אהוד התקשר להגיד שהסוקרים הפכו את התחזית והם עומדים להודיע שנתניהו ניצח. "איך זה יכול להיות?", שאלתי בכעס…הרבה יותר מהמבוכה הפרטית שלי עמדו על השולחן: כול האסטרטגיה המזרח תיכונית של הנשיא קלינטון עמדה בסכנה. כל רבע שעה שלחנו דיווח עדכני לבית הלבן על התוצאות. זה היה כמו עינוי מים…נתניהו ניצח את הבחירות בפחות מ – 30 אלף קולות. בשעות הבוקר המוקדמות הלכתי לבד לחוף הרצליה, שם ישבתי והסתכלתי על האופק. כל מה שקלינטון וצוות השלום שלו עשו היה עכשיו בסכנה…למולות בטהרן הייתה סיבה לחגיגה…הייתי מאוד מוטרד גם מעתידי האישי מכיוון שהייתי שגרירו של קלינטון. המנצח בוודאי ידרוש בקרוב את החלפתי ואכן צדקתי".

קלינטון סרב לבקשת נתניהו, כתב אינדיק והוא נשאר עוד שנה בישראל (הוא חזר ב – 99 בעקבות בקשה אישית של ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק).

זו לא הייתה שנה קלה. נתניהו, לדבריו, פגע בניסיונות האמריקניים לגבש חזית נגד עיראק של סדאם חוסיין. "כך, למשל, באוגוסט 96 העברתי מכתב קשה מהנשיא קלינטון לנתניהו בנסיון לא מוצלח לשכנע אותו לא לבנות את הר חומה ולא לפתוח את מנהרת הכותל". מדינות ערב סרבו לעזור לנו בנושא העיראקי, בין השאר מכיוון שנתניהו הקפיא את תהליך אוסלו וכול ניסיונות קלינטון מולו, לא הועילו.

אחרי שנה לערך, מזכירת המדינה אולברייט קראה לו לכהן תחתיה במחלקת המדינה. זה היה קרש הצלה עבורו.

ב – 99 הגיע רגע הנקמה. הנשיא קלינטון, שתמיד היה רגיש מאוד לפוליטיקה ישראלית (רגיש מדי, לדעת אינדיק) שלח את יועצי הבחירות שלו –קארוויל, שרום וגרינברג – כדי לעזור לברק להביס את נתניהו בבחירות 99. עכשיו, תעזרו לי בפרשנות. האם העובדה שקרי מינה אותו, למרות כול העבר הזה, למרות שדניס רוס חפץ בתקציב ונתניהו בוודאי העדיף אותו, האם העובדה הזאת מבשרת על משהו, או שלא צריך להעצים מחלוקות עבר?

הערה קטנה לסיום – אינדיק תיאר בספרו אפיזודה מעניינת בקרב נגד הגרעין האיראני. באותה תקופה לדבריו, נתניהו בכלל האמין בהידברות עם איראן. הוא חשש מהתחמשות גרעינית שלה, אבל קיווה שהידברות יכולה להשיג תוצאה ולכן, ישראל הנמיכה את הטון האנטי איראני והקטינה את הלחץ על הקונגרס בנושא תוך שהיא מעודדת את הנשיא קלינטון להידבר אתם.

אמיר, באמש׳ך, די. אני בא ממקום של הערכה. באמת. עזוב אותך מהסיפור של פרנקל. זה מבזה את כולנו. פרנקל נתן לכול העיתונאים לשדר שמדובר בבושם רק כדי להראות כמה אין לנו מושג. עכשיו אתה מקדיש אלפי מילים לתיאור חטאיו. היום כבר כתבת שייתכן שהוא מסתבך בחקירה פלילית. על מה בדיוק? אתה באמת מאמין שהוא התכוון לגנוב תיק חליפות? זה שעורכת הדין שלו לא ענתה לך, זה לא חכם. אפילו אידיוטי, אבל מכול התקרית הזאת, כנראה שלא נשאר כלום. אין כרגע שום עדות למעשה לא כשר, חוץ מהעובדה שפרנקל, כנראה, אמר ל״ידיעות אחרונות״ בזמן אמת שעמד בתור הלא נכון. נו, זה לא בסדר, אבל אני מניח שגם אתה לא חושב שכול מי שמנסה למרוח את העיתונאים, צריך לאבד את תפקידו (אגב, זה הזמן שלי להתנצל. נתתי קרדיט ל״ידיעות״ על הפרסום ב 2006, כי הם הצליחו לעבוד עליי. רק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן דיווחו משהו על התקרית, אבל לא ידעו כלום על מהותה האמיתית. מי שחשף אותה וטוב שכך זה אמיר אורן).

