פרק 11 – פואד בארץ הפלאות

האדם הראשון מתוך מערכת הביטחון, שהעז לבקר בפומבי את מהלכי ישראל בסוף 2001 היה סגנית שר הביטחון, דליה רבין-פילוסוף. האלופים והאלופים-לשעבר, שטענו מאוחר יותר שהבחינו מראש בהחמצה הגדולה, שמרו בזמן אמת על שתיקה זהירה. דווקא רבין-פילוסוף, שמינויה התקבל בגבות מורמות וקריצות של "פואד משלם מס שפתיים פוליטי לבתו של יצחק רבין"  היא שהעזה לומר שהמלך הוא עירום.

"החמצנו הזדמנות להיכנס לדינמיקה של שקט," אמרה זמן קצר לאחר מכן[i]. "היו כבר ימים של כמעט אפס פיגועים. אני לא יודעת אם זה היה שינוי אסטרטגיה או צעד טקטי אבל צעד טקטי ועוד צעד טקטי מכתיבים אסטרטגיה. יכול להיות שהיינו צריכים לסייע לערפאת להרבות באותם צעדים טקטיים… בכל מקרה, אם אנחנו רוצים להיכנס לרגיעה אין לנו כל בררה אלא להיכנס כבר עכשיו למתווה מדיני."

פרט לרבין-פילוסוף, כל מי שחשב שאכן הייתה כאן איוולת עשה זאת מאחורי הקלעים ובשקט. כמה מן הדוברים בלחש היו בתוך אלה שבשבועות שלפני כן התגייסו לגמד כל סיכוי לשינוי ולזלזל במשמעותו של נאום ערפאת: בוגי יעלון, שבאותם שבועות כאמור החלה להיווצר שניוּת בהשקפת העולם שלו, אמר שהריגת כרמי הייתה טעות. עמוס גלעד אף אמר בדיון פנימי שאולי כדאי להכריז בפומבי שנעשתה טעות, אבל איש לא התייחס לכך ברצינות. אפילו יובל דיסקין, סגן ראש השב"כ, אמר בשיחה פרטית שנעשתה טעות בחיסול כרמי.

השר עצמו, בנימין בן-אליעזר, היה בלחץ. השב"כ האשים אותו שהוא זה שפוצץ את "החתימה הנמוכה". סיכמנו ששומרים על שתיקה, אמרו בשירות, אבל לפואד בער להתגאות בהצלחה המבצעית והוא אישר שזה אנחנו. בלי לומר זאת במפורש, רמזו בשב"כ שלולא הפה הגדול של השר, היה אפשר להעביר את החיסול ולהימנע מן הנקמה. זו הייתה האשמה נבזית, שהתעלמה מן המונופול שהיה לשב"כ עצמו על המידע בתהליך ההחלטה, ומן הסיכויים האפסיים שישראל לא תואשם בהרג כרמי, ויגיד השר מה שיגיד – או לא יגיד. היא לא הייתה מפתיעה, אם בוחנים את מערכת היחסים שבין בן-אליעזר לבין הגופים שעליהם הופקד, ושאותם היה אמור להנהיג.

לאחר זמן, אחרי שעזב את משרד הביטחון, טען בן-אליעזר שחיסול כרמי היה הטעות הגדולה ביותר של ישראל במהלך האינתיפאדה[ii]. הוא ידע לספר עד כמה התנגד לחיסול, והוסיף לא מעט פרטים: השב"כ, אמר, הפעיל לחץ דרך לשכת שרון. ניסיתי לבלום ככל יכולתי, הוסיף פואד, ואמרתי שזה עלול להוריד לטמיון את כל מה שהשגנו, אבל לא הצלחתי לעמוד בפרץ.

הגרסה הזאת הייתה זיכרון נוח בימים שבהם הודו כמעט כולם (למעט שרון ודיכטר) שאכן נעשתה טעות, אם כי אינה מציירת את שר הביטחון בן-אליעזר באופן מחמיא מבחינת יכולתו להשפיע על האירועים. בפועל, הדברים התנהלו אחרת לגמרי.

בנימין בן-אליעזר היה שר הביטחון הראשון במשרה מלאה של ישראל זה יותר משנתיים. משה ארנס,

שהחליף את יצחק מרדכי לאחר פיטוריו בראשית 1999, היה שר מחליף לזמן קצוב; אהוד ברק היה שר ביטחון בתואר בלבד. בן-אליעזר נכנס לתפקידו כשמעליו ראש ממשלה ממפלגה אחרת, ומתחתיו הרמטכ"ל מופז שהתרגל לעבוד לבד, וניהל את המלחמה בחודשיה הראשונים כמעט על דעת עצמו.

כמו רוב קודמיו במשרד הביטחון מאז 1967, בן-אליעזר נשא דרגה בכירה בצבא. אולם מסלול חייו ושירותו הצבאי היו שונים בתכלית מאלה של הנסיכים הישראליים דיין, שרון או וייצמן. הוא נולד בעיראק ב-1936 ועלה לישראל בגיל 14. הוא התגייס לחטיבת גולני, שלא נחשבה אז לערש לידתם של מיועדים לגדולה, והתקדם בשורותיה. במלחמת ששת הימים היה מפקד סיירת שקד, שניהלה מרדפים אחרי מחבלים בגבול הדרומי. את רוב תפקידיו הבכירים עשה במערכת הצבאית שטיפלה בערבים: הוא היה מפקד יחידת התיאום והקישור ללבנון, ובתפקידו האחרון מתאם הפעולות בשטחים. זו הייתה קריירה צבאית מכובדת, אבל לא נלוו לה הברק וההילה של קודמיו. הוא היה רחוק מתדמית מר ביטחון של רבין, או מן הצל"שים והפעולות העלומות של אהוד ברק. בדרך המשונה שבה נמדדים שרי ביטחון בישראל, בוודאי בימי מלחמה,  פואד נחשב כמעט נעדר כישורים.

