ארכיון חודש: ינואר 2019

זה לא MIDTERM ונתניהו הוא לא קובי בראיינט

28 בינואר 2019
 

לא יתקיימו בחירות נוספות עוד שנה – שנה וחצי. לפחות, זה מאוד לא סביר. התקבעות הבחירות הקרובות כמעין בחירות 'אמצע קדנציה', משרת במובהק את אנשי 'דווקא נתניהו'. אם ממילא יהיו עוד בחירות עוד כשנה וחצי – אחרי שנתניהו ייאלץ ללכת – אז בשביל מה להילחם כל כך קשה עכשיו? כש'האמצע קדנציה' מתחיל לשחק לך במוח, בחירות 2019 בכלל נראות כמו שנת פרידה של נתניהו, כאילו ביבי הוא מין קובי בראיינט, שנפרד מהקריירה המפוארת שלו בנבא במשך שנה שלמה. קצת דופק את הקבוצה, אבל היי – לשחקן גדול זה מגיע.

נניח שנתניהו ייאלץ לפרוש המשך לקרוא

פרשת אפי נווה: מצוקת שגרירי הדיפ סטייט

22 בינואר 2019
 

שגרירי הדיפ סטייט בישראל נקלעו למצוקה. היה ברור להם שנדרשת תגובה בוטה, חריפה לסיפור אפי נווה. הייתה רק בעיה אחת קטנה. לאיזה צד צריכה להיות התגובה? לכאורה, זה לחם בשבילם. קל. אפשר לצעוק 'הנה הוכחה חד משמעית שהמערכת מושחתת, תראו איך ממנים שופטים. בידיים של אלו אתם רוצים להפקיד את בנימין, ראש ממשלתנו האהוב?'. תיזכרו בתגובות שלהם אחרי פרשת פוזננסקי ותעלו את זה על סטרואידים קשים. שם זה היה תיאום אסור לכאורה של ימי מעצר בין תובע לשופטת. פה מדובר על מינוי שופטת מהשיקולים הכי זרים שיש. שם הם תבעו לסגור את ביהמ"ש, פחות או יותר, לשחרר את כל העצורים (רק מקרה שזה היה משרת את נתניהו) ופה, אויש פה, איזה קטע, הם בכלל הלכו לכיוון ההפוך. למה הדס שטייף חיטטה בנייד של נווה? איך נתנו לה חסינות? איפה זכויות הפרט? להעמיד את כולם לדין! עכשיו!!!

אולי זו המשך לקרוא

"אם רק הייתי יכול לשלוח אותם לרפסודה בלב ים", על נימוסים והליכות בפוליטיקה

21 בינואר 2019
 

מספר 5 ב"כולנו", ח"כ רחל עזריה, לא תמשיך עם משה כחלון לכנסת הבאה. חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור. מספר 4 ב"כולנו", ח"כ מייקל אורן, לא ימשיך עם כחלון. הוא נפרד מחללית האם המפלגתית בשלב מוקדם מאוד בקדנציה והפך לאיש של נתניהו. מספר 3 ב"כולנו", אלי אלאלוף, עוזב. הוא לא מצא את עצמו בכנסת פחות או יותר מהרגע הראשון. מספר 2 ב"כולנו", יואב גלנט, כבר לא באמת זוכר מי זה משה כחלון ומה הקשר שלו לעובדה שהוא נכנס על גבו לכנסת, לממשלה ולקבינט. האופרטור הארגוני של כחלון, בראשית דרכו העצמאית, אבי גבאי, כבר מזמן הפך לשונא הכי גדול. אפילו מנכ"ל משרד השיכון, תיק שנמצא בחזקת "כולנו", עזב. חגי רזניק עבר למתחרה הגדולה, אורלי לוי.  "למרות שהוא מדבר הרבה" תקף רזניק את האיש שבזכותו קיבל את התפקיד, "בסוף הוא נטו כישלון. הוא נטש את השכבות המוחלשות בצדי הדרך". המשך לקרוא

משעמם לדבר על שינוי שיטת הבחירות, אבל זה ישנה הכול

14 בינואר 2019
 

צריך לשנות את שיטת הבחירות. לא, לא לבחירות אזוריות, צריך לאמץ שיטת בחירות שתתחיל אולי לרפא את המערכת הפוליטית החולה שלנו.

כשבנימין נתניהו היה שר אוצר הוא דיבר איתי על הסקרים כלפיו. אפילו כשנבחרתי ב 1996, הוא אמר, הייתי נגטיב. 'נגטיב', כלומר, בסקרים רוב הציבור הישראלי לא אהד אותו ובכול זאת, הוא נבחר לראש הממשלה בבחירות אישיות. מאז תמיד הנגטיב היה גבוה מהפוזיטיב, המשיך נתניהו, עכשיו אני לראשונה יותר פוזיטיב מנגטיב. נתניהו כשר אוצר היה פוליטיקאי שניסה לפייס מעט את המחנה אותו כל כך הרגיז בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. הוא התפייס עם עיתונאים ויריבים, קידם באפקטיביות אג'נדה כלכלית, לא נלחם באליטות ונשאר יחסית מתון מדינית. התוצאה, מבחינתו, הגיעה בבחירות 2003. הכישלון הגדול ביותר בתולדות הליכוד, 12 מנדטים.