בטורים האחרונים אתה תובע תצהירים מהמעורבים בהונג קונג, צילומי אבטחה מ 2006. תאמין לי, את סיפור סלומיאנסקי (ברכות על סגירת התיק) לא בדקו ככה ושם הייתה עדות חזקה ומפלילה לכאורה.

עכשיו, לגבי הגרסה הראשונית של פרנקל לטירקל. פה באה הטענה המרכזית שלך. העובדה שלא סיפר מיוזמתו על התקרית מעלה, לדעתך, חשד בפלילים. ובכן, גם פה נראה לי שמדובר בהגזמה. אם התקרית הסתיימה באמת בלי תיק פלילי, בלי חקירה, אז על מה הוא היה צריך לדווח? בשביל עבירה פלילית צריך כוונה. איך מוכיחים כוונה? מודעות? עצימת עיניים?

בקיצור, אמיר, סחתיין על הסקופ הראשוני וחדל. בחייאת, עזוב. זה לא כשלון שלך אם הוא יהיה נגיד בנק ישראל.

התובע – צחי כהן, עד לא מכבר כתב ב"ידיעות אחרונות"

הנתבע – "ידיעות אחרונות"

עניינה של תביעה זו בנזק כבד, עוול של ממש שנגרם למרשי. לא נכחד – ייתכן כי למרשי אשם תורם, אולם גם אשם זה אינו מחפה על הפגיעה הבלתי מוצדקת של הנתבע בו. הנתבע בחר באופן מודע לסיים באופן חד צדדי את יחסי העבודה עמו, תוך שהוא פוגע בעקרונות של צדק ויושר ובעיקר שוויון, שוויון בפני החוק, כפי שאמר הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק בפסק דינו וואט אבר נגד וואט אבר…(להכניס את המובאה הסטנדרטית)

הנתבע, עיתון "ידיעות אחרונות", בוודאי לא יכול היה שלא להיות מודע לכך ש׳פאטמה׳, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה, שהתבררה כפולנייה עתירת חוש הומור מרמת גן, זכתה לפרסומים רבים בכלי התקשורת הישראליים לפני ואחרי הכתבה, שמרשי כתב. אף אחד מהאנשים האחראיים לכתבות אלו לא שילם במשרתו. לא זו אף זו, אברי גלעד והילה קורח יושבים על מכונם בתוכנית הבוקר של ׳רשת׳. יאיר בן חור, בלוגר ב׳תפוז׳, שכתב ביקורת נלהבת על ׳פאטמה׳ ביוני השנה, לא זע. שירה פליקס, שראיינה את ׳פאטמה׳ בתוכניתה בערוץ 10 איתנה ואפילו מוישיק טימור (שאיתו יש לנו בכלל חשבון ארוך וקשה), ובכן, מי יודע לאן נעלם מוישיק שלנו.

רשאי ״ידיעות אחרונות״, כמובן, לאמץ לו סטנדרט עיתונאי גבוה יותר, אבל כלום עולים הדברים בקנה אחד עם הכתבה, שפורסמה בעיתונכם ב 18.2.2007 תחת הכותרת: ״הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה״? כן, כן, אותה כותרת, אותו עיתון (טוב, לא אותו מגזין, אבל "24 שעות" אמורים לתקשר עם "7 ימים"), 'פאטמה' אפילו לא שינתה חלק מהבדיחות, רק שש ומשהו שנים קודם ושם הכתבת שונה.