באמצע שנות השמונים השתחרר בן-אליעזר מצה"ל והצטרף למפלגת תמ"י קצרת הימים, של אהרון אבו-חצירא. מאוחר יותר חבר לעזר וייצמן בתנועת יחד, שלימים התמזגה במפלגת העבודה. הפוליטיקה התאימה לו ככפפה ליד. הוא אהב את המגע עם השטח, את ההתחככות עם הפעילים – כל מה שהיה שנוא על הגנרלים המוצנחים של מפלגת העבודה. עד מהרה גייס לו כוח פוליטי משמעותי. יש בפוליטיקה שרי מאות ושרי אלפים, נהגו לומר במפלגה, אבל רק פואד הוא שר רבבות.

הכוח הזה, יחד עם יכולתו כמוציא לפועל יעיל, הפכו את בן-אליעזר לחבר קבוע בצמרת המפלגה. רמיזות שנגעו להתנהגותו האישית – כשנכנס ברק לתפקידו כראש הממשלה היה מי שיעץ לו לא למנות את פואד לשר לביטחון פנים, הממונה על המשטרה – לא הוכחו מעולם, אבל במנטליות הפוליטית בישראל דווקא תרמו לתדמיתו כעסקן פוליטי משופשף, אחד שיודע מאיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. עם זה, מעולם לא נחשב למתמודד של ממש על הבכורה במפלגה, בין השאר בגלל מוצאו. ההנחה בעבודה הייתה שהגוף הבוחר הלבן והשמרן של המפלגה לא יסכים שבראשו יעמוד פואד מן המעברה.

כשניצח בקרב הפנים-מפלגתי והתמנה לשר ביטחון, וכשלאחר כמה חודשים (ושתי מערכות בחירות) ניצח גם את אברהם בורג בקרב שאיש לא רצה להיכנס אליו על ירושתו הרצוצה של ברק, התקשה בן-אליעזר עצמו להאמין למזלו הטוב. בתוך פחות משנה נהפך משר שיכון ותקשורת ליורשם של בן-גוריון, אשכול ורבין. למבקר שהזדמן אליו זמן קצר אחרי בחירתו ליו"ר העבודה אמר "תודֶה שלא האמנת שבטלפון אחד תוכל לפגוש גם שר ביטחון, גם יו"ר מפלגת העבודה וגם מועמד לראשות הממשלה".

החיים עצמם היו, כמובן, ורודים פחות. מכיוון שחסר גם את הכוח להתוות מדיניות, שהיה נתון כמעט כולו בידי שרון, מצא בן-אליעזר את עצמו לכוד בין ראש הממשלה לבין מפקד הצבא, שלא ראה בו סמכות של ממש. וכאילו אין די בכך ריחף בסביבה גם צִִלו המתמיד של פרס, ששימש לשרון אלטרנטיבה לסגור דברים עם מפלגת העבודה, גם לאחר שפואד היה ליו"ר הרשמי שלה. פרס דרש מבן-אליעזר את מנת התחזוקה הרגילה שלו, והשניים נועדו לארוחת בוקר מדי יום חמישי. בדרך כלל היה פרס מגיע עמוס תלונות על הצבא, המחבל במאמציו. בן-אליעזר היה שומע בסבלנות, ולא עושה דבר. אחרי שבוע היה פרס מגיע ובפיו אותן תלונות, מבלי לבדוק אם נעשה משהו ומבלי להביע כעס על שלא אירע כלום.

אבל פואד ידע היטב ששרון חושש מפרס הרבה יותר מאשר ממנו, ולמעשה מנטרל את השפעתו כיו"ר העבודה באמצעות מערכת יחסיו עם פרס ובשל הידיעה ששר החוץ, שמשקלו רב משל מפלגתו, לא מעלה באמת על דעתו לעזוב את הממשלה.

בימיו הראשונים בתפקיד היה בן-אליעזר מוקסם. שר ביטחון נחשף לסודותיה הרגישים ביותר של מדינת ישראל, סודות השמורים גם מפני חברים בכירים בוועדת החוץ והביטחון, ובן-אליעזר לבש לא אחת מבט מתפעל של ילד בחנות צעצועים. נדמה היה שהוא מתבונן בעצמו מן הצד, אוחז בחומר המודיעיני המסווג ובא בשעריהן של היחידות הסודיות.

הצבא שפגש היה שונה בתכלית מהצבא שהכיר בימיו במדים. זה היה צבא עתיר טכנולוגיה, חמוש במערכות שלא היה אפשר להעלותן על הדעת בימיו ודובר ז'רגון שלא הבין. בניגוד לשרון, שאמנם גם הוא היה רחוק מאוד מהבנת הצבא ושיחותיו הראשונות עם מפקדי השטח עוררו גיחוכים, אבל הוא עדיין היה תמיד אריק האגדי מן ה-101 וצליחת התעלה, לא היה לבן-אליעזר מוניטין מן העבר להסתמך עליו כדי שיעורר יראה. ההילה של התפקיד, שבמסורת השלטונית של ישראל יש בו יותר יוקרה מאשר תוכן של ממש, פעלה במקרה שלו כחרב פיפיות: העם חושב שפואד הוא שר הביטחון, נהג חיים רמון לומר בארסיות בשיחות פרטיות, מה שהעם לא מבין זה ששר הביטחון הוא פואד.