בבחירות 2015 נתניהו עשה בדיוק את המהלך ההפוך. הוא לא ניסה יותר להתחבב על המחנה שכנגד. בסולם בו אפס זו שנאה עזה ו 10 היא אהבה גדולה, מבחינת נתניהו של 2019, אין בעיה שחמישים אחוזים מהציבור ייתנו לו אפס או 1. אין בעיה, כל עוד 25 האחוזים בציבור שאוהבים אותו, להלן הבייס, נותנים לו 8 ו 9. זו פוליטיקה טראמפית. חידוד הקצוות, הקצנת השיח, בוגדים, שמאלנים, בקיצור, כל מה שאנחנו חווים פה בארבע השנים האחרונות. שיטת הבחירות שלנו מעודדת את הפוליטיקה המעוותת הזאת. אתה יכול לשלוט גם כש 52% מהציבור, על פי סקר שפורסם לאחרונה, לא רוצים שתהיה ראש הממשלה הבא. לרמת ההסתייגות של הציבור שלא בוחר בך, אין שום משמעות. ממילא הם לא מצביעים עבורך, אז לרמת העויינות אין משמעות. נתניהו רק צריך שיהיו לו 30 מנדטים. כל השאר יסתדר מאליו. צריך לקרות נס כדי שלגוש הימין מרכז לא יהיו יותר מ 60 מנדטים. זה קרה פעם אחת ב 30 השנים האחרונות. ברגע שלגוש הימין מרכז יש יותר מ 60 מנדטים ולנתניהו 30, אין דרך כמעט שהוא לא יהיה ראש הממשלה וממש לא אכפת לו שהצד השני ירגיש ששוב גנבו לו את המדינה.

שיטת בחירות חכמה יותר הייתה מתגמלת מועמדים שעושים פוליטיקה אחרת. באירלנד (ובמלטה), למשל, יש שיטת בחירות מעט יותר מסובכת בה לקול שלך יש יותר משמעות. אתה מדרג מועמדים לפי ההעדפות שלך. איש ליכוד ידרג את נתניהו במקום הראשון, אבל הוא גם ימשיך וירשום את העדפותיו לגבי שאר המועמדים. בנט אולי יזכה במקום שני, ליברמן שלישי וכו'. בוחרי המרכז שמאל ידרגו, מן הסתם, את נתניהו אחרון. ספירת הקולות בשיטה הזאת נותנת ביטוי גם להעדפה השנייה והשלישית של אדם. כך ייווצר מצב שגוש המרכז שמאל יתאחד באופן אוטומטי מאחורי מועמד אחד. כל הקולות שבחרו בגבאי/גנץ/לפיד יעברו למי מהם שזכה בהכי הרבה מקומות ראשונים. לשיטה הזאת יש יתרון מאוד חשוב. בזמן הבחירות לא יהיה ללפיד אינטרס לתקוף את גנץ וההפך. זה שינוי מוחלט של מאזן המוטיבציות הנוכחי. בישראל יש תמריץ גדול לנתניהו ובנט להילחם זה בזה. באחת המדינות בארה"ב, בה השיטה הזאת נהוגה (בעברית היא מכונה "הקול היחיד הנייד", לא שם סקסי במיוחד) המתמודדים בבחירות סיימו את העימות ביניהם כשהם אוחזים ידיים ושרים ביחד שיר. במהלך כל העימות הם נהגו בכבוד מקסימלי אחד כלפי רעהו. לא להרגיז תומכים של המועמדים האחרים חלילה.

כל מערכת בחירות, הפוליטיקאים שלנו מתבכיינים על חוקי הבחירות המיושנים. האיסור על תעמולת בחירות, תשדירי הבחירות המגוחכים, הם תמיד מתחייבים לשנות את החוקים וכמובן, לא עושים דבר (אלא אם כן לעשות זה להקים ועדה כמו ועדת בייניש, ולאפסן מיד את המלצותיה במגירה). מצד שני, יש הרבה מפלגות חדשות ופוליטיקאים שמתיימרים להביא רעיונות חדשים. אולי מישהו מהם רוצה לנסות לחולל שינוי בדרך שהביאה את המערכת הפוליטית שלנו לנקודת שפל קשה במיוחד.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

אחרי הזובור הזה, איך רה"מ יוכל לעבוד עם המזכ"צ שלו?