מכאן זועקת השאלה הנוקבת – מדוע אתם נוהגים איפה ואיפה בין מרשי לבין הכתבת סמדר שיר? אם גם שיר נפלה בפח, למה האכיפה בררנית? האם אתם ממצים את הדין רק כנגד מרשי מכיוון שהוא גבר? לא נעלמה מעינינו העובדה שכהן הוא מזרחי (הוא מזרחי?), בעוד שיר אשכנזייה (היא אשכנזייה? טוב, שטויות, נכתוב ואחרי זה נבדוק).

לחילופי חילופין, אם שיר תטען כי ידעה ש'פאטמה' היא צימרמן (שהרי בסוף הכתבה שלה היא כותבת שבסוף ההופעה מצפה לצופים הפתעה), אזי כפל כפליים נופלת אחריות כבדה על הנתבע. מדוע לא הזהיר את הנתבע מפני ׳פאטמה׳? שתי כתבות שנפלו בפח של אותה סטנדאפיסטית מוכיחות כי האשם הוא לא בעיתונאים, אלא בשיטה, או כפי שאמר כבוד השופט אהרון ברק (כתוארו דאז) בפסדק דינו…

יתרה מזאת, כפי שטען ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, רק מי שטעה יודע איך לתקן. מרשי הוא עיתונאי מצטיין, מדובר במעידה חד פעמית ורק הוא יודע לתקן.

לחילופי חילופי חילופין יטען התובע כי מדובר בעבודת מאסטר של התחזות והטעיה. לא סביר לטעון כי עיתונאי סביר יצליח במאמץ סביר לעלות באופן סביר על מתיחה כל כך בלתי סבירה.

גברת צימרמן השקיעה ממון וזמן רב כדי להפיל בפח את התקשורת הישראלית. בוודאי ביהמ"ש לא סבור כי עיתונאי סביר ניחן ביכולות של ארגון ביון. הציפיות מעיתונות (ישראלית) לא יכולות להיות כל כך גבוהות. לא לכול עיתונאי יש את היכולת והמשאבים לנהל תחקיר של ממש כנגד מתחזים מתוחכמים (ולגבי הטענה כי חיפוש בגוגל היה מונע את התקלה, אזי אנחנו נפנה לאמירתו של הנשיא דהיום, שהתייחס למנוע החיפוש הפופולרי באמירתו "האחים גוגול"…)

לסיכום, אנחנו דורשים מהנתבעת להחזיר לעבודה את מרשי על אתר והוא מוכן בתמורה להבטיח כי יביא למערכת ראיון בלעדי עם זמר שנשרף כליל בגיל צעיר ומאז מנהל את חייו מאחורי מסיכה.

הכשלון העצום של משרד התחבורה וחברת נת"ע בפרוייקט הרכבת התחתית של תל אביב (זה הכינוי העממי למערכת הסעת המונים שאמורה לשנות את כול גוש דן) מונח כולו לפתחו של שר התחבורה, ישראל כץ. בוא נגיד, שבשביל שר תחבורה להיכשל בפרוייקט הכי גדול של המשרד, שאמור היה לשנות את החיים של מיליוני בני אדם, זה בערך כמו שר בטחון שנכשל בניהול מלחמה. הפרוייקט שהיה אמור להסתיים ב – 2017, יסתיים במקרה הטוב ב – 2020. במקרה הרע מדובר על 2025. אני עוזב כבר את המיליארדים הנוספים שזה הולך לעלות, רק השנים הנוספות הללו הן נזק שאי אפשר לתאר לכול גוש דן.

ישראל כץ הוא אדם סופר אינטליגנטי וביצועיסט אמיתי. הבעיה שלו שהוא לא מצליח להשתחרר מהאזיקים הפוליטיים. זה טבעי. כץ שורד בתפקידים בכירים בגלל פוליטיקה של חדרים סגורים. מפקד, פעילים, מקורבים, קבלני קולות, לא תמיכה של דעת קהל ואהדה ציבורית. הוא תמיד נראה לי קצת כמו פואד של הליכוד, אבל פואד איכשהו למד להתחבב על הציבור. כץ קצת מפחיד.