"עליסה בארץ הפלאות"  כינה אותו מקורב, דווקא מן האנשים שלא זלזלו בבן-אליעזר. אנשי הצבא הפיצו סיפורים על החלקות שלו במסירת מידע סודי או הפגנת חוסר ידע. ראש אמ"ן מלכא, אמרו, מחפה על הטעויות שלו מפני שהוא רוצה להיות רמטכ"ל. מופז, לעומת זאת, התקשה לקבל את סמכותו של מי שאינו מצוי בפרטים כמוהו.

בן-אליעזר ייבא ללשכת שר הביטחון את המערכת הענפה שטווה בשנותיו כפוליטיקאי. הוא נחשב לאיש השטח המוביל במפלגת העבודה, אבל אות מוניטין ממש פעל עכשיו כנגדו: כל שר ביטחון עוסק בפוליטיקה (כולל כמובן מופז, כשהתמנה לתפקיד אחרי בן-אליעזר), אבל אצל בן-אליעזר היה העירוב בין עבודת הלשכה של שר הביטחון לזו של יו"ר מפלגת העבודה מופגן מתמיד. הוא גם לא הרחיק מלשכתו את המקורבים, שאותם אסף לאורך השנים.

בן-אליעזר בנה את כוח השטח שלו באמצעות שנים של טלפונים, צ'פחות ודלת פתוחה. זה לא השתנה גם אחרי שנכנס לתפקיד שר הביטחון. בעוד הוא עצמו עוסק בלשכה פנימה בנושאים ביטחוניים, נכנסו ויצאו מקורבים בלשכות החיצוניות. הימים היו ימי המאבק נגד בורג על ראשות מפלגת העבודה, ובשעות אחר הצהריים התמלאה הלשכה פעילים פוליטיים, שערכו טלפונים בניצוחה של איילת, מזכירתו הדומיננטית של פואד. הוא עצמו עצר לא אחת את עיסוקיו כשר ביטחון כדי לשרת צורך פוליטי מזדמן[iii].  הוא ערך כנסים של פעילים במשרד הביטחון, והשתדל למען אנשים שהיה לו עניין בקידומם. כל זה נעשה במשרד הביטחון, בעת מלחמה, ולעתים קרובות לעיניהם של קצינים בכירים שזומנו אל השר ואל אנשי משרדו בענייני עבודה. פואד עצמו אמר לא פעם בגילוי לב ש"הפוליטיקה זורמת לי בדם". כאמור, כל שרי הביטחון עסקו בפוליטיקה, אבל אצל פואד הכול היה הרבה יותר – וגלוי יותר.

ככל שהחריף הסכסוך בינו לבין מופז, סירב הרמטכ"ל לשתף פעולה עם צרכיו הפוליטיים של השר – דבר מקובל במערכת יחסים תקינה, כשהבקשה של השר לא חורגת מהתחום המקובל. כך, למשל, במינויים זוטרים או בהיענות לצרכיו של מגזר מסוים. בן-אליעזר, שלא תמיד הכיר בהבדל בין הצבא לבין משרדים ממשלתיים אחרים, לא היסס להניח אינטרסים על השולחן – כמו למשל במקרה של קידומו של קצין דרוזי, שנדמה היה לו שעוצרים אותו לשווא[iv]. מופז, שהיה רחוק מלזלזל בכוחם הפוליטי של המתנחלים בלשכת שרון, אם לתת דוגמה הפוכה, ידע היטב שפואד חסר אונים, כי תמיד יוכל להציג את עמדתו כמקצועיות טהורה מול האינטרסים הלא-לגיטימיים של פוליטיקאי מובהק. בן-אליעזר, לעומתו, חש שפוגעים ומזלזלים בו.

באחת הפעמים כונס דיון אצל שר הביטחון אחרי שמתאם פעולות הממשלה בשטחים, יעקב (מנדי) אור, קבל על כך שהחלטות שקיבל בן-אליעזר על הקלות לפלסטינים ברצועת עזה אינן מיושמות. בן-אליעזר בחר לא לפנות למופז, שישב בדיון. במקום זאת הוא פנה לאלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג. "אני רוצה שהדברים ייושמו." בתום הדיון קיימו הקצינים דיון יישום. המטרה של דיון כזה בדרך כלל היא להחליט איך מבצעים את ההחלטות שהתקבלו אצל השר. לא במקרה הזה. אלמוג פנה למופז כאילו לא קיבל הרגע הוראה משר הביטחון: "מה לעשות?" מופז ענה: "תעשה מה שאתה מבין." אלמוג אכן עשה מה שהוא הבין וחלק מההקלות לא יושמו[v]. בן-אליעזר לא הגיב.

בניגוד לתדמיתו בחוגים תקשורתיים מסוימים, בן-אליעזר אינו נטול חריפות, חושים חדים או כריזמה. חלק מן הדברים שאמר לראשי הצבא, כמו למשל חוסר התוחלת שבפעולות הכבדות וההרסניות מן האוויר, היו מדויקים. זה הגדיל עוד יותר את תסכולו: הוא הרגיש שבבסיס הוא צודק ואנשי הצבא טועים. בכל פעם שטען באוזני מופז שיש להיכנס למחנות הפליטים ולהפגין כוח, היו מופז או ראש אגף המבצעים הראל טוענים שלכניסה כזאת יהיה מחיר עצום. אבל לא הייתה לו שום סמכות של ממש כדי לאכוף את דעתו, ומנגד הלכה ונוצרה לו תדמית של מי שמקשה על הצבא לפעול וכובל את ידיו, בשל עמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה או שיקולי יוקרה אישיים. את תסכולו פרק בן-אליעזר בין השאר בכינוי שהצמיד למופז – אבו עלי. לא אחת לא הצליח בן-אליעזר לשמור על נימוסים מקובלים לנוכח כעסו על מופז. פעם אחת הודיע לו על מינוי שהיה במחלוקת ביניהם וטרק את הטלפון.