7 בינואר 2019
 

הכותרת שפוצץ שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" בגיליון יום שישי, ה 25.3.2005, עוררה סערה אמיתית. שיפר הביא את תוכן ההרצאה שנשא השגריר האמריקני אז, דן קרצר, בפני צוערי משרד החוץ. קרצר, לפי הדיווח, אמר לצוערים שאין הבנה בין הממשל האמריקני לישראל לגבי גושי ההתיישבות. הימים הם ימי המאבק הפוליטי על ההתנתקות, הדברים של קרצר הוסיפו הרבה שמן למדורה. הם סתרו לכאורה טיעון מוביל של ממשלת שרון.

מה שמעולם לא פורסם זו הסערה שהתחוללה באותו סוף שבוע בלשכת שר החוץ, סילבן שלום. מי שהעביר את הידיעה לשיפר הוא יועץ התקשורת של שלום באותה תקופה, יהושע מור יוסף. הוא עשה את זה באישור ראש המטה של שלום, אבל שר החוץ עצמו לא ידע. מור יוסף סבר, מן הסתם, שזו רוח המפקד. הבוס היה שמח להרוג את ההתנתקות, אבל בלי להשאיר טביעות אצבעות (שלום הצביע בעד, כמובן). כששלום גילה, הוא רתח. הוא שמע מאנשיו שהם עומדים מאחורי ההדלפה, אבל זה לא עצר אותו מלנסות להגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, שיחקור את ההדלפה. אפשר לדמיין את תחושת הנבגדות שלהם, כשהבוס שלהם דורש חקירה שעשויה בסוף היום להביא לפתיחת תיק פלילי כנגדם. בסופו של יום, מנכ"ל המשרד, רון פרושאור, הצליח להרגיע את השר והמהומה שככה.

יש פוליטיקאים שייתנו גיבוי, כמעט בכל מחיר, לאנשיהם ויש כאלו שלא. דובי וייסגלס, שהיה מקורב לשרון עשרות שנים, אוהב לספר על הפעם בה רצו לחקור אותו על הדלפת מסמך סודי לכאורה בזמן משפט הדיבה שניהל שרון נגד ה"טיים". שרון, לפי וייסגלס, לא אפשר לבוא עמו במגע ולקח אחריות על כל העניין. בנימין נתניהו, מסתבר, לא מאמין בשטויות האלה של גיבוי. מזכיר צבאי הוא תפקיד שחשוף לכמה מהסודות האינטימיים ביותר של כל ראש ממשלה. בדרך כלל, יש במערכת היחסים הזאת קרבה, לעתים אפילו מוגזמת. נתניהו בקדנציה הזאת עמד על בחירת המזכירים הצבאיים שלו בעצמו. הוא עשה לעצמו מנהג. לפסול את כל מי שהרמטכ"ל מציע ולבקש אחרים. שיהיה ברור למי שמונה שביבי מינה אותו. רק ביבי. המזכיר הצבאי הנוכחי שלו הוא בפרופיל שנתניהו הכי אוהב להקיף את עצמו. חובש כיפה, קרבי, בוגר ישיבת עלי. כל זה לא הגן על תא"ל אבי בלוט מפני הזובור הפומבי חסר התקדים שנתניהו העביר אותו. איך יוכל עכשיו המזכיר הצבאי להמשיך לכהן לצד ראש ממשלה, כשהוא יודע שבמקרה ויעשה טעות, נתניהו יתנער ממנו בשנייה וחצי?

יש עוד שאלות מרתקות בסיפור הזה: למה בעצם נתניהו ביטל את פינוי עמונה באחת לפנות בוקר? לא נמסרה עד עכשיו שום סיבה הגיונית למה לבטל פינוי שתוכנן מראש של פורעי חוק, שלוש וחצי שעות לפני הביצוע? האם יש שיקולים שאינם פוליטיים להוראה הזאת? ותהייה עוד יותר מרתקת. בוגרי סביבת נתניהו מעבירים מדור לדור את מערכת ההפעלה של הבוס. בראש ההנחיות עומד כלל קדוש. נסה למסמס את ההוראות הליליות שבאות מנתניהו, אחרי שהוא מגיע הביתה. אולי בלוט חשב בטעות שזו עוד אחת מאותן הוראות שהבוס נותן כי הוא נתון ללחצים בבית והוא דווקא מצפה ממנו שימסמס אותה.

ממשלת נתניהו בזבזה מאות מיליוני שקלים כדי לפנות את מתיישבי עמונה. היא פרצה עקרון עתיק שנים של אי הקמת יישוב חדש ביו"ש כדי להעביר כמות קטנה של אנשים שישבו על קרקע פלשתינית פרטית, חלקה 'נקנה' בעסקאות מזויפות. בתמורה, ראשי ההתיישבות בכלל ואלו של עמונה בפרט תמכו בחזרה הלא חוקית לקרקע וגינו את התנהגות כוחות הביטחון, שעשרות מהם נפצעו בפינוי. ראש הממשלה לא הוציא הודעת גינוי לפורעים ולא ביקר את השוטרים הפצועים. לנתניהו היה חשוב שיידעו שהוא רצה בכלל לבטל את הפינוי, אבל המזכיר הצבאי שלו לא העביר את ההוראה.

המאמר התפרסם ב"הארץ"