באחת הכתבות שלנו בעבר תיארנו איך כץ ממנה אנשים לדירקטורים בחברות ממשלתיות. בהרבה מאוד מקרים מתברר שאיכשהו לאדם המוצע יש איזו זיקה לאינטרס פוליטי של השר. אני כותב את זה ככה כי כבר קשה למנות מינויים פוליטיים מעל המקפצה. כך, למשל, לדירקטוריון של נמל תל אביב (החברה נקראת אוצר מפעלי ים והיא חברה משותפת למשרד התחבורה ועיריית תל אביב) מונה אדם בשם יהודה זעפרני. זעפרני הוא משנה למנכ"ל חברת אופיר טורס. יש לו, לכאורה, כישורים לתפקיד, אבל האם הוא היה מקבל אותו לולא היה אחיו של אלי זעפרני מקרית שמונה? מה זאת אומרת מי זה אלי זעפרני? זה האיש של ביבי ושרה בקרית שמונה הרבה מאוד שנים.

כשפרסמנו את הכתבה, זעפרני וכץ הכחישו בכעס איזשהו הקשר פוליטי למינוי. אתמול ניתן פסק דין מאוד מעניין בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הדירקטוריון בחר בתחילה את דני בן לולו, חבר הכנסת לשעבר. כץ טען שאין לו שום קשר למינוי. ברור שלא. במקרה בן לולו שווה מאות מתפקדים של הליכוד. כך או כך, בן לולו נפסל. היה אמור לבוא במקומו זה שיצא שני מלכתחילה, אדם בשם אריאל זילבר (כנראה שהדיסק החדש לא הצליח), אבל ראו זה פלא, שני חברי ועדת האיתור של הדירקטוריון, שאחרי הליך ארוך, חשבו שזילבר שווה מקום שני, פתאום שינו את דעתם. אחד מהם, אותו יהודה זעפרני, בכלל שינה את דעתו על המועמד מהקצה אל הקצה. פתאום הוא לא כשיר ולא שווה ואפילו עושה מעשים לא חוקיים.

כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר וחבריה לא קיבלו את הזיג זג המוזר, קבעה שהצבעתו של זעפרני פסולה בגלל ההקשר הפוליטי וזילבר (שיוצג על ידי עורכי הדין רענן בר עוז ואריאל פלביאן) צריך לקבל את התפקיד.

חזרה לישראל כץ. שר התחבורה החל את הכהונה הזאת במאמץ לעבור מהפוליטיקה של חדרים אחוריים. שמיים פתוחים, ההינתקות מעובדי הנמלים, אם ימשיך בזה – הוא יהיה מהשרים הטובים שהיו פה. עכשיו הזמן שיסדר כבר את נת"ע, אם תהיה מערכת הסעת המונים בגוש דן, ישראל כץ יפיק מזה הרבה יותר תועלת פוליטית מכול מינוי פוליטי שיהיה שם.

אף אחד מכם לא מכיר את יצחק יוסף, המועמד החדש של ש"ס לתפקיד הרב הספרדי הראשי. נדמה לי שאפילו הוא לא יטען שפעילותו הרבנית עד היום הותירה איזה חותם משמעותי (אני רוצה לתקן. אחרי שפרסמתי את הפוסט, התברר לי שאני בור ולא מודע לעומק פעילותו ההלכתית של הרב. שפעילותו אולי לא ידועה בציבור החילוני, אבל ספריו, בעיקר "ילקוט יוסף" נחשבים מאוד בציבור הרלוונטי. אני מתנצל בפני הרב).

מה עושה אותו מועמד לתפקיד הרבני הבכיר במדינה? בראש וראשונה, אבא שלו.