חולשתו של התפקיד, שרק "מר ביטחון" כדוגמת רבין או שרון בימים שלפני מלחמת לבנון עשוי ליצור בו מרכז כובד של ממש, חברה לנמיכות הרוח של בן-אליעזר לנוכח הידע שחסר לו מול מופז, ויצרה מערכת הרסנית. כשרבין תיחקר מבצעים או זימן אליו מפקדי שטח, היו אלה רועדים מן המבחן של מי שנתפס כסמכות העליונה בתחום. כשבן-אליעזר שאל שאלה, לא ניכר בחדר כל מתח – והתייחסותו של הרמטכ"ל העבירה מסר ברור שמדובר רק במשהו פורמלי, שצריך לעבור ולהמשיך הלאה.

המפלט של בן-אליעזר, שלכל אורך כהונתו גם היה נתון במאבק על עצם הלגיטימיות של היותו יו"ר המפלגה, היה בהבלטה של חלקו באירועים או של סמכותו, הבלטה שלעתים קרובות נתפסה כמגוחכת. פחות מעשרה ימים אחרי כניסתו לתפקיד כבר אמר בכנסת, "פתחתי את חברון, פתחתי את קלקיליה, פתחתי את בית לחם, פתחתי את טול כרם ואני עומד לפעול כדי לפתוח הכול, את כל הגדה כמו את כל הרצועה"[vi]. הערים האלה, כמעט מיותר לציין, לא נפתחו כלל. כעבור שנה וחצי, כשהגה תכנית של "יהודה תחילה" והציע למוחמד דחלאן לקחת אחריות על עזה, התייחס שרון להצעותיו בביטול. בניגוד לדרך שנהג בפרס, לא טרח ראש הממשלה לטפל בבן-אליעזר בכפפות של משי כשלא נזקק לכך.

סגנון דיבורו של בן-אליעזר, כולל הספק-גמגום שלו ונטייתו להשתמש בגוף ראשון ביחס למערכת שבראשה עמד ("הביטוי "אני-אני-אני" נעשה שורה קבועה של מחקיו בתכניות הסאטירה), סייעו ליצור לו תדמית של "פוליטיקאי שלא מבין" מול מופז "איש המקצוע". הרמטכ"ל, איש בעל תפיסה אינסטינקטיבית של מערכות כוח, ניצל את המצב הזה עד תומו. העובדה שבן-אליעזר, חדש בתפקיד ולא שש להתעמת עם רמטכ"ל פופולרי, האריך את כהונתו של מופז בשנה רביעית כמעט מיד עם כניסתו ללשכה, נטלה מידיו את הנשק העיקרי של שר ביטחון מול מפקד הצבא, ועשתה אותו לסוג של ברווז צולע.

לא אחת נקלע אל בין הפטיש של הברית המתרקמת בין שרון למופז לבין הסדן של רצונו להיראות כמי ששולט במדיניות הביטחון. אחרי הפיגוע ב"סבארו" חזרה ועלתה הדרישה לסגור את האוריינט האוס במזרח ירושלים. בן-אליעזר התנגד, והסביר שמדובר בצעד לא יעיל. אחר כך, משהועלה המבצע לאישור בקבינט, היה פואד מי שהציג אותו ותמך באישורו. למחרת אמר בכנס מפלגתי שהתנגד לסגירה. מול שרון מצד אחד ומופז מצד שני נעשה לו קשה מיום ליום להכתיב מדיניות, ומצד שני התקשה להודות שהוא אינו משפיע. התוצאה הייתה לא פעם מביכה עבורו.

מופז זיהה כמעט מיד את התפר בין שר הביטחון לראש הממשלה, וחדר דרכו ללא בעיות. הוא יצר וביסס צינור תקשורת ישירה עם שרון, שכזכור "העביר טוב הרבה יותר את מה שהחלטנו קודם" – כלומר, ידע להחליק את דרכו של הצבא דרך הממשלה והשר הממונה. לשרון זו הייתה אופציה נוחה במיוחד, שאפשרה לו לשחק היטב בין המערכות, להתחמק מאחריות במקום שלא היה נוח לו, לשסות את פואד במופז החורג מסמכותו במקום אחד ולגבות את הרמטכ"ל מול שר הביטחון החלש במקומות אחרים.

בחצי השנה הראשונה לכהונתו של שרון היו היחסים בינו לבין מופז קרירים. נוסף על אכזבתו של שרון מביצועיו של הצבא וממה שנראה בעיניו כלשון מתחמקת של ראשיו, נתפס מופז בלשכתו כאיש של בנימין נתניהו. שרון הוטרד מהשמועות שמופז כבר סגר עם ביבי על חבירה פוליטית. על פי עולמו של שרון, מופז היה חייב לנתניהו בשל המינוי לרמטכ"ל – ואולי גם קרוב אליו בדעותיו הנִציות. מי שאיחה את קרע החשד הזה וקירב את מופז לשרון היה יועצו וחברו של ראש הממשלה, דב וייסגלס.

באוקטובר 2001 אירע המשבר הגדול הראשון בין שר הביטחון לרמטכ"ל. במהלך הדיונים על הפסקת האש, שעליה הסכימו פרס וערפאת ואשר בסופו של דבר שני הצדדים לא קיימו אותה, הציע פרס להסיר את כל הכתרים והסגרים מעל הערים הפלסטיניות. מופז, שכתמיד ראה בכל נסיגה ישראלית ויתור שרק יעודד את הפלסטינים, התנגד בחריפות. בסופו של דבר החליט שרון שצה"ל ייסוג משכונות אבו סניינה וחארת א-שייח' בחברון, שנכנס אליהן בלחץ המתנחלים. מופז המשיך להתנגד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיו חילוקי דעות מעין אלה, אבל הפעם הם נחשפו לציבור – והעמידו את כל הצדדים בפני הצורך לפעול, או להצטייר כמי שאחרים מובילים אותם.

הפיצוץ אירע לאחר שדובר צה"ל רון כתרי הוציא הודעה שבה נאמר: "הרמטכ"ל אינו מתנגד למתן הקלות לאוכלוסייה הפלסטינית בתחום האזרחי, אלא להפך. הרמטכ"ל מתנגד לירידה מגבעות אבו סניינה וחארת א שייח' וכן למתן הקלות שיש בהן משום יצירת סיכון ביטחוני, ושיקשו על הענקת ביטחון לאזרחי ישראל ולחיילי צה"ל."[vii] כמה מהקצינים ביחידת דובר צה"ל הזהירו את כתרי מתוכנה של ההודעה, אבל הוא התעקש על הנוסח, בידיעת מופז.

זו הייתה הודעה מדהימה, שכן השתמע ממנה שמופז מאשים את שרון ובן-אליעזר בהפקרת ביטחונם של אזרחי המדינה, וכן שהוא מתנגד פומבית להחלטה שכבר נקבעה על ידי הדרג הממונה ואושרה בממשלה. האפקט שלה הועצם בשל העובדה שלשרון ולבן-אליעזר נודע עליה לראשונה במהלך ישיבת הממשלה עצמה. השר נתן שרנסקי, שנתקל בהודעה במזכירות הממשלה, הכניס אותה לישיבה והקריא אותה בקול. בן-אליעזר חש שמשפילים אותו מול עמיתיו לממשלה.

שרון, שמאז ומעולם רווה נחת מעימותים בין אחרים ושש ללבות את האש, הריח הזדמנות לתענוג מסוג זה, מלווה בהקזת דם הדדית של שר הביטחון והרמטכ"ל. "בתקופתי," אמר מי שנהג להשמיץ שרי ממשלה בפני קציניו בצנחנים, "מי שהוציא הודעה כזאת היה נמצא שתי דקות אחר כך במקום שהוא כבר לא יכול להוציא הודעות." אחרי ישיבת הממשלה המשיך שרון ללבות את כעסו של בן-אליעזר כלפי מופז. "מה, הוא כבר מתכנן את הקמפיין הפוליטי שלו?" שאל את שר הביטחון, שהגיב: "כן, כנראה שזה מה שהוא עושה."

בן-אליעזר ראה בדבריו של מופז אתגר ישיר והשפלה פומבית. מופז הראה בפרהסיה שהוא פשוט אינו מחשיב אותו, והחצין את ההתנהגות שעד אז נשמרה רק לחדרי חדרים. פואד זכר היטב איך מופז נהג כמעט להפנות אליו את גבו במהלך דיונים, ואיך הפגין קוצר רוח בוטה כשנדמה היה לו שבן-אליעזר אינו בקי בפרטים או מתקשה להבין את הסבריו. עכשיו ניתנה לו הזדמנות להעמיד את הרמטכ"ל על מקומו, דבר שלצערו לא עשה קודם שהחליט להאריך את כהונתו.

אני הולך להעיף אותו, אמר בן-אליעזר לשרון.

אם קיווה פואד לתגובה מרגיעה, ש"תחזיק אותו" ובכך תפתור עבורו את הסכסוך, לא הכיר את שרון. תעשה מה שאתה חושב, אמר ראש הממשלה. אני אגבה אותך.

זו הייתה תשובת אריק קלאסית. היא הטילה על בן-אליעזר את מלוא כובדה של החלטה ללא תקדים – פיטוריו של רמטכ"ל מכהן, ועוד בזמן מלחמה. מעשה כזה כלל לא בא בחשבון כלל, אבל שרון לא היה שרון לולא הפיק מכל העניין את התענוג הקטן: פואד רצה, פואד ידע שהוא לא יכול, פואד נאלץ לבלוע את הצפרדע. למקורביו אמר בן-אליעזר שהוא יודע שלא יוכל לפטר את מופז, כי שר ביטחון המפטר רמטכ"ל הוא שייצא מנוצח מן העימות. נצטרך לחכות לעוד משהו, כדי שיהיה אפשר לפטר אותו, סיכם. שרון, שבכל זאת חלף בו רגע של חשש שמא בן-אליעזר ייקח את דבריו כפשוטם, וידא בשיחת טלפון ששר הביטחון שלו אכן נרגע ובולע את הגלולה המרה.

בן-אליעזר פרק את תסכולו במילים. אני שוקל להחליט על סיום תפקידך, אמר למופז. מופז משך בכתפיו: היה לו ברור שבן-אליעזר פשוט אינו יכול לעשות דבר, פרט להדלפות תקשורתיות על כך שהוא כועס – שיציגו אותו עוד יותר כמי שאינו יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואת מופז כפקיד ציבור ישר שפיו ולבו שווים והוא אינו חושש לעמוד על דעתו גם מול הממונים עליו. הרמטכ"ל, הבין מופז מיום ליום, הוא האיש החזק במדינה במצבים כאלה, במיוחד אם יש לו קו ישיר אל ראש הממשלה, שאף נהנה באופן לא מוסתר ממעשיו. תקרית אבו סנינה סימנה הן את מעמדו ההולך ופוחת של בן-אליעזר מול מופז והצבא, והן את תחילת הקרע בינו לבין שרון.

אחרי פרשת אבו סניינה, ובדיוק בחודשים שבהם החלה להיווצר ההזדמנות הגדולה להרגעת האלימות, החל בן-אליעזר לחוש מנותק. הוא הרגיש שמופז ממדר אותו מחלק מן המידע המגיע מן השטח. בהדרגה החל הקו בין לשכת הרמטכ"ל לזו של ראש הממשלה לעקוף את לשכת השר. בן-אליעזר החל לשמוע משרון דברים, שהוא עצמו לא ידע אותם ושהיה ברור לו שהם באים ישירות מן הצבא. חלק מן הפער הזה נבע מיכולותיו של המזכיר הצבאי משה קפלינסקי, שמהלכיו הענפים בצבא אפשרו לו להשיג מידע בקלות, אבל חלק גדול וברור בא מן הצינור הישיר מופז-שרון.