ב – 2007 החליט אדם לא ידוע להשקיע הרבה כסף כדי למנוע מיצחק יוסף להתמנות לתפקיד הרב הראשי של ירושלים. הוא שכר משרד חקירות. החוקרים הפרטיים הקליטו את אחותו של יצחק בדברים מדהימים על אחיה. היא סיפרה על יחסיו הרעועים עם אחיו, על המשבר הקשה שהיה לו עם אביו, על המשברים שעבר בצעירותו ומעל לכול, על ההסבר שלה למוטיבציה של משה יוסף, האח, שהוא גם הבן החזק במשפחה, למנות דווקא את יצחק יוסף לתפקיד. ניחשתם נכון, האחות חושבת שאחיה משה רוצה למנות את אחיה יצחק בגלל עסקי הכשרות שלו, שוב בד"צ בית יוסף. היא לא היחידה במשפחה שחושבת כך. גם הבן דוד יוסף בטוח שזו הסיבה. יכול להיות שהם סתם משמיצים.

החוקרים הפרטיים לא הסתפקו בכך. במאי 2008 הם שלחו לו חוקר, שטען שעל פי צוואה הוא התבקש לקנות ספרים רבים של הרב יצחק יוסף ולתת אותם לבתי כנסת. הסיטואציה כולה צולמה בסתר בוידאו. עוזר הרב, מיכאל מיימון, אמר לחוקר שהוא לא מוסמך לתת הנחה. רק הרב. הרב ועוזריו בטח לא ראו בחיים שלהם קנייה כזאת. בא בן אדם ונותן להם ביד 32,660 שקל במזומן (למישהו היה ממש חשוב להוציא את הרב יצחק מהמירוץ. הוא לא דמיין לעצמו שבמקום רב ראשי של ירושלים, הוא יהיה רב ראשי של הארץ כולה) ומעמיס על המקום מכונית שלמה עם ספרים. לא פלא שהכניסו את 'הקונה' לרב שיזכה לדבר אתו. אה, כן ובשלב מסוים העוזר מיימון הביא קבלה. הוא רשם 1,500 שקלים, השאיר אותה ריקה ונתן לקונה.

חומר הנפץ לכאורה הועבר לרשות המיסים לאדם בשם דניאל בידרמן בנובמבר 2008. בידרמן, כנראה, התלהב. בדיקה ראשונית שלו העלתה, כך אמר לאדם שהעביר לו את החומר, שיש בשר, שיש בעיה, שיש על מה לדבר, אבל עברו חודשים על חודשים ודבר לא קרה.

בינתיים מועמדותו של יצחק יוסף לרב הראשי של ירושלים עלתה וירדה, ירדה ועלתה. באחת ההזדמנויות שזה שוב נראה, כנראה, מעשי, החליט מי שהחליט להעביר את החומר לתקשורת, לעמיתי לשעבר, מיקי רוזנטל. הכתבה שודרה במגזין "השבוע" של ערוץ 10 ביוני (הנה הכתבה – הסצנה של הקבלות החל מהדקה התשיעית לערך) ואז…ואז לא קרה כלום. שכיח. אגב, מטעמו של יצחק יוסף נמסר בזמנו למערכת התוכנית שהוצאה קבלה גם על שאר הכסף, רק מאוחר יותר באותו יום. למה לא על המקום? כי חלק מהכסף, לדבריהם, הועבר מאוחר יותר (מי שרואה את התמונות, קצת חולק עליהם).

לפני כמה ימים חזרתי לפרשה הזאת. בכול זאת הרב יצחק הולך להיות רב ראשי ולקחת כסף בשחור זה קצת יותר מהבושם שנשכח בעגלה של פרנקל. פניתי לאנשיו של יצחק יוסף. תשמחו לשמוע שהתגלו הקבלות. חמש שנים אחרי כולן נמצאות. גם הקבלות שלפני הקנייה ההיא, גם אלו שאחרי, חלקם עדיין קבלות מקור (לכאורה הקונים מעולם לא ראו אותן). בעין לא מקצועית הקבלות הללו נראות לי שוות בדיקה. כך למשל, הקבלה החשובה לא משלימה לסכום שקיבל עוזרו של הרב. היא משלימה ליותר (33,000, אולי מישהו לא זכר כמה כסף במזומן הוא קיבל?).

למה? אני יכול להעלות השערות, אבל אני לא רשות המיסים וברשות המיסים אמר לנו גורם יודע דבר שהם בדקו את הנושא ולא מצאו מקום לחקירה פלילית. איך בדקו? מה עשו? איך זה עולה בקנה אחד עם מה שבידרמן אמר בהתחלה? לא ברור.

שלא תגידו, אחרי שימונה, שלא אמרנו לכם…

אנשי חדשות 2 הסבירו לי שאני שטחי, שהייתי צריך לברר אתם, שיש סיבה משמעותית מאחורי הפרסום אתמול, ש״הארץ״ כבר פרסם בעבר. במילים אחרות, זה פרסום ליודעי ח״ן, שנועד להפעיל לחץ על מקבלי החלטות כדי שאותה סיבה עלומה, שעומדת מאחורי הפרסום ולא ניתן לפרסם, תתפרסם.

מכיוון שלא הכרתי את אותה סיבה עלומה ועדיין איני מכיר אותה לעומק, אז אני לא יכול לחוות דעה אם הפרסום היה מוצדק ואם המניפולציה סבירה. אם הם רצו לעורר עניין, אז הם הצליחו. כשיהיה ניתן לפרסם יותר, אחזור לזה.

ידיעה יוצאת דופן התפרסמה אתמול בחדשות 2. גיא פלג (סביבות הדקה ה – 25) דיווח שפרקליטים בכירים, כתבו מכתב בשם מישהי בשם אורית חיון לשר לבטחון פנים ובו דרישה לבטל את מינויו של קצין משטרה בשם אפרים ברכה למינוי הסופר רגיש של ראש יאח"ה (יחידה ארצית לחקירות הונאה). בשמיעה ראשונה עלו לי כמה שאלות:

1. במכתב צוין שברכה הוא מניפולטיבי ויש לו בעיות אמינות, אבל לא נמסר שום פירוט לטענה הזאת. איפה הוא היה מניפולטיבי? מתי נמצאו אצלו בעיות אמינות?
2. מי זו אורית חיון? האם היא שוטרת? קצינה? אזרחית? מה יחסיה עם אפרים ברכה? למה המכתב שלה מספיק חשוב שמקדישים לו מקום במהדורה המרכזית של ערוץ 2?
3. הידיעה נתלתה בכך שפרקליטים בכירים דורשים זאת. האם הפרקליטים דורשים זאת בשם עצמם, או בשם חיון? אם הם דורשים זאת בשם חיון זה כמו שליבאי, כשייצג את קצב, היה דורש מראש אגף חקירות לפסול את עצמו. האם היינו אומרים ששר משפטים לשעבר דורש זאת?
4. אחד הפרקליטים, אם הבנתי נכון, הוא ישגב נקדימון. בכובעו השני הוא היועץ המשפטי של חדשות 2. לא צריך להגיד את זה בכתבה? מי, אגב, נתן ייעוץ משפטי לכתבה שכוללת לכאורה לשון הרע? מי בדק שיש לחדשות 2 ראיות להוכיח "אמת דיברתי" על הטענה שקצין בכיר במשטרה הוא מניפולטיבי ויש לו בעיות אמינות?

ייתכן שיש תשובות טובות לשאלות הללו וברכה הוא קצין מניפוליטיבי ושקרן שגיא פלג וחדשות 2 עושים לנו טובה גדולה כשהם חוסמים את דרכו לתפקיד החשוב. באמת ייתכן, רק אשמח לראות כתבה קצת יותר מקיפה על הנושא כדי להשתכנע.

חוץ מזה, אני רוצה לספר לכם על היכרותי עם תנ"צ אפרים ברכה.

לפני שנים ארוכות פרסמתי ידיעה על כך שמבקר המדינה בודק חשדות למעילה בהסתדרות עובדים לאומית ובין השאר חוקר חשד ששר האוצר הירשזון ידע על המעילה וטייח אותה. הידיעה לא זכתה לפולו אפ ומתה מוות עצוב (…). זמן קצר לאחר מכן, הסיפור התגלגל לחקירת משטרה, שבצמוד אליה יצא צו איסור פרסום (בלתי מוצדק, לדעתי). מאותו רגע אירע מצב אבסורדי. הירשזון המשיך לכהן כשר אוצר, המשיך לקבל החלטות משמעותיות, ישב בקבינט, כשכול הזמן הזה כל מי שהכיר את החקירה, ידע שיש ראיות חזקות לכך שהוא קיבל כסף במעטפות במשך שנים ארוכות וימיו כשר ספורים.