באחד הדיונים על פרשת קארין איי, שהאיש שהשיג את המימון להפלגתה היה מקורבו של ערפאת פואד שובאכי, נתקע בן-אליעזר בשל חוסר מידע מודיעיני. היועץ המשפטי רובינשטיין, איש שלעולם אינו מחמיץ הזדמנות למשחק מילים, העיר "יש לנו כאן פואד שובאכי ופואד שאינו בקי". בן-אליעזר כעס, וידע בדיוק כלפי מי לכוון את הכעס. אבל ככל שזעם על מופז, כך חש שאינו יכול להוציא את הזעם אל הפועל. שרון, כדרכו, לא היסס למצות ממצוקתו של בן-אליעזר, שאותו כינה בפניו "פואד מכובדי", את מרב התועלת והשעשוע.

באחד הימים בא בן-אליעזר זעוף לישיבת הממשלה, לאחר שהתגלה ששרון שוב עקף אותו בנושא ההתנחלויות והמאחזים  הלא-חוקיים. אני הולך להיכנס באריק, אמר לאנשיו בדרך ללשכה. לישיבה קדמה שיחה פרטית בינו לבין שרון, שהבין שבן-אליעזר מבקש להציג לשרים את כוחו ואת עמדתו העצמאית. שרון משך את הפגישה עם בן-אליעזר עד כמה דקות לפני תשע, מועד ישיבת הממשלה. הוא ידע היטב שבן-אליעזר נוהג להיפגש עם עוזריו ברבע לתשע, לקבל מהם סקירות כתובות שאותן הקריא בישיבה עצמה, ולעבור יחד איתם על שמות ודגשים. בשל האיחור בסיום הפגישה לא התקיים התדרוך המוקדם, ובן-אליעזר נאלץ להקריא את הניירות מבלי שעבר עליהם קודם.

בן-אליעזר ניסה לאלתר, אבל המידע שבידיו היה חלקי, ומכיוון שלא הוכן לא היה בטוח בדרך הנכונה לבטא חלק מן השמות הערביים שהיו במסמכיו. השרים החליפו מבטים, וחיכו לראות מה יאמר שרון. ואכן, ראש הממשלה לא אכזב: תודה לשר הביטחון, אמר. זו הייתה אחת ההרצאות המאלפות ביותר ששמענו מזה זמן רב. השרים החליפו גיחוכים, אבל בן-אליעזר, עסוק כולו בצורך להראות שיש לו עמדה ומעמד, לא קלט את הבדיחה: אתם רואים, אמר לאנשיו כשיצאו החוצה, כשאני נכנס באריק הוא נותן לי כבוד.

ברוב המקרים היה בן-אליעזר שר ביטחון נוח לשרון. מדי פעם הרגיש ראש הממשלה צורך להעמיד את שר הביטחון במקום. הוא ידע על רצונו העז של בן-אליעזר ליצור קשרים משל עצמו עם האמריקנים. כך, למשל, התקנא בן-אליעזר במגעיו התכופים של פרס עם שר החוץ פאואל, וניסה מספר פעמים ליצור  קשר ישיר עם שר ההגנה דונלד ראמספלד. ראמספלד לא התעניין במיוחד בישראל, ולא ממש הבין מה רוצה ממנו שר הביטחון הישראלי – מה שלא הפריע ללשכת בן-אליעזר להדליף מיד לתקשורת על השיחה החשובה שלו עם עמיתו האמריקני.

בפברואר 2002 היה בן-אליעזר אמור לצאת לביקור בארה"ב. זו הייתה עבורו משאת נפש: פעמיים קודם לכן בוטלה נסיעתו לוושינגטון בשל אירועים בשטח. שרון, שחש שהנה שוב יש לו הזדמנות לגמד את פואד, העביר לאמריקנים בקשה לקבוע לו פגישות דחופות בבירת ארה"ב, ויצא לשם במקביל לשר הביטחון, דבר שהפך את ביקור בן-אליעזר למיותר. זו הייתה התעללות שרונית טיפוסית, מעליבה עוד יותר משום ששרון לא היה מעלה על דעתו לעשות דבר דומה לפרס.

הפעם החליט פואד שלא לוותר, ויצא לוושינגטון למרות הכול. כדי להשיב לשרון כגמולו, סירב לדווח לו על פגישותיו. אלא שהביקור עצמו הניב מבוכה גדולה לא פחות. לאחר פגישה עם סגן הנשיא צ'ייני ועם היועצת לביטחון לאומי רייס, יצא בן-אליעזר החוצה לעיתונאים ודיווח להם בפירוט מה נאמר בפגישה. "חבל על הזמן עם ערפאת," ציטט פואד את צ'ייני, והוסיף שרייס טענה שמצור על ערפאת רק יחזק אותו במקום להחלישו. זו הייתה התנהגות מקובלת אחרי ישיבה של ועדת כנסת בישראל, אבל הפרה בוטה של כללי המשחק בוושינגטון. צ'ייני ורייס לא ידעו את נפשם מרוב זעם.