ניסיתי בכול דרך לפרסם את הדברים. חדשות 10 אף עתרו לביהמ"ש להסיר את הצו. באמצע הדיון הגעתי ושמעתי את השופט (נויטל, אם אני לא טועה) אומר שאנחנו מגזימים, שהצו לא כזה גורף ושגם במסגרתו יש לא מעט דברים שאפשר לפרסם. אי לכך, הוא דוחה את בקשתנו. בדרך החוצה, התייעצנו וגיבשנו דרך לפרסם משהו על בסיס הצו הקיים. פרסמנו, אחרי שכול מילה עברה מיליון עיניים, כדי לא להפר את הצו שהיה בידינו.

כמה ימים לאחר מכן זומנתי לחקירת משטרה. ראש הצוות היה אפרים ברכה, שחקר גם את פרשת הירשזון. החשד – הפרתי את צו איסור הפרסום. בחקירה הייתי מאוד עויין כלפי החוקרים. חשבתי שהם עושים שימוש לא ראוי בכוחם לחסום מידע וגם כשאנחנו מוצאים את הפירצה בה כן אפשר לפרסם, הם פותחים חקירה פלילית נגד הכתב.

רק מאוחר יותר הבנתי שבצו נפלה טעות סופר ושהם, מבחינתם, לא ראו בו שום פירצה. ההפך. הם חשבו שאני עושה את זה מעל המקפצה. יודע שאסור לפרסם, הולך לבימ"ש, שומע 'לא' מהשופט ובכול זאת מפרסם. לא משנה. התיק נסגר, אבל אני הלכתי ממקום למקום כשאני משמיץ את אפי ברכה, שעמד בראש החקירה.

וראה זה פלא, בכול מקום בו הלכתי שמעתי עליו שבחים שלא ייאמנו. בכירי משרד מבקר המדינה, בכירי הפרקליטות, בכירי המשטרה. אני לא יכול להסביר לכם כמה זה נדיר בעולם הזה לשמוע קונצנזוס על אדם. הייתה לי גם ביקורת עניינית על ברכה. בפרשת הירשזון הוא עשה החלטה אסטרטגית. ללכת עם התיק הקיים ולהוביל להרשעה מהירה, על חשבון קצוות החוט החקירתיים שהיו בפרשיות אחרות, הן בהסתדרות עובדים לאומית והן בנושאים אחרים. אני חשבתי אז (וחושב היום) שזו הייתה החלטה רעה, שאפשרה להרבה מאוד ערוגות שחיתות להמשיך לשגשג. שידרתי את הביקורת הזאת ושוב, שמעתי דברי סניגוריה מאלפים על ההחלטה של ברכה מצד בכירים שונים ברשויות שונות. מוזר. ממרחק השנים אי אפשר גם לקחת מברכה את ההרשעה החדה והמהירה בפרשת הירשזון והמסר המוחץ שיצא ממנה.

אחר כך נתקלתי בשמו עוד פעם בפרשת הרב פינטו. ברכה חשף כי הרב יאשיהו פינטו הציע לו הרבה כסף כדי שידליף לו פרטים מחקירה המתנהלת נגדו. בעולם תיאורטי זה מובן מאליו שקצין משטרה יחשוף הצעה כזאת ויעיד נגד המציע. בעולם שאני מכיר, זה דורש אומץ אדיר. מאז מנהל פינטו ומקורביו הרבים (והוא מחובר בכול מקום, כולל במשטרה) מאבק איתנים להדיח את ברכה, להכתים אותו, לטעון שהוא תמיד קיבל ממנו כסף, שהכסף לא קשור לחקירה ושאר מעשיות (רק תפתחו אתרי אינטרנט, שמקורבים לרב ותבינו).