בהדרגה, איבד בן-אליעזר את שרידי הרלוונטיות שלו. כשהאשים את שרון במארס 2002 שהוא עובד עם הרמטכ"ל מאחורי גבו. שרון לא זו בלבד שלא הכחיש, אלא אף אמר "הבעיה היא בכך שאני לא רואה את הרמטכ"ל מספיק. הממשלה היא המפקד של הצבא, ולא שר הביטחון". בן-אליעזר איים בהתפטרות, איום שהייתה טמונה בו האפשרות של פירוק ממשלת האחדות, אבל שרון סירב להתרגש. המסר שלו לפואד היה ברור וחד: אל תעמיד אותי בצורך להכריע בינך לבין מופז, כי ברור בעד מי אהיה.

בן-אליעזר נותר חסר אונים[viii]. בספטמבר 2002 הציג ח"כ יוסי שריד בוועדת החוץ והביטחון דו"ח חמור מאת מפקדת התיאום והקישור בחברון[ix]. המתנחלים, נכתב בו, עושים כטוב בעיניהם, משתוללים ומנפצים רכוש ערבי. צה"ל עוצם עיניים ומחפה בפועל על מעשי הבריונות והוונדליזם. הידיעה מצאה את דרכה במהירות לתקשורת, אבל באווירה של אותם ימים לא הותירה רישום רב. מה שמעניין במיוחד היא זהותו של האיש שמסר לשריד את הדו"ח: זה היה לא אחר מאשר שר הביטחון, בנימין בן-אליעזר. אף על פי שצה"ל סר למרותו והוא עצמו היה יכול להורות על שינוי יחס כלפי מעשי הבריונות של המתנחלים, בן-אליעזר חש כה חלש ונטול השפעה, שבחר בהתנהגות של פקיד מתוסכל ופשוט הדליף את הדו"ח, בתקווה שהרעש הציבורי יעשה משהו. גם תביעותיו של בן-אליעזר לחקור מעשים של אלימות מיותרת או הרג חפים מפשע טויחו על ידי הצבא כמעט בלי להעמיד פנים[x].

בעיני מופז איששו כל ההתפתחויות האלה את עמדתו הישנה, שלפיה הרמטכ"ל נהנה מעוצמה גדולה בהרבה מזו של השר. הוא לא יכול לפטר אותי, אמר למקורביו. בטח שלא באמצע לחימה. הוא הבין היטב את משחקו הכפול של שרון, ונהנה מהקו הישיר שנפתח ביניהם. בחודשים הבאים, עם המפנה ההתקפי בלחימה, צבר מופז עוד נקודות אצל ראש הממשלה. שרון התחיל לראות בו עזר טוב כנגדו: כוחני דיו לתת לו עצמו תדמית של מי שמרסן ופועל באחריות, ומצד שני תלוי בשרון לגיבוי פוליטי בעימותים התכופים שנקלע אליהם. ברית האינטרסים בין הרמטכ"ל לראש הממשלה נטרלה למעשה את מערכת הדיונים אצל שר הביטחון, הן בנושאים שוטפים והן בנושא הפעולות המבצעיות, ובראשן החיסולים.

חולשתו של אגף המודיעין מול השב"כ בכל הנוגע לחיסולים לא נעלמה מן הסביבה. באחד הוויכוחים אמר המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל מייק הרצוג, לראש אמ"ן החדש אהרן זאבי-פרקש שהוא מועל בתפקידו. השב"כ שולט במערכת הזאת לגמרי, ולך אין שום חומר שיכול להתמודד אתו, אמר הרצוג לזאבי.

היו כמה מקרים יוצאי דופן: באחד מהם ביקש גורם במשרד הביטחון מאמ"ן לבדוק מידע של השב"כ, שלפיו יש לחסל מידית אדם שהלך ברחוב ועל כתפיו מטען חשוד. אנשי המודיעין הצבאי יצאו לבדיקה, וגילו שהאיש בסך הכול נשא על כתפיו אנטנת טלוויזיה. במקרה אחר, אמרה קצינה באחת מיחידות המודיעין לגורם פוליטי, שביקר ביחידה, שהיא לא מבינה מדוע מתבצע מעקב אחר פלסטיני כלשהו. אני עליו כבר הרבה והוא לא עשה דבר, אמרה הקצינה – והגורם הפוליטי דאג שהאיש יוצא מרשימת המועמדים לחיסול. אבל אלה לא היו אלא בבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל.

אף על פי שלאחר מעשה כינה בן-אליעזר את חיסול כרמי "הטעות הגדולה ביותר שעשינו", הרי כאמור לא הוא ואף לא מישהו אחר הציגו התנגדות כלשהי בדיונים שקדמו למבצע, לא מטעמים של עיתוי ולא מטעמים של השלכות אפשריות. זה היה אופייני: מנגנון החיסולים לא התחשב בשאלות של עיתוי או התפתחויות סביבתיות. מעולם לא נתקלו אנשי השטח של השב"כ, אלה שהכינו את המבצע והובילו אותו עד לסיומו, בשאלות של כדאיות הביצוע מטעמי עיתוי לפני מעשה או בנזיפה על חוסר התחשבות בהשלכות לאחריו.

גם שיקולים שנגעו לאח האמריקני הגדול או לגורמים בין-לאומיים אחרים לא הפריעו את מכונת החיסולים ממהלכה האוטומטי. בתחילת ינואר 2002, לאחר תפיסת הקארין איי, היה השליח האמריקני אנתוני זיני בדרך לפגישה חשובה עם ערפאת. באותה שעה ממש ביצע צה"ל ניסיון חיסול שלא הצליח, ופגע בשני ילדים. ערפאת, זריז כדרכו בניצול ההזדמנות, קידם את השליח האמריקני בצעקות בסגנון "איך אני יכול לדבר איתם, הם הורגים ילדים". מאוחר יותר שאל זיני בכעס את מופז, למה צה"ל פועל כשהוא יודע שהוא עצמו בדרך לערפאת.