אין בפניי את חומר החקירה בפרשת וכאמור, היכרותי עם תנ"צ ברכה, כמעט ולא קיימת, אבל בין השניים האלה, פינטו וברכה, האינסטינקט שלי הולך עם ברכה ואם איכשהו האומץ שלו ייגמר בזה שפוסלים אותו לתפקיד היוקרתי, אז לא יודע מה אתכם ולא יודע מי זאת אורית חיון, אבל לפחות שנדע למה.

דרוקר, איש חדשות 10, הביע בפייסבוק תמיכה ביוזמה של ארדן לאפשר להוט ו-yes להעלות ערוצי חדשות משלהן – יוזמה שצפויה לפגוע בעיקר בחדשות 10. להמשך קריאה.

באיזשהו שלב תמיד מגיעה השאלה "זה ישפיע? זה ישנה משהו? זה שווה לי את הסיכון?".

הלב אומר להגיד למקור "בטח, זה ישנה הכול, המציאות תשתנה", אבל אתה יודע שאסור להטעות אותו, לא להעלות סתם ציפיות, ביום שאחרי שתוכל להסתכל לו בעיניים. שורה של אנשים אמיצים הסתכנו כדי להוציא את האינפורמציה על "ישראל היום". האם זה שינה משהו? בינתיים, לא. לצערי הרב. העיתון אפילו לא טרח לעשות קולות של כאילו. הוא הולך באותה דרך אנטי עיתונאית ואפילו מגביר את הווליום. התחקיר עצמו של "המקור" על "ישראל היום" לא ניתן לצפייה בשום מקום. הוא לא על אתר האינטרנט של ערוץ 10, הוא לא בשום מקום אחר באינטרנט. מתסכל.

כנ"ל בעניין תיירות המרפא בשניידר. כמה אנשים עם מצפון גדול סיכנו את עצמם ואפשרו להציג תחקיר עתיר ראיות, כמעט חסרות תקדים, על הדרך בה תיירות מרפא בביה"ח שניידר פגעה בטיפול בחולים ישראליים. למרות זאת, קופת חולים כללית לא הזדעזעה, משרד הבריאות הזדעזע לדקה ומיד התעשת, הפרקטיקה הבעייתית נבלמה קצת וכנראה שחזרה לאיתנה. מבאס.

אברהם יוסף, לעומת זאת, איבד את המועמדות הבטוחה שלו לרב ראשי לישראל בגלל תחקירים עיתונאיים. שחר גינוסר ב"ידיעות" וישראל רוזנר ואני ב"מקור". בנו של הרב פשוט עשה את זה מעל המקפצה. כמעט לא היה צריך תחקיר כדי להוכיח שהוא פועל באסרטיביות למען החברה הפרטית, בד"צ בית יוסף, השייכת לאחיו, בד"צ שהוא עצמו ייסד. הרב יוסף ניצל את מעמדו כרב ראשי של חולון (ובתקופה מסוימת ממלא מקום הרב הראשי של אור יהודה) כדי לעשות זאת, בלי שהוא מבין מה בכלל הניגוד עניינים שהוא נמצא בו.

עדיין, היה צריך אנשים שיגידו את זה. לאחד או שניים מהם, קשה לי להסתכל בעיניים. הם דיברו באומץ ואנחנו (אני) הקלטנו בסתר. זה חוקי, אבל תמיד לא נעים, במיוחד כשמדובר באנשים שאמרו את האמת, למרות סיכון אישי שנשקף להם. איפה שאפשר, עיוותנו קולות והצללנו פנים, אבל בסוף, כשאתה רוצה השפעה, כשאתה רוצה שמישהו יפסיק את ההתנהגות הבוטה של הרב, אתה חייב להוכיח את הדברים במידה שאי אפשר יהיה להכחיש אותה. מקורות חסויים וקולות מעוותים פשוט לא מספיקים. עובדה. שנים הרב עבד ככה, שנים על שנים, אבל רק אחרי שני הפרסומים והמועמדות לרב הראשי, נפתחה חקירה ביאח"ה והמועמדות ירדה מעל הפרק.

אז "האם זה ישפיע?", אני חייב להאמין שכן ומהניסיון שלי – גם במקרים שבהם בטווח הקצר, לא הייתה השפעה, אלו שאמרו את האמת, לא התחרטו.