אני מצטער, אמר מופז. אם היינו עושים שתיים ועוד שתיים לא היינו עושים את זה.[xi]

ישראל לא הייתה היחידה שהחמיצה את ההזדמנות לשנות את המצב בראשית 2002. אחרי שהבין פאואל את הטעות שעשה, בכך שהסכים לדרישה של שרון לשבעה ימי שקט ואף הפקיד בידיו של ראש הממשלה הישראלי את תחילת הספירה של הימים, השתדל אצל הנשיא בוש שישנה את המצב. עברו כבר כמה ימי שקט, אמר לנשיא, אני לא יודע אם שבעה. בכל מקרה, הגיע הזמן להודיע על תחילת יישומו של דו"ח מיטשל, בלי קשר לדרישה הישראלית. הדו"ח, שחובר על ידי ועדה בין-לאומית בראשות הסנטור מיטשל, היה חמור ותובעני במיוחד כלפי ערפאת והפלסטינים. ועם זה, פאואל חשב פאואל שהוא מין סולם שיאפשר לערפאת לשנות כיוון תוך שהוא מציג לעמו חסות בין-לאומית ותקווה לנסיגה ישראלית בהמשך. בוש, כך הבין פאואל, אכן יכריז על תחילת יישומו של דו"ח מיטשל בוועידת הג'י-8, המדינות העשירות בעולם.

אלא שאז התערב יריב רב עוצמה, אולי החזק מכולם. קארל רוב, יועצו הפוליטי של בוש, היה האיש שעל פיו יישק דבר בכל מה שנוגע למותר ואסור בחזית הפנים. רוב היה משוכנע שאסור לבוס שלו להיראות כמי שאינו עומד לצדה של ישראל לחלוטין. הוא חשש שתדמית כזו תיצור חיכוך עם בסיס הכוח הגדול של בוש, אנשי הימין האוונגליסטי. ארה"ב, נהג רוב לומר, זקוקה לברכתה של ישראל הרבה יותר משישראל זקוקה לברכתה של ארה"ב, כי לישראל יש  בעל ברית רב עוצמה – אלוהים.

רוב צלצל אל בוש. אסור לנו בשום אופן להכריז על יישום דו"ח מיטשל, אמר לנשיא. לא בפעם הראשונה, וגם לא באחרונה, התבררשכוחו של הבסיס הנוצרי של בוש הופך את מאזן הכוחות בין המעצמה האדירה לבת החסות שלה. בוש נסוג. פאואל לא ידע את נפשו. זו הייתה סטירה נוספת, שהוכיחה עד כמה חלש כוחו מול הברית של הנִצים, המציאות הפוליטית ויועציו של הנשיא.

באותם חודשים של בלבול, בעוד הטרור חוזר למלוא עוצמתו וישראל מתקרבת לפעולה גדולה בשטחים, התקשו האמריקנים להחליט במה הם תומכים. הם היו בעד ונגד פעולה ישראלית בשטחי איי (תהרגו את מי שאתם רוצים ותצאו, אמר פעם ריצ'רד ארמיטאג', סגנו של פאואל, לעמית ישראלי), בעד ונגד שבעת ימי השקט, בעד ונגד דיבור עם ערפאת. מעולם לא מחו על חיסול ישראלי, למעט מקרה אחד – חיסולו של אבו עלי מוסטפא, וגם אז המחאה הייתה על כך שבאותו בניין היו גם אזרחים אמריקנים – והתקשו להציע לצדדים המדממים אלטרנטיבה.

במציאות הזאת, כשאין עליו שום לחץ אמריקני של ממש, כשמפקד הצבא שלו מפגין עמדה נִצית וכששר הביטחון מנוטרל, לא חש שרון שום דחף לשנות ממדיניותו ולאחוז בהזדמנות לשינוי. השיתוק והפסיביות שלו ושל ערפאת עוררו מרבצם כמה כוחות אחרים, שהתעקשו לא להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה בעקבות 11 בספטמבר ולתת לצדדים לשקוע במלחמה שבטית חסרת תוחלת.


[i]  21.1.02

[ii] הדברים נאמרו גם בריאיון עם המחברים – 15.7.03

 [iii] בנימין בן-אליעזר אמר בשיחה עם המחברים כי לא ניהל פעילות פוליטית כזאת ממשרד הביטחון.

[iv]  הסיפור פורסם לראשונה על ידי העיתונאית סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", 21.12.2001

[v]  דורון אלמוג אמר בשיחה עם המחברים כי מעולם לא הפר הוראה של הרמטכ"ל, לא במקרה הזה ולא במקרים אחרים.

[vi]  14.3.01

[vii]  14.10.01

[viii]  ביולי 2002 זעם בן-אליעזר על התבטאויות של קצינים בכירים נגדו, שהודלפו לעיתונות. הוא הופיע בפורום מטכ"ל, ולדבריו נזף באלופים במילים קשות. חבר מטכ"ל שנשאל על האירוע אמר, "כן, הוא אמר שם משהו."

[ix]  הדו"ח נכתב על ידי איש המנהל האזרחי, סא"ל אמנון כהן והוא מתאר התנהגות שיטתית של מתיישבי חברון במטרה לנשל פלסטינים מרכושם ולהבריח אותם ממקומות שונים בעיר

[x] בספטמבר 2002, למשל, לא היה בן-אליעזר מרוצה מדו"ח של ועדת חקירה צבאית בראשות האלוף יצחק (חקי) הראל. הוועדה בדקה ארבעה אירועים של הרג פלסטינים חפים מפשע ומצאה שלא היה ליקוי משמעותי בפעולת כוחות צה"ל. גם הפרקליט הצבאי הראשי סבר כי חקירת המקרים לא מוצתה, אבל הרמטכ"ל יעלון החליט לקבל את המסקנות.

[xi]  ריאיון עם הגנרל זיני, 22.5.04

